מדרש הנעלם, פרשת בראשית

[זהר חדש, ב ט"ד] [p. 3] תנן בעשרה מאמרות נברא העולם.

רבי חייא ורבי נתן אומרי' במאמר אחד נברא. ואיזהו. דכתיב (תהלים לג:6) בדבר יי' שמים נעשו.

רבי אבא אמר דכתיב (שם:9) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, אמירה אחת בלבד.

[p. 4] ר' אלעזר אמר לא זה ולא זה אלא באות אחת נברא העולם בלא אמירה.

דתניא רבי אליעזר אמר אות אחת נטל הקב"ה משמו ובאותו האות נברא.

והיינו דא"ר אלעזר מאי דכתיב מי כמכה באלים יי' שיוכל לברא העולם.

אלא משמע בה"א נברא העולם באות אחת ממש. ומאי נוקים כי הוא אמר ויהי וגו' בדבר יי' שמים נעשו.

אלא א"ר אלעזר לאתחזאה לעלמא דהא אתברי הוה ולא הוה מתגליא ואיצטריך כל חד וחד לאתגלאה לאפקא כל חד וחד עובדוי וחילוי דאיתחזי ליה.

א"ר אלעזר כל העולם כלו וכל תולדותיהם ברגע אחד נבראו בשעה אחת נבראו ביום אחד נבראו דכתיב אלה תולדות [p. 5] השמים והארץ בהבראם ביום עשות יי' אלהים. באותו היום ממש באותה שעה ממש ובאותו רגע ממש.

ותניא א"ר אבא א"ר יוחנן קודם שברא הקב"ה את העולם היה הוא ושמו אחד והיה בדעתו לברוא את העולם וברא קודם אלף עולמות שנאמר (שיר ח:12) האלף לך שלמה. ואחר כך ברא עולמות אחרים להודיע שהכל נגדו כאין.

והיינו דא"ר חייא למה אלף ראשונה באותיות. מפני שבתחלה ברא אלף עולמות שקדמו לשאר עולמות ואחריו בי"ת שהוא בנין שמים וארץ.

רב הונא אמר בתחלה כסא הכבוד שכ' בו (דניאל ז:10) אלף אלפין ישמשוניה ואחריו שאר המלאכים והארץ שהם בית העולם ואחריו גימ"ל ג"ע שהוא גמול [p. 6] הצדיקים ואחריו דל"ת שהוא האדם שנרכב בד' רוחות.

א"ר יצחק א"ר זריקא קלטופין דירוקין הוה מסחר על תהומא ותהומא הוה סליק ונחית ואת אחד הוה פשיט בתלת זיוייתיה על תהומא ותהומא שכיך הה"ד ורוח אלהים מרחפת.

אר"א לאו מהכא משמע אלא מהכא דכתיב (תהלים עז:17) ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו אף ירגזו תהומות.

והיינו דתנן אלף עלמין הוו עד דלא אתברי עלמא וזיו יקריה הוה מתפשט וברא עלמין וסתיר לון עד דסליק ברעותא קמיה למברי האי עלמא. וההוא שעתא אתפשטו תרין אתוון משמיה וקיים לון. ותרין אחרן אתגליפו לעילא ותתא חד גו חד. גליף חד ואתחזר [p. 7] תלת וגליף חד אחרא ואתחזר תרין עד דסלקו עשרה. אתפליגו אינון עשרה ואתחזרו לתלתין ותרין ואינון תלתין ותרין שבילי דחכמתא. אלין אתפליגו בגלופייהון לעשרה ואתחזרו למ"ב. מכאן ולהלאה מאן דישגח ישגח בבעיתותא דלבא יסתים ולית דפתחין ליה. ועל האי כתיב (ישעיה מב:8) אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים וכתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

א"ר אלעזר התהום היה נשקע בארבע אדנים והוטבעו למטה על אבן אחת שהוא העמוד ועל זה העולם עומד הה"ד (איוב לח:6) על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה.

א"ר זירא זו היא אבן שממנה הושתת העולם ועליה העולם עומד וקדש קדשים והיא טיבורו של עולם וממנה יצאו אבנים המשוקעות בתהום ומהם יוצאים מים.

[p. 8] א"ר אחא בר יעקב בשלשה אותיות נשקע התהום ונחלק בשלשה חלקים והם עמודי הארץ ואחד לשלש מאות שנה מתרופפים ממקומם שנאמר (שם ט:6) המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון.

[ג ט"א] תאני ר' שמעון על שבעה עמודים הארץ עומדת שנאמר (משלי ט:1) חצבה עמודיה שבעה והם תלויים על המים וכנגדם אמר דהמע"ה שבעה קולות דכתיב קול יי' על המים.

הכל תלוי על שבעה. עמודי שמים הם ז' והרקיעי' ז' והכוכבי' ז. שבעה מעלות ז' גוים למעלה שבעה גוים למטה שבעה ימי בראשית שבעה ארצות שבעה ימים שבעה נהרות והשביעי שבת ליי' יום שכולו שבת.

תנן התם ר' יהודה בר אלעאי אומר שבעה גלוסמוי פריסן אתגליפו בתלתין וחמש אלפין פליגאן והוה פריס בהו חד שיעורא דעלמא עד דמתח ליה לארבע זיווין ואסמך על סמכיה הה"ד (ישעיה מד:24) אנכי יי' כו' נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי.

[p. 9] א"ר שמעון מאי דכתיב (שם מח:13) קורא אני אליהם יעמדו יחדו.

אלא א"ר שמעון כשעלה במחשבתו לברוא העולמות באותה שעה נבראו עליונים ותחתונים וכל מה שבהם שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדו. אל תקרי אליהם אלא אלהים. מלמד בה"א בראם והיינו דכתיב מי כמכה באלים יי' כמו אסקופא דמלייא מכל צרכי ביתא וכדין ידעין דתמן כלא מה דצריך לון.

א"ר יהודה בג' דברים ברא הקב"ה את עולמו בספר וספר וספור כנגדם בחכמה בתבונה ובדעת. בחכמה דכתיב (משלי ג:19) יי' בחכמה יסד ארץ, בתבונה דכתיב כונן שמים בתבונה, בדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו.

[p. 10] רבי נחוניא אומר בחכמה בלבד נבראו כל העולמות כלם הה"ד בראשית ברא אלהים וראשית היא החכמה ואתיא כמאן דאמר בה"א בראם ושלשתם נכללים בו.

 

[ג ט"ד] פיסקא. א"ר יהודה אמר רב כתיב יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ואומר (משלי ג:19) בדעתו תהומו' נבקעו. בשלשה דברים הללו [p. 11] נברא העולם ועל שנים מהן הוא עומד על התבונה ועל הדעת. והא תנינן תלת.

א"ר יצחק החכמה נטלה הקב"ה למעלה והוא שמו להודיע לעבדיו הצדיקים, והשנים עמדו בעולם והם קיומו.

א"ר אבא כלהו תלתא אתרמיזו בחיזו זעירא ואינון תלת תנועות פומא, עליון אמצעי והתחתון, בתנועי דפומא אתנהיג בהו.

א"ר אבא והם חכמה ותבונה ודעת.

מאי משמע דהאי תרין אתנהיג בהו עלמא והם תבונה ודעת.

דתנינן אלין מנהגי עלמא השמים שנבראו בתבונה והתהום בדעת. והחכמה הוא שמו של מקום והוא נקרא חכמה. ותנינן הוא והחכמה אחד הוא. דא"ר יהושע מאי דכתיב (ישעי' מב:8) אני יי' הוא שמי. מלמד שהוא ושמו אחד הוא.

[p. 12] א"ר אבהו הכל נתן אבל שמו הגדול לא נתן ולא אוזיף לאחרן דכתיב אני יי', לבדי. מלמד דשם זה לא נתן לשום נברא.

וא"ר אבהו בא וראה כמה חשש הקב"ה על כבוד שמו יתברך. תדע לך בזמן שביה"מ היה קיים כל המקריב קרבן וזובחו לשם זה הנקרא אלהים חייב מיתה שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו, מלמד שצריך להזכיר שמו המיוחד בלבד. וע"כ צוה בקורבנות

כדי שלא יטעה אדם ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן ליי', וכי תזבחו זבח תודה ליי', וכי תזבחו זבח שלמים ליי', וכי תקריב קרבן מנחה ליי'. הכל ליי' ולא נאמר לאלהים.

מ"ט.

א"ר אבהו שם זה הוא משותף שהמלאכים נקראו אלהים בני אדם נקראו אלהים גדולי הדור נקראו אלהים הדיינים נקראו אלהים ואין אנו יודעים למי מהם זובח. אלא צריך להזכיר השם המיוחד לבדו.

א"ר חייא ת"ח מאן דמקלל את השם דכתיב איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, דהא אם קלל שם זה סתם אינו חייב מיתה ואין מנדין אותו דיכיל לטעון לחד מן דיינא או לגדול הדור קאמר.

[p. 13] א"ר אבהו מיתה אין מחייבין אותו אבל נידוי מחייבין אותו משום לאו דאוריי' דכתיב אלהים לא תקלל סתם. אבל אם קלל שם המיוחד חייב מיתה דכתיב ונוקב שם יי' מות יומת, מלמד שאינו חייב מיתה עד שיזכיר שמו המיוחד.

ההוא גברא דאקדיש בריה ואמר האי ברא דאתייליד ליהוי מקודש לאלהים.

שמע ר' חייא ושמתיה.

א"ל ומה על דאקדישת ברי לקב"ה להוי ההוא גברא בשמתא.

א"ל לאו על כך עבדית אלא על דאקדישתיה לשם הנקרא אלהים והתורה אמרה זובח לאלהים יחרם.

אמר והיאך הוה לי למימר.

אמר ליה האי ברא דאתייליד לי ליהוי מקודש ליי' ולא לשם אחר. ומנ"ל. מחנה דכתי' (ש"א א:11) ונתתיו ליי' ולא אמרה לאלהים.

א"ר שלום והא אוקימנא דבשם אלהים נברא העולם. א"ה יכיל למטען כהאי גוונא דמלאכים הוו או גדולי הדור או דיינין הוו.

[p. 14] א"ר אבהו הא עלמא אתברי עד דלא ייתון בני נשא ועד לא ייתון דייני דרא ורברבי דרא ולא אית למשגא.

כמא דא"ר אלעזר חביבא יקירא דכתיב מי כמוך באלים יי' שיוכל לברוא את העולם, משמע דאלים אינו יכול לברוא העולם עד שנטל הקב"ה אות אחת משמו והיא אות ה"א ובו נברא העולם והאות הזה נתגדל באלהים ונכתב שמו אלהים ועל האי תנן בה"א בראם.

א"ר יוסי הא חזינן דלית כתרא ומלכותא [ד ט"א] אלא בשמיה קדישא דלא אוזפיה לאחרא והוא יי' יו"ד ה"א וא"ו ה"א.

דא"ר יוסי בו נכללים עליונים ותחתונים שמים וארץ וכל צבאם כסא הכבוד וחיות הקדש וכלם לנגדו כאין וכלא חשיבין. והוא היה והוא הוה והוא יהיה בריך הוא בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין אמן.

 

[p. 15] א"ר יהודה יתברך ויתעלה שמו של מלך מה"מ הקב"ה שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים. וברא את העולם בסוד שלשה עניינים גדולים וטובים והם דעת חכמה ובינה שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ואומר בדעתו תהומות נבקעו.

ולמה ברא הקב"ה הארץ שהוא עולם השפל בסוד החכמה והשמים שהוא עולם גדול ממנו בתבונה שהוא דבר קטן מן החכמה. וכבר שנינו אימתי נקרא אדם חכם בחכמה. כששואלים אותו בכל דבר ועונה ומשיב כענין וידו הוא בכל ואזי נקרא חכם בחכמה שהוא גדול על התבונה ועל הדעת. ע"כ היה לו יתברך לעשות השמים בחכמה והארץ שהיא שפלה מהם בתבונה.

תדע כי החכמה גדולה מכולם ועל כן נקרא אדם חכם מפני שהוא חכם בכל החכמות. והתבונה קטנה מן החכמה וע"כ נקרא אדם מבין כלומר מבין דבר מתוך דבר הוא מעצמו ומלבו מבין דבר מתוך דבר, כלומר בראותו יסוד בונה בנין עליו. וכן הוא המבין בראותו דבר אחד או קצתו משלים הענין עליו.

והקב"ה יתברך שמו ברא השמים בסוד התבונה שהיא ענין הבינה מתוך היסוד. ובראשית כל הנבראים ברא צורת המלאכים הקדושים שהם תחלת כל הנבראים הנאצלים מזיו אור הדרו. ועשרה שמות נקראו בסודם ובתוך שמותם נקראו אלהים. וע"כ בא להורות בראשית ברא אלהים, כלומר ברא יתברך שמו צורת המלאכים הנקראים [p. 16] אלהים והם היסוד מכל הנבראים האחרים. ומתוך זה היסוד נבראו השמים לאחר כן בסוד התבונה. כאשר תבונה הוא דבר מתוך דבר נבראו השמים דבר מתוך דבר שהם מסוד אור צורת המלאכים. כלומר הם בנין מתוך היסוד, וע"כ כונן שמים בתבונה.

אבל הארץ נהיה מתוך יסוד אחר אלא שהיא תלויה על המים והקב"ה יסד לה יסוד עשוי בחכמה ועל כן נאמר יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה דבר מתוך דבר. והשמים נבראו מאותו האור הנשפע באלהים ועשה אותם דבר מתוך דבר. [p. 17] ובג' דברים הללו נעשה המשכן שנאמר ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. ושלשתם הם במתנת עליון לכל אשר יחפוץ יתנם שנאמר (משלי ב:6) כי יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

 

[ד ט"ד] בראשית ברא אלהים.

רבי אבא פתח ואמר ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר. בחמשה ענינים נאמר הברית. א' הוא ברית מילה שנאמר והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. הב' ברית הקשת שנאמר והיתה לאות ברית. הג' ברית המלח שנאמר ברית מלח עולם. הד' ברית היסורין שנאמר אלה דברי הברית. הה' ברית הכהונה שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם.

[p. 18] וקודם שנתנו הה' בריתות לא היתה הברית אלא באש שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש וגו' וכתיב ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר. והאש היתה ברית בתחלה וזהו בראשית, הוצא משם אש ונשאר ברית כלו' ברי"ת א"ש.

ר' יוחנן אמר ברית כרותה כרת הקב"ה עם העולם ועל מנת שיעמוד אברהם ויתקיים העולם בזכותו שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם. ואותה שעה שכרת עמו הברית באש עמד העולם בקיומו וזהו בראשית, ברית אש ברא אלהים את השמים ואת הארץ כדי שיעמוד באותו ברית האש.

והחכמה אומרת למה הביא הקב"ה מבול מים לעולם ולא דבר אחר בתחלת דינו.

אלא ראה הקב"ה שהעולם נברא בברית אש וראה שאם ידין העולם בדין אחר שיוכלו הרשעים לעמוד בעולם מפני אותו ברית אש כאשר נברא העולם. אלא מה עשה. דן את העולם בדבר הראוי לכבות את האש כדי להעביר את הרשעים מן העולם שנמשלו לאש שנא' (יחזקאל טו:7) מן האש יצאו והאש תאכלם, ר"ל מהאש יצאו בתחלת העולם כשנברא.

[p. 19] בתחלה אמר אמחה את האדם אשר בראתי במים שנאמר והרשעים כים נגרש, לאחר כן נאמר מהאש יצאו והאש תאכלם. אמר הקב"ה ע"כ היו נמוקים במים מכאן ואילך מהאש יצאו והאש תאכלם.

וכשחטאו אחר כן דן אותם באש שנא' ויי' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. ואימתי נתבסם העולם. כשעמדו על הר סיני ונתמלא כלו אש שנא' וההר בוער באש עד לב השמים.

ר' יצחק אמר והתורה נהיתה ברית בין השם והעולם שנמשלה באש שנ' (ירמי' כג:29) הלא כה דברי כאש וזהו ברית אש בראשית.

 

[p. 20] ר' יוחנן פתח בחכמה יבנה בית. שלשה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם ואלו הן לבנות בית מושבו וליטע כרם להתפרנס בו ואח"כ לקחת לו אשה ולהוליד בנים לפרנסם בהם. ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחלה ואחר כך נוטעים כרם ואח"כ בונים בית.

כי הא דא"ר סימון כל הלוקח לו אשה ואין לו בתחלה במה שיוכל לפרנסה הרי זה חפשי מן המצות כמתים הנקראים חפשים שנא' (תהלים פח:4) במתים חפשי. ולמה נקרא חפשי. לפי שהוא חפשי מן המצות מפני שלא יוכל להשתדל בעבודת בוראו אלא בעבודת אשתו.

ר' יהודה אומר כאלו לוקח ע"ז לעצמו.

דא"ר יהודה בתחלה היו החכמים והחסידים לוקחין אשה ולא היה להם די פרנסתם וממיתים עצמם ברעב ובצמא ומניחים כל חיי העה"ז ועוסקים בתורה ובמצות ולעבוד בוראם. אבל בזמן הזה שהעולם טרוד אחר הפרנסה [נ"א הפרוטה] צריך לכונן בית בתחלה ולזמן מזונותיו ואח"כ לקחת אשה [ה ט"א] ויכול לעבוד [p. 21] בוראו ולעסוק בתורה. כי הא דאמרו רז"ל אם אין קמח אין תורה.

וא"ר יהודה מאחר שהאדם נושא אשה אז נקרא עבד יי' מפני שלבו פנוי מלהסתכל בעבירה ובנשים ומלתור אחר לבבו ועיניו כד"א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. לפיכך צריך להשתדל לכונן בית בראש ולעשות ישוב בבית.

וממי אתה למד. מהקב"ה. שקודם בנה בית וכוננו וזימן כל הפרנסה והמזונות קודם שיבא אדם לעולם. היאך. ברא את העולם בראש שהוא הבית וזמן כל הפרנסה. היאך. ברא את הבהמות ואת החיות ואת העופות והדגים הצמחים והאילנות שהם זימון כל הפרנסה. לאחר שהכין הבית והפרנסה הביא את האדם וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו ישוב בבית. ועל כן נאמר בראשית, בית ראש. כאשר תבין באותיות תמצא בי"ת ראש. וכן התחילה התורה בראשית כלומ' בית ראשית והכל ענין אחד.

[p. 22] ועכ"ז צריך האדם להשתדל בדרך ארץ ולעשות עתים לתורה ולהיות עמלו בשני הדרכים האלו מפני שיגיעת שניהם משכחת עון. ושמא יאמר אדם הריני בן אבות ממשפחה גדולה איני ראוי לעשות מלאכה ולא להתבזות. אמור לו שוטה כבר קדמך יוצרך שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והוא עשה מלאכה קודם שתבא אתה לעולם. ומנ"ל. שנאמר מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. קרא אותה מלאכה וכן וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.

והא דאמר ר' יוחנן בא וראה למה ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים. אלא ללמדך שעשה בכל יום ויום מלאכתו וברא העולם וכל צבאם וביום הששי שהוא אחרון למלאכתו ברא בו את האדם. א"ל לאדם עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה. מכאן ואילך אתה תשתדל בה, וזהו בראשית ברא אלהים קודם שיבא אדם לעולם.

וא"ר יוחנן למה נברא אדם בצלם אלהים שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו. משל למלך שהיה מושל על המדינה והיה בונה בירניות ותיקונין לעיר וכל בני העיר משתעבדין תחתיו. יום א' קרא לכל בני העיר ומינה עליהם שר אחד שלו. אמר [p. 23] עד כאן הייתי טורח בכל צרכי העיר ולעשות מגדלים ובירניות, מכאן ואילך הרי זה כמוני. כענין זה ראה צויתי כל העיר וכל אשר בה. כאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי כך אתה תבנה ועושה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכל מסור בידך וכולם יהיו משועבדים תחתיך ויראים ממך כאשר היו יראים ממני שנא' ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ועל כן בצלם אלהים עשה אותו. ויברא אלהים את האדם בצלמו לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו כאשר הוא עשה בתחלה.

 

בראשית.

כתיב (משלי ח:22) יי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. הפסוק הזה חוזר על כל התורה שהיא היתה ראשית דרכי אל שהתורה נבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם.

דא"ר אלעזר שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם ואלו הם התורה וג"ע וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח והתשובה.

ובתורה ברא את העולם שהתורה נקראת ראשית שנאמר יי' קנני ראשית דרכו ובראשית זו שהיא התורה ברא את העולם וזהו בראשית ברא [ה ט"ד] אלהים את השמים ואת הארץ.

 

[p. 24] א"ר יהודה בא וראה כמה הפרש יש בין התורה והעולם שהעולם נברא בששת ימים והתורה בארבעים יום וארבעים לילה.

רבי יוחנן הוה אזיל מקסרי ללוד והיה מטייל עמיה ר' חייא בר אבא. כד מטו חד בי חקל א"ר יוחנן האי הוה דידי וזבינתיה כדי למזכי באוריית'.

בכה ר' חייא בר אבא.

א"ל ולמה את בכי.

א"ל דלא שבקת לסיבותיך כלום.

א"ל חייא ברי קלה היא בעיניך מה דעבדית דשבקית דבר שנברא בששת ימים בעבור דבר שנברא בארבעים יום שנאמר ויהי שם עם יי' ארבעים יום וארבעים לילה. וקניתי דברים גדולים וטובים שאינם בעולם והם עצה ותושיה וחכמה וגבורה שנאמר )שם:14( לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה.

ר' יוחנן כד הוה לעי באורייתא הוו זהירין אנפוי כזוהרא דשמשא. יומא חד פגע ביה ר' יוסי. אמר ליה חמי אנפך זהירין כזהרא דשמשא.

א"ל לאו הוא אלא שמעתא דנהרא לי.

קרא עליה )שופטים ה:31( ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

 

ר' יצחק אמר התורה נקראת תושיה בתחלה ואח"כ גבורה. תדע לך כי בתחלה נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם מפני שיש לו להלחם עם יצה"ר ולכתת כל גופו בבית המדרש עד [p. 25] שירגיל אותו בתורה. כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה אז יש לו שמחה וגבורה שנאמר אני בינה לי גבורה ר"ל כשאדם רגיל בתורה ובחכמה אז יש לו תפארת. ואיזו היא גבורה. להלחם מלחמות יי' שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות יי', שם תהא המלחמה והגבורה.

ובתורה ברא הקב"ה את עולמו שנאמר (משלי ח:30) ואהיה אצלו אמון. אל תקרי אמון אלא אומן. וזהו בראשית ברא אלהים, עם ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וזו היא התורה.

ר' יהודה אומר לא נברא העולם אלא בשביל היראה שנקראת ראשית שנאמר (שם א:7) יראת יי' ראשית דעת. ומנ"ל שהעולם נברא ע"פ המורא. שנאמ' (קהלת ג:14) והאלהים עשה שייראו מלפניו. עשה את העולם כדי שייראו מלפניו וע"פ היראה שהיא ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

 

בראשית.

רבי אלעזר פתח (תהלים קכ:1) שיר המעלות אל יי' בצרתה לי קראתי ויענני. שירים תאבים ברא הקב"ה בבריאת שמים וארץ כדי להללו ולשבחו שהוא יוצר הכל. השמים אומרים שירה לפניו שנאמר (שם יט:2) השמים מספרים [p. 26] כבוד אל והארץ אומרת שירה שנאמר שירו ליי' כל הארץ.

ועוד שכל העולם תאבים ושמחים לפאר ליוצרם בחזותם נפלאותיו בשמים ובארץ וזהו בראשית, עיין באותיות ותרא' שי"ר תא"ב כלומר שיר תאב ברא אלהים את השמים ואת הארץ שכל אדם תאב לומר שי"ר על נפלאותיו בשמים ובארץ. ואיזה הם אותם המעלות שהיה דוד המלך ע"ה אומר. אלו הם אותם השירים של אותן המעלות שהם השמים שנאמר (עמוס ט:6) הבונה בשמים מעלותיו. ודוד תאב להם והיה אומרם וזהו שיר תאב.

ואמר ר"א כתיב (איוב לח:7) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. מאן אינון בני האלהים. אלו הם המלאכים שהם אומרים שירה לפני יוצר בראשית בכל לילה כנגד שלש משמרות דהוי הלילה. ובכל משמרה ומשמרה כל כת וכת אומרת שירה ובמשמרה האחרונה שהיא בסופה והיא לעת הבקר כל הכוכבים והמזלות והמלאכים הנקראים בני האלהים הם אומרים [ו ט"א] שירה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר. וכל אחד ואחד כפי מעלתו להורות כי גבוה מעל גבוה שומר, כי מעלות יש להם אלה למעלה מאלה. על כן נאמר שיר המעלות, ממעלות המלאכים שהם [p. 27] אומרים שירה. וזהו בראשית, שי"ר תא"ב ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

 

רבי חזקיה הוה אזיל באורחא והוה עמיה ר' יוסי בר חלפתא. קמו למיזל בתר פלגות ליליא. עד דהוו אזלי א"ר יוסי לרבי חזקיה מאי עבידנא דהא תנינן לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב.

א"ל רבי יוסי ברי תא שמע סדר נעימות גלגלי חיותא דאינון משבחן שירתא קדם אלההון.

עד דארכין אודניה שמע קל תושבחא נעימותא ושמע דהוו אמרי (תהלים ט:8) ויי' לעולם ישב וגו'.

א"ל רבי חזקיה ברי שמעת כלום.

אמר ליה קל נעימותא ומן נעימותא ותושבחתא מהאי פסוקא דשמעית כען ידענא פירושו דכתיב ויי' לעולם ישב כונן למשפט כסאו. דבכל שעתא ושעתא דדייני דינא שכינתא דקב"ה דהוא כורסא יקריה מתתקן תמן משמע שנאמר כונן למשפט כסאו.

[p. 28] א"ל ידעת איזו היא משמרה ממלאכי השרת אמרי דא.

א"ל לאו.

א"ל משמרת אותם המלאכים הנקראים אלהים היא. דתניא עשרה משמרות של מלאכי השרת איכא ברקיעא ואינון מתחלקין בשלשה משמרות דהוי הלילה. ותדע לך היאך. כד ישראל מסיימים צלותהון בליליא נסבין שירתא בתריהון אינון דנקראים אישים ואמרי שירתא. ומאי שירתא אמרין. (שם ח:5-6, 10) מה אנוש כי תזכרנו וגו' ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו וגו' יי' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.

במשמרה שניה נסבין שירתא אינון דנקראים מלאכים וחשמלים ואראלים. ומאי אמרי. (שם כט:1) הבו ליי' בני אלים.

בפלגות ליליא ממש עד דתסתיים משמרה שניה, דהיא שעתא דקב"ה מסתכל בעדן ממש דגניז לצדיקים לעתיד לבוא, פתחי חיות הקדש ובתריהון שרפים ואופנים וכרובים ואמרי (שם לא:20) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, (שם סח:5) סולו לרוכב בערבות ביה שמו.

בתחלת משמרה תליתאה נסבין שירתא אינון דנקראים אלהים ואמרי ויי' לעולם ישב וגו'.

[p. 29] כד אתי צפרא פתחי שמיא ואמרי השמים מספרים כבוד אל וגו'. כוכבי בקר אמרי מונה מספר לכוכבים וגו' גדול אדונינו ורב כח. אותם המלאכים הנקראים בני אלהים פתחי ואמרי הבו ליי' בני אלים הבו ליי' כבוד ועוז.

עד דהוו אזלי חמו דקדרא שחרא והדר נהירא. א"ר חזקי' לרבי יוסי תא ואחזי לך דכך היא גאולתן של ישראל. בעידנא דינהר להון שמשא דגאולתא יתי להון עקא בתר עקא וקדרותא בתר קדרותא. עד דאינון בה ינהר עליהון נהורא דקב"ה שנאמר (הושע ו:3) כשחר נכון מוצאו וכתיב (מלאכי ג:20) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

ובזמנא ההיא מלחמות יתעוררו בעולם גוי בגוי ועיר בעיר וצרות רבות יתחדשו על שונאיהם של ישראל עד שיקדרו פניהם כשולי קדרה. ואח"כ יתגלה עליהן גאולתן מתוך שאגת לחצם ודחקם.

וזהו שאמר דוד למנצח על אילת השחר אלי אלי למה עזבתני. אילת השחר, אילת הבוקר הוה ליה למימר. אלא על אילת וחוזק דשחרותא דישראל כד"א כגבר אין איל. בההיא שעת' יזעקון בני ישראל וימרון אלי אלי למה עזבתני מגו עקתהון. לבתר מה כתיב. (תהלים ל:12) פתחת שקי ותאזרני שמחה.

 

[ו ט"ד] [p. 30] רבי אומר השיתין מששת ימי בראשית נבראו. והקב"ה ברא שית וזהו בראשית, כלומר ברא שית. אילו של יצחק קושיא הוא דנברא מששת ימי בראשית. והקב"ה ברא שי"ת, תי"ש בהפוך אותיות.

 

בראשית.

יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה שברא כל העולם והכינו בחכמה ובתבונה ובדעת. וכנגדן ברא ג' עולמות עולם העליון ועולם התיכון ועולם התחתון ונתן בעולם התחתון הקטן צורת שלשתן צורה צומחת וצורה מדברת וצורה השכלית.

[p. 31] ותדע לך כי העולם התחתון מתקיים באויר כאשר תראה כי הגוף מתקיים בנפש והנפש מתקיים באויר והאויר בבורא יתברך.

תדע לך שהבורא יתברך ברא האדם וברא אותו בצלם ובצורה והכינו מארבעה דברים מובדלים זה מזה מאש מרוח ממים מעפר שנא' והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים. אלו הם ד' דברים האמורים. כמד"א מקום יש בכרכי הים שקורין לאש תהו וזהו היסוד הראשון. ובהו וחשך הם המים והעפר. ומנ"ל דחשך הוא העפר שנ' ובחשך שמו יכוסה, ואמרו שזהו גוש העפר. והרוח הוא רוח ממש.

[p. 32] ואמנם כי האל יתברך ברא את האדם שהוא נקרא עולם התחתון כנגד עולם העליון הגדול ונתן בו קיום הנפש המניע לגוף כלו ועל כן הבדילו מכל הנבראים אשר למטה עמו. ובמה האדם מובדל מיתר הנבראים. מפני זאת הנפש. ואיזו נפש זו. נפש המדברת.

שאל ר' יהודה לר' דוסתאי הנפש אשר באדם הנקראת שכלית איזו נפש היא ואיזה מקומה.

א"ל הלא ידעת כי האדם ברא אותו המקום וכאשר הוא גדל ורואה עניני העולם ומביט בהבליה הוא מעצמו רווח הנפש הזאת, כי הואיל והוא מביט ורואה נפלאות הבורא וחידוש העולם ומזריח המאורות ערב ובקר וכי כל העולם תלוי בכחו יתברך, הוא משתדל בעצמו לחקור ולהשיג השגה קדושה וברה ואז יש לו אותה נפש השכלית מפני שהוא משכיל לדעת ולחקור בחכמה.

רבי עזריה אומר הנפש מקומה בלב והיא מניעה לכל הגוף והיא מונחת באמצע הגוף ומאירה לכל הגוף כאשר נתן השמש בחצי השמים. והגוף מתקיים בנפש והנפש באויר והאויר בבורא ית' והבורא סובל כל העולמות בכחו שנא' (ישעיה מו:4) אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול.

 

[p. 33] רבי יהודה אומר למה הזכיר הקב"ה בריאת שמים והארץ תחלה והלא המלאכים נבראו תחלה וכסא הכבוד תחלה. אלא כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מן העין ואשר לא גלה בראש.

רבי אומר כדי להראות לאדם שאינו בעל חכמה ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה. דא"ר יצחק אין מגלין סתרי תורה אלא לאדם חכם וקורא ושונה ותלמודו מתקיים בידו והוא ירא שמים ובקי בכל דבר. ואדם שאינו בענין זה וישאל על הסתרים והנעלמים של מעלה אמור לו, מה אתה שואל שא נא עיניך וראה כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. תדע לך שלא גילתה התורה יותר.

וא"ת שאין סתרים בתורה תדע לך כי על כל דבר ודבר יש תלי תלים של סודות והלכות ופירושים שנאמר קווצותיו תלתלים, על כל קוץ וקוץ [p. 34] תלי תלים. כי הא דרבן יוחנן בן זכאי דהוה אמר על האי פסוקא ושם אשתו מהיטבאל שלש מאות הלכות פסוקות ולא רצה לגלות אותם אלא לר' אלעזר בן ערך [ז ט"א] ולר' אליעזר בן הורקנוס תלמידיו דהוו עסקי במעשה מרכבה עמו.

[p. 35] א"ר בא וראה מה כתיב בשלמה (מ"א ה:12) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, עכ"ד ודבר היה אומר בו אלף וחמשה טעמים. ומה שלמה שהיה עבד של הקב"ה היה אומר על כל דבר ודבר שלשת אלפים משל ואלף וחמשה טעמים הקב"ה שהוא מגלה עמיקתא ומסתרתא והוא הנותן החכמה והבינה שנ' (משלי ב:6) כי יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה על אחת כמה וכמה.

ר' לוי אמר כתיב מה גדלו מעשיך יי' מאד עמקו מחשבותיך. מה גדלו מעשיך יי', זה מעשה בראשית שהם מעשיו של הקב"ה. מאד עמקו מחשבותיך, אלו סתרי תורה.

ר' אליעזר הגדול אומר כתיב (מ"א ה:26) ויי' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו. מלמד שעמד על דקדוקי תורה אבל על עמקיה לא עמד וכשבקש לעמוד עליה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

 

שאל ר' דוסתאי לר' אליעזר הגדול א"ל רבי העמידני על סוד זה הפסוק עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה ליי'.

א"ל בני חייך כמדומה לי שעדיין אינך ראוי לעמוד עליו ולא שאלני אדם על זה זולתי עקיבא תלמידי ועדיין שורש האפרסמון בידי.

[p. 36] שמע רבי עקיבא אמר כיון שהנצו הפרחים אכלתי השרשים.

א"ל עקיבא עקיבא מוכן תהא לריח ניחוח ליי' ועדיין בליעת המתוק נשאר.

יומא חד הוו אזלי באורחא. א"ל אי כדין אכלת שרשים דאמרת.

א"ל רבי משאמרת לי הסוד עמדתי על תכונתו. סח ליה היאך.

א"ל עמדת ואכלת ועדיין הבליעה מהמתוק נשאר.

באותה שעה גלה לו ארבעים סודות בתורה.

עד דהוו אזלי חמו חד מעיינא דמיא יתבו תמן.

א"ל ר' אליעזר עקיבא תא ואחזי לך נביעא דמיא דקא פתחי מיא וצלילין ונזלין כהא דכתיב (שיר ד:15) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון.

על דא פסוקא גילה לו שיחת מלאכי השרת שיחת כוכבים ומזלות וידיעת חלוני חמה בעתותיו וזמניו שיחת דקלים ועופות שיחת הרוחות ידיעת התקופות והעיבורים.

[p. 37] באותה שעה בכה ר' עקיבא. א"ל על מה קא בכית.

אמר לו אוי לדור שישארו יתומים ממך.

אמר לו לא תימא הכי אלא ווי לדור שיהיו יתומים בלי אב בלי חכם מורה ולא תלמיד הוגה. וימים יבואו שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים ותשתכח תורה ואין דורש ואין מבקש, והמתעורר לבו בתורה יהיה נבזה וחדל אישים ווי לדרא ההוא כד ייתי ההוא דרא.

א"ל לית ההוא דרא מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות כד אינון רכיכין בלבד וכד אינון קשישין אורייתא משתכחת מנהון.

 

כי הא דא"ר יהודה מאי דכתיב (ש"א א:27) אל הנער הזה התפללתי. הוה לה למימר אל הבן הזה התפללתי. אלא אמרה חנה יהי רצון שבשעה שיגדל שישתדל בעבודת המקום כמו עכשיו שהוא נער.

וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו יזכה למעלת שמואל הנביא דכתיב (שם ב:19) ומעיל קטן תעשה לו אמו [p. 38] והעלתה לו מימים ימימה. וכי תעלה על דעתך כך. אלא צדקתו וזכותו היה גדל תמיד עמו כתפלת אמו. ולדעתי' דר' יהודה מעיל ממש הוא.

ואמר רבי מאי דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.

אמר רבי בו הוא מוסר ליניקא. כלומר מפני שיבה תקום, קודם שתעלה לשיבה [ז ט"ד] ולזקנה תקום להיות טוב וכאשר תשתדל להיות טוב בבחרותיך לאחר כן והדרת פני זקן. וסיפא דהאי פסוקא מוכיח עליו שעל זה נאמר משמע דכתיב ויראת מאלהיך.

 

רבי יצחק אמר תחלת כל העולם ובניינו לא נברא אלא על היראה להיות אדם בעל יראה לשמים ובעל יראה לבריות מדכתיב בראשית ברא אלהים את השמים, להיות ירא שמים, ואת הארץ, להיות ירא לבריות. כמו כן מלמד שכל העולם לא נברא אלא על היראה שנקראת ראשית שנא' ראשית חכמה יראת יי' וזהו דכתיב בראשית.

 

[p. 39] ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור.

רבי חייא פתח אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הקב"ה ראה וצפה שהעולם אינו יכול לעמוד בלתי היסוד. ואיזהו היסוד שהעולם עומד עליו. הוא הצדיק שנ' וצדיק יסוד עולם וזהו יסוד הראשון שברא הקב"ה בעולמו כי הוא נקרא אור שנאמר אור זרוע לצדיק ועוד ממה דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. נאמר כאן כי טוב ונאמר להלן אמרו צדיק כי טוב.

רבי אומר זה האור אור המלאכים הוא שנבראו תחלה קודם כל העולם. ואי תימא והרי אנו רואים שהשמים והארץ נבראו תחלה לא קשיא דהא שנאמ' למעלה עד כאן ספור הוא דאמר. אלא זה ויהי הראשון ומכאן התחילו כל הנבראים.

ר' יהודה אומר זהו אור הכסא ממש ומזה האור נבראו כל שאר הנבראים וממנו נבראו השמים והכסא נברא בתחלה שנ' (ירמי' יז:12) כסא כבוד מרום מראשון.

[p. 40] רבי אליעזר הגדול אומר אור המלאכים נברא בתחלה דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החושך. כלומר הבדלה נתן הקב"ה בין זה האור ובין החשך שהוא העולם הזה, והשמים הם המבדילים בין העולם הזה ובין אור המלאכים והם המבדילים בינתים בין האור ובין החשך.

רבן יוחנן בן זכאי אומר נתן הקב"ה ממשלה למלאכים על השמים והשמים על הארץ וכלם נתלים בכסאו (נ"א בכחו) יתברך שמו להורות כי גבוה מעל גבוה שומר.

 

יהי אור.

רבי אלכסנדראי אומר הרואה הכוכבים במסלותם חייב לברך. מאי מברך. ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע. ראה כוכב אחד אינו מברך שנים מברך. ואימתי. כד הוי ליליא מברכין ברוך המעריב ערבים.

רבי אומר אלין כופרנייא דקיקיא דאורחיהון מסתלקין עד ההוא יממא מדחילת חיוותא מברכין שומר את עמו ישראל לעד ולפיכך תקנו על דרך זה כל תפלת הערבית.

[p. 41] ר' אלעזר בר' שמעון אזל למחמי לר' יוסי בר' שמעון בן לקונייא חמוי. סמוך לקרייתא רמש ליליא. אמר לר' יוסי דהוה אזיל עמיה חמית אלין כוכביא דנהירין.

אמר חמי אנא, דא כוכבא דשרביטא. עידנא סגיאה היא דאנא משגחנא ביה ומן יומאי לא אמרו לי על דא כלום.

א"ל תרי ענייני שמענא. חדא היא דכל מאי דעביד קב"ה בין שמיא ומזליא וככביא אית בהו ידיעה וסוכלתנו וכלהון עבדי שליחותא דקב"ה. והאי כוכבא דאת אמרת לא תימא ולא תיסק על דעתך דחד הוא אלא סגיאין אינון דחד תחמי בהאי גיסא וחד בהאי גיסא וזמנין [ח ט"א] דכלהון בחד שעתא. ואנא שמענא מאבוי דשבע אינון וזמנא דמטא עידנא דכל חד מנהון למימר שירתא מסגיאות חדוותא דאית בהון שלחין זיוותהון ואזלין למימר שירתא. וענינא אחרינא דאלין שבע כוכביא לא אזלין ולא נטלין מאתריהון בר בעידנא דקרי לחד מנהון רבון עלמא למנהר באתר דהוא צבי דכתיב לכלם בשם יקרא, וכד נטלין שלחין זיותהון עמהון למיזל.

[p. 42] כד מטו לבי חמוי לא הוה תמן. כד אתא אמר את הכא ואנא אתי למחמי חד כוכבא דהוה אזיל למשלם רעותיה דמאריה.

א"ל מאי הוא.

א"ל כוכבא דשביט וחד מנהון חמית דהוה אזיל לפיקודא דמאריה.

יתבו תמן תלתין יומין. לבתר כן אשכימו למיזל כד הוה אתי נהורא ואזיל עמיה חמוי כפלגות מיל. ברכיה חמוי אמר דא היא שעתא דתתקיים ברכתא דצדיקיא. מנ"ל דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. כתיב הכא כי טוב וכתיב התם כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל.

א"ל אפי' ברכתא דכל אדם מתקיימא בהאי שעתא דשמיא וכוכביא ומלאכיא אמרי שירתא. ועוד שמענא מאבוי דברכתא יתירא הוספת ליה ודא היא חדוותא משום דהאי שעתא אמרי שמיא והוא כחתן יוצא מחופתו. מה החתן כשיוצא ישיש כך היוצא לדרך בהאי שעתא ישיש.

 

[p. 43] ויאמר אלהים יהי אור.

תמן תנינן א"ר יוסי מאי דכתיב (ישעי' כא:11) משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל. אזל הא מלתא כי הא דא"ר יוחנן כל הגליות שגלו ישראל מארצם כלם היה גלוי לכל וגלות הרביעי לא נגלה לעולם. ואיזהו גלות הרביעי. זהו משעיר שהוא עשו דכתיב וישב עשו בהר שעיר.

אמר רבי למה נקרא שמו שעיר. על שם תוקף וחוזק העול הכבד שנותנין על ישראל. שעי"ר הוא תק"ף בגימ'. וזהו הגלות שישראל יושבים בה היא משא דומה כלומר בחשאי דבר שלא נגלה מהלב לפה שנאמר כי יום נקם בלבי.

רבי יצחק פתח ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור וכתיב ולא ידע איש את [p. 44] קבורתו עד היום הזה. אמר הקב"ה שוטים הם המחשבים קצי משיח דבר שלא גליתי לעולם שנאמר כי יום נקם בלבי לבא לפומא לא גלי ואינון משתדלי למחשב קצי.

בואו וראו. תלתא סימני כתבית ואחזית לדרי עלמא בקבורתיה דמשה עבדי ואלין אינון בגיא בארץ מואב מול בית פעור ולא ידעי קבורתיה דכתיב ולא ידע איש את קבורתו. דבר שלא גליתי ולא הראיתי היאך יאמרו שקרותא ושטותא קדמי.

הה"ד משא דומה אלי קורא משעיר. אלו ישראל שקוראין להקב"ה מעול כבד של בני שעיר. ומאי אמרי. שומר מה מליל, ר"ל רבש"ע אתה הוא שומר ישראל יי'. אנו בזה הגלות שדומה ללילה. אמור לנו מה מלילה מה תהא מזו הלילה ואימתי תוציאנו ממנו.

בא וראה מאי דכתיב בתריה. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה. אמר הקב"ה שהוא שומר ישראל, [p. 45] אתא בקר, הבאתי והוצאתי אתכם מן הגלות ולא זכיתם להיות בבקר. וגם לילה, הבאתי לכם הלילה והאפלתי אתכם בבור הגלות הזה שהוא הלילה. אם תבעיון בעיו, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם אימתי תהיה ואימתי תבואו לארצכם, שובו אתיו, שובו בתשובה ומיד אתיו. כי הא דא"ר יהודה אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה שנא' היום אם בקולו תשמעו.

[ח ט"ד] וכיון שנברא העולם נרמז הרמז הגדול הזה ברזי הסתרים שנאמר ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, כלומר יהי רז, ורז ואור דבר אחד הוא. וירא אלהים לזה הרז כי טוב להיות ברז ובסוד כדי שלא יגלה לשום אדם שאלמלא יגלה כמה פריצי' מבני עמנו ילכו לאבדון.

ועל שנהיה ברז ובסוד הבדיל אלהים בין האור ובין החשך בין אומתו שהוא האור ובין האומות שהם החשך שנא' (ש"א ב:9) ורשעים בחשך ידמו ועוד כתיב יתהלכו.

 

[p. 46] ויקרא אלהים לאור יום.

א"ר זה יום קץ הגאולה שנא' הנה יום בא ליי', זה יום הקץ.

ר' יוסי בן חלפתא הוה יתיב קמיה דר' יצחק. א"ל מידי שמיע ליה למר על מה אתארך יומא דמשיחא מן גלותא דא.

א"ל לא אתארך אלא על ביטול אורייתא דהכי שמענא מרב המנונא סבא, תלתא גליות גלו ישראל וחזרו בזכותהון דתלתא אבות וגלותא רביעאה בזכותא דמשה יתחזרון. תא ואחזי לך לא איתגלו ישראל אלא על ביטול תורה שנא' (ירמי' ט:12) ויאמר יי' על עזבם את תורתי. אמר הקב"ה בגליות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב. עכשיו הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונקראת על שמו שנאמר (מלאכי ג:22) זכרו תורת משה עבדי. כד יתובין ויתעסקון בתורתו בזכות משה אני גואלם.

על כן נאמר בתורה תורה צוה לנו משה כדי לשמרה ולעסוק בה. ואם לאו מורשה קהלת יעקב. מורשה דא מסכנותא הוא כמד"א (ש"א ב:7) יי' מוריש ומעשיר. מלמד דלא אתיא מסכנותא לבני יעקב אלא על דלא אתעסקו בפיקודין דאוריית'.

 

[p. 47] רבי חזקיה אמר אנא הוית באתריהון דערביא וחמית גוברין דהוו מתטמרין בני טינרא במערתא בני טוריא ואתו מערב שבת לערב שבת לבתיהון.

אמרית להון מה דין דאתון עבדין.

אמרו לי פרישי עלמא אנן ומתעסקי באורייתא כל יומא ויומא וזמנין לית אנן אכלין בר מעשבי ברא.

אמרית להון ושאר זמנין במה אתון מתפרנסין.

אמרו לי אנן אשכחן במדברא אעייא דמצמיחים באלוד ואנן אכלין יתהון. וכד נהירא לן שמעתא מסגיאות חדוותא משתמטי מינן ומבשלין להון ואכלינן ויומא ההוא חשיב לן דהוא כי טוב. ובזמנא דלא צמחי אינון אעייא אנן אכלין עשבין דמשכחנא ומבשלי להון ואכלינן.

אמרית להון תהי חלקי עמכון לעלמא דאתי אשריכם בעולם הזה וטוב לכם לעולם הבא. כען ידענא דלא תהוון בכיסופא כד ייתי משה למתבע עולבנא דאורייתא.

[p. 48] אמרית להון בני חייכון יומא דא מה חידוש אתחדש לכון.

אמרו לי האי פסוקא ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ותאני רבי כרוספדאי גדול התוספת אור היה זה שלא היה כמוהו ואין אור כמוהו זה הוא אור השכל הגדול שנהיה מאור זיו הודו וזהו העומד מאחורי הפרגוד.

דתנינן מאי דכתיב עוטה אור כשלמה. מלמד שעשה הקב"ה שאר המלאכים כמו אותו האור הראשון מאותו האור ממש. ס"ד כמוהו אלא מה הוא דבר מובדל [p. 49] ומושכל כך שאר המלאכים דברים מובדלים ומושכלים אבל אין השגתם כהשגתו.

דתאני ר' כרוספדאי השגת המלאכים היא השגה גדולה מה שאין כן למטה מהם. השגה שניה היא השגת השמים שמשיגים השגה מה אין משיגים מה שלמטה מהם. השגה שלישית היא השגת המדרגה התחתונה אשר עפר יסודה והיא השגת בני אדם מה [ט ט"א] שאין משיגין שאר כל הנבראים.

וכנגד שלש מעלות הללו יש באדם שלש צורות נפשיות. צורה הראשונה היא הנפש השכלית. השניה היא הנפש המדברת. השלישית היא הנפש הבהמית המתאוה תאות והיא הנפש אשר תמעול מעל.

ואיתימא הכי, הנפש הראשונה היא נפש הבהמית כנגד המדרגה התחתונה שאמרנו. נפש המדברת כנגד השמים שהיא מעלה יתירה על הראשונה. נפש השכלית כנגד מדרגת המלאכים שהיא המעלה העליונה על כל אלה.

 

[p. 50] ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים.

ר' אלעזר פתח (תהלים סג:2) אלהים אלי אתה אשחרך. ת"ח שאין מקום בעולם פנוי בלא מים מפני שהארץ תלויה על המים שנאמר (שם כד:2) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. וכי תעלה על דעתך שהמים שהם מתחת לארץ והארץ שהיא כבדה מכל היסודות העומדות על המים שהמים עלו למעלה לשמים.

א"ל רב חסדא והא כתיב המים אשר מעל לרקיע.

א"ל לאו האי אלא כתרגומו במציעות מיא שהרקיע מבדיל ביניהם כי המים אחדים היו אבל מפני שנכנס הרקיע באמצע נחשבו כשנים והרקיע כדור ובא במימי אוקיינוס כמבדיל בין המים, נמצאו מים ממעל ומים מתחת.

א"ר יהודה רקיעים הם הסובבים לפעמים ממזרח למערב ולפעמים ממערב למזרח ובאים באמצע הים ומבדילים בינתים וזהו ויבדל בין המים.

[p. 51] ומפני מה מי הים מלוחים. מפני חמימות הרקיע ורתיחתו. בא וראה קדירה העומדת על האור וכל מה שנתבערה על האור יותר התבשיל נמלח מרוב חמימות האש.

וא"ר יהודה אלמלא הרקיע היה קיים בין המים כל המים היו נקפאים כמלח אלא הולך וסובב ואינו מתקיים בין המים.

 

אר"י בא וראה למה לא נאמר כי טוב בשני. מפני שענין זה חוזר על יחודו להורות כי אין שני לנגדו ואין טוב בשני ע"כ נאמר ביום הראשון יום אחד.

דתני ר"י למה לא נאמר ראשון במקום אחד. להורות דאלו נאמר ראשון עכ"פ היה ראוי להיות שני כי ראשון מחרת לשני אבל אחד אינו מחרת לשני.

[p. 52] רבי יהודה אומר והרי נאמר (ישעי' מא:4) אני יי' ראשון.

א"ל מלתא מסייע לקמייתא מדכתיב ואת אחרונים אני הוא. אע"פ שיש אחרים לראשון אני הוא. וכי אחרים יש לראשון. אין. שמו המיוחד שהוא ראש ומיוחד. אחרים הם אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד אלהי"ם שד"י א"ל צבאו"ת והם מתכנים ביחודו והוא הוא יתברך ממש דכתיב ואת אחרונים אני הוא.

ר' יוסי בר חלפתא ור' יהודה בן פזי ור' יצחק הוו אכלי בסעודתא בהילולא דרבי אלעזר ברבי שמעון. ר' חייא רבה הוה ינוקא והוה יתיב תמן. א"ר יוסי לר' שמעון למה לא נאמר כי טוב בשני. א"ל מפני שלא נגמרה מלאכת המים בשני וכשנגמרה בשלישי אמר כי טוב תרי זמני.

אמרו נשאל להאי ינוקא דמשחרב ביהמ"ק נמצאת הנבואה בפי התינוקות אולי נמצא דבר בפיו.

א"ל חייא ברי אימא לן למה לא נאמר כי טוב בשני.

אמר להם מפני שאין טוב אלא באחד.

[p. 53] אתא רבי שמעון ונשקיה קרי עליה (ירמיה א:9) הנה שמתי דברי בפיך.

אמרו שעתא קיימא ליה נשאל ביה.

אמרו ליה מאי (שופטים ה:31) ואוהביו כצאת השמש [ט ט"ד] בגבורתו. מה שבח זה לצדיקים.

א"ל מה השמש כשיוצא בגבורתו אית דבדחי ביה ואית דלא בדחי ביה כך הצדיקים צדיקים כמותם ישישו והרשעים לא ישישו. אית למאן דעביד רפואה ואית למאן דלא עביד כך הצדיקים יהיו רפואה לטובים ומכה לרשעים.

אמרו ליה חייא ברי למה לא נזכר שם המיוחד במעשה בראשית.

אמר להו אין נאה למלך הכבוד להזכיר שמו על המתים ועל דבר הנאבד כדי שלא יאמרו כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים כך שמו. ולא הזכיר שמו המיוחד עד שנבראו כל הבריות שהם כלים ונאבדים ולאחר כן הזכיר שמו על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. ומשאר כל הבריות שברא לא הזכיר בכאן אלא דבר הקיים ולא נאמר ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים ואדם וחיות ובהמות ועופות שהם דברים כלים אלא דבר העומד לעולם והם ארץ ושמים.

אמרו ליה מהו דכתיב ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים וגו'. מה צורך היה לו להקב"ה לעשות רקיע להבדיל בין המים. אמר להו כבר כתיב (משלי טז:4) כל פעל יי' למענהו. לא ברא הקב"ה דבר שלא לצורך וברא הרקיע וכשהוא חוזר אינו חוזר אלא לעתים ידועים [p. 54] וסילון אחד של מים יוצא מתהומות וסילון של מים יוצא מגיהנם ויורד בצינור לסילון התהום הה"ד (תהלים מב:8) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. והרקיע נכנס באמצע משניהם ואלמלא שנכנס בנתים הורגים לשותיהם הה"ד ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע.

תא חזי א"ר יוסי האי ינוקא ברוח הקדש אמרו דהכי הויא ממש דכתיב יהי רקיע בתוך המים בתוך ממש באמצעי' מייא ובהכנס הרקיע באמצע מחזיר המים הרעים היוצאים מגיהנם למקומו ולא נפיק לעלמא מאינון מיא אלא כמלא לוגא בימי אלישע ונאמר בהם (מ"ב ב:19) והמים רעים והארץ משכלת כלומר בשביל שהמים רעים הארץ משכלת מבני אדם שכלים בשבילם.

א"ר יהודה כולי האי קרא מסהיד עליה.

דא"ר יהודה כל מה שעשה הקב"ה לא עשה דבר לבטלה ומפני שהיה גלוי לפניו שאותם המים היוצאים מגיהנם ויתערבו במים האחרים וינזיקו בריותיו עשה את הרקיע להכנס באמצע שניהם להבדיל בינתים הה"ד ויהי מבדיל בין מים למים בין מים הרעים למים הטובים. ובאותה שעה ממש [p. 55] שהמים יוצאים להתערב במים הטובים אז הרקיע חוזר ונכנס בינתים ומחזירם לאחור.

תא שמע א"ר אלעזר הני מייא דאינון לחיי עלמא ולתקוניהון דברייתא היאך יתקרון.

א"ר ברכיה המים אשר מעל השמים דאינון מייא טבין.

ר' חייא בר אבא הוה אזיל באורחא ולאה מתקיפותא דשמשא והוה צחי למשתי מיאא. פגע בהאי מדברא ואשכח חד אילנא יתיב תחותיה. עד דזקיף עינוהי חמא חד מעיינא דמיא חדי למשתי מנהון. שתי מן מיא והוו מרירן. אמר לשמשיה היינו טעמא דר' אלעזר דא"ר אלעזר לית לך בעלמא דלית תמן תמציתא מההוא סילונא דגיהנם בר מארעא דישראל ואלמלא דשתן כל עלמא מההוא תמציתא דארעא דישראל לא יכיל למשתי מנייהו.

 

א"ר הונא האי רקיע דכתיב ויעש אלהים את הרקיע הוא הרקיע הידוע למעלה שעל ראשי החיות דכתיב (יחזקאל א:22) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא.

[p. 56] א"ר יצחק האי חיות. חיה כתיב חדא למה נאמר ראשי.

א"ר הונא אית חיה חד רבא ושליטא על כל שאר חיותא קדישא וזיוהי רברבין סגיאין. ליה רישין דזיווא סגיאין ומכדין כתיב ראשי החיה. ודא היא החיה דחמא יחזקאל בחיזו נבואתא. ואי סלקא דעתך דהיא החיות. ת"ש כתיב (שם:16) וארא החיות וגו'. חמא האי וחמא החיות.

האי רקיע למאי אתא.

א"ר חזקיה לאפרשא בין מלאכי קדישי דמתחות ההוא רקיעא ובין מלאכי קדישי דזכו דאינון לעילא. הה"ד ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. בין המים אשר מתחת לרקיע, מלאכיא דאינון תחות ההוא רקיעא, ובין המים אשר מעל לרקיע, מלאכיא דאינון מלעילא.

א"ר יצחק ש"מ דהוא פרגוד דמפסיק בינתים.

 

רבי אליעזר שאל לרבן יוחנן בן זכאי א"ל האי רקיע דאתברי בשני מאי הוא.

א"ל רזא עילאה. וברא קב"ה ממונה תחות ידיה ובחר ביה ושלטיה על כל חילי שמיא ובגין ההוא ענינא לא נאמר כי טוב בשני אע"פ דשולטנא יתירא אית ליה על כולא תחות ידיה לאחזאה לכל עלמא דלית טיבו ויקרא ופורקנא וגאותא אלא בקב"ה בלחודוהי.

[p. 57] ועוד אריב"ז מאי דכתיב (שיר ו:11) אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. זהו מה שראה יחזקאל באותו הרקיע שנברא בשני שבראו הקב"ה וסתמו מכל רבבות קודש שלו. ואותן העולמות דכסיף בהו קב"ה סתמם ממנו ויקר הדרו סתם. מאותן עולמות ולמעלה סתם והטמין מכולם וכולם שואלים ואומרים איה כבוד מלכותו. ברוך כבוד יי' ממקומו.

ת"ח מאי קאמר אל גנת אגוז ירדתי. בגנת אגוז לא כתיב אלא אל גנת אגוז כמאן דנחית ומקרב לגנתא ולא עייל בה כ"ש דלא קריב לאגוז אלא לגינה וכ"ש דלא חזא מה שבתוך האגוז וכ"ש דאמר לראות ולא אמר ראיתי, כלומר לגינה שהוא חוצה [p. 58] קרבתי וירדתי לראות ולא אמר שראה אפי' הגינה שהיא חוצה.

ועוד אריב"ז כמה נצטער ההוא גברא דכתיב ביה לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא למחזי חד שמשא דמשמשא קמיה ולא איתיהיבת ליה רשותא דכתיב הראני נא את כבודך.

אריב"ז הוא דכתיב ביה (תהלים יט:2) כבוד אל והוא מטטרו"ן.

והיאך שאיל משה למחמי דא. אלא משה [י ט"א] סבר כיון דחמא גופיה ארבעין יומין וארבעין לילין דלא אכיל ושתי והוי ניזון מאספקלריא דלעילא סבר דכדאי הוא למישאל דא. ומה אתיב ליה. לא תוכל לראות את פני. הוא מאריה דאפייא. ולא יהיב ליה רשותא עד דנפק נשמתיה לקיים מה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. [p. 59] וכל נשמתא דצדיקיא אתיהיב ליה רשותא למנדע ולאדבקא מה דלא יכיל בעלמא דין.

 

ת"ר כל יומא ויומא קב"ה עביד מלאכין קדישין ואלין אינון נשמתהון דצדיקיא הה"ד (שם קד:4) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. עשה לא נאמר אלא עושה משמע שהוא עושה בכל יום.

א"ר אבהו לא תקשי לך האי דהא אית מלאכים שנבראו מכסא הכבוד והם שלוחים ממונים בשליחותו של הקב"ה. אי שאר מלאכיא דהוו מכסא הכבוד כ"ש נשמתהון דצדיקיא דהוו מתמן וקיימו אורייתא דעביד להון קב"ה מלאכין קדישין עילאין.

 

[p. 60] א"ר פנחס כלל הקב"ה באדם ארבעה דברים א"ש רו"ח מי"ם עפ"ר.

א"ר יהודה והא מהפכין אינון באורייתא.

א"ל רבי פנחס ובאורייתא איכא אינון.

א"ל הן ואלו הן רו"ח א"ש מי"ם עפ"ר. תרין אינון דאתגזרו משמשיא מלעילא ותרין אינון דאתגזרו מלרע. מנ"ל דכתיב עושה מלאכיו רוחות הא רוח. משרתיו אש לוהט הא אש. יסד ארץ על מכוניה כמשמעו. תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים הא מים. כלהו מתחברן דא עם דא רוח אש עפר מים.

א"ר פנחס אע"ג דמתהפכי לית לן בה ושפיר קאמר רבי יהודה.

וא"ר יהודה כלהו כללם הקב"ה באדם. א"ל הקב"ה אני בראתי אותך עליון והמלכתיך על כל בריותי ונתתי בך כח מן המלאכים וכח מן המשרתים שהם למעלה וכח התהום וכח הארץ ונתתי בך שכל טהור הגזור מכסאי ואת חטי קדמי.

[p. 61] א"ר יצחק רצה הקב"ה לעשות לאדם עליון על כל בריותיו למהוי יחיד בהאי עלמא כמה דאיהו יחידאי לעילא. כיון שחטא אמר הקב"ה הן האדם היה כאחד ממנו. היה בדעתי לעשותו כאחד. עכשו ועתה פן ישלח ידו.

 

א"ר יהודה רקיע אחד עשה הקב"ה וממנו נתהוו השמים שנאמר ויקרא אלהים לרקיע שמים.

א"ר יהודה לא זו בלבד אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית לא עשה אלא דבר א' מהכל ואותו דבר הוציא כל פעולותיו למינו כגון השמים עשה ממנו אחד אותו המשובח מכלם. וארץ עשה אחד.

ת"ש א"ר יהודה מהכל עשה אחד אותו המשובח מכולם וזהו הרקיע כעין הקרח הנורא שממנו נתהוו השמים הה"ד ויקרא אלהים לרקיע שמים. וארץ אותה המשובחת מכולן, וזו ארץ ישראל וממנה נתהוו שאר הארצות הה"ד (משלי ח:26) עד לא עשה ארץ וחוצות. ארץ זו ארץ ישראל וחוצות שאר הארצות שבחוצה לארץ. האדם אחד וממנו נתהוו [p. 62] כל השאר דכתיב (שם) וראש עפרות תבל, וכן כל כיוצא בזה.

א"ר יצחק מנ"ל. מהאי קרא דאמר דוד (תהלים קמח:1) הללו את יי' מן השמים מאותו שנעשו השמים ממנו.

ת"ר זמנא חדא הוה אזיל רבי יוחנן למחמי לרבי שמעון והוה רבי יוסי אזיל עמיה. א"ל רבי יוסי לאן את אזיל.

א"ל למחמי לרבי שמעון.

אמר למארי פלוגתא דילך את אזיל למחמי.

אמר ש"מ דרבי שמעון לשום שמים קא מפליג והואיל וכך הוא חביבותא דליבאי [י ט"ב] אשתכחת ביה.

[p. 63] אשכימו למיזל והוה ליליא. אמרו ניתיב הכא עד דייתי נהורא ונתעסק באורייתא. יתבו.

א"ר יוחנן האי רקיע שנברא בשני הוא הרקיע העליון. ותנא הוא הפרגוד המפסיק בינתים דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. ומזה הרקיע נעשו כל שאר הרקיעים הסובבים ושאינם סובבים וכולם אדוקים בזה הרקיע. וקרא לו רקיע וקרא לו שמים דכתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים על שנתהוו ממנו.

עד דהוו יתבי קריב בריה דרבי יוסי לאבוהי.

א"ל האי דאמר שלמה (מ"א ח:39) ואתה תשמע השמים מכון שבתך הול"ל מן השמים.

שמע רבי יוחנן. א"ל אימא ברי אימא דמלה דפומך קדישא היא.

א"ר יוסי האי פסוקא שאיל ואתה תשמע השמים מכון שבתך. מן השמים הול"ל.

א"ר יוחנן מקרא חסר הוא כמו שועת עניים הוה ליה למימר מן עניים וכן צעקת ענוים וכן הרבה.

[p. 64] קריב לאבוהי וא"ל מלה שמענא ביה.

א"ל רבי יוחנן אימא ברי אימא.

אמר שמענא די בעידנא די בעון ישראל צלותהון ובעותהון בבתי צלותהון מטטרו"ן מארי דאפיא נטיל כל צלותהון דישראל וסליק להו ומנח להו בהאי רקיע וכד בעי קב"ה לאשגחא בזכותהון דישראל מעיין בההוא רקיעא דאתקרי שמים דתמן בעותהון דישראל ומרחם עלייהו דכתיב ואתה תשמע השמים ממש. וכן אמר דוד הללו את יי' מן השמים דתמן הוא תושבחתא דישראל.

אתא ר' יוחנן ונשקיה על רישיה וברכיה. אמר מרגלא חדא הות תחות ידך מרגלא תהא בדרך.

א"ר יצחק ת"ח עבד קב"ה הרקיע הזה ועביד מניה שמים די ממנן תחותוהי רקיעא לעילא ושמייא לתתא. ועבד תחות אלין שמייא אחרנין דאתקרון רקיע השמים דממנן ביה כל בוצינייא דנהרין. [p. 65] ת"ח בין רקיעא דא דאתקרי רקיע השמים עד הרקיע הנטוי על החיות אית תלת מאה ותשעין רקיעין אחרנין ושבע אלפין וארבע מאה וחמשין חולקין סמכין אתרין דבוצינייא אוחרנין ומאלין בוצינייא נטל קב"ה ואנח בהאי רקיעא דשמיא לאנהרא על ארעא.

 

פרשה ד'

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה.

רבי בא פתח בהאי קרא (ירמיה י:16) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. ת"ח כשברא הקב"ה את העולם צפה וראה שעתידין ישראל לעמוד ולקבל תורתו וגזר מכסאו כל אותם הנשמות העתידות להנתן בהם ועשה למעלה אוצר א' באשר כל הנשמות הגזורות מכסאו עומדות שם וקרא לו גוף הנשמות.

ולמה נקרא גוף הנשמות.

[p. 66] א"ר בא מפני שכל הנשמות כשיוצאות מן העולם הזה עושה להם הקב"ה דיוקנא של גופות כמו שהיו בזה העולם ומניחם בזה האוצר.

וזה האוצר באיזה מקום הוא.

א"ר יוחנן א"ר יצחק במקום שגנזי מתים שם גנזי חיים טובים ונקרא ערבות ובערבות יש גנזים הרבה וגנזי הנשמות שם.

והא א"ר בא שאוצר אחד הוא והכא תנינן גנזים.

א"ר יוחנן לא תקשי לך. שנים אוצרות הם אוצר הנשמות שעתידין להנתן בבני אדם דהא תנינן בההוא צורה ובההוא דיוקנא ממש שעתיד לעמוד בזה העולם בההוא דיוקנא שם. ונקרא גוף הנשמות מפני שעושה להם גוף כמו שעתידין להיות [י ט"ג]. ואוצר אחד כנגדו לאותן הנשמות שהיו בעולם הזה וקיימו התורה ונקרא גנזי חיי העולם. והיינו דהוה א"ר שמעון בגנזי חיי עלמא תהא פלניא דנפיק מעלמא דין.

ת"ר כל יומא ויומא כרוזא קרי אתערו בני קדישא עילאה ועבידו פולחנא דמאריכון [p. 67] דאפריש לכון משאר עמיא ויהב בכון נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקריה.

א"ר יודא אם כן שאר עמין נשמתהון מאן אתר.

אזדמן ליה רבי אלעזר אמר ליה ת"ח דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. דא היא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עילאה. מאי כתיב ביה. ויהי האדם לנפש חיה.

א"ר אלעזר זו היא הכח שנתן לבהמות ולחיות ולדגים שנבראת מן האדמה הה"ד תוצא הארץ נפש חיה למינה.

[p. 68] א"ר יצחק אורייתא אתקבלת על אדם ואמרת קב"ה ברא לב"נ ויהב ביה נשמתא קדישא למהוי ליה חיין לעלמא דאתי והוא אתחזר בחוביה לההוא נפשא חייתא דאתגזרת מן ארעא לבעירתא ולחייתא.

א"ר יהודה ממשמע דכתיב ויהי האדם לנפש חיה. ויעשהו לא נאמר אלא ויהי האדם מלמד שהוא בעצמו גרם לחזור לאותו נפש הגזור מהאדמה.

א"ר יוחנן אמר הקב"ה אדם אני בראתי אותך עליון על כל בריותי ונפחתי בך נשמת חיים הנותנת חיים לבעליה הגזורה מכסאי ואתה חזרת לאותה נפש חיה שבראתי מן האדמה לבהמות. חייך מכאן ואילך כל העוסק בתורתי וישמור אותה אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי שהיא נותנת חיים לבעליה. וכל אותם שלא יעסקו בתורתי יהיה חלקם באותו נפש חיה שבחרו למען יכלו עמה.

א"ר יצחק ת"ח מאי דכתיב (קהלת ג:21) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח בני האדם העולה היא למעלה דא היא נשמתא קדישא דצדיקייא. ורוח הבהמה דא היא נפשא חייתא דאתגזרת מן ארעא לבעירא דתשתיצי ותחות לאשתצאה מן עלמא.

א"ר חייא א"כ הגוים אין להם נשמה אלא אותה הנפש החיה.

[p. 69] א"ר יוחנן כן הוא.

א"ר אלעזר ולישראל מאן יהבא.

תוה רבי חייא.

א"ר אלעזר ת"ח דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. מאי סיוע יהבין ליה אלא ההוא נשמתא קדישא למהוי ליה סמך דיהבין ליה לסייעא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי.

א"ר אלעזר עד תליסר שנין אשתדלותיה דב"נ בההוא נפש חייתא. מתליסר שנין ולעילא אי בעי למהוי זכאה יהבין ליה ההוא נשמתא קדישא עילאה דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא.

א"ר יהודה היינו טעמא דתנינן בתלת עשר מכילן דרחמי במתניתא דרבי אלעזר.

[p. 70] רבי שמעון בן יוחאי זמין למארי מתניתא למיכל בסעודתא רבה דעבד להו וחפא כל ביתא במאני דיקר ואותיב לרבנן בהאי גיסא והוא להאי גיסא והוה קא בדח טובא.

אמרו ליה מאי בדיחותא דמר יומא דין משאר יומין.

אמר להו דיומא דין נחתא נשמתא קדישא עילאה בארבע גפין דחיותא לרבי אלעזר ברי ובהילולא דא יהא לי בדיחותא שלימתא.

אותביה לר' אלעזר בריה גביה. אמר תיב ברי תיב דיומא דין את קדישא ובעדבא דקדישין.

א"ר שמעון מלה חד ואסחר אשא בביתא. נפקו רבנן וחמו קיטורא [י ט"ד] דהוה סליק מביתא כל ההוא יומא. אתא רבי יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא אשכח לרבנן דהוו תוהי וקיימי בשוקא.

אמר להו מאי האי.

[p. 71] אמרו ליה חמי האי קיטורא מאשא דלעילא. הוא דהא מכתירין יומא דין בכתר"א קדישא לרבי אלעזר.

וחמו רבנן ארבע גדפין דנשרא דנחתו באשא דאסחר ליה ולרבי שמעון אבוהי. יתיב תמן רבי יוסי עד דאזל אשא. עאל קדמוהי ואמר אכתרא וסיתרא גבהותא על כלא האי הילולא להוי שלימתא.

אמר ר' שמעון מאי דעתיך.

א"ר יוסי הא ברתי לרבי אלעזר ברך.

אמר ודאי.

קראו לרבנן ויהב ליה ברתיה. יתבו תמן תלת יומין ולעו באורייתא קמיה ולא שבקו סתרא דמתניתין דלא אוליף להו רבי שמעון. אמרו עליו על ר' שמעון שלא נראתה קשת בימיו דהא הוא סימנא בעלמא הוה.

א"ר יצחק נשמתא היא קיימא בקיומא לעלמין. מה הקב"ה קיים אף היא קיימת אבל על ההוא נפשא חייתא אמר קרא הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה.

א"ר יוסי מאי חזא אונקלוס דאמר ויהי האדם לנפש חיה ותרגם לרוח ממללא. אי נפשא דבעירתא היא למה לא ממללן.

[p. 72] א"ר יצחק על דאתגבלון מעובייא רבה דעפרא יתיר מבני נשא ולא זקפין רישא ולא מסתכלין ברקיעא כבני נשא דאלו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא הוו ממללן.

א"ר יוסי גבלותא וזקפן רישא תינח אבל אסתכלו' ברקיעא למאי.

א"ל ההוא סיועא רבה דבני נשא. ת"ח נבוכדנצר כד הוה טריד והוה בעירא בטורייא לא הוה ליה סיועא עד דאסתכל ברקיעא הה"ד אנא נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת ומנדעי יתיב עלי. דעד לא יסתכל ברקיעא לא הוה מנדעיה עלוהי.

א"ר כרוספדאי הגוים ועמא דארעא דלא מהימנין בהקב"ה ולא עסקי באורייתא לית להו בר ההוא נפשא חייתא דאתנפקא מארעא ועל כך לית להו מהימנותא. אבל ישראל די מהימנין בהקב"ה ועסקי באורייתא ונטרי פקודוהי אמר הקב"ה לא כאלה חלק יעקב לא יהי להון נפשא חיתא אבל מה יהא להון. כי יוצר הכל הוא. הכל הוא שכינתיה ואתגזר נשמתא קדישא מינה למהוי חולקא דיעקב. מאי הוא. כלומר הכל הוא נשמתא הואיל ואתגזרת מינה.

[p. 73] א"ר יהודה אי לגוים לית מהימנותא הא חזינן דאזלי לטעוותהון חגרין וסומין ומליין מחין ומרעין ואיתסאן.

א"ל לאובדא להו לעלמא דאתי הה"ד (איוב יב:23) משגיא לגוים ויאבדם. ועוד הא תנינן וחליים רעים ונאמנים. מאי נאמנים. דעבדי מהימנותא. כד מטא זמנא נפקי מההוא גברא וזמנין דאישתכח לאינון טעוון דאינון אזלין במרעיהון לטעוותהון ואתסאן ואמרי דההוא טעווא עבד.

[p. 74] א"ר יוחנן זמנא חדא סח לי יהודאי חד דהוו ליה מרעין סגיאין ולא איתסי. חמא לאינון טעיין דהוו אזלי במרעיהון לטעוותהון ואתסאן. אמר איזיל התם ואע"ג דאיהו אסור אבל למחמי מאי הוא. אזל התם ועאל בגוייהו ובת תמן ביני אינשי דהוו מחיין ומרעין. כלהו אדמכו ואיהו לא אדמוך עד דחמא חד שטנא דהוה אזיל בינייהו ומאני דאסוותא בידיה [יא ט"א] והוי שוי על כל חד וחד ואתסי. אעבר עליה ולא שוי ליה. א"ל מארי הא אנא מבני מרעין שוי עלי. א"ל לא כאלה חלק יעקב דאלין אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. ומן קדם מה. על כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סתר ובני אף הקב"ה מחי ומסי וסתר ובני. נפק ההוא גברא וסח לי עובדא. אמרית בריך רחמנא דשדרך התם למחמי דא ולמשמע מפומיה. וכדין סח לי יוסי חרשא.

א"ר יצחק אמר רב אחא מאי דכתיב (איוב לב:8) ונשמת שדי תבינם. אלא הנשמה היא מביאה לאדם להכיר את קונו ולהכניסו בתורה [p. 75] ובמעשים טובים ואשריהם אותם שנכנסין בדרך התורה בדרך הנשמה שבשבילה יזכו לחיי העה"ב ולמעלת הקדושים.

א"ר יצחק א"ר אחא כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו. היינו דתנינן בא ליטהר מסייעין אותו. ווי להם לרשעים שהם נדבקים בכח האדמה שהיא נקראת נפש חיה הנבראת מן האדמה שבשבילה יכלו לעולם ולעולמי עולמים.

שאל רבי דוסתאי לרבי אליעזר א"ל אותו נפש חיה מאי הוי מינה לעלמא דאתי.

א"ל לא תימא הכי אלא אימא מאי הוי מינה תדיר. ת"ש א"ר בא מאי דכתיב הכרת תכרת הנפש ההיא. אלא כהבל דנפיק מפומיה דב"נ דלא יכיל לסלקא לעילא אפילו כמלא עיניו ומיד תכלה כך היא אותה הנפש החיה כאותו הבל שנכרת מן הפה מהרה ותכלה והא אינו נראה לעולם והיה כלא היה.

א"ר יוסי והא תנן נפשותם של רשעים הן הן המזיקין שבעולם.

[p. 76] א"ל ר"י שפיר קאמרת שהן מזיקין לבעליהן ומניחות כח הנשמה ועבודת בוראן שאין מזיק לאדם אלא אותו הנפש על שנכרת ונכלה עם הגוף.

וא"ר אחא לא תנן הכי אלא נפשותם של רשעים כשיוצאות מן הגוף הן הן המזיקים שבעולם.

א"ר והתנן נפשותן של רשעים שבעולם. והיאך מזיק אותו הנפש לגוף. והכל תמהים היאך אותן הנפשות מזיקין שבעולם על שנדבקים בהם בני אדם.

 

ת"ר א"ר יהודה בר יעקב תמה אני על אנשי הדור אם רובם נעשים בכשרות. ת"ח מה כתיב והתקדשתם והייתם קדושים, מלמד שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש.

מאי קידושא אצטריך הכא.

א"ר יהודה בר יעקב שלא יעשה פריצותא וחציפותא ולא לשום זנות כבהמות שהבהמות אינן עושות אלא כך. [p. 77] דהא תנן כל הבועל לשום זנות או לשום מה דאמרן ולא ישמור את עצמו מאותן הדברים הצריכין דתנינן במתניתא ההוא עוברא דאתייליד ליה להוי פריץ חצוף זונה רשע ואינו בכלל זרע אמת. וכל הבועל לשם מצוה ומקדש עצמו ויכוין לבו לשם שמים הוו ליה בנין דמעלי צדיקי' וחסידי' יראי שמים קדישין הה"ד והתקדשתם והייתם קדושים.

א"ר יהודה הגויים על שאינן מולידים אלא לשם זנות בעזות ובחציפות אין להם אלא אותה הנפש החיה הנתון לבהמות שעניינם אינם אלא כבהמה. אבל ישראל היודעים לקדש עצמם כתיב בהו (ירמי' ב:21) ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת.

מאי אמת.

[p. 78] א"ר אחא אמת בכל שאינו מהרהר באשה אחרת ויש לו אמת עם אשתו.

רב הונא אמר לכוין ולקדש עצמו לשם שמים שנאמר (תהלים קכז:1) אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. כלומר אם אין הכונה [יא ט"ב] לשם שמים להבנות הבית ולהוליד בנים שוא עמלו בוניו בו שמכניס באותו הולד עמל של שוא. ואיזהו עמל של שוא. זו נפש חיה שתכלה ותכרת כהבל היוצא מן הפה שהוא שוא. והואיל והוא מכניסו באותו הולד הרי עמלו של שוא.

א"ר יצחק אמת הוא נוטריקון אמת. מאר"ץ. תצמ"ח. כלומר אמת מארץ תצמח.

מאי משמע.

א"ר יצחק בשעת העבור שצריך להיות שם האמת והיושר בשעה שנהיה מארץ ונתייסד ולא בשעה שנתגבל. והיינו דאמר רב הונא כל בנין שאין בו יסוד אינו כלום. ואיזהו יסוד שצריך האדם. בשעת החיבור כדקאמרן.

רבי זירא אמר זמנא חדא הוה אזלינא במדברא ואשכחנא חד ערבאי והיה מטיל אכתפיה מטול י' סאין והוה סבא. אמרית ליה חילא דא בעינא למלעי באורייתא.

[p. 79] אמר לא עבדו לי אבא ואימא בגין כך אלא לעובדא דא. דאנא שמעית לאבוי דבשעתא דעביד לי דכסופיה לבר דיהא ליה חילא דייתי עיבורא מן חקלא ובהאי עיטא אימלך בההיא שעתא והא אנא סבא מאי איעבד.

א"ר יהודה אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מנ"ל מן בת שבע אם שלמה דקרא מסהיד עליה שהיא אם שלמה ממש על שם דאתייסיד ממנה מעניינה ומהרהורה ומהשתדלותה שנא' (משלי לא:2) מה ברי ומה בר בטני וגו'. אימיה תינח אבוהי מנ"ל. דכתיב שיר המעלות לשלמה אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו.

וכי שלמה אמר זה המזמור.

[p. 80] אמר ר"י ח"ו אלא דוד אמרו ברוח הקודש על שלמה. בשעה שאמר הנביא לדוד (דה"א כב:9) הנה בן נולד לך שלמה יהיה שמו אמר דוד בן אחד היה לי מבת שבע ומת ועכשיו אחר יולד לי. מן שמיא הוא בא. ואמר שיר זה ונתכוון בו לשום שמים הה"ד שיר המעלות לשלמה, בשביל שלמה. אמר אם יי' לא יבנה בית, אם סיעתו לא יסייע בכוונה השלימה שלי שוא עמלו בוניו בו, לשוא נעמול כמות שהיה בראשונה שעמלנו לשוא ובגין ההוא חובה מת. ואנא אית לי לאתטרדא מן ירושלים ובעוד שאני אצא אם יי' לא ישמר עיר מכל אדם שוא שקד שומר.

א"ר פנחס שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית והוה מה דהוה ועכ"פ שוא שקד שומר.

א"ר יהודה בשביל שלמה נאמר שיר זה שנתכוון עליו לאמרו לשום שמים ואמו נתכוונה לשום שמים ויצא מהם שלמה דכתיב ביה (דה"א כט:23) וישב שלמה על כסא יי' למלך.

א"ר יצחק לפיכך נקרא למואל. מאי למואל כמו למו פי, מלמד ששניהם נתכונו למואל כלומר לאל. [p. 81] ומכאן למדנו כל המתכוין לשם שמים באותה שעה נפיק מיניה בר דמעלי. ומנא לן. משמואל שנתכוונה אמו עליו תמיד לשום שמים דכתיב (ש"א א:11) ונתתיו ליי' וכן אל הנער הזה התפללתי. וכן אמר דוד אם יהיה לי הבן הזה מכאן יהיה זמין למוא"ל נתון הוא לאל.

 

ת"ר א"ר יוסי בן פזי זמנא חדא הוינא אזיל באורחא וערענא בההוא טורא דכפר קרדו והוו גוברי בדיחי בחולקהון ובאית תמן ליליא דשבתא ונפקי שבתא וחמית לאושפיזאי דהוה בעי למשכב עם דביתהו. קאים האי מהך גיסא וצלי וקמת היא מהאי גיסא וצלת.

אמרית להו מאי צלותכון בשעתא דא.

אמרו לי עידנא [יא ט"ג] דידן לזווגא משבת לשבת ומצלינן צלותנא קמי קב"ה דיהא לון בר דיפלח פולחניה בר דחיל חטאה בר דיעביד פיקודוהי ולא יסטי מאורייתא לימינא ולשמאלא.

אמרית להו יהא רעוא דיהא לכון בעותכון דהא לשום שמים קא עבדתין.

א"ר יוסי אחזי אנפי שכינתא דלבתר יומין ערעית תמן וחזית ההוא ברא דאתייליד להו והוה בר שבע שנין. חמי לי בביתא ולא בעא למללא עמי.

א"ל אבוה זיל לקמיה דגברא רבא הוא.

[p. 82] אמר מסתפינא לאשתעויי בהדיה ולאתקרבא עמיה דהא לא ידענא אי אית ליה נשמתא קדישא אי לאו. דהכי אוליף לי מורי יומא דין דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישא אסור לאשתעויי בהדיה ולאתקרבא עמיה.

א"ל ח"ו דגברא רבא וחכימא דדרא הוא.

קריב גבאי ולא ספיק למללא עמי אמר לי אנא חמי בך דנשמתא חדתא אית בך מיומין זעירין ולא אזדריקת בך בשעתא דנפקת לעלמא.

תווהית. אמרית כך הוא דרווק הוינא כד לעינא באורייתא ואתייהבת בי נשמתא.

אמר לי ידעת נפש חיה דאמר קרא דהוות מן ארעא והא משמע נפש חיה. למה.

[p. 83] אמרית אימא ברי.

אמר הכי אמר לי מורי דהיא נפשא דאפיקת ארעא ומן ארעא אתגזרת, אבל היא חייתא לאתנענעא לכאן ולכאן כמא דעבדין בעירא ורחשא וכלא. אבל לית בה סוכלתנותא וחכמתא בפולחנא דהקב"ה דלא אתבריאת אלא לבעירא ולחייתא לאתנענעא בה בלא סוכלתנו ולאשתצאה כד תפוק כהאי הבל דפומא.

אמרית ליה ברי מאן הוא רבך.

אמר לי רבי אלכסנדראי.

אמרית ליה ומה לעית יומא דין.

אמר לי האי קרא דכתיב (תהלים קיא:10) ראשית חכמה יראת יי' שכל טוב לכל עושיהם. כך א"ר אלכסנדראי מה הוא חכמה. שמו של הקב"ה הוא חכמה, ומעולם לא גילה לשום אדם אלא קצת הימנו ולא עתיד לגלאה אלא למשה סתם. ולא עמד על כל ידיעתה אלא עמד על מה שלא עמד אדם על האי ראשית שהיא חכמה דכתיב ביה במשה וירא ראשית לו וזהו חכמה.

וא"ת הא כתיב (מ"א ה:26) ויי' נתן חכמה לשלמה. ת"ח לא כתיב ויי' נתן החכמה אלא חכמה שעמד על קצת אמיתתה. המשיח עתיד לדעת קצתו דכתיב ביה (ישעיה יא:2) ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה כו'.

[p. 84] והחכמה היא ראשית הכל וקודם הכל אבל יראת יי' שכל טוב כלומר היראה נשארה בשכל ובינה לדעת ולחקור יראת יי'. לכל עושיהם, לעושה המצות ביראה בתחלה עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה.

אמרתי לו מה שמך.

אמר לי אהבה.

אמרתי לו מר אהבה וקריתי עליו (ירמי' לא:3) ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה וסחינא ליה האי.

[p. 85] א"ר יעקב בר אידי חכם היה אדם שהיה מכיר ויודע לכל מי שהיה בו נפש חיה ומי שהיה בו נשמה כשבאו אצלו הכיר את כלם הה"ד וכל אשר יקרא לו האדם, למי שהיה יודע ומכיר בעבודת בוראו. וכך הוא עד היום מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו ואינו עוסק בתורה הוא יש לו נפש חיה ולא נשמה.

 

א"ר יהודה אע"ג דהאי נפש חיה אית בבהמות ובחיות ובמיניהם והתירם לבני אדם חס הקב"ה עליהם במיתתם שלא יצערום לאותם בעלי נפש החיה. דלית לך כל אינש דלית ביה נפש חיה עד שישוב לעבוד בוראו להבדיל עצמו משאר כל אדם כדי להתעסק בתורה ובמצות שמרויח הנשמה הקדושה.

לפיכך האי [יא ט"ד] טבחא דנפקא נבילה מתחות ידוהי או טריפה זמנא חדא מעברינן ליה שנית משמתינן ליה שלישית מכריזין עליה בשוקי דכל מה דשחיט הוא טריפה ולעולם לא נוקים ליה לטבחא.

[p. 86] א"ר יצחק וכי על זמנא חדא לא ליעניש בר מהאי. והא תנינן האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם משמתינן ליה ומעבירינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה היא. ומה על סכינא הוא כך דלא נמצאת יפה, על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו אינו דין דמשמתין ליה ומעבירינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה.

א"ר יוסי אנא חמית לרבי יהודה דזמין לרבי יוסי ורבי חגי והוה טבחא ורבי אבא קרין ליה. ונכיס ההוא תרנגולתא ונתכוין לתרי סימני ובדקו ואשכחו דנכיס חד סימנא וחד לא נכיס.

א"ל רבי יהודה על מה איתכוונת.

אמר על תרין סימנין.

אמר והא אנא אשכחנא חד נכיס. אלא בשרא הוא דכשרה ואת לא תהא טבחא מכאן ואילך ואע"ג דלא בעינא כוונה בשחיטה.

[p. 87] א"ל ר' יוסי הכוונה לאו להאי איתמר אלא כוונה דקב"ה דליכוס לשמיה ולא לשום פתגם אחרן. אבל נתכוון לתרי סימני ושחיט חד מותר הוא בדיעבד, דתנן השוחט אחד בעוף דיעבד אין לכתחלה לא.

א"ר יעקב ת"ח כל מה שנברא מזו הנפש החיה התירו הקב"ה לבני אדם מפני שאין להם נשמה לדעת ולהכיר דאלמלי הויא להו נשמה לא הותרו.

 

שאל רבי אבא לרבי חייא. אמר ליה אמריתון דנשמתא לא עייל בבר נש עד דיסתכל בפולחנא דהקב"ה וכדין להוי ליה ההוא נשמתא ואמריתון דנשמתא היא קדישא מעליא על כולא א"כ מאי האי דא"ק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. למה מתו. הואיל והוה להו נשמתא הוה להו לאשתזבא.

לא הוה בידיה. אתו ושיילוה לרבי אלעזר בר' שמעון. א"ל כך הוא ודאי וקרא מסייע לן דהכי אמר אבוי דכד אתי טופנא לא הוה בר נש דיעביד הקב"ה בגיניה בר מנח ובנוהי וזכותהון לא הוה אלא לאגין עליהון ועל בתיהון ולא הוה סגי זכותהון כל כך לאגנא על כל דרא. ואינון דהוו זכאין בקדמיתא כגון חנוך ירד דהוה להון נשמתא קדישא וחזיין למיעבד הקב"ה בגיניהון הוו מיתו. והיינו דא"ק כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, אינון דנשמתא קדישא הוה בהו. [p. 88] דלא תימא דעל אלין דהוו בטופנא אמר קרא אלא אתא קרא ואמר מכל אשר בחרבה מתו שלא היו בימי המבול ולא באותו זמן אלא בחרבה מתו כלומר כבר נסתלקו מן העולם ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו ואז נעשה דין ברשעים.

א"ר' חייא לרבי אבא לא אמרית לך דהאי גולגלתא דדהבא דהוא ממאריהון דמתני' לימא. זכאין אתון מאריהון דמתני'. סגי חולקהון על כולא לעלמא דאתי.

עוד א"ר אלעזר מאי דכתיב הללוהו בתקע שופר הללוה"ו בנב"ל וכנו"ר הללוה"ו בתו"ף ומחול הללוה"ו במני"ם ועוגב. וכי צריך הקב"ה להאי. אלא אמר דוד כל מה שתשבחו לקמי קב"ה בהני מיני זמר אינו כלום כאדם האומר לחברו עכשיו עשה זה וזה וכל מה שתעשה אינו כלום עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה כלומר אינו הלול אלא מהו הלול. כל הנשמה תהלל יה הללויה. והאחר אינו כלום אלא הלול נשמה הה"ד כל הנשמה תהלל יה הללויה. [יב ט"א]

ויאמר אלהים יקוו המים וגו'.

רבנן פתחי בהאי קרא (תהלים מו:9) לכו חזו מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ.

א"ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת ב"ו מעשיו [p. 89] מבלין אותו אבל הקב"ה מבלה את מעשיו. והיינו דאמרה חנה (ש"א ב:2) אין קדוש כיי' כי אין בלתך. מאי כי אין בלתך. אל תקרי בלתך אלא בלותך.

כך הוא כתיב לכו חזו מפעלות אלהים וגו'. א"ר אלעזר עובדוי דהקב"ה דעביד להו בעלמא דין דוד מלכא הוה בהתבהלא ואמר לכו חזו מפעלות אלהים. בואו מבעי ליה. אלא אמר דוד כל דיירי ארעא די בעלמא דין אזילו מרישא דעלמא עד סופיה ותשכחין עובדוי דהקב"ה, כעובדוי ברישא דעלמא כך עובדוי בסייפי דעלמא. מייתי דיורין בעלמא אי זכו מותיב להו ולבנייהו ולבני בנייהו עד סופא דעלמא. לא זכו מחריב להו מנהון וההוא אתרא וההוא קרתא לא אתבני לעלמין לאחזאה לבר נש דאתר חייביא הוה ההוא אתר והקב"ה עבד ביה דינא הה"ד אשר שם שמות בארץ.

[p. 90] דבר אחר לכו חזו מפעלות אלהים. א"ר פנחס מה ראה דוד דאמר מפעלות אלהים ולא אמר מפעלות יי'. אלא א"ר פנחס בשמא דאלהים אשתכלל כל עובדא דבראשית.

וכד ברא קב"ה עלמא הוו מיא אזלין ונחתין וכד חמא ארעא לתתא רמא לה בין מיא והות טמירתא ואתקרשא בין מיא. ועבד הקב"ה את בגו את. אורחיה דעלמא וטבעיה דעלמא דמיא קלילן וארעא יקירא ומאן דאיהו יקירא נחית לתתא וקלילא סליק לעילא אבל הקב"ה לאחזאה אתוהי ועובדוי לבני נשא ארכין קלילא לתתא ונחית ליה ויקירא סליק לעילא על קלילא הה"ד לרוקע הארץ על המים, כלומר מיא דאינון קלילין לתתא וארעא דאיהי יקירא לעילא. ועוד דמבין מיא אחזי ואפיק יבשתא דלית ארח ארעא לאפקא ביני מיא יבשתא אלא לחותא. וכד אפיק יבשתא מבין מיא קרא שמה ארץ הה"ד ויקרא אלהים ליבשה ארץ.

ותנא ז' שמות קרא לה ארץ אדמה גיא נשיה ציה ארקא תבל. גדול שבכולם תבל דכתיב (תהלים ט:9) והוא ישפוט תבל בצדק הה"ד [p. 91] אשר שם שמות בארץ.

א"ר יהודה ז' רקיעים ברא הקב"ה כנגדם ברא ז' ארצות. ותאנא ארץ אחת ממש הוציאו המים וממנה נתהוו ז' ארצות כדאמרן.

א"ר יוסי מיא הוו יסודא דכולא בגין דאשכחן דעיקרא דכל עובדוהי דבראשית הוו מן מיא. ותאנא בתחלה היו המים מפוזרין תחת השמים עד שגער הקב"ה בהם והכניסם ואספם אל מקום אחד ותראה היבשה ולאח"כ נתפזרו כמתחלה ורקע הארץ עליהם הה"ד לרוקע הארץ על המים כל"ח.

[p. 92] אמר עולא וכי מה צריך חסד הכא.

א"ר יוסי חסד גדול עשה הקב"ה בעולמו שאלמלא לא היתה הארץ מלמעלה כל העולם היה מטושטש בבת אחת.

א"ר חסדא אלמלא כך לא היו בני אדם נוטעין וזורעין. עכשיו שהארץ למעלה נוטעין וזורעין והארץ עומדת בכחה ובקיומה מפני לחות המים אשר מתחת לארץ. ומלמטה יוצאין כמה נהרות כמה מעיינות כמה מקוואות לדשן כל העולם ולהצמיח הכל וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו ועם כל העולם.

 

[יב ט"ב] ת"ר יומא חד הוה יתיב רבי שמעון אבבא דתרעא דלוד והוו תמן רבי יוסי ורבי חגי ורבי אלעזר בריה. אתא רבי פנחס. א"ל הא בוצינא דמתניתא יתיב.

[p. 93] קם רבי שמעון אותביה גביה.

א"ל מאי יומא דין משאר יומין דאת שתיק ולית פומך מנטף מתקא דדובשא דחכמתא.

א"ל מסתכל הוית בלבאי האי מאי דאמר יחזקאל דכתי' (יחזקאל א:24) ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי. שקל ליה למים רבים ושקל ליה לקול שדי וש"מ כקול מים רבים כקול שדי הוא.

א"ל על דא תווהנא עלך דלא הוו שפוותיך מרחשין ברזין עלאין.

א"ל הא רזא דעובדא דרתיכא קדישא הוא. ת"ח דתנן במתניתין דידן, ארבע מלאכין קדישין נטלין במטלנוהי דכורסא יקרא דמלכא. ומאן אינון מלאכין. אינון דאתקרון חיותא קדישא ואינון ארבע אינון יקירין ועילאין על כל שאר מלאכין בר מחד. ואית דאמרי דחד הוא מאלין ארבע ולא כך הוא דהכי אשכחן בספרא דחכמתא דשלמה מלכא. [p. 94] ואלין ארבע כד מתכנפי בכינופייא במטלניהון משתמע בכל רקיעא קל מטלניהון כקל מלאכין סגיאין עילאין דאתקרון אלף אלפין ורבו רבבן וכההוא קלא דההוא שמשא חד דמשמש קמיה דמלכא עילאה. וההוא כינופייא דאינון מתכנפי בעידנא דאתי לאשפעה עליהון טיב יקר מלכיהון.

בכה רבי פנחס ואמר בקלידא דקלדיטין גליפין דאמיד נתוזריטא בכד מסתלקין הויתא. במטו מינך אשלים פסוקא.

אמר קול המולה כקול מחנה. מאי קול המולה. הכי תנינן דכד משבחן לקב"ה קל מלה דאינון משבחין קמיה כמלה דתושבחתא דמשרייתא דישראל כד משבחן ליה מתתא. [p. 95] בעמדם תרפינה כנפיהן, מאי בעמדם. האי כמו (איוב לב:16) כי עמדו ולא ענו עוד, דכד האי משריתא דישראל לא משבחן להקב"ה לתתא מיד תרפינה כנפיהן מתרפן חיליהון דהאי כנופייא קדישא ולית להו חילא לשבחא תושבחתא שלימתא קמיה. ועוד קרא אחר דמסייע להאי דכתיב (יחזקאל א:25) ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם וגו'. ויהי קול, זה קולו של יעקב. כשמרבין בתפלה להיכן סלקא. מעל לרקיע אשר על ראשם של חיות ששם מונחת תפלתן של צדיקים. וכשפוסקים להשמיע קולם ולהתפלל ולקרוא בתורה מה כתיב. בעמדם כלומר בשתיקותם מהתורה ומן התפלה תרפינה כנפי החיות כדקאמרן.

א"ל מטול כן אתית לשמעא מפומך רוח חכמתא שורייא ושלמא דלעילא דיהב בך.

 

[p. 96] א"ר יהודה יקוו המים. כקו זה שמניחים האומנים לבנות הבנין שלא יצא חוץ ממנו לכאן ולכאן, כך עשה הקב"ה קו למים שלא יצאו משפתם לכאן ולכאן הה"ד (איוב לח:11) ואומר עד פה תבא ולא תוסיף.

ותאנא גבול הגביל הקב"ה לים ואי זהו גבול.

רבי אבא אומר זה החול דכתיב (ירמיה ה:22) אשר שמתי חול גבול לים וכשרואים זה החול חוזרים לאחור ואינם יוצאים לחוץ מאותו הקו שנתן להם הקב"ה.

א"ר יצחק בא וראה כמה הוא עיקרא דעלמא מיא דהא שמים נטלו שמא מנהון מי"ם שמי"ם. שהוסיף הקב"ה על המים אש וברא ממנו השמים כלומר אש ומים. [יב ט"ג]

א"ר יודאי לאו הכי דהא מחביבותא דקמי קב"ה איתברון שמים.

[p. 97] א"ר אלעזר ושפיר קאמר רבי יצחק ולא קשיא במאי דא"ר יודאי. וכד תנדע מהו מים תנדע עיקרא דמילתא.

וכד אתא רבי בו עאל לקמיה ר' יהודה ור' חייא. אמרו ליה לימא לן מר עיקרא דחד מלה מאינון רזין עילאין.

אמר אימא חד מלה וטב למאן דיהוי ליה לבא למנדע. אמרין מארי דרזא דמתניתא דהאי מאן דבעי למנדע ולאסתכלא בלביה מחכמתא דמלכא עלאה ינדע בקדמיתא מהו מים, ומאן דבעי למנדע מהו קרישותא דכורסיה יסתכל בקיומא דמלחא דכתיב ברית מלח עולם היא ומתרין אלין יסתכל בחכמתא קדישא דלעילא.

א"ר אבא מאן דבעי למנדע עניינא דקיומא דעלמא דין לינדע עניינא דמלחא דאתנהיג משמשא דאתמני תחותיה דמאריה וינדע מהו והיך יתמחי במיא ויסתכל בחכמתא.

[p. 98] א"ר יצחק אמר רב הני קלודטי דזקפין בלודטיהון מיא ומלחא עניינא דנהוריתא בוצינתא הוות לאסתכלא בחכמתא.

 

ד"א ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. רבי פתח (תהלים צג:4) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום יי'. מקולות מים רבים, כשאמר הקב"ה למים שיתכנסו אל מקום אחד היו משוטטים לכאן ולכאן ונתגאו למעלה.

א"ר יצחק בהאי שעתא נטלו מיא לארעא דהוות כניס בהו והוו מחפיין לה. אמר להם הקב"ה לא כך אלא הכנסו כלכם אל מקום אחד ותראה היבשה משמע דיבשתא הוית ארעא קודם בלא ליחותא בין מיא. משמע יבשה לא כתיב אלא היבשה. [p. 99] והוו מיא אזלין גבהין ונחתין ומשמעין קליהון לסייפי שמיא עד שגער בהם הקב"ה והכניסם לתהום ותמן היא כנישותא דמיא ועד כען קליהון לא שכיך וקרא להו ימים. וכד אינון גבהין תמן באתרא ההוא אתבר תוקפיהון ונחתין ולא נפקין לבר מדחילו דתקיפותא דמאריהון הה"ד אדירים משברי ים אדיר במרום יי'.

א"ר יוסי וא"כ מאי כתיב אחריו עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קודש. מאי בעי פסוקא דא לפסוקא דלעילא.

א"ר יצחק אמר דוד רבש"ע עדות שעשית במעשה בראשית הם אמת להעיד עליהם בכל יום. דהא תנינן כל המעיד במעשה בראשית בכל יום מובטח לו שהוא בן עה"ב. ואמר דוד אתה הוא שעשית את כל העולם ועשית את המים והמים היו מכסין את כל העולם מהרבוי שבהם. ועשית להם שיתכנסו בצמצום כלם אל מקום אחד. כך יהי רצון מלפניך ששכינתך שהיא מלאה כל העולם כלו שתצמצם אותה בביתך שיותר ראוי להיות שם הה"ד לביתך נאוה קודש, ולא לזמן מועט אלא לאורך ימים.

 

[p. 100] ד"א ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה.

ר' תנחום פתח בהאי קרא (ישעי' נז:1) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. תמן תנינן כשהקב"ה מסתכל בעולם ורואה שאין בני אדם זכאין ורשעים הרבה פורחים בעולם אזי עושה דין בעולם.

א"ר תנחום כעובדא דגופא עם נשמתא עביד קב"ה עם דרא.

א"ר יצחק האיך.

א"ל כי האי גוונא, צדיקיא אינון [יב ט"ד] נשמתא וחייביא אינון גופא. כד מסתכל קב"ה בעלמא נטיל נשמתא ואשתאר גופא לסרחנא דבשרא. ומאי נטיל. נטיל לנשמתא דאינון צדיקיא וישתארון גופא דאינון חייביא.

א"ר תנחום הה"ד ויאמר אלהים יקוו המים, אלו הצדיקים הנאספים לבית עולמם שהיא מקום אחד מיוחד להם למעלתם. וכד יתכנשון לעלמא דאתי מאי כתיב. ותראה היבשה שהם הרשעים בלי מעשה שאין מי שיגין עליהם ויכסה עליהם כד"א ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו.

[p. 101] דהא תנינן א"ר יצחק אמר רב ואמרי לה א"ר יהודה אמר רב, כל זמן שהצדיקים בדור אין מה"ד יכולה לשלוט בהם הה"ד (תהלים קו:23) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית. וכשהקב"ה רוצה לעשות דין ברשעים מסלק הצדיקים מביניהם ואז עושה דין ברשעים.

משל למה"ד למלך שהיה לו פרדס. יומא חד עאל לגיניה וחמא דהוו תמן בכוליה דרדרין סגיאין. אמר אנא בעי לבערא לון מהכא. זקף עינוהי וחזא ורדין טבין ייאין. אמר בגיני אינון ורדין אשבוק כל הדרדרין. וכד יהבו ריחא אינון וורדין נטל להון ועקר להון מן גנא. כיון דעקר להון אמר הא עידן לאעקרא דרדרין דגנא ולבערא להו מהכא. כך הקב"ה כל זמן שהצדיקים בדור אין נעשה דין ברשעים. נסתלקו הצדיקים מביניהם אז נעשה דין ברשעים.

 

שאל רבי יצחק לרבי אלעזר כד הוו אזלי במדברא, אמר אנא בעי למשאל חד שאילתא אי לאו הוה חטאה.

א"ל יאות אנת למשאל באורייתא מה דאת בעי שאל.

אמר האי דאמר קרא וירא אלהים כי טוב, אי קודם הפעולה הוה יאות ושפיר אלא מה דאמר לאחר הפעולה, משמע דלא הוה ידע קודם לכן עיקר הפעולה ותיקונו ויופיו וכשהיתה הפעולה נגמרת משמע דהוה מעיין בה [p. 102] כמות שהיא עומדת ואזי הוא אומר כי טוב דכתיב וירא ואח"כ אמר כי טוב.

א"ל לאו חטאה הוא ואת צריך למשאל דא. ודא היא אזהרה לב"נ דא"ר יהודה כשילמוד אדם במעשה בראשית פעולתו של כל יום ויום אין לו לשאול על מה שאינו מצווה ולומר פעולה זו למה נעשית כך בדמות זו וזו נעשית כך בדמות זו. ואמור לו תדע למה. וירא אלהים כי טוב לעשותו. וע"כ אל תשאל יותר.

ועוד כדי להזהיר לבני אדם ולהורות להם הדרך הנכון כי גלוי וידוע לפניו הפעולה קודם שיעשה ולא רצה לומר טוב הוא זה עד גמר המלאכה. וכך אין ראוי לאדם לשבח הדבר עד סיומו שמא ימצא בו גרעון ויתבדה ויאחז בדבריו.

א"ר ברכיה כן ראינו בכמה מקומות שנתן הקב"ה אזהרה לאדם להזהר ממנו אע"פ שלא היה צריך לו והכל גלוי לפניו, אבל כדי לתת אזהרה לאדם הוצרך לעשות כן.

ת"ח דכתיב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. וכי לא היה גלוי לפניו שהוא צריך לדעת ולחקור.

[p. 103] אלא א"ר ברכיה מכאן אזהרה לב"ד שאין להם להסמך על דעתם אלא יש להם לדעת ולחקור ולדרוש הענין יפה הה"ד ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ואין לך רשות להסמך על דעתך.

[יג ט"א] עד דהוו יתבי חמו לרבי אבא דהוה אתי. אמרו הא חד ממאריהון דמתניתין אתי. קריבו גביה שאילו האי שאילתא.

אמר כך פסקו מאריהון דמתניתין דכל מה דעבד קב"ה עבד ליה בפיקודוי על ידא דאמצעי. אמר לארעא עבידי כך עבדת כמא דאתפקדת ולא שנייא מיניה. אמר למיא עבידו כך ועבדו מיא עבידתהון דאתפקדו ולא שנו מיניה וכן לרקיעא כי האי גוונא.

וכד הוה עביד שום חד מנהון עבידתיה כמא דאתפקד הוה חזי ליה קב"ה דעבד כההוא גוונא דפקיד ליה והוא משבח ליה ההוא עובדא הה"ד וירא אלהים כי טוב כלומר וירא באותו המעשה שעשאוהו כמו שצוה והיה אומר כי טוב כלומר כי טוב עשה כמה שנצטוה וזהו וירא אלהים כי טוב.

א"ר יצחק כלהו שפיר אמרו והאי מלה שפיר מכולהון.

[p. 104] א"ר ברכיה לרבי יצחק א"כ קשיא מילתא דא מכל מה דאיתמר דא"ה הול"ל האי קרא וירא אלהים את כל אשר עשו והנה טוב מאד מאי את כל אשר עשה.

א"ר יצחק שפיר קאמרת.

אזלו בתריה דר' אבא אמרי ליה האי מלה. אמר להו שפירא הוא דא ודא מסייע לן דכתיב את כל אשר עשה בכלל ולא נאמר את כל אשר עשו, דמשמע אלין אמצעיים דעבד ואפיקו כל מה דאתפקדו והא טב. ובגיניה כתיב את כל אשר עשה.

 

א"ר חייא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב, להיותם עומדים תמיד באותו קיום ובאותו הדרך שעשהו ושלא ישתנו מדרך זו לעולם.

אמר רב הונא אמר רב לשלשה קרא קב"ה שמותם במעשה בראשית ואלו הן השמים והארץ והמים. השמים מנ"ל דכתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים. הארץ מנ"ל דכתיב ויקרא אלהים ליבשה ארץ. המים מנ"ל דכתיב ולמקוה המים קרא ימים. ולמה לעשות בהם כל מלאכתו. ומה שיצא מהם הניחו לאדם לקרוא להם שמות.

א"ר ברכיה כל מה שהוציאו השמים והארץ אדה"ר קרא להם שמות שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה.

 

[p. 105] פרשתא ה'.

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו.

רבי יצחק פתח (שיר ד:16) עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.

רבי אבהו אמר כמה יש לאדם להרהר במעשיו ולפקוד אותם בכל יום הואיל ונתן בו הקב"ה נשמה טהורה לדעת ולהכיר לבוראו ולהסתכל בנפלאותיו שהוא עושה בכל יום ויום.

ותאנא א"ר יצחק ארבע רוחות מנשבות בכל יום מארבע רוחות העולם. רוח מזרח מנשבת מהבקר ועד חצי היום ונפיק מניה מההוא אוצר החמדה. דתנן אוצר יש למעלה בשערי מזרח וחמדה שמו ויש בו שלשת אלפים ושבעים וחמש רוחין דאסוותא לעלמא.

[p. 106] והיינו דתנן במתניתא דרבי אליעזר דכתיב (ש"ב כג:4) בקר לא עבות כלומר כשהוא בקר מאן דאית ליה מרעין וחליים אינו נלכד בעבות.

וכנגד זה אריב"ז יש מלאך ממונה מהבקר ועד חצי היום בההוא רוחא דאתי ממזרח ומיכאל שמו והוא ממונה לצד מזרח.

ואריב"ז הוא מיכאל דכתיב ביה הנה מלאכי ילך לפניך באשגחותא תשכח מיכא"ל [יג ט"ב] מלאכ"י ודא הוא דאמר הקב"ה למשה הנה מלאכי ילך לפניך כלומר הנה מיכאל ילך לפניך.

ותאנא כשרוח מזרח מתעורר לצאת לעולם מאן דאזיל באורחא ויכוין רוחיה להאי ענינא כל ברכתא דברכין ליה מתקיימת בההיא שעתא ויהא חדי כל ההוא יומא.

[p. 107] רוח מערב מנשבת מחצי היום עד הלילה ונפקי עמיה מאוצר המעין ד' מאה ושתין וחמש רוחין לאפרחא עשבים ואילנים ויבולים. ותאנא מלאך ממונה מחצי היום עד הלילה ורפאל שמיה והוא ממונה לצד מערב.

א"ר יוסי בן פזי א"כ קושיא איכא הכא דהא תנינן מלאך הממונה על הרפואה רפאל שמו. ואמרת דאסוותא אתי ממזרח ומיכאל ממונה עליו.

ת"ש אריב"ז כל עובדוהי דקב"ה גבי בני נשא מטול דישתמודעין ליה דהוא מחי והוא מסי ולא ישוין בני נשא לא למלאכא ולא לרברבנא ובגין כך מחליף עידנין וזמנין דלא יימרון מלאכא פלוני עבד ליה האי אלא כולא בידיה, ולפיכך מחליף רוחין עד דיצלו קמיה ויתובון וכדין יפקוד לאסוותא למשרי עלוהי וההוא מלאכא דאתפקד על אסוותא עביד מה דאתפקד מרעותיה דמריה.

ות"ח רחמנותא דהקב"ה דלא מחי לב"נ עד דסלקי עובדוהי במתקלא בבי דינא דלעילא וההוא דאתמני על דינא הוא מיכאל. ורחמנותא דהקב"ה דאע"ג דבגיניה מטא ליה דינא בידיה מטא ליה רוחא דאסוותא בכל יומא עד דיכשר אינש עובדוהי ויתוב מנייהו קמי מאריה וכדין משדר ליה אסוותא על ידוהי דההוא שליחא דממנא עלוהי.

[p. 108] רוח דרום מנשבת מרישא דליליא עד פלגות ליליא ונפקי עמיה מההוא אוצר החמדה מאתן ושבעין וחמש רוחין לדשנא ארעא ולחממא קרירותא. ומלאך ממונה עליו ואוריאל שמיה והוא ממונה לצד דרום בההוא רוחא, וההוא רוחא כבדא על בני מרעין ודחקין ביה והוא טב לעלמא. ותאנא בההוא זמנא דיינין לחייביא בנורא דגיהנם וכל עלמא שכבין והוזים בשינתא ולית מאן דמצלי עליהון.

רוח צפון מנשבת מחצי הלילה עד הבקר. ותאנא תלת מאה אלפין רוחין ועלעולין אתיין עמיה והוא קשה מכלהון לכולא וטב לבני מרעין מסגיאות קרירותא לחמימותא סגיא די בהון.

ותאנא ארשב"י ביה שעתא נפיק קב"ה מאינון עלמין סגיאין דכסיף בהו ואתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן. וקל כרוזא כריז קדמוהי ואמר עורי צפון ובואי תימן כלומר עורי רוח צפון ואיתער למיתי לעלמא ולאפחא בבוסמיא דעדן הה"ד (שיר ד:16) הפיחי גני יזלו בשמיו.

[p. 109] דתאנא בזמן שרוח צפון מנשבת בחצי הלילה והקב"ה נכנס כל הבשמים וכל האילנות שבגן עדן עולים ריחם ומזמרים לפניו דכתיב (דה"א טז:33) אז ירננו כל עצי היער מלפני יי'.

א"ר שמעון האי יער כד"א אכלתי יערי עם דבשי. וכל הצדיקים כלם נהנין מזיו אספקלריא של מעלה וניזונין ממנו ומזמרין לפני יוצרם בג"ע הה"ד יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.

א"ר מנחם מאי יאכל, סלקא דעתין דקב"ה יאכל. לא"ה אלא כמאן דאמר ייתי שולטנא דביתא יאכלו אושפיזאי. כך כתיב יבא דודי לגנו כלומר כשיבא דודי לגנו יאכלו הממתינים לו. ואיזהו. פרי מגדיו, אלו [יג ט"ג] הצדיקים שהם פרי מגדיו של הקב"ה.

[p. 110] ת"ר כשמתחיל רוח צפון לנשב כל השמים וכל הרקיעים וחיות הקדש והאופנים וכל צבא השמים כלם מזדעזעים ומתחלחלים ופוצחים רנה ושבחה למי שאמר והיה העולם עד שנכנס עם הצדיקים בג"ע וזהו בחצות הלילה.

אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דנשמתא קדישא אית ביה ושמע קל תרנגולא קרי בפלגות ליליא.

דאמר רב יהודה אמר רב בפלגות ליליא כד עייל קב"ה בגנתא דעדן זיקא דאשא נפיק מבין גלגלי חיותא ואזיל בכל עלמא ומגע תחות כנפוהי דתרנגולא ובההיא שעתא בדחילו מקיש גדפוי דא עם דא וקארי ודא הוא בפלגות ליליא.

ומאן דאית ליה סוכלתנו בלבוי ויתער ויקום לאתעסקא באורייתא אזיל קליה ואשתמע בגנתא דעדן ואצית קב"ה. וצדיקיא אמרין ליה מארי עלמא מאן הוא דין, והוא אתיב ואמר פלניא ונשמתא קדישא דאית ביה לעי באורייתא אציתו כולכו דהאי ניחא קדמאי מכל שירתא ותושבחתא דאמרין לעילא [p. 111] הה"ד היושבת בגנים, כלומר נשמתא קדישא דאת יתבא בההוא עלמא בין גנותא וטנופא ואת מתעסקת באורייתא. בשעתא דא חברים מקשיבים לקולך כי אותן הצדיקים כמותך מקשיבים לקולך שהוא ערב והואיל וכן השמיעני והרם קולך בתורתי ואתן לך שכר חסד בעולם הבא.

א"ר תנחום בא וראה דוד הוה ידע ההיא שעתא. דתנן כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכשהיה חצות לילה רוח צפונית באה ומנשבת בו ומיד היה קם ומתגבר בשירות ותשבחות דכתיב (תהלים נז:9) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר.

א"ר זירא מנ"ל דרוח צפונית מנשבת בכנור.

א"ר יצחק מהכא, כתיב הכא עורה כבודי וכתיב התם עורי צפון. מה להלן [p. 112] צפון אף כאן צפון. והוו צייתין ליה בכל ליליא קב"ה וכל צדיקיא די בגנתא דעדן.

 

ת"ר עשה הקב"ה ג"ע למטה בארץ והוא מכוון כנגד כסא הכבוד ופרוכת הנורא. ותאנא מקום ידוע יש עליו אשר לא שלטא בו עין נביא לראות לא במראה ולא בחזון ועדן שמו דכתיב (ישעי' סד:3) עין לא ראתה אלהים זולתך.

וא"ר שמעון מאותו עדן שלמעלה ממנו ניזון אותו הגן שלמטה הימנו ומתדשנים משם כל האילנות וכל הצמחים וכל היבולים שבגן.

ואר' שמעון שלשה פעמים בכל יום מנטף אותו עדן שלמעלה מעל הגן מכל ריחין טבין וזהרין עלאין והנאות וכיסופין ומההוא ריחא וכסופא והנאתא דנחית עלוהי מתזן כל עלמא מיניה.

ותאנא אר' שמעון כשאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא מיד הצמיחה הארץ כל יבולין וכל דשאים וכל אילנות שבג"ע בתחלה ואח"כ הצמיחה לכל העולם.

[p. 113] וא"ר יהודה הארץ הצמיחה לכל העולם והקב"ה הצמיח לג"ע הה"ד ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם.

אר' שמעון הארץ הוציאה הכל והקב"ה בירר כל דמעלי מנייהו ושתלן בג"ע וממה דנחית מעדן כלם נזונים הה"ד (תהלים קד:16-17) ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע אשר שם צפרים יקננו. מאן אינון צפרים. אלין אינון צדיקייא דקב"ה עביד להו גדפין כצפרין לאתעופפא לעילא במנדע וסוכלתנו ולסלקא להו לההוא אתר דגניז להון [יג ט"ד] דכתיב ביה עין לא ראתה אלהים זולתך וגו.

א"ר יהודה הולידה הארץ דשאים המגדלים לאח"כ וצומחים לעשות צורך העולם וכל העשבים של רפואה לרפאות בהם הבריות כלם הולידה והצמיחה הארץ בבת אחת.

א"ר יהודה בר שלום בו ביום שנבראו שמים וארץ בו ביום עשו כלם תולדותם ולא חסר מהם כלום משמע דכתיב אלה תולדות השמים והארץ. ואימתי נעשו תולדות אלו. ביום [p. 114] עשות יי' אלהים ארץ ושמים, דייקא, בו ביום נעשו כל צרכי העולם ולאחר כן גילה אותם בכל יום ויום ונתן טעם לכל דבר ודבר באותו היום שנתגלה.

וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן בו ביום שנבראת הארץ בו ביום הולידה והצמיחה כל תולדותיה והיו כלם גנוזות תחתיה עד שאמר לה הקב"ה להוציאם דכתיב תוצא הארץ. תברא הארץ לא נאמר אלא תוצא הארץ דבר שהיה גנוז בה והוציאה כל דבר ודבר באותה הטבע הראוי לה להוליד ולהזריע מהם כדומה להם הה"ד למינה.

א"ר יהודה כך עשה הקב"ה לארץ כנקבה זו המעוברת ואח"כ מוציאה עוברה ממנה. כך היתה הארץ בשעה שנבראת נתעברה מהיסודות כלם שנכנסו בה והם הוציאו כל תולדות שלה.

אר"י כוורדי דשליא דאמא דמלייאן מן זרעא דב"נ דאית ביה היסודות כלם כך הארץ בו ביום שנבראת בו ביום נתעברה מכל מה שהולידה דכתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ומיד [p. 115] והארץ היתה תהו ובהו וחשך ורוח. הרי בכאן ארבעה יסודות אש מים חשך ורוח ואלו הולידו כל תולדותיה ומאלו נתייסדו כולם וכל התולדות נתהוו מכחות אלו.

א"ר אבא בצוציתא דארעא מליא זרעא כנקבה מאינון מיא דלעילא ומתעברת מנייהו כנוקבא דמתעברא מן דכורא.

שאל רבי חגי לרבי דוסתאי א"ל הא כתיב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו. אי ארעא אפיקת אילנין ופירין מה כתיב לאח"כ וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח ומשמע טרם כתרגומו.

א"ל כך הוא אבל כחותם להוליד באותו הזמן לא היה בהם ומפני מה. מפני שלא המטיר יי' אלהים על הארץ ואד לא היה שיעלה מן הארץ שאלמלי היה כך כל כחותם היו להוליד ולהצמיח, אבל מפני זה לא היה בארץ הכח המוליד.

 

[p. 116] רבי יצחק אזל לגבי רבי זירא עאל לביתיה אשכח דהוה מטייל בההוא גינא. פתח ואמר (שופטים א:16) ובני יתרו חותן משה עלו מעיר התמרים. מה חזו בני יתרו לסלקא מתמן דאמר רב יהודה אמר רב שקולה היתה יריחו כנגד כל א"י מרוב התענוגים שהיו בה. דאמר רב יהודה אמר רב למה נקראת יריחו, על שם הריח. אמרו בני יתרו אנן צריכין לאתעסקא באורייתא ואורייתא אינה צריכה תענוגים. ניקום מכאן לטורא ונתעסק באורייתא.

א"ר זירא ידענא על מה אתכוונת אלא בני יתרו עד כען לא הוו ידעי אורייתא וצריכי לטורא אבל אנא ידענא באורייתא וצריכנא צחותא לשמעתא.

א"ל מאי דכתיב ותוצא הארץ דשא.

א"ל הוציאה הארץ כל התולדות שהיו בה והיו גנוזים בה לחוץ. ולא היו בהם כוחותם עד שהמטיר הקב"ה [p. 117] על הארץ ועמדו כל התולדות בכחם השלימה וכתיב וירא אלהים כי טוב. [יד ט"א]

 

פרשתא

ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ. תמן תנינן א"ר יצחק בר יעקב מאי דכתיב (שיר ד:7) כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ת"ח כשברא הקב"ה את עולמו עשאו מאותו האור הנאצל מלמעלה וברא השמים מאותו הרקיע הראשון שהכינו הקב"ה ובראו בתחלה, ואותו הרקיע הוליד כל שאר השמים שנתהוו ממנו.

ואמר רב יהודה אמר רב אותו הרקיע הוליד כל המאורות מאותו האור שמקבל מלמעלה. וכשברא הקב"ה אותו רקיע השמים נטל הקב"ה את המאורות והניחם באותו רקיע הנקרא רקיע השמים שאותו הרקיע נתהוה מן השמים.

[p. 118] א"ר יהודה אמר רב הרקיע העליון הוליד השמים אשר תחתיו והשמים הולידו האי רקיע ונקרא רקיע השמים. ונטל הקב"ה שני המאורות ונתנם בו הה"ד ויתן אותם אלהים ברקיע השמים.

א"ר יצחק עשה הקב"ה שני מאורות והניחם בזה הרקיע להיות ממשלה על הארץ ולהשתמש בהם הבריות. וכשבראם נתנו אורם שניהם בשוה. אמרה הלבנה רבש"ע אין לך להתנהג בשני כתרים בשוה. מה עשה הקב"ה. המעיט אותה והיינו הכפרה של שעיר ר"ח שנאמר בו ליי'.

א"ר יעקב בכמה מקומות תנינן דא ולא אתיישבא בלבאי עניינא.

[p. 119] כד אתא רב נחמן אתו ושיילוה דא. אמר כמשמעו.

א"ר יהודה לרבי יעקב כלום אתה רוצה לעבור על דברי חבריך.

אשתיק.

ר' יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא אתא למחמי לרבי אלעזר ב"ר שמעון חתניה. נפקא ברתיה ושקלא ידוהי לנשקא. אמר לה לכי ומעטי את עצמך מקמי בעליך דאיהו קדישא.

שמע ר' אלעזר אמר כען אנא אדכרנא מלה חד דאיהו מרגלא יקירא דאיתמר על סיהרא. כדתנינן דקב"ה אמר לסיהרא לכי ומעטי את עצמך דחשבת סיהרא דלה אתייהיב שולטנא.

א"ל חמוי אנא כך שמענא וכך הוא מסדר בלבאי בגין דלא אעבר על דעתין דחברייא.

פתח רבי אלעזר פומיה ואמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' מגן עזרך ואשר חרב גאותך. וכי גאותן של ישראל חרב הוא. לא. דהא החרב לעשו אתייהיבת דכתיב ועל חרבך תחיה. אבל ישראל לא. אלא הכי שמענא מאבוי דאלין אינון ת"ח דכד שמעין מלה ולא אתיישב בלבהון דאינון מגיחין דא עם דא כאינון דמגיחי קרבא בחרבא ובעיין לקטלא דא לדא.

[p. 120] ומלה דא דאמר חברנא כך הוא וכן גזרנא ברזא דמתניתא דילן דכד ברא קב"ה לשמשא ולסיהרא גזר על שמשא דאתחזר למהוי שולטנא דעשו וגזר על סיהרא למהוי בעלמא דין שולטנא דיעקב ומני עליהון רברבין תקיפין עד דייתון תרין אומייא אלין. וההוא רברבנא דאתמני על סיהרא בגין אומה דיעקב בעא מן קב"ה דיתייהב שולטנא לסיהרא בעלמא דין כלומר לאומה דיעקב. אמר קב"ה וכי מה בעייא אומה דיעקב אלא לעלמא דאתי ולשלטאה להו על כל אומייא ,אבל בעלמא דין לכי ומעטי את עצמך ואשתעבידי בגלותא למזכי לך לעלמא דאתי.

[p. 121] כד אתי אומה דיעקב אתרעמו קמיה דקב"ה על דאתנטל מנהון שולטנא ואתיהיבת לעשו. אמר [יד ט"ב] להון קב"ה וכי מה אתון בעאן שולטנא בעלמא דין דהא אנא ערבאה לשלטאה לכו לעלמא דאתי על כל אומייא ובג"כ הקריבו עלי כפרה כלומר על אותה הבטחה שאני ערב בו, הקריבו כפרה ואתעסקו בתורה ועלי לתת לכם שכר טוב ועלי להשליט אתכם על כל האומות שעל כך מיעטתי את הירח בעוה"ז.

אתא ר' יוסי חמוי ונשקיה ברישיה. קרא לברתיה ואמר לה קוזטיפא דנהירותא ובוצינא דאיתפרשא בטבוון אית גבך. זכאה אנת זכאה חולקך זכאה הוא חולקי בעלמא דין דזכינא למחמי כך.

רבי יוחנן אמר זכו ישראל נהיר להון קב"ה ולית אינון צריכין לבוצינא אחרא דכתיב (ישעיה ס:19) והיה לך יי' לאור עולם.

א"ר אבהו ישראל כיון שנתחלף להו שולטנא מונין חושבנא לסיהרא דבה מנהגין ישראל חושבנהון הה"ד הנך יפה רעיתי, מנהיגתי מן רועה כצאן יוסף, [p. 122] ומום אין בך דלא אשתכח בך גרעונא מן מועדין וזמנין.

 

דבר אחר הנך יפה רעיתי ומום אין בך.

ת"ר בארבעה פרקים בשנה העולם נידון.

א"ר אלכסנדראי וכי לא נידון האדם אלא לפרקים אלו והא כתיב (איוב ז:18) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו, וא"ר יצחק אין לך כל רגע ורגע שאין הקב"ה משגיח באדם בכל מה שהוא עושה. ותנן הכא דבארבעה פרקין בשנה הוא.

א"ר אלכסנדראי הדרי בי. לאו מלה דאורייתא בעניינא דא כענינא דההוא מלה דרבנן. דפסוקא אמר פקידה ובחינה ורבנן אמרי דינא. ומשמע דקב"ה משגח בכל יומא ויומא בעלמא אבל מידין דינא עד ארבעה זמנין אלין למידן כל עלמא.

וכלהו דינין אלו בגיניהון דבני נשא עביד קב"ה דינא בעלמא. [p. 123] בפסח על התבואה, מאי קא משמע לן. א"ר יצחק על תבואה ממש. דא"ר יצחק בשנה שעברה נתן להם הקב"ה תבואה סיפוקא דעלמא. לא מעשרין ליה בני נשא ולא יהבי למיכל מניה למסכני וליתמי ולארמלתי כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההוא תבואה דהוה בשתא דעברה.

בעצרת דן את העולם. על איזה עון. על עון פירות האילן שלא המתינו ערלתם ושלא הניחום בשבעית לעני ולגר.

בראש השנה דן כל העולם כלו גופות בני אדם והנשמות ופוקד אותם ודן אותם על כל מה שעשו כל השנה כולא. ותאנא אפילו צעדיו של אדם נמנין ובאין בדין באותו היום הה"ד (שם לא:4) וכל צעדי יספור.

תאני רבי יוסי שלש כתות נכנסין לדין כת צדיקים גמורים כת רשעים גמורים כת בינונים וכנגדן שלש כחות באדם כח הנשמה הקדושה וכח המתאוה וכח המניעה.

[p. 124] מאי כח המניעה. א"ר יהודה כח המגדלת והמניע את הגוף בכל צרכיו.

רבי יוסי בן פזי אומר בא וראה רחמנותו של הקב"ה אע"פ שב"ד של מעלה באין לעמוד בדין ולדון את הבריות ולהורות לפני הקב"ה זכות וחובה של בני אדם.

דתאני ר' יוסי בן פזי שלש כתות של מלאכי השרת עומדין על הדין ביום ר"ה. יש מורין זכות לטובה ויש מורין חובה לרעה. ות"ח רחמנותו של הקב"ה שנתן עצה להנצל מן הדין.

דתניא מאי דכתיב זכרון תרועה. [יד ט"ג] לא אשכחנא זכירה לתרועה אלא האי דא"ר יוסי, כתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי' אלהיכם ונושעתם מאויביכם. וזכר לתרועה זו. אמר הקב"ה הריעו לפני בתרועה זו שהוא זכרון אותה התרועה מיד ונושעתם [p. 125] מאויביכם בההוא גוונא. מאויביכם מאן אינון. אלו הם המורים חובתם של בני אדם.

דתניא א"ר אבהו א"ר יוחנן מלאכים יש המורים חובתן של בני אדם ומלאכים יש המורים זכותן. ואפילו אחד מני אלף מורה זכותו שבקין ליה הה"ד (שם לג:23) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וכתיב בתריה ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו'.

וכי יש מלאך משטין זכותו של אדם.

א"ר שמעון ח"ו שמלאך משטין זכות אלא יש מלאכים ממונים לעיין ולהורות בחובתו של אדם בכל שעה שיעבור והם מורים אותו דבר שנצטוו.

כיוצא בדבר (מ"א כב:19) וכל צבא השמים עומד עליו. מאי עליו עליו של אחאב שהיו מעיינים בדינו. מימינו ומשמאלו, אלו מימינים לכף זכות ואלו משמאילים לכף חובה.

[p. 126] אמר רב יהודה אמר רב מפני מה בר"ה דין הגוף והנשמה. מפני שבו נולד אדם הראשון ובו ביום נעשה גוף ונזרקה בו נשמה ובו ביום נידון ונקבע הדין לדורות.

ובחג נדונין על המים על שהם מבזים בנטילת ידים ועל שהם מזלזלים במקואות ובטהרות שהם מים ועל כך נדונין על המים על ענין המים.

א"ר אחא בד' פרקים כמו כן האדם נדון. בו ביום שמהרהר העבירה ובזמן שעושהו וביום ראש השנה ובעולם הבא.

רבי אבהו אמר בזמן שעושה העבירה ובזמן שנחלה דא"ר אבהו כיון שנחלה האדם סלקין ליה לדינא ובזמן שמת כשיוצאה נשמתו ממנו ובעולם הבא.

[p. 127] א"ר יהודה בטחון הצדיקים ושמחתם כשיוצאין מן העוה"ז בכשרון מעשים וכשבאין לעיין בנשמה אין מוחין בידה ומה אומרין לה כלך יפה רעיתי.

א"ר אבהו הצדיק אומר זה על הנשמה שבו כלך יפה רעיתי מנהיגתי דלא אבאישת לך בעובדין בישין דכתיב ומום אין בך.

 

ד"א ויאמר אלהים יהי מארת למה חסר ו'. אריב"ל תפלת הצדיקים שיצאו מהעוה"ז כדי שלא יתעכב שכרם לעוה"ב. דאריב"ל מאי דכתיב דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. זו מעלתן של צדיקים שהם למעלה על כל המעלות.

[p. 128] מאי עליו.

א"ר יהודה ההוא דכתי' ועליו מראה דמות כבוד יי' וארא ואפול על פני.

א"ר יצחק הוא יעקב שמעלתו למעלה הה"ד כמראה אדם. מאי משמע. כתיב הכא עליו וכתיב התם ויעל מעליו אלהים.

א"ר אחא בר יעקב אין לך בכל לילה ולילה שאין הכרוז יוצא ואומר עלו חסידים באו וברכו ליוצרכם הה"ד וחסידיך יברכוכה כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. ולמה. להודיע לבני האדם גבורותיו וגו'.

 

ת"ר זימנא חדא הוה אזיל ר"י באורחא פגע בי' ר' חייא ואזלו כחדא. פגעו בההוא טורא והוה טורא דחיל עליהן. א"ר יוסי לרבי חייא נימא מילה דאורייתא וניזיל.

א"ר חייא בודאי דאמרי חכימי מתניתא שמשא דהוה ליעקב עד כמה להוי דא.

[p. 129] א"ר יוסי אימא לך מלה דהוה אמר אבא דההוא שמשא ונהורא סגיאה דהוה ליעקב גניז הוא לצדיקים לעתיד לבא ולא דא הוא שמשא [יד ט"ד] דמשתמשין בה בנוהי דעשו. ואתגזר דישתעבדון בנוהי דיעקב תחותוהי. ביה שעתא הוה עציב יעקב אמר מארי עלמא הא נהירותא דילי אתייהיבתא לעשו. יצאה ב"ק ואמרה (ירמיה ל:10) ואתה אל תירא עבדי יעקב ונהירותא דילך לך אתגניז ולבניך. אמר אורינא לי. ביה שעתא אפיק קב"ה ההוא שמשא דחמי ליה יעקב ולא בר נש אחרא הה"ד ויזרח ל"ו השמש אותו השמש שהיה גנוז. כאשר עבר את פנואל.

[p. 130] א"ר יוסי כשנצח שרו של עשו. לו משמע ולא לאחר. ואע"ג דיעקב אתהני למחזייא ונצח לרברבא דעשו מה כתיב ביה. והוא צולע על ירכו. א"ר אחא נהורא נהיר אבל לביה חשוך על נפקי ירכיה דישתעבדון תחותוהי דעשו.

עד דהוו אזלי שמעו קל ינוקא בטורא דהוה אזיל ובכי. א"ר יוסי ניזיל גביה דהא לא מסתפינא דהא תנן לחד מתחזי ומזיק לתרי אתחזי ולא מזיק.

אזלו לגביה וינוקא הוה בכי. כד מטו גביה א"ר יוסי בנוי דמארי עלמא אנן דההוא דאקרי שמיה חד על תרי באתוותא תלת רשימין ברזא דארבע גליפין על חד תרין ואתקרי על חיוותא קדישא.

מאי טעמא א"ר יוסי הכי. דחיישינן שמא שד הוא ואינון מסתפו משמיה דמארי עלמא סגי.

[p. 131] ההוא ינוקא כד שמע מלה דא אתיב ואמר יודאי אנא ובר בריה דרבי חייא רבה אנא והוה אבוי מליף לי פסוקי דשיר השירים ופרשתא דבראשית ומית אבוהי וגנבו לי גנבי וכען אשתזיבנא מנהון וערקנא בהאי טורא.

בכא רבי יוסי ואמר ווי דבר בריה דרבי חייא אזיל כדין. נטליה בידוי ואזלו.

א"ל רבי יוסי אימא ברי מה הוית לעי עם אבוך.

אמר בפרשת יהי מאורות ברקיע השמים הוינא לעי.

א"ל מה אמר אבוך בפרשתא.

פתח ההוא ינוקא פומיה ואמר באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. תאנא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל על ידי שלשה רועים אחים משה אהרן ומרים. בזכות משה היה המן יורד לישראל. בזכות אהרן היו ענני כבוד הולכים עם ישראל. בזכות מרים היתה הבאר הולכת עמהם. מתה מרים פסקה הבאר. מת אהרן ניטלו ענני כבוד הה"ד ויראו כל העדה אל תקרי ויראו אלא ויראו. פסקה הבאר מנ"ל. דכתיב וישב העם בקדש ותמת שם מרים וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה ובזכות משה חזרו שלשתן. [p. 132] והוה אמר אבוי תלתיהון גליפין ברקיעא דיוקנהון לאנהרא זכותהון על ישראל הה"ד ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. ומנ"ל דתלתיהון גליפין ברקיעא. דהא תנן בכלהו כתיב על פי יי' ובמרים לא כתיב על פי יי' דלאו אורח ארעא אלא אמר אבוי בכלהו כתיב שם ותמת שם מרים וימת שם אהרן וימת שם משה. כתיב הכא שם וכתיב התם שם, ויהי שם עם יי'. מה להלן עם יי' אף כאן נמי עם יי'.

דתנן למה מת משה בחוצה לארץ. להורות דבזכותיה יתקיימון מתי מדבר. ואמר אבוי אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אכנס לארץ לקיימא פקודיך דהא כתיב כי תבאו אל הארץ, והיה כי תבואו אל הארץ, ותמן הוא [p. 133] קיומא דפיקודיך. א"ל מה דאזהרת שלים לך [טו ט"א] ומה דיעבדון ישראל בארעא קדישא יהי חולקך עמהון הה"ד (ישעי' נג:12) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל. לכן אחלק לו ברבים, אלו זכאין דישראל. ואת עצומים יחלק שלל, אלין אבהתא. ולמה, תחת אשר הערה למות נפשו. דא"ר חייא סבא לא אשכחנא רעיא דמסר נפשיה על עאניה כמשה דאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. מאי [p. 134] מחני נא. מן עלמא דין ומן עלמא דאתי, לקיימא תחת אשר הערה למות נפשו. ואת פושעים נמנה, שנקבר עם מתי מדבר דהוו חייבין קמי קב"ה. והוא חטא רבים נשא, שלא זז משם עד שמחל להם הקב"ה. ולפושעים יפגיע, שהרבה תפלתו עליהם ועל כדין תלתיהון גליפין לעילא.

אתא רבי יוסי ונשקיה וארכביה על כתפיה תלת מילין וקרא עליה (שם נד:13) וכל בניך למודי יי'.

 

תאני רבי שמעון בא וראה השמש לא עשאו הקב"ה אלא לשמוש בני אדם. ת"ח בתלת מאה ותשעין אתרי דישובא דארעא אזיל שמשא וסליק ונחית ומעלות ומדרגות ידועות יש לו והיינו דכתיב (ישעי' לח:8) הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז.

[p. 135] א"ר יוסי היך היא סליק.

א"ר כבר תנינא ממאריהון דמתיבתא דעלמא סגלגל הוא ככדורא דא וכד נפיק במזרח אזיל בסגלגלותא עד דמטא לתתא וכדין אתעביד רמשא. ובההוא שעתא אזיל ונחית בגלגלין דמדריגן ידיען ונחית וסבב כל ארעא וישובא. וכד נחית ומתכסיא מינן רמש לן ונהיר לאינון דדיירין תחות לן לפום יישובא וסגלגלתא דארעא. וכדין אזיל ונחית ומפריש בין מיא דתחותוהי דימא דאוקיינוס ובין מיא דאזלין לעילא ומפריש במציעתא דמיא לעכבא סילונא דמיא דנפיק מגיהנם דלא יעבר נזקא לבני נשא. ועל דא לא אתקרי שמשא אלא לשמשא לבני נשא דעל כך אתקרי שמשא שמשא דמשמש לכולא.

א"ר אלעזר אלמלא דסחי שמשא בימא דאוקיינוס הוה שריף ואוקיד לכולי עלמא.

[p. 136] סליק מתחות ארעא דישובא ומגע לההוא דרגא דאתקרי קרבוסא בלשון יון ומההוא דרגא שרי למיסק לעילא וקל גלגלוהי אשתמע לכולהו רקיעיא במטלנוהי למיזל עם שירתיה דהוא אמר. ולא הוה ב"נ דשמע ליה בר ממשה דהוה מהימן מלכא ויהושע דמשמש ליה. וכד איצטריך ליה ליהושע והוה שמע קל נעימותא ונהימותא דשמשא לא יכיל ליה למיסבל. מה כתיב (יהושע י:12) ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום. מאי דום. דום מלומר שירה דום מקל נעימותא ונהימותא דילך דהא הוה שמע קל מטלנוהי במטלנותיה.

[p. 137] אמר רבי בא שית מאה וארבעין מטלנין עביד שמשא כחושבן שמש בין יממא וליליא ואסחר לכולא עלמא בסחרנותא. ולמאי אצטריך. לרככא ולחממא ארעא ולדשנא עשבין ויבולין ולאצמחא פירין ואילנין.

א"ר יהודה ת"ח כההוא גוונא דלעילא עביד קב"ה לתתא. מה לעילא הוו שמיא אוף לתתא הוו שמיא.

ולמה אתקרו שמים. א"ר הונא אש ומים.

א"ר יצחק מהכא (איוב כה:2) עושה שלום במרומיו. במלאכיו לא כתיב אלא במרומיו, על דאינון אש ומים ועושה שלום ביניהם. כהאי גוונא לתתא אש ומים.

וחוזר הרקיע מתחת ומחמם האדמה מחממיות האש והשמש ומוריד הקב"ה המים על הארץ [טו ט"ב] ומקרר האדמה וסייע לחמימותא דמתתא. והאי והאי מולידין ומצמחין לארעא וכולהו ברא קב"ה לתועלתא דבני נשא.

 

[p. 138] רבי אבהו ור' חייא ור' נתן הוו אזלי באורחא. א"ר נתן לא תוהתון על אלין מאריהון דמתניתא דגזירת פומהון כגזרת מלאכין קדישין. ואנא דכירנא מה דאמרו דהאי שמשא אתצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא והאי נהירותא לאו דיליה הוא, משמע דכתיב יהי מאורות, הול"ל יהי אורות מאי מאורות. א"ר זירא מן אורות ותיבותא הוא אורות ומ' תוספת לשמשא כלומר מן אורות.

[p. 139] א"ר חייא אל תתמה עליו דהא תורה אתצל מחכמתא דלעילא ושמיא אתצלו מההוא רקיעא עילאה דעל ריש חיותא וכהאי גוונא כד תסתכל בחכמתא כל מה דלעילא ותתא אתצלו דא מן דא ודא מן דא וקב"ה על כלא. ומן כורסי יקריה שריין לאתאצלא דא מן דא וכורסיה ייקריה מניה. וכלהון כלא חשיבין לקבליה הה"ד (דניאל ד:32) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא.

א"ר אבהו לא תקשי לך האי דהא רישא מינן בהבדל שרי בקדמיתא למילעא באורייתא לתורגמנא ותורגמנא לדסמיכין ליה ודסמיכין ליה לדסמיכין ליה, אשתכח כד תסתיים שמעתא דכלהו תליין מן רישא. וכהאי גוונא אשתכח לעילא ולכלהו עלמין.

וא"ר אבהו משה אתצל מזיוא עילאה יהושע אתצל ממשה זקנים אתצלו מיהושע נביאים אתצלו מזקנים נשיאים ורישא דעמא אתצלו מנביאים וכלהו דא מן דא.

[p. 140] עד דהוו אזלי פגעו ביה בר' אלעזר. אמרו הא חד ממאריהון דמתניתא אתא.

אמרו ליה ודאי דאמריתו דשמשא אתצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא.

אמר כך הוא.

פתח ואמר (שיר ד:15) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. קראיה מעין ואח"כ באר ואח"כ נוזלים. הכא אית לאסתכלא דהאי מעיין אתמשיך מן בירא ובירא מן נוזלים ונוזלים מן לבנון למינדע דכלהו אתצלו דמ"ד ודא מן דא. כך הוא שמשא, לאו נהירותא דיליה הוא אלא אתמשך חד חוטא דזיווא דנהיר לשמשא.

דהא תנן במתניתין דילן אור שברא הקב"ה בתחלה אדם רואה בו וצופה מראש העולם ועד סופו. ת"ח נהירותא דשמשא הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין מההוא נהירותא דאספקלריא דההוא נהורא דאתגניז. ואפילו בהאי נהירותא דשמשא לית איניש יכיל לאסתכלא ביה כל שכן בההוא נהורא. [p. 141] והא אמרן דאיניש אסתכל ביה מרישא עלמא ועד סייפי עלמא. אלא הכי גזרנא במתניתא דילן דבההוא נהירותא יכיל אינש למנדע ולמחזי בנהירו דחכמתא כל מה דהוה וכל מאי דיהוי מרישא דעלמא ועד סייפי עלמא וההוא אתגניז לצדיקייא לעלמא דאתי. מאי לעלמא דאתי. כד יפוק נשמתא קדישא מהאי עלמא ויזיל לעלמא דאתי.

ת"ח כתיב ויהי שם עם יי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. מאי טעמא. משום דאתהני מההוא זיווא ואע"ג דנחית מתמן וההוא נהירותא לא נחית עמיה לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי דמשה. וממה דאסתכל בקדמיתא כד הוה תמן אשתארו אנפוהי נהירין כהאי שמשא.

[p. 142] סטי רבי אלעזר לאורחיה ואינון אזלו אבתריה לאוזפיה לאורחיה תלת מילין.

[טו ט"ג] אמרו לרבי אלעזר זכאין אתון מאריהון דמתניתא דבתר גבוי דמשה הויתון כד אתייהב אורייתא על ידוי.

אזלו רבי חייא ורבי נתן ורבי אבהו לא בעא לאתפרשא מניה, אזל עמיה לאורחיה.

פתח רבי אלעזר ואמר יהי מאורות ברקיע השמים. ת"ש עבד קב"ה תמניסר רקיעין דנטלין למטלניהון וסחרין כל עלמא וכל חד מתעכב ההוא שיעורא דאתייהיב ליה מן מאריה וכד אשלים ההוא רקיעא ההוא שיעורא אתחדש בעלמא פתגמין רברבין וסגיאין. וחשבין בדעתייהו אינון טפשאי דלבא דבסחרנותא דההוא רקיעא אתעביד דא. ולא כך הוא דהא כל יומא ויומא מחדש קב"ה מצפרא עד רמשא פתגמין עילאין רברבין ותקיפין וזמנין דאשלים ההוא רקיעא מטלנוהי ויערע בעלמא גזירת מלכא עילאה וחשבין טפשי לבא דבגיניה דההוא רקיעא הוה וטעיין לבהון בטפשותא.

[p. 143] ועבד קב"ה לההוא רקיעא רביעאה ואנח ביה האי שמשא ואסחר כל עלמא בעידנין וזמנין לתועלתא דעלמא לשמשא לבני נשא. ותנא במתניתא דידן תלת מאה וארבעין משקופין אזיל שמשא סליק ונחית בעידנין וזמנין. ואזיל ושרי ממשקופא דמזרח מההוא משקופא דאתקרי נוגה ואזיל בסגלגלותא עד דמטא למשקופא דאתקרי קרבוסא. כדין אזיל לסייפי דצפון שיתא ירחי עד דמטא למשקופא דזהרא ואזיל שיתא ירחי לאשלמא שתא לתועלתא דברייתא למעבד זרועא וחצדא הה"ד עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף. תלת באזלותיה לסייפי דדרום ותלת כד אזיל לסייפי דצפון. זרע וקור וחורף באזלותיה לסייפי דדרום לפום ישובא דארעא, קציר וחום וקיץ באזלותיה לסייפי דצפון וכלא לפום יישובא דארעא כדקאמרן.

ובהאי גוונא כמא דמשתמשין בני נשא להאי נהורא דהאי רקיעא כדין כל חילא דשמיא משתמשין לנהורא דרקיעא דעל ריש חיותא.

א"ר אבהו למה חסר ו"ו.

[p. 144] א"ל על מה דאמרן בקדמיתא דלאו נהירותיה שלים דלית נהירותיה בר מה דמקבל כחד חוטא בתר כותלא מההוא נהירותא דלעילא ובגיניה לא אתקרי נהורותא שלימתא ולא יאות לאתקרי שלימתא אלא ההוא נהורא דאתקרי (דניאל ב:22) ונהורא עמיה שרא. וההוא דאתגניז לצדיקייא הוא חד מס' אלפין ושבעין וחמש חולקין מנהירותא דשרי' עם קב"ה ונהירותא דשמשא הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין מנהירותא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי. ועל כדין לא אתקרי נהירותא שלימתא האי נהירותא דשמשא ולא יאות לאתקרי. ולפיכך אמר קב"ה לא תקשי לכו דכתיב מארת ולא שלים דאנא לא עבדית ליה אלא למה דכתיב להאיר על הארץ, לשמשא לבני ארעא ודי לכו לבני ארעא לבוצינא דא לשמשא לכו.

א"ר אלעזר ומה זעירא דא לא יכלין בני נשא לאסתכלא ביה נהירותא דגניז לצדיקיא עאכו"כ.

[p. 145] א"ר אבהו וכל שכן נהירותא דבוצינא דשרי קמי מלכא עילאה.

אתא לנשקא ידיה דרבי אלעזר. אמר כען ידענא די בקושטא האי מארת חסר ויאות למהוי חסר יתיר מהאי. אמר ווי לעלמא כד תקפון מניה דעד יומא שאילנא דא ולא אשכחנא עיקרא דמילתא בר כען. ההוא אורחא דנפקת ביה יהא סימנא דברכה לי על דערעית לך.

[טו ט"ד] יתיב עמיה תלת יומין ואוליף ליה כל ספקא וקושיא דהוה ליה, אוליף ליה שתין טעמי בפרשתא דבראשית. אזל לאורחי' אשכח לרבי חייא. אמר ליה במטו מינך רבי אבהו דאטעום מההוא מיתקא דדובשא דאמצית מגזירת קדישין עילאין.

א"ל חררתא דאפיקותא וסובתא דדובשא לא מיישרי כחדא.

[p. 146] ואעפ"כ אוליף ליה. בכה ר' חייא ואמר נדרנא עלי עד דאוליף קמי מאריהון דמתניתא עילאה לא איתיב הכא.

יתיב תמן תריסר שנין. כד אתא קארו ליה ר' חייא רבה.

א"ר יצחק אור גנוז לצדיקים לעתיד לבא ההוא דהוה גניז הה"ד (תהלים צז:11) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

 

ויאמר אלהים יהי מארת.

ר' פנחס פתח בהאי קרא (שיר ג:11) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. א"ר פנחס חזרנו על כל התורה כולא ולא אשכחן עטרה דעבדת בת שבע לשלמה. כען אית למימר האי דא"ר [p. 147] יצחק מאי צאינה וראינה הול"ל למיכתב באו וראו. מאי צאינה. אלא א"ר יצחק פסוקא דא דאתקרי על אינון זכאין דנפקו מן עלמא דין ואתקברו בארעא קדישא דישראל. א"ר אלעזר ודנפקת נשמתהון תמן. ועתידה ב"ק לאתערא בכל ציונא וציונא דבתי קברי ויאמר צאינה וראינה פוקו מתחות בליאותא דעפרא ואיתערו משנתכון בנות ציון כד"א (מ"ב כג:17) מה הציון הלז.

א"ר פנחס זכאין אתון צדיקיא למחמי בזיווא יקירא עילאה דמלכא קדישא דשלמא כולא דיליה. ובאיזה זכותא, בשביל עטרה שעטרה לו אמו בדיל ההוא כתרא דאכתרו ליה צדיקיא במלי דאורייתא בעלמא דין.

[p. 148] א"ר אבהו א"ר יצחק אמו כמו אום כלומר אומו. ואיזהו אום של הקב"ה. אלו הצדיקים שהם אום הידועה לו.

ביום חתונתו. חתנות דא ממאן הוא. א"ר פנחס מההוא אום, חתונתו של אותו אום שלו. מהו חתונתו. ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא דהוא חדוותא דצדיקיא. ואימתי כשרן. א"ר יצחק מתליסר שנין ולעילא דההוא יומא חובתא על צדיקיא למיעבד חדוותא דלבא כיומא דסליק לחופה ובגין ההוא זכותא עתיד הקב"ה לאתערא להו ולעברא כרוזא קדמיהון בחדוה. צאינה וראינה בנות ציון.

א"ר יצחק ת"ש יהי מארת ברקיע השמים. כשהקב"ה יחיה את המתים ויעבר [p. 149] כרוזא על כל ציונא וציונא ביה זמנא נחית ההיא נשמתא כנהורא ובוצינא דינהר בנהירו רקיעא דשמיא על ההוא גופא דאתער מן ארעא הה"ד יהי מאורות ברקיע השמים. ולמה, להאיר על הארץ, על אותו הגוף היוצא מן הארץ.

ר' אבהו אמר זו היא זהר הרוח השורה על הגוף להחיותו ולהאיר אפלו הה"ד יהי מאורות ברקיע השמים. ולמה להאיר על הארץ, על היוצא מן הארץ כדקאמרן.

ר' יהודה בן פזי פגע ביה ברב נחמן א"ל אותו הרוח שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים מהו.

א"ל הוא רוח אספקלריא של מעלה כאשר ישיגו בני אדם הדעות הנכונות. ומנא לן הא, ממה דכתיב (יחזקאל לז:14) ונתתי רוחי בכם וחייתם. ונתתי רוח בכם לא נאמר אלא רוחי אותו הנאצל מאספקלריא שלי וכתיב (שם לו:27) ואת רוחי אתן בקרבכם. ואח"כ יהיו סימן ידוע בעולם הה"ד והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים.

 

[טז ט"א] [p. 150] ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו.

ר' אבהו פתח (תהלים ח:5-6) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלהים.

ר' תנחום אמר בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם נתייעץ עם המלאכים אותם הסובבים את כסאו ואמר להם נעשה אדם. אמרו לו רבש"ע מה טיבו של אדם זה מה אנוש כי תזכרנו.

[p. 151] ר' בוטא אמר חזרנו על כל התורה כולא ולא מצינו שהקב"ה נתייעץ עם המלאכים לעולם על שום דבר מכל מה שהוא צריך לעשות. ועוד מצינו שאין למעלה ולמטה שמשיגים לדעתו של הקב"ה וכשהם רצים להשיג מיד חוזרים לאחור מהשגתם כהדין קנבוסא דקונארי דפרח וחוזר לדוך דשארי. כך הם עד שחוזרים ואומרים ברוך כבוד יי' ממקומו.

ועוד אמר רבי בוטא מצינו שהקב"ה ברא אור הראשון וברא מזה האור שאר המשמשים שלו. אם האור הראשון שנברא בתחלה לא נתייעץ עמו כשרצה להוציא ממנו שאר צבאותיו כ"ש וכ"ש אדם להבל דמה.

א"ר יצחק הנח לרבי בוטא דעם מארי מתניתא שוי מדוריה.

[p. 152] א"ר בוטא אנא לא זכינא מדוראי עמהון אבל קושיא הוה דידהון ופירוקא שמענא דא"ר בו כהדין מלכא דהוה שליטא על כלא ובעי לאחזאה גרמיה דכלהו כלילן ביה והוא כלא, עביד גרמיה בלישן דסגיאין. כך קב"ה לאחזאה דכל עלמא דידיה כליל כולא בידיה ואמר לישן דסגיאין לאחזאה דהוא כולא.

א"ר יצחק אי קלא מן רמיא שמעתא מהאי אימא דהוה שפיר דלא אתישבא בלבאי האי פירוקא.

רבי שמעון בן יוחאי אתא לטבריא למדכי לכל שוקי טבריה. חמו ליה ר' פנחס ורבי בא ור' יצחק אמרו עד אימתי ניתיב בקיימא חדא ולא ניכול למהך. אמרו הא מארי דמתניתין הכא נשאל קמיה.

[p. 153] אתא רבי אבהו תמן. א"ל אי לא נשמע מלה דא הא אתפתחא פומהון דמינאי בפסוקא דא.

א"ל לימא לן מר עיקרא דפסוקא דא.

א"ל מאי הוא.

אמר ליה האי נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.

א"ר שמעון כתיב (ישעי' מב:18) החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. וכי לעורים ולחרשים אמרה תורה האי. אלא עורים שהם עורים בתורה שדרך הישר לפניהם והולכין ארחות עקלקלות כעורים ולא ידעון עיקרא דמלתא. האי פסוקא אתגזר במתניתא דילן והכי גזרנא, כד ברא קב"ה עלמא הוה עיקרא דכלא מיא ומן מיא אשתיל כל עלמא ועבד קב"ה תלתא אומנין דיעבדון אומנותיה בהאי עלמא ואלין אינון שמיא וארעא ומיא ועל ידוי דאלין אתברי כל מה די בעלמא דין.

[p. 154] וזמין לאלין תלתא לכל חד מנהון לאפקא ברייתא דצריך לעלמא. זמין למיא א"ל את אפיק לארעא דתחותך ואת זיל אתכניש לאתר חד ומיא עבד כך הה"ד יקוו המים. קרא לארעא אמר לה את אפיק בריין מינך בעירין וחיותן וכדדמי לון מיד עבדת כך הה"ד ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה. קרא לשמים אמר לון אתון אבדילו בין מיא למיא עבדו כך הה"ד ויעש אלהים את הרקיע. [טז ט"ב] קרא לארעא אמר לה אפיקי דשאים ועשבים ויבולין ואילני חקלא מיד מה כתיב בה ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע. קרא כמו כן לשמים אמר לון יהא בכון נהורין ובוצינין לאנהרא על ארעא הה"ד יהי מאורות ברקיע השמים. קרא כמו כן למיא אמר לון אתון אפיקו ריחשא דנונין ועופין וכדדמי לון הה"ד ישרצו המים שרץ נפש חיה. ועל ידיהון דתלתא אלין אתעביד כל עובדא דבראשית כל חד וחד לזיניה.

כד אתא יומא שתיתאה כלהו הוו זמינין למברי כשאר יומין. אמר לון קב"ה לא שום חד מנכון יכיל למעבד בריה דא בלחודוי כשאר כל בריין דהוו עד כאן אלא כולכון תתחברון כחדא ואנא עמכון ונעביד אינשא דהא אתון לא תיכלון למעבדיה בלחודיכון אבל גופא יהא דילכון תלתיכון ונשמתא דילי. ולפיכך קרא לון קב"ה ואמר לון נעשה אדם אנא ואתון. אנא נשמתא ואתון גופא וכך הוא דגופא הוא מתלתהון דהוו אומנין בעובדא דבראשית ונשמתא יהבה קב"ה דאשתתף עמהון בה. [p. 155] בצלמנו כדמותנו כלו' דאתחזי לנא בההוא גופא דאתנסב מנכון למנדע ולאדמאה לכון בההוא דאתנסיב מני דהוא נשמתא דיתפרש מעובדוי דעלמא ויהא תאובתיה ורעותיה לעילאין קדישין. ועוד בצלמנו כדמותנו דגופא דאתנסיב מנכון לא יהא בקיומא כגיניכון מאי כגיניכון כאינון בריין דאפקתון על דאיהי עפרא כשאר כל בריין. וההיא נשמתא קדישא דאנא יהיב ביה דיהוי לה קיומא לעלמין דליתה גופא וידמה בקיומא לי.

א"ר אבהו הדין הוא ברירא דמלתא משום דאשתכחנא דבבראשית הוו אלין תלתא שמיא וארעא ומיא.

ר' אלעזר בר ר' שמעון אמר יאות הוא אבל ארעא נסבא חילא דתלתהון בלחודאה עד דהוי בה ארבע קיומין. מן שמיא תרין ומן מיא חד וחד דבה והיא אפיקת גולמא דאדם וקב"ה נשמתא הה"ד וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים הרי תרויהון ארעא וקב"ה דאשתתפו כחדא למעבד ליה ובגיניה אמר נעשה אדם דקב"ה אמר לה עשי את הגוף ואנא נשמתא.

[p. 156] א"ר יצחק הא כל ספיקא דא אתעבר מינן.

עוד א"ר אלעזר כהאי גוונא אשתתף קב"ה לעלמא בברייתא דבני נשא דהא תנינן שלשה שותפין באדם האיש ואשתו וקב"ה.

א"ר יהושע כהאי גוונא שמיא וארעא וקב"ה.

א"ר שמעון שמים כנגד איש ארץ כנגד אשתו ולעולם קב"ה משותף עמהם וע"כ נאמר נעשה אדם בלשון שותפות ואין הקב"ה משותף עם שום בריה זולת עם אדם.

א"ר יוסי ובשאר הבריות מי משותף עמהם.

א"ר שמעון כח האדמה דאמרן שהיא נפש חיה אבל הקב"ה אין משותף אלא על האדם בלבד.

א"ר יהודה ווי להם לרשעים שאינם רוצים להדבק בשותפותא של הקב"ה.

במה. [p. 157] א"ר יצחק באותה הנשמה שהוא נתן ודבק בכח הבהמות הה"ד (תהלים מט:13) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. בל ילין שלא רצה לעמוד באותו יקר ותפארת הנשמה. אבל מה חטאתו שעשה. שנמשל כבהמות, באותו הכח שלהן הנכרת והנדמה [טז ט"ג] מהרה ולא תעלה למעלה.

א"ר שמעון בן פזי אזלא הא כי הא דא"ר יעקב בן אידי מאי דכתיב (איוב כח:10) וכל יקר ראתה עינו. אלו נשמותן של צדיקים שהם יקר ותפארת לעולם ולעולמי עולמים.

א"ר אבהו א"ר יונתן בא וראה מעלתו של אדם שהבדילו הקב"ה מכל שאר הנבראים.

היאך.

א"ר אבהו כל מה שברא הקב"ה אמר לפועלים האלה שהם יעשו לבדם ולא נתייחד הוא עמהם. אמר לבריות הארץ תוצא הארץ נפש חיה וגו'. אמר למים ישרצו המים והוא לא נתייחד עמהם. כשברא האדם נתייחד הקב"ה עמהם בעשייתו ואמר נעשה אדם ונתן בו קלסתר פנים ראי"ה רי"ח קומ"ה הליכ"ה מישו"ש דבו"ר עשי"ה המשילו במעשה ידיו הה"ד (תהלים ח:7) תמשילהו [p. 158] במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. וכשזרק בו נשמה קם על רגליו ונדמה לתחתונים ולעליונים נדמה גופו לארץ ונשמתו לעליונים בתואר בהדר בכבוד באימה וביראה הה"ד וכבוד והדר תעטרהו.

א"ר יונתן רישא דהאי קרא ספיקא בלבאי דכתיב ותחסרהו מעט מאלהים.

א"ר אבהו בנשמתיה דהיא קדישא ודמי ליה אבל מאי גריעותא הוא. על דהוה גופא ואתנטל מן ארעא.

ואם תאמר בדעת ובחכמה אי אפשר דהא רחוק הוא האדם מן העליונים דא"ר אלעזר א"ר תנחום המלאכים הקרובים מקבלים כח שפע אספקלריא של מעלה תחלה ומהם יורד לאותם שאינם קרובים ומהם יורד לשמים וכל צבאם ומהם אל האדם.

א"ר יוסי כסא הכבוד מקבל תחלה וממנו למלאכים העליונים ומהם לאותם שאינם גבוהים ועליונים כמותם ומהם לשמים ומהם אל האדם.

[p. 159] אבל במה נדמה לו האדם. א"ר אבהו בנשמה שהיא קדושה ולא תכלה לעולם על שנטלה ממנו מכחו ומגבורתו ולא כמו הגוף שניטל מן האדמה ויכלה וישוב עפר כשהיה.

 

א"ר יצחק אמר רב אדם וזווגו עמו נבראו ביחד הה"ד זכר ונקבה בראם, ונטלה מגביו והביאה אל האדם הה"ד ויקח אחת מצלעותיו.

ר' יהושוע אמר חוה הראשונה היתה ולקחה ממנו והיא נזקי דברייתא הה"ד ויקח אחת מצלעותיו, זו היא הראשונה שנלקחה ממנו על שהיא רוח מזקת. ויסגור בשר תחתנה, שהקים אחרת במקומה.

[p. 160] רבא אמר זו היתה בשר והאחרת לא היתה בשר ומאי הוות.

א"ר יצחק זוהמא דארעא ושמריה.

א"ר תנחום כשברא הקב"ה לאדם נתן זוהר פניו שמאיר בכל העול' כיון שחטא מה כתיב ביה (קהלת ח:1) ועוז פניו ישנא.

 

רבי אליעזר ור' עקיבא הוו אזלי באורחא. א"ל ר"ע ר' אימא לי הא דכתיב ויאמר אלהים נעשה אדם למה לא נאמר ויהי כן מיד כשאר כל הימים. כשהיה אומר הקב"ה דבר מיד נאמר ויהי כן ובכאן לא נאמר אלא לאחר שאמר נעשה אדם כתיב ויברא אלהים את האדם היה לו לומר ויהי כן.

א"ל עקיבא וכי זאת היתה במעשה בראשית ולא יותר והא כתיב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ולא נאמר אלא ויעש אלהים את הרקיע. וכן יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ היה לו לומר מיד ויהי כן וכתיב ויעש אלהים [טז ט"ד] את שני המאורות הגדולים. [p. 161] אלא אימא לך, כל דבר שלא היה בהם הכח האצול מלמעלה נאמר מיד ויהי כן שהארץ הוציאה אותם בתשלום כל פעולתם ולא הוצרכה להמתין לכח העליון להשלים תשלום אותה הפעולה. אבל בכל דבר ודבר שהוציאה הארץ וקיום תשלום הפעולה לא היתה בה הוצרכה להמתין עד שיבא הכח מלמעלה ויעש הקיום ושלמות הפעולה. וכן בכאן באדם, הארץ הוציאה אותו הדבר המספיק לה לעשות ועמדה עד שיתן הכח אותו שיש בידו לתת ולפיכך לא נאמר מיד ויהי כן עד שבא הקב"ה ונתן בו הכח מלמעלה ועשה הקיום.

אמר לו ר"ע רבי מה ראה הקב"ה שלא עשה את האדם אלא בששי.

א"ל שלא יהא פתחון פה לאדם לומר שהוא סייע בשום דבר בכל מה שנברא.

אזלו עד דהוו אזלי קם רבי אליעזר וגחין ראשיה ושוי ידוי על פומיה ובכי.

א"ל ר"ע רבי למה את בכי.

אמר ליה על דא דשאילתא חיזו חזית וקשיא מלה. עקיבא עקיבא מאן יזכי להאי אורכא דגלותא דאתמשך דהא לא יקום ב"נ דעתיד לימטי לענני שמיא [p. 162] עד יומא שתיתאה דהוא בשית אלף שנין ולא באשלמותיה בר בתקוף תשובה דהא שולטנא דב"נ ההוא ליתיה אלא בשתיתאה. ובשביעאה ישתאר שמטה בעלמא חרוב ובתמינאה יתחדש עלמא כמלקדמין ויהא מה דיהא. ע"ד (ישעי' ד:3) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו ובגיניהון נאמר (תהלים קד:31) יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו.

 

[p. 163] אלה תולדות השמים וגו'.

ר" אבא בשם ר' ברכיה אמר בא הכתוב להורות כי לאחר שספר כל התולדות שהוציאו השמים והארץ שלא תאמר בששה ימים נבראו כלם בריה זו ביום פלוני ובריה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ אימתי הוו. תדע לך אימתי, ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים כלומר באותו היום ממש היו בהם כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ דכתיב ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים.

רבי ייסא אמר והא כתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם. א"כ באותו היום ממש היו כל התולדות.

[p. 164] א"ר ברכיה כך הוא באותו היום נתהוו שהראהו הקב"ה באותו היום כל תולדותיו והעבירם לפניו הנשמות בדיוקניהון והיה אומר זה פלוני וזה פלוני זה חכם הדור וזה דיין הדור וכן כל הדורות ומנהיגיהן.

ר' יצחק בשם ר' חייא אמר מה כתיב למעלה מן הענין ויכולו השמים והארץ וכל צבאם מאחר שאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מהו את כל אשר עשה. את כל לרבות ענין המלאכים שהם טוב מאד ובכל הנבראים לא נאמר אלא כי טוב בלבד ובכאן כי טוב מאד מלמד שהמלאכים נבראו ונאמר עליהם מאד.

וא"ר יצחק עוד הוסיף קרא ואמר ויכולו.

א"ר ברכיה לשון כסוף הוא. וכל צבאם, בכלל, הם המלאכים הנקראים צבא השמים הה"ד (מ"א כב:19) וכל צבא השמים עומד עליו וכשגמר המלאכה נכספה כלה לכל רואיה.

[p. 165] א"ר נחמן ויכולו, כלו ממחשבה כלו ממעשה ועשה הקב"ה ליום השבת דוגמת עולם הבא שעתיד הקב"ה לשבות בשביעי. מאי בשביעי באלף השביעי. [יז ט"א]

ואמר רב נחמן נפש יתירה נתוספת באדם ביום השבת.

אמר רבי מאי נפש יתירה זו.

א"ל רוח הקדש ששורה עליו ומכתיר לאדם בכתר קדוש בכתרי המלאכים והוא מאותו רוח שעתיד לשרות על הצדיקים לעתיד לבא. וע"כ חייב אדם לכבד את יום השבת על האי אושפיזא קדישא דשרי' עמיה.

[p. 166] וא"ר נחמן רוחא דא איך אתקרי. מכובד אתקרי קדוש אתקרי. הה"ד (ישעי' נח:13) וקראת לשבת עונג, כמשמעו. לקדוש יי' מכובד, היא תוספת הרוח הנקרא קדוש יי' הנקרא מכובד.

א"ר יצחק כשסיימו המלאכות כלם בראם הקב"ה והכינם בעולם וצוה לכל אחד ואחד שלא ישנה הכנתו מאותו הענין שעשאהו ושכל א' ואחד יוציא תולדתו הראוי לו מכאן ולעולם הה"ד אשר ברא אלהים לעשות. מאי לעשות. להוליד ולהוציא כל דבר כמותו.

[p. 167] רבי יהודה אומר זה גוף השדים שלא נגמרה מלאכתם.

רבי יוסי בר נחמן אמר כיון שנכנס שבת כל הדברים שנבראו במעשה בראשית שבתו ושקטו כל אחד לפי ברייתו. דתנינן אותן האומנין שהיו מוציאין תולדותם בכל יום ויום שקטו ונחו וראו כי כלם שלמים וכל תולדותם עמהם בקיום ומעשה הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אמר רב נחמן כאדם המשבח ואומר אלו הם הדברים שאין כמותם. בהבראם, ר' יצחק אמר בה"א בראם. ר' יהודה אומר בהבראם ממש בדמותם ובשלימותם.

ורב נחמן אמר אל תקרי בהבראם אלא באברהם שקבל [p. 168] תורתו ובריתו אשר שם בו ואלמלא אברהם שקבל תורתו ובריתו של הקב"ה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (ירמיה לג:25) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ואל תתמה על זה דהא תנן כתיב הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים. אם הרים הגבוהים לא נבראו אלא ליעלים והסלעים לא נבראו אלא בשביל השפנים אל תתמה להיות העולם נברא בשביל אברהם שקיים כל התורה וכל מה שנצטווה מהקב"ה.

רבי יצחק אמר בשם רבי יהודה בה' בראם הה"ד כי שמי בקרבו.

עוד א"ר יצחק בשם רבי יהודה לא נתייחד שמו של הקב"ה בכל הנבראים זולתי באלה דכתיב ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים כדקאמרן. ולא נזכרו חיות ובהמות ולא שום נברא מאותם שהם נפסדים וכלים אלא על אותם שהם קיימים לעולם הזכיר שמו.

 

[p. 169] רב הונא אמר יום שנכספו קמי קב"ה בריית שמים וארץ וראה השבת שהיא מנוחה וקדושה הכינו לדורות.

ותאנא אין לך בכל שבת ושבת שאין הקב"ה הולך לחול עם הצדיקים בג"ע וניזונין מההוא זיוא דאספקלריא המאירה הה"ד (שיר ד:6) עד שיפוח היום, זה יום השבת. אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, זה העוה"ב.

ואמר רב הונא אל תתמה על זה. ומה בעוה"ז נותן הקב"ה רוח קדוש לכל אחד ואחד ביום השבת ומכתירן בו, הצדיקים שישנם בעוה"ב אינו דין להכתיר להם ביום השבת בכתר.

ת"ח. אמר רב הונא אפילו הרשעים שבגיהנם מוכתרין הם ביום השבת ושוקטין ונוחין.

דאמר רב הונא אין לך רשע מישראל שאין לו מעשים טובים דמעלייא להו לעלמא דאתי. ואימתי מעלייא להו. ביום השבת להיות כלם מוכתרים בכתר שבת.

א"ר יוסי וכי הרשעים שחללו שבת בפרהסיא מעלה יש להם [יז ט"ב] בכתר שבת.

[p. 170] א"ל אין דהא תנן ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה, כך נדונים הרשעים ביום הששי משנה להרויח להם ביום השבת.

כי יום שבת נקרא שלם ולא נגרע לפיכך אינו נגרע מהטוב וההנאה שבו בין לצדיקים בין לרשעים, ולהורות שלא לחנם אמרה תורה ושמרתם את השבת והזהירה על יום השבת יותר מכל התורה כולה. ותאנא כל המקיים את השבת כאלו מקיים את כל התורה.

אמר רב יהודה אמר רב לא ישב הקב"ה על כסא כבודו עד שבא שבת ונתעלה על כסאו.

א"ל ר' יוסי והא קודם שנברא העולם ישב היה ויהיה.

א"ר יהודה אי משמע לן דעל כסא כבודו ממש הוא. לא. אלא הכי תנינן עד שלא נברא העולם לא היה מי שיקלס להקב"ה ויכיר אותו. כיון שברא עולמו ברא המלאכים וחיות הקדש השמים וכל צבאם וברא את האדם וכלם מוכנים לשבח ליוצרם ולפארו ועדיין לא הוה פאר ושבח לפניו עד שנכנס שבת ושקטו כלם ופצחו רנה ושבחה העליונים והתחתונים ואז ישב על כסא כבודו. כלומר אזי היה מי שיכיר את כבודו וישבח לכבודו.

וא"ר יהודה אין לך שבח וקלוס לפני הקב"ה כמו שבחו של שבת. העליונים ותחתונים כלם משבחין לו כאחד [p. 171] ואפילו יומו של השבת ממש משבח לו הה"ד מזמור שיר ליום השבת.

 

וייצר יי' אלהים.

ר' תנחום פתח (ישעיה מב:5) כה אמר האל יי' בורא השמים ונוטיהם וגו'. כשברא הקב"ה את עולמו ברא אותם מאין והוציאם על הפועל ועשה מהם ממשות ובכל מקום את מוצא בורא על דבר שבראו מאין והוציאו לפועל.

אמר רב חסדא וכי השמים מאי"ן נבראו והלא מאותו האור של מעלה נבראו.

א"ר תנחום כך הוא אלא גוף השמים מאין היה וצורתם מדבר ממשות וכן הוא האדם. ותמצא בשמים בריאה ואחר כך עשיה. בריאה בורא השמים כלומר מאין. עשיה לעושה השמים מדבר ממשות מאותו האור של מעלה.

[p. 172] וא"ר תנחום עשייה הוא תיקון הדבר בגודל ומעלה מכמות שהיה כד"א (ש"ב ח:13) ויעש דוד שם.

א"ר חנילאי פסוקא דא לא אתא אלא להדרש. וייצר בשני יודין וכל השאר את מוצא ביוד א'. אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא במעלה בבינה זולתי האדם לבדו שנתן בו כח מן העליונים לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע והוא מעוטר בכבוד והדר כד"א (תהלים ח:6) וכבוד והדר תעטרהו והוא מושל על כל מעשה ידיו הה"ד תמשילהו במעשי ידיך. ואחר כל השבח הזה כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב אל העפר הכל נעשה הבל ואין לפניו ואומר ווי. א"ר יוחנן פלג התיבה וי יצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וישוב אל העפר כמות שהיה.

ד"א וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה. א"ר שלום יצרו בשני יצרים ביצר טוב וביצר הרע משא"כ [p. 173] בשאר הבריות כדי לנסות בו את האדם ויהיה פתחון פה לצדיקים ולא יהיה פתחון פה לרשעים.

א"ר אבא מפני מה כתיב יי' ואח"כ אלהים. אלא השם שהוא שמו ממש שם הקיום נאמר על הנשמה שהיא באדם קיימת. אלהים שהוא שם משותף נאמר על הגוף שיש בו שותפות.

[יז ט"ג] א"ר אבהו שם הקיום גזיר ושליטא כהדין טריפין שקיפין דרגלין ולא אוזיפין לאחרן ובגיני כך לא אדכר בעובדוי דבראשית אלא חד אתא משמוי והוא כמ"ד בה"א בראם.

[p. 174] ותנינן בספרא דחכמתא רבה דשלמה שמא דשמיטה מטול שזיפא קרעוי דמלכא קושטיזא דאטיל ביה בחותמא זעירתא למשלטא תחותוי שנאמר מי כמוכה באלים יי'.

[p. 175] את האדם, לרבות כל הכחות שבו.

עפר מן האדמה. א"ר אבהו ת"ח היך יכיל אינש לאתקיימא בהאי עלמא דהא אורייתא אסהיד בהו דהוא עפרא.

וא"ר יצחק עפר ולא חומר דאלו הוה מחומר הוה יתיר בקיומא דהא בניינא דאתבני מחומר קיומא אית ליה אבל עפר ממש לא יכיל לאתקיימא הה"ד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, לא איתמר כי חומר אתה.

א"ר חנין והא כתיב (איוב ד:19) אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם.

[p. 176] א"ר אבהו פסוקא דא מסייע לן והוא נאמר על העולם הזה שאינו כן בקיום. דהאי כתיב בבני נשא די מדרהון בהאי עלמא דבנייניה בטינא והואיל דההוא בניינא בטינא הוא ויתחזי לקיומא מאי חזי ליה ליסודא. כד"א (מ"א ה:31) אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית. אבל לאו הכי בניינא תקיפא הוא בקיומא דטינא ויסודא הוא עפרא בג"ד לא ליהוי בקיומא הה"ד אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם שאינו מתקיים.

ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. אורייתא אתקבלת על אדם. חזו מה דעבד בר נש דא דקב"ה יהיב ביה נשמתא קדישא למיהב ליה חיין לעלמא דאתי והוא בחובתיה אתחזר לההיא נפשא חייתא דהוא נפשא דבעירתא דאפיקת ארעא לבעירתא ולחייתא הה"ד תוצא הארץ נפש חיה למינה. ומאן הוא מינה. בהמה ורמש וחיתו ארץ.

א"ר חייא בא וראה ויעשהו יי' לנפש חיה לא נאמר אלא ויהי האדם לנפש חיה, הוא מעצמו חזר לאותו כח הבהמות הנגזר מן האדמה ועזב כח הנשמה הגזורה מלמעלה ונותנת חיים לבעליה.

א"ר תנחום נחזור אנן למאי דשרינן בקדמיתא. כה אמר האל יי' בורא השמים ונוטיהם. ברא [p. 177] גוף שלהם מאין ואח"כ נטה אותם כאהל הה"ד (שם מ:22) וימתחם כאהל לשבת.

רב הונא אמר מהכא הנוטה כדוק שמים.

רוקע הארץ וצאצאיה. ר' יצחק אמר התפשט בה כל הצורות והכחות שבה. נותן נשמה לעם עליה, לאחר שהיא עשתה הגוף אני נתתי נשמה עליה. מאי עליה. על אותו מעשה הגוף שעשתה.

ר' חייא אמר עליה, לאותם השולטים על כוחתיה להם נתתי הנשמה. ורוח להולכים בה, לאותם המשתתפים בה בכחותיה שאין להם אלא אותה נפש חיה הנקראה רוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ועל כן נאמר נותן נשמה לעם עליה, השולטים עליה על כוחותיה, להם יש נשמה קדושה הגזורה מלמעלה אבל להולכים בה, המשתתפים עמה בכחותיה אין להם אלא רוח הבהמה היורדת הה"ד ורוח להולכים בה.

 

פרשתא ז'.

ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם.

ר' יוסי ור' חייא אמרי תרווייהו כתיב (שיר ו:11) אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. [יז ט"ד] ראה כמה יש לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל עניניו ויהרהר בלבו [p. 178] שלא בראו הקב"ה ונתן בו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריותיו אלא להרהר בעבודתו ולהדבק בו ולא ילך אחר ההבל.

דא"ר יוסי א"ר חייא כד ברא קב"ה לבר נש אסקיה קמיה בדיוקניה דהוא יתיב ואתרי ביה וא"ל אנא עביד לך בגיני למהוי את שולטנא ומלכא על כולא כגיני. אנא לעילא ואנת לתתא. ועוד אנא יהיב בך נשמתא למנדע סוכלתנו וחכמתא מה דלית כן לשאר בריין. הוי זהיר לאסתכלא ביקרי הוי זהיר למעבד פיקודי ובר מני לא יהא שולטנא יקירא כוותך.

ומנ"ל דאתריה ביה ואזהיר ליה ע"ד. הה"ד (איוב כח:28) ויאמר לאדם הן יראת יי' היא חכמה וסור מרע בינה. כלומר כשתחול יראתי עליך אז תשיג חכמה שהיא למעלה על הכל. כד חמא אדם דהוא שלטנא יקירא על כולא נשא פיקודא דמאריה ולא עבד מה דאתפקד.

א"ר תנחום א"ר חנילאי לא עשאו הקב"ה לאדם אלא להשתדל בכבוד קונו הה"ד (ישעיה מג:7) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. מאי לכבודי. להשתדל ולדעת את כבודי ולשוב ממעשיו שאתן לו חלק טוב לעוה"ב.

[p. 179] אמר רב יהודה בכל יום ויום ב"ק יוצאת מלמעלה. ואימתי. בזמן שהחמה זורחת ואומרת אוי להם לבריות שאינם רואים את כבודי ואינם מסתכלין לדעת ולחקור את כבודי.

דתנינן א"ר אלעזר בריה דר' שמעון כד נטא שמשא גדפוי למהך בתקיפותא דגלגלוי מפרש [מבטשי] בטלפיהון דטרפי אילנייא דגנתא דעדן, וכל מלאכין עילאין וחיותא קדישא וכורסי יקרא דמלכא ובוסמיא דגנתא דעדן ואילני שמיא וארעא וחיליהון מזדעזען ומשבחן למארי כולא. וזקפן וחמאן אתוותיה דשמא קדישא דאתפרש דגליף בשמשא במטלנוי ויהבין תושבחן למארי עלמין.

[p. 180] ונפיק ההוא קלא ואמרי ווי להו לברייתא דלא משגחן ביקר מלכא עילאה כשאר כל בריין דאינון משגיחין ויהבין תושבחתא לשמיה.

ובג"כ א"ר אלעזר אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה אלא עם דמדומי חמה דכתיב (תהלים עב:5) ייראוך עם שמש.

וכן א"ר אלעזר צלותא ותושבחתא דליליא מששקעה החמה עד לא אתחזי סיהרא דכתיב ייראוך עם שמש, דא היא צלותא דצפרא. ולפני ירח דא היא צלותא דליליא.

ר' יהודה אמר מהכא (מלאכי א:11) כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי. ובאיזה מקום. בגוים. באינון דכתיב בהו גוי גדול.

מ"ט. דתנינן א"ר יהושע א"ר יוחנן אמר רב עשה הקב"ה מלאכי השרת למעלה [p. 181] לקלסו ולשבחו ואומרים שירה ורנה לפניו בכל לילה ולילה, ועשה כנגדם ישראל למטה לקלסו ולשבחו ולומר שיר ושבח לפניו בכל יום ויום.

ותאנא שלש משמרות הוי' הלילה ובאלו השלש משמרות מתחלקות שלש כתות של מלאכי השרת לשבח ליוצרם בכל משמרה ומשמרה. וכנגדם יש שלש תפלות ביום שמתכנפין ישראל לשבח ליוצרם בכל תפלה ותפלה.

ת"ש א"ר יהושע אמר ר' יוחנן אמר רב בצפרא כשהחמה זורחת הוא זמן תפלה ובעותא דישראל ומשש שעות ולמעלה עד תשע שעות זמן תפלת המנחה, ומששקעה החמה עד שתחשך תפלה האחרונה.

דא"ר יהושע א"ר יוחנן אמר רב מששקעה החמה עד שיראו שני כוכבים זמן תפלה האחרונה. [יח ט"א] דהכי תנינן משיראו שני כוכבים הוא תחלה לשמרת הראשונה שבאים כת הראשונה של מלאכי השרת וממתינים להם לישראל עד אותה שעה ואז מתחילין לומר שירה וננעלו כל השערים מתושבחתן של מטה ואין שערים נפתחים אלא למלאכי השרת האומרים שירה.

ומי א"ר יהושע הכי. והא תנן כל הקורא בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר (תהלים מב:9) יומם יצוה יי' חסדו. מ"ט. משום [p. 182] דבלילה שירו עמי. והכא אמריתו דננעלו כל השערים למטה.

אמר ר' יהושע התם במאי קאמרי. כשסיים כל תושבחתא ביום. ומפלגותא דליליא ולהלאה דעסיק בתורה. מאי טעמא. משום דבההיא שעתא קב"ה נפיק מאינון עלמיו דכסיף בהו ואזיל לאשתעשע עם צדיקיא בגנתא דעדן. והיינו דאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך.

דתנן כשהקב"ה נכנס עם הצדיקים בג"ע כל שערי שמים למעלה [p. 183] על החיות ולמטה מהם כולם נפתחים והוא עת רצון לעסוק בתורה. ואותם כתות של מלאכי השרת וכל בוסמי ג"ע והצדיקים כולם פוצחים רנה לפני מי שאמר והיה העולם הה"ד (שם קמ:14) אך צדיקים יודו לשמך. אימתי צדיקים יודו לשמך. כשיושבים ישרים את פניך דהוא בשעה שיושבין לפניו בג"ע.

וכת שלישית של מלאכי השרת אומרת שירה עד שיבקע השחר ויש חובה לישראל בשעה שעולה עמוד השחר לקום ולהתגבר בשירות ותשבחות לפני הקב"ה. מ"ט. משום דנסבין שירתא בתר מלאכי השרת והקב"ה מצוי למטה עמהם הה"ד (משלי ח:17) ומשחרי ימצאונני.

וא"ר יהודה ובלבד שלא יפסיק משיתחיל עד שיתפלל כשהחמה זורחת.

א"ר יוחנן כשהקב"ה יוצא מאותן העולמות דכסיף בהו ובא להכנס עם הצדיקים בג"ע הוא ממתין ורואה אם שומע קול העוסק בתורה. דתנן ההוא קלא ניחא קמיה מכל שירין ותושבחן דאמרי מלאכי השרת לעילא הה"ד אל גנת אגוז ירדתי לראות. מאי לראות. אותם העוסקים בתורה.

א"ר יצחק וכי ג"ע הוא נקרא גנת אגוז.

א"ל ר' יוחנן כן. נקרא גנת אגוז כלומר גנת עדן. מה האגוז הוא סתום מכל עבריו ויש עליו כמה קליפות כך עדן הוא סתום מכל עבריו ויש עליו כמה שמירות שלא שלטו לראות לא מלאך ולא שרף ולא חשמל ולא עין נביא ולא חוזה דכתיב (ישעי' סד:3) עין לא ראתה אלהים זולתך.

[p. 184] א"ר שמעון אנא הוית קמי דר' ברוקא והיה אומר כדין אזכה למעלת גנת אגוז עם חסידי ישראל. ולא הוה ידענא מאי הוא עד דשמענא להא דאריב"ז, קרייה הקב"ה לגנתא דעדן גנת אגוז, מה האגוז קליפה אחר קליפה ופריו מבפנים אף עדן עולם אחר עולם והוא מבפנים.

תאני ר' שמעון הגן הזה מאין נטעו הקב"ה. נטע אותו מתחתיו של עדן. דאי תימא שזה כנגד זה בשוה אי אפשר, אלא הגן בארץ ועדן עליו מלמעלה. ומאין תמציתו של גן. מעדן הוא.

א"ל ר' יהודה לדבריך מאי כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. היה לו לומר ונהר יורד מעדן להשקות את הגן דמשמע דמלמעלה יורד למטה לגן.

אלא א"ר שמעון עדן למעלה ועדן למטה גן למעלה גן למטה ושניהם מכוונים זה כנגד זה והקב"ה נטע זה מתחת זה.

[p. 185] וכי הוא [יח ט"ב] נטעו ממש. כן. דא"ר יהודה על שאין מטעותיו כשאר מטעות והם מובחרים משאר מטעות הוא היה מטע יי' כמד"א (ישעיה סא:3) מטע יי' להתפאר, כלומר לשבח וזהו להתפאר כלומר אין זה כי אם מטע יי' ולא מאחר.

א"ר יעקב בר אידי עכ"פ מטע יי' הוא שנטע שם כל עץ נחמד למראה. והיאך נטע. אלא כשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה הוציאה בתחלה בג"ע ואח"כ בכל העולם והקב"ה בחר המקום ההוא והכינם להיות שם לעולם והוא פוקד אותו ומשקה בטובו מאותו הטוב הנשפע מעדן של מעלה הה"ד ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע. ישבעו עצי יי', אלו אילנות שבג"ע.

[p. 186] שאל ר' חגי לר' יהודה תאמר שג"ע הוא בארץ למאי איצטריך.

א"ל להנאתיה דנשמתא דמקבל מההוא עדן דלעילא. ואי ס"ד דלכל נשמתא, הא תנינן לאינון דלא יהבי להו רשותא לסלקא לעילא אית להו הנאה וכיסופא בההוא דלתתא ממה דמקבל מלעילא.

א"ר יהודה בכל ריש ירחא וירחא סלקי להו למתיבתא עילאה דלעילא הה"ד (שם סו:23) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו.

ובהאי ג"ע דלתתא יתיב אדם ושוי ליה קב"ה למהוי מדוריה ביה הה"ד וישם שם את אדם אשר יצר.

 

רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי באורחא. א"ר יוסי לרבי חייא הא תנינן במתניתא דידן דכל מה דעביד קב"ה בין לעילא בין לתתא כלהו כסיפין ושקדין למהך לזיניה. גופא אזיל בתר זיניה לארעא דאתנסיבת מינה ונשמתא לית כסופא אלא לאתר דאתנסיבת מתמן, דכל מה דעביד כסיף בתר זיניה הה"ד (תהלים פד:3) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות יי' ולא לעלמא הדין כגופא.

א"ל ר' חייא אימא לך מלה דהיא רזא ולא ידעין בני נשא.

[p. 187] ארכין רישיה ובכי וחייך. שתיק ר' יוסי. לבתר א"ל רבי חייא זכאין אינון צדיקיא. ווי להון לרשיעיא. זכאין אינון צדיקיא דאתקרון חיים לעלמא דאתי. וכי בדיל דנשמתא קיימא בקיומהא אינון קיימין. וגופא מתרקב בארעא אע"ג דהוה שלים זכאי, והתנן דתדיר נשמתא בקיומא קיימא.

אלא הכי אתגזר דכד אתפטר צדיקא מעלמא דין זמין ליה קב"ה גופא אחרא זכאה וטב דלא להוי כהאי זוהמא ולכלוכא דגופא דין, ומעייל ביה ההוא נשמתא קדישא והוא אשרי ליה בקיומיה בההוא גופא בהאי גנתא דעדן דלתתא וההוא להוי לון עלמא אחרא עלמא דאתי.

ובכל ריש ירחא וירחא נפקין וחזן אינון חייביא דטרדין להו בגיהנם הה"ד (ישעי' סו:24) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. מאיזה מקום יצאו. תאני רבי אבא מג"ע של מטה ולמה לראות לרשעים. וקב"ה סליק לון למתיבתא דרקיעא בכל שבתא ושבתא ובכל ריש ירחא וירחא הה"ד והיה מדי חדש בחדשו.

[p. 188] ר' יהושע דסכנין אמר בכל לילה ולילה וכד אתי צפרא מחדש לון נשמתייהו הה"ד (איכה ג:23) חדשים לבקרים רבה אמונתך.

ר' יצחק אמר אפילו לכל אדם נמי. בהאי עלמא נאים בשינתי' בכל לילה וסלקא לעילא ואשתכחת בכמה חיובין קמי קב"ה. ומהימנותא רבה דקב"ה אחזר לה לגופא ומחדש לה בה. ולמה. רבה אמונתך מפני שרבה אמונתך.

מכאן א"ר [יח ט"ג] יצחק המתחייב בממון לחבירו וחבירו מוצא לו במה שיחזיק בידו אסור לו להחזיק בו עד שיתנהו לו חבירו ואפילו שיתנהו לו בי דינא הה"ד אם חבול תחבול שלמת רעך.

 

רבי יהודה ב"ר סימון אמר וישם שם את האדם אשר יצר, בכלל.

[p. 189] א"ר שמעון ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. וכי מאי עבודה הכא. אלא עבודת הנשמה להשלים לה בתשלומיה מה שלא השלימה בזה העולם.

ר' יהושע אמר הניח הקב"ה לאדם הראשון בג"ע ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצותיה הה"ד ועץ החיים בתוך הגן וכתיב (משלי ג:18) עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר הקב"ה כשיהיה לו לאדם הנאה בגן זה יעסוק בה וישמור אותה. ומפני העדונין והנאות שהיו לו לאדם שם לא שמר תורתו עד שגרשהו משם.

רבי אבא בשם ר' חייא אמר עץ ממש היה והיו שנים האחד הנותן חיים לאדם והאחד שהאוכלו ידע הטוב והרע לדעת הדרך הטוב שיכשר האדם והדרך הרע שיתקלקל בה האדם, ולפיכך צוהו הקב"ה שלא יאכל ממנו פן ידחה הטוב ויחזיק ברע. וע"כ אמר מכל עץ הגן אכול תאכל, זהו עץ החיים שהיה לו לאדם לאכול ממנו והוא [p. 190] לא חטא אלא בעץ הדעת טוב ורע שנצטווה שלא יאכל ממנו הה"ד ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

מכאן אר' שמעון גזירה נגזרה על אדם קודם למות על שנלקח מן האדמה. משמע דכתיב ביום אכלך ממנו, מלמד שאלמלי לא חטא היו לו חיים ארוכים. כיון שחטא היה העונש שיקצר ימיו וימות באותו היום. לאחר שעשה תשובה נתן לו הקב"ה יומו שהוא אלף שנה.

וזו ראיה שהגזרה היתה קודם למות שאלמלא כך כשעשה תשובה היה לו לבטל הגזירה.

אלא אר' שמעון עשה תשובה ובטל הגזירה שנגזרה עליו ביום אכלך ממנו והאריך לו ימים שנתן לו יומו.

 

רבי ברוקא אמר הוא נצטוה על השם וחטא בשם. נצטוה על השם זהו השם המיוחד דכתיב ועץ החיים וגו' והוא חטא בשם זהו שם המשותף דכתיב ועץ הדעת טוב ורע.

[p. 191] א"ר אבהו ומה המקריב קרבן לשם זה אמרה תורה זובח לאלהים יחרם, המחליף שמו המיוחד בשבילו על אחת כמה וכמה.

וחטא בשם מנא לן.

א"ר ברוקא דכתיב ותקח מפריו ותאכל שהוא השם היוצא ממנו דוגמת הפרי היוצא מן העץ.

א"ר אבהו לפיכך כנה כל הענין באלו אילני ג"ע.

א"ר יצחק חזינן דהא ארבעה מן חברייא ע"ד אתענשו.

[p. 192] א"ר יהודה הא דא"ר ברוקא אין להרהר עוד בפרשה, דאנא כהאי גוונא שמענא מאבוי וכען אדכרנא ומכאן צריך דרשה.

והנחש הי"ה ערו"ם מכל חית השדה.

תאני ר' יוסי זהו יצה"ר שהוא הנחש המסית לבני אדם. ולמה נקרא נחש. מה הנחש הולך עקלתון ואינו הולך בדרך הישר, כך יצה"ר משטין לאדם בדרך רע ולא בדרך ישר.

תאני ר' יוסי מאי היה ערום מכל חית השדה. ערום היה ופקח מאותו נפש החיה אשר בגוף והוא היה המסית לאדם עד שנגרש מהנאת ג"ע.

תנן התם אמר ר"י ב"ר סימון אשגחנא בהאי מלה דא"ר ברוקא ושאילנא ליה ואשכחנא דעיקר קבלה הוה בידוי והכי אתגזר בספרא קמא דמתניתא דר' אלעזר בן ערך.

[p. 193] אמר רבי [יח ט"ד] שמעון הנחש כשהשיא לאשה מה כתיב. ותרא האשה כי טוב. מאי כי טוב.

א"ר אלעזר בר שלום הסכימה בדעתה כי הוא טוב שנאמר כי טוב יי', הודו ליי' כי טוב. וכי תאוה הוא לעינים שהוא התאוה שמתאוים עליונים ותחתונים לדעת ולהשיג. מיד ותקח מפריו ותאכל.

א"ר שמעון אחלפא שולטנא בפולחנא.

א"ר אלעזר כד"א אל תמר בו.

א"ר יהודה ולא אמינא דלית להרהר עוד בפרשה דהא בהא דא"ר ברוקא פירש כל פרשתא, ולא אצטריך יתיר אלא דרשא.

א"ר יצחק מאי ויתפרו עלה תאנה. מתרגם רב נחמן כך ואתחברו תסקופי מלין.

[p. 194] וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום.

א"ר פנחס ומה קוזדיטא דאהירנא בעייא רוח היום. תנן א"ר אלעזר אמיטון בבהירותא לדא. דאמרן למה הוא דומה אדם בעוה"ז. לצפורא דאזלת כד נפקת מקינה ולא אשכחת מאן דאכניש לה. כך הוא האדם כיון שהנשמה יוצאה שוב אינו יודע' ומבין בר ההוא גופא מנהירו טובא דאיזדמן ליה לאשתעשעא בגנתא דעדן.

א"ר אבא מתהלך, מהלך היה ליה למימר. מהו מתהלך.

[p. 195] א"ר אבא וכי חושבין בני אדם שהקב"ה היה. ת"ש דכתיב את קול, הוא דכתיב ביה והאלהים יעננו בקול. וכן (יחזקאל א:25) ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם.

אמר רב חסדא א"ר יוחנן קול כתיב. מתהלך לרוח הה"ד (שם לז:7) ויהי קול כהנבאי והנה רעש.

א"ר יוחאי והא ר' יהודה חברינו אמר דכאן צריך דרשא ואתם אומרים מעשה מרכבה.

א"ר אלכסנדרי יתיר מעובדא דרכיבא הוא דהא רזין עילאין אנא חזי דאתגליין הכא.

 

[p. 196] ת"ר כשחלה רבי שמעון בן יוחאי עאלו קמיה ר' פנחס ור' חייא ור' אבהו.

אמרו לו מאן דהוא קיימא דעלמא שכיב.

אמר לון לא בי דינא דלעילא מעיינין בדינאי דהא אנא חזי דלא אנא אתייהב למלאכא ולדיינא דלעילא דאנא לאו כשאר בני נשא אלא האי דינא דילי קב"ה דייניה ולא בי דיניה והיינו דאמר דוד בבעותיה קמיה שפטני אלהים וריבה ריבי, וכן שלמה אמר (מ"א ח:59) לעשות משפט עבדו, הוא בלחודוי ולא אחרן. דהא תנינן כשהאדם הוא שוכב בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי. אית מנהון דנטאן לכף זכות דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובה דאחזיין חובה דבר נש ולא נפיק איניש מן דינא כמה דהוא בעי. אבל מאן דדאין ליה מלכא עילאה דשליט על כולא הוא טב ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא בר טב. מ"ט. דהא תנינן מכילוי דמלכא עילאה נטי לזכותא תדיר והוא [p. 197] כוליה צד רחמנותא ובידוי לשבקא חטאין וחובין הה"ד כי עמך הסליחה ולא עם אחר. ובג"כ בעינא קמיה דהוא ידין דינאי. ואנא אעיל תליסר אבבי לעלמא דאתי דלא אעברו לון בר אבהתא ולא יהא מאן דימחי בידי ועוד דלא אתבע רשותא מנהון.

אר' שמעון מלה וחמון בי מרעיה דלא הוה הוא תמן. תווהו ולא הוה יכיל חד מנהון למללא מפומיה מדחילו רבה דהוי עליהון. עד דהוו יתבי סליק לון ריחין דבוסמין סגיאין וכל חד וחד מנהון אתיישר חיליה עד דחמו לר' שמעון והוה ממלל מלין ולא הוו חמאן אחרן בר מיניה. לבתר עידן אמר לון ר' שמעון חמיתון מידי.

א"ל ר' פנחס לא אלא כולנא תווהין על [יט ט"א] דלא חמינא לך בבי מרעך זמן רב וכד חמינא לך סליק לן ריחין דבוסמין דגנתא דעדן ושמענא קלך ממלל ולא ידענא מאן ממלל עמך.

אמר לון ולא שמעתון מלה אוחרנא בר מדידי.

אמרו לאו.

אמר לון לית אתון חזיין למחמי סבר אפי יומין.

[p. 198] אמר לון אימא לכו מלה. תווהנא על ר' פנחס דלא חמא דאנא חמית ליה כען בההוא עלמא לתתא מר' אלעזר ברי וכען שדרו בדילי מלעילא ואחזין לי אתרא דצדיקיא לעלמא דאתי ולא אתיישר בלבאי דוכתאי בר עם אחיה השילוני וברירנא דוכתאי ואתינא. ואתו עמי תלת מאה נשמי דצדיקיא ועילא מנהון אדם הראשון דהוה יתיב גבאי והוא הוה ממלל עמי ובעי דלא יתגלי חוביה לכל עלמא בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה ואתכס בההוא אילנא דגנתא דעדן.

ואנא אמינא ליה דהא חברייא גלו. אמר דההוא דגלו חברייא בינייהו טב ושפיר אבל לשאר עלמא לא.

מאי טעמא. דחס קב"ה על יקריה ולא בעא לפרסומי חוביה אלא בההוא אילנא דאמר דאכל מניה.

[p. 199] וקב"ה גלי לי ברוח הקדש ולחברייא דלישתעו אינון בינייהו ולא לדרדקי דחברייא ולאינון דייתון לעלמא, דהוא מלה דלא ידעי כל אינשי וטעיין ביה לאו משום חובתא דחב אלא משום יקרא דשמא עילאה דבני נשא לא זהירין ביה וכתיב זה שמי לעלם, וייתון למשאל מה דלא צריכי לון. והיינו דכתיב פן יהרסו אל יי' לראות ונפל ממנו רב. מאי ונפל ממנו רב. הכי גזרנא, האי חברא דאורי שמא קדישא לכולא הוא נפיל ונתפס בההוא חובא יתיר מנייהו דכתיב ונפל ממנו רב, הרב נופל ונתפס באותו עון.

קריב גביה רבי אלעזר בריה. א"ל אבא מה אנא התם.

א"ל זכאה חולקך ברי. זמן סגי יהא דלא תתקבר גבאי אבל בההוא עלמא דוכתא דידי ודידך ברירנא. זכאין [p. 200] אינון צדיקיא דזמינין אינון לשבחא למארי עלמא כאינון מלאכין דמשמשי קמיה הה"ד (תהלים קמ:14) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.

 

רבי בא בשם רב הונא אמר כיון שחטא אדם וגזרו עליו אותן הגזרות גרשהו הקב"ה מאותן ההנאות שהיו לו בעדן ומינה שומרים לשערי ג"ע. ומי הם. הם הכרובים הה"ד וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, כדי לשמור אותו הדרך והפתח. שאז נגזר שלא יהא רשות לאדם ומכאן ואילך להכנס שם זולתי הנשמות הצרופות על ידי הכרובים תחלה. אם רואים שהיא ראויה ליכנס תכנס ואם לאו דוחים אותה לחוץ ותשרף באותו הלהב ואז תקבל עונשה.

ותאנא כנגדם היו במקדש כשנכנס הכהן לפני ולפנים. דתניא א"ר אבא בשם רב הונא לפני ולפנים הוא דוגמתו של ג"ע. וכשנכנס הכהן לשם נכנס בנשמה ולא בגוף, באימה ביראה ברתת בזיע בנקיות בטהרה. והכרובים עומדים שם שוערים. [p. 201] זכה הכהן נכנס בשלום ויצא בשלום. לא זכה מבין ב' הכרובים יצא להב וישרף בפנים כדוגמת אותם הכרובים העומדים בשערי ג"ע.

א"ר יהודה אשרי הזוכה לעבור מהם בשלום.

א"ר פרחיה אין לך בעולם דבר שאין בו מענה כדוגמתו. [יט ט"ב]

 

הנחש שהערים לחוה הוא דבר נופל על הלשון.

[p. 202] אמר ר' ייסא היאך.

א"ל כתרגומו נחש חיויא הוא חויא זכר והיא חוה נקבה דבר נופל על הלשון. כדוגמתו נחש נחשת דבר נופל על הלשון.

א"ר ייסא והא כתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי.

אמר ר' פרחיה קרא לה על שם העתיד. היה לו לקרוא אותה חיה על שם חי ונקראה על שם העתיד חוה דעתיד חיויא למסטי לחוה.

 

הוא ישופך ראש.

א"ר יהודה כך דרכו של נחש אין הקשה שלו מאדם אלא בראש ואין הנשיכה מהנחש לאדם אלא בעקב.

א"ר יצחק בר ר' יוסי למאן דאמר דיצר הרע הוה מאי יימא בהאי פסוקא.

אמר לו ר' יוסי מלמד שאין הריגה לנחש זה אלא בראש. ומי הוא הראש. זה ראש הישיבה. ואין הנחש הזה הורג לאדם אלא כשעושה עבירות ודש בהם בעקב הה"ד עון עקבי יסובני.

[p. 203] אמר רבי יצחק מהכא (ישעיה ה:18) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, כלומר עושה עבירות ודש בהם בעקב שחושב שאינם כלום כמו חבלי השוא שאורג העכביש ולאחר כן הם כעבות העגלה חזקים וקשים עד שנאספים כלם והורגים לאדם. וכן הוא אומר ואתה תשופנו עקב באותו עון העקב הורג יצה"ר לאדם.

אמר ר' יצחק בא וראה כמו שנתקלקלו כך נדונו הנחש בתחלה אחריו האשה ואחריו האדם היינו דכתיב ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך.

א"ר יעקב בר אידי אם אדם חטא האדמה מה חטאה. אלא א"ר יעקב בר אידי כשנברא העולם השמים והארץ היו עדים מלמד שהקב"ה עשה אותם [p. 204] עדים על כל מה שיעשה האדם שלא יאמר מי רואני. אותם העדים מפרסמין חטאיו הה"ד (איוב כ:27) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו.

ותנא באותו היום שעבר אדם השמים החשיכו אורם והארץ לא ידעה מה לעשות עד שבא הקב"ה וקלל אותה על שהתעכבה בעדותה שלא תוסיף תת כחה לזרוע ולקצור כבראשונה, ועמדה בקללותיה עד שבא אברהם ונתבסם העולם.

ר"נ אמר עד שבא נח דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, ולפיכך נקראה על שמו דכתיב איש האדמה על שיצאה מקללתה בשבילו.

אמר רב נחמן בר יצחק אדה"ר כיון שנטרד מג"ע חשב שימות מיד והתחיל בוכה ומתחנן ושב בתשובה עד שקבלו הקב"ה בתשובה והאריך ימיו וקיים דברו דכתיב [p. 205] ביום אכלך ממנו, ונתן לו יומו שהוא אלף שנה להורות לכל העולם שהקב"ה רחום וחנון ומקבל בתשובה לשבים ואינו חפץ מהם זולתי שיחיו דכתיב (יחזקאל יח:31-32) השיבו וחיו ולמה תמותו בית ישראל.

א"ר יצחק אשריהם הבנים שהאב אומר להם כך. ווי להם לבנים שאינם שומעים ממנו.

אמר רב יהודה אמר רב לא חזינן רחמנות כרחמנותו דקב"ה. בכל מקום את מוצא כשחטאו ישראל ושבו למולו פשט ידו וקבלם ומחל להם מיד הה"ד (מיכה ז:18) מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע.

 

[p. 206] [יט ט"ג] פרשה ח'.

והאדם ידע את חוה אשתו.

אריב"ל יש לנו להרהר בהא פרשתא וכ"ש בהאי פסוקא דאמרה חוה קניתי איש את יי'.

א"ר יצחק אנא ידענא ליה כפשיטותיה דהא תנן אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דאתייליד ליה בר כד שרי למללא חובה עליה לאלפא ליה פסוקי דאורייתא דאינון דחילו מן קדם יי' דכד ירבי ידכר לון דאינון כתובין לדחלא מן מאריה.

רבי עקיבא הוה יתיב קמיה דר' אליעזר. א"ל מאי האי פרשתא דפסוקא דא דאמר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את יי'.

א"ל עקיבא עקיבא אימא לך יומא דר' ברוקא ושאר חברייא גלו ההוא חובה דעביד אדם, לא הוה אצטריך [p. 207] לאינון דלא ידעי עמיקתא ומסתרתא. וההוא יומא דאתגלי אשתמע כלא מהאי פסוקא.

אדם נצטוה על השם וחטא בשם נצטווה על השם הוא השם המיוחד דכתיב ועץ החיים וגו' וחטא בשם על השם המשותף דכתיב ועץ הדעת טוב ורע. וחוה היתה תחלה על זה דכתיב ותקח מפריו. ולאחר שחטאו וידעו עונם על מה שעברו התמרמרו על מה שחטאו והיא יותר מפני שהיא היתה תחלה לעבירה לעבור על שמו הגדול. כיון שנולד לה בן הרגישה בדבר ואמרה קניתי איש את יי' שהוא השם המיוחד ועל כן לא אמרה השם המשותף.

א"ר עקיבא האי טעמא חוזר על מה דא"ר אבהו זובח לאלהים יחרם.

א"ר אליעזר חזרה חוה להודות על אותו עון שעברה ואמרה לא יהיה זה כמונו לתת כבוד לאחר זולתו. אבל זה את יי' ממש ולא לאחר.

א"ר יצחק ושפיר קאמר ר' עקיבא דאתחזר עניינא על מה דא"ר אבהו וכן חוה אמרה את יי' ולא שם אחר. וכן חנה אמרה ונתתיו ליי' כל ימי חייו ולא לשם אחר. ועל זה אמרה תורה כי לא תשתחוה לאל אחר כי יי' קנא שמו אל קנא הוא.

[p. 208] א"ר יהודה עד אימתי יטולון חברייא ברזין עילאין דמלכא.

אמר רבי אלסנדראי תנינן מוסרין סתרי תורה לתלמידים הראוים לכך כגון אנן וחברייא כגוונן.

 

ותוסף ללדת את אחיו את הבל.

א"ר אליעזר לרבי עקיבא מה שמיע לך בהאי.

א"ל על כך אנא יתיב קמך.

א"ל אסתים פומך ופתח אודנך ואצית דרמז הוא דקא רמז על ההוא שמא זעירא דאתאצל משמא קדישא דאנא ואת [p. 209] ידענא. ובהאי שמא חביין סגיאין בני נשא והוא רמז מהימנותא למאן דאסתכל בחכמתא.

עוד א"ר אליעזר עקיבא רמז דאתקטל הבל אורי על מהימנותא דשמא יקירא עילאה דמלכא דכתיב (ישעיה ב:11) ונשגב יי' לבדו.

א"ר עקיבא ווי לעלמא כד תיפוק מניה כען אנא מסתכל בחכמתא סגיאה.

א"ל הא אמרית לך אסתים פומך דהא חזינא דדי לי ולך בעלמא.

 

אמר ר' יהודה נתחזר קין להיות עובד אדמה והבל רועה צאן זה הביא קרבן וזה הביא קרבן. א"ר יהודה קין בא בגסות הרוח והבל בנמיכות הרוח דכתיב (תהלים נא:19) זבחי אלהים רוח נשברה. מה כתיב וישע יי' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

[p. 210] א"ר יהודה למה נפלו פניו. על שלא נתקבלה מנחתי.

ותאנא אר"י אותו היום ראש השנה היה יום שדין כל הנשמות [יט ט"ד] עוברים לפני המקום. אמר לו למה חרה לך הלא אם תיטיב שאת.

א"ר יהודה כלומר הלא אם תיטיב יהיה לך שאת וגדולה על אחיך. ואים לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, כלומר לאותם פתחי ג"ע שהנשמות עוברות בו חטאת רובץ, החטאת שתעשה יהיה מזומן שם ושם תקבל עונשך. ואליך תשוקתו, כלומר אם תטיב מעשיך והחטאת ההוא יכסוף לך שתעשה עבירות אתה תמשל בו שלא יוכל לקטרג עמך.

 

[p. 211] תאנא א"ר יוסי אנא חמינא לרבי עקיבא ששאל לרבי אליעזר דבר זה. א"ל עקיבא סק עינך לעילא ואתיב גבאי דהא מפרש כולא במה דאמרנא.

זקף עינוי לבתר ארכין רישיה. אמר הא עבדנא כעובדא דחיויא ולא ידענא.

קריב גבוי ר' אליעזר ולחיש ליה. אתא ר' עקיבא ונשיק ידוי ובכה ואמר כולא הוא כמה דאמרת בקדמיתא. זקפאן זקיפין תתאן תתאין דלא יכיל קב"ה בהדיה שותפין.

 

אמר ר' שמעון חוה אמרה שקנתה איש את יי' שהוא השם המיוחד. והוא קלקל מעשיו ולא רצה לעמוד בדרך הישר הה"ד ויצא קין מלפני יי', יצא מאותו הכלל שאמרה אמו. ובשביל כך מה כתיב וישב בארץ נוד [p. 212] שהיה נד בארץ. והוא כמו כן עשה תשובה כשהודה על חטאתו וקבל עליו עונשו. דתנינן כל המתודה חטאתיו ומתבייש מהן מוחלין לו מיד על כל עונותיו הה"ד (משלי כח:13) ומודה ועוזב ירוחם.

ר' חייא אמר מהכא והתודה על חטאתו ונאמר ונסלח לו.

ר' ייסא אמר אין דבר בעולם עומד בפני התשובה. קין נגזר עליו נע ונד תהיה בארץ וכשעשה תשובה פקע החצי דכתיב וישב בארץ נוד אבל נע לא נאמר.

ת"ר על הכל הקב"ה מוחל ואינו מוחל על כבוד שמו. ומי אינו מוחל. והרי מנשה מלך יהודה המיר כבודו של מקום בהבלים. שאני מנשה דהוא בגרמיה ידע דהבל הוא ולא שוי ליה עיקר בלביה דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר אין לך דבר שבעולם שעומד בפני התשובה כלל.

 

[p. 213] א"ר יצחק מאי דכתיב ואחות תובל קין נעמה. אלא א"ר יצחק צדקת היתה ונעימה במעשיה.

ר' אבהו אמר פשוטו של מקרא מורה על שהיתה חכמה במלאכת הברזל כמו אחיה תובל קין משמע דכתיב הוא היה אבי כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה. הוא הוציא אומנות זו ואחותו עמו הה"ד ואחות תובל קין נעמה שהיתה בקיאה כמותו. וא"ו דואחות מוסיף על הענין של מעלה.

רבי בא אמר אמן של שדים היתה והולידה אותם דהא אימא דאשמדאי מלכא דשידי נעמה שמה.

[p. 214] ר' יצחק בשם ר' יוחנן אמר על שם יופיה נקראת כך וממנה יצאו אותן דכתיב כי טובות הנה במראה וביופי.

 

אמר רבי יוסי למה נאמר בשת ויולד בדמותו כצלמו ובקין ובהבל לא נאמר.

א"ל ר' חייא קין והבל לא היו אלא לאחזאה רמיזא עילאה ורזא יקירא ולא אתו לאתישבא עלמא מנהון אבל שת לא אתא לעלמא אלא לאשתלשלא מיניה ובג"כ אמר בדמותו כצלמו.

 

[p. 215] תניא חנוך בן ירד צדיק היה וקבל על עצמו להרשיע ולקחו הקב"ה קודם זמנו לעשות חסד עמו ושיתן לו שכר טוב לעוה"ב.

ר' אבהו אמר אנן תנן כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם. איכא דאמרי [כ ט"א] באשר הוא שם שהיה צדיק באותה שעה ולפיכך שמע הקב"ה את קולו. ואנן לא גזרינן הכי במתניתין דהא א"ר יהודה א"ר יצחק למה נתגרש ישמעאל מביתו של אברהם [p. 216] ומה ראתה שרה שאמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה. אלא הכא כתיב ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. א"ר יצחק אין מצחק אלא בע"ז כתיב הכא מצחק וכתיב התם ויקומו לצחק מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז ובההיא שעתא רשע הוה.

א"כ במאי נוקים באשר הוא שם. אלא מההוא דגזרנא במתניתין דילן. א"ר יהודה אין ב"ד של מעלה דנין את האדם עד שיהיה בן כ' שנה ובית דין של מטה מי"ג שנים ולמעלה וישמעאל בההיא שעתא לא היה בר כ' שנה ולפיכך לא דנוהו דהא ראוי היה לעונשא אלא דיומוהי הוא דלא חייבוהו והיינו דכתיב באשר הוא שם ביומין דהוא שם.

א"ר ישמעאל והא חזינן רביא דליתיה בר עשרים והוא טב וקורא ושונה ומת. מאן סליק ליה [p. 217] מעלמא. אי תימא בחוביה דאבוה דא איהו מי"ג ולעילא. ואי תימא בחובין דידיה הא ליתיה בר כ' שנה.

א"ר יהודה מלה"ד למלך שהיה לו פרדס ויום אחד נכנס לטייל באותו פרדס וראה שושנים קטנים צומחים בתוכו והיה עולה ריחם לפניו שאין כמותו בעולם. אמר המלך אי עכשיו כשהם קטנים כך כשיגדלו על אחת כמה וכמה. לאחר ימים נכנס באותו פרדס והיה חושב שימצא אותם השושנים שנתנו ריח בתחלה כשהיו לחים וטובים ומעלים גדולים וטובים עתה ויהנה עמהם. כיון שהשגיח בהם ראה שהם יבשים בלא ריח וכעס אמר אילו בתחלה כשהיו לחים וטובים ומעלים ריח לקטתים הייתי נהנה בהם עכשיו במה אהנה הא יבשים הם. לשנה האחרת נכנס המלך בפרדס וראה שושנים קטנים ונותנים ריח אמר המלך לקטו אותן עכשו ואהנה בהן קודם שייבשו כמו שנעשו קודם לכן.

כך הקב"ה רואה בני אדם קטנים ונותנין ריח והכל גלוי לפניו ורואה שעתידין להרשיע ויהיו חשובים כקש יבש ומקדים להם חסד כדי ליהנות בהם בג"ע ועכשיו כשהם טובים מסלקן מן העוה"ז ליתן להם שכר טוב בעוה"ב הה"ד (שיר ו:3) אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, המנהיג עולמו כענין שושנים.

[p. 218] א"ר אבהו אנא מסייע להא דא"ר יהודה דהא חזינן כהאי גוונא דעביד הקב"ה עם ירבעם בן נבט דכד הוה רביא הוה זכאי וטב דתנן מאי דכתיב (מ"א יא:29) ושניהם לבדם בשדה, מלמד ששקולים הם בצדקותם ובזכותם מכל ישראל באותה שעה.

[p. 219] אמר ר' ברכיה הקב"ה אמר לפמליא של מעלה ריחו של ירבעם עולה לפני ואני רוצה לסלקו מן העולם עכשיו כשיש בו ריח. אמרו לפניו רבש"ע אתה דיין אמת אם עכשיו הוא כן כ"ש כשיגדל. אמר להם הקב"ה גלוי וידוע לפני שיעשה הרע בעיני. אמרו לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי לנו ולפני כל העולם מי גלוי. הניחו הקב"ה. מה כתיב (שם יב:28) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב. חטא והחטיא. באותה שעה אמר להם הקב"ה לא אמרתי לכם שאני רוצה לסלקו מן העולם קודם זה חבל דעבידת כן.

בא אביה בנו והיה עושה טוב כשהיה קטן. ומה טוב היה עושה. א"ר יוסי [כ ט"ב] א"ר חנינא עולי הרגל היו עולים על ידו שלא מדעת אביו. ראה הקב"ה שהוא טוב וסלקו מהעולם קודם ימיו כדי לעשות חסד עמו ולהנחילו לעולם הבא קודם שיבאיש ריחו וזהו החסד שעשה הקב"ה עם בריותיו.

כך חנוך בעוד שהיה צדיק והדור כלם חייבין ראה הקב"ה שאם יניחהו ילמוד [p. 220] ממעשיהם וסלקו קודם זמנו מן העולם קודם שיבאיש ריחו הה"ד ואיננו כי לקח אותו אלהים כלומר ואיננו בעולם הזה למלאות ימיו כי לקח אותו אלהים קודם זמנו לעשות עמו חסד להנחילו חיי העוה"ב.

 

ויראו בני האלהים את בנות האדם.

מאן אינון בני האלהים.

רבי ירמיה אמר גדולי הדור שהיו אבותיהם גדולי הדור ולא היו מוחין בידם.

אמר רבי חנינא לרב הונא מה דאמר בני האלהים על שם שנבראו משם זה דכתיב ויברא אלהים את האדם.

[p. 221] א"ר שמעון בן לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות.

א"ר יהודה אותו היום יום של ראש השנה היה יום שיש לכל אדם לחזור למוטב וכך תראה אין דרכו של יצר הרע לקטרג אלא בשעה שהיא רוצה לחזור למוטב.

תניא סבא בביתא סמנא טבא בביתא צדיקא בדרא טבא הוי בעלמא. דתנן הקב"ה מטיל אימת הדיין והמנהיג על בני אדם דכל זמן שאימת הדיין על הדור בידוע שהוא צדיק והם צדיקים, ניטלה אימתו מבני אדם הוא חייב והם יותר ממנו.

ובא הכתוב להורות הנפילים היו בארץ אלו אדם ואשתו שהם היו שנפלו [p. 222] בארץ בלא אב ואם ולמה נקראו נפילים שנפלו ממעלתם שהיה להם כלומר נפלים הם מכמות שהיו כבר. נפלים הם על שנטרדו מג"ע ולא חזרו לשם.

ע"כ חזרה תורה ואמרה אלו היו בארץ שהיתה אימתם על כל הבריות ועדיין היו קיימים ולא מנעו בני הדור מלעשות עבירות. ומי הם אותם העוברים העבירות. גדולי הדור אנשי השם שהיו גדולים בדור.

א"ר פנחס מכאן משמעותו דקרא דכתיב הנפילים היו בארץ בימים ההם, להם המניעה למנוע עצמן מהעבירות בשבילם ולא מנעו ולעיניהם ממש באים אל בנות האדם בזנות וילדו להם. ומי היו אותם הנפילים שהיו בדור. אותם הגבורים שלא נראה בדור כמותם אנשי השם שם הידוע שקרא להם הקב"ה דכתיב ויקרא את שמם אדם.