פרשה חדשה מן המדרש הנעלם

[429] [p. 538] ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים.

אמר ר’ תנחום תיבה חסר הוא בלא ואו.

אמר ר’ יצחק למה הוא חסר. על שלא היו מאורתם שלימים על שנחסרה הירח.

[p. 539] ואמר ר’ יהודה אמר רב תנינן בברייתא דאגדתא דשמואל זוטר הירח למה נתמעטה. אלא כשברא קב״ה המאורות לא בראם אלא לצורך האדמה ואלו הם השמש והירח בלבד. והא כתיב ואת הכוכבים ואמר הכתוב להאיר על הארץ. אלא אמר שמואל משמע דכתיב ואת הכוכבים תוספת וא״ו, בלחודיהו איתבריאו וראה קב״ה שראוי השמש להאיר לבני אדם. ולמה נקרא שמש. שמשתמשין בו בני אדם, כלומר שמש הוא שמשתמשין בו ולפיכך אורו גדול אבל הירח שאין דרך בני אדם להשתמש בו לא הוצרכה.

אמר ר׳ יוסי מארת ממש אחד, ולא אמרה תורה מאורות. אלא דרך הוא לכל העולם כשאדם גדול בא לעיר אע״ג שמביא עמו כמה בני אדם אינם נזכרים אלא הגדול. כך השמש על שם שהוא גדול מכלם והירח והככבים כולם נכללים בכללו של שמש לא הוצרך הכתוב לומר אלא אותו הגדול ולפיכך אמר מארת אחד.

[p. 540] ר’ פתח בהאי קרא שחורה אני ונאוה וגו’. שחורה אני, זו הירח. כיון דלא מתהניא מנהירותא דשמשא ומתכסייא מיניה דההיא אוכמתא ולא מתחזי נהירותא והיא מתקדמת ואומרת אני זו הירח כיו[ן] וגו’. אל תראוני שאני שחרחורת, כלומר אין אתם יכולין לראות אותי מפני שאני שחרחורת. ולמה. מפני ששזפתני השמש, שמתרחק ממני בזמנים ידועים ומכהה לאורי דאמר ר’ חנילאי כך קורין בכרכי הים לאדם הרחוק מחבירו או שירחיקוהו חבריו מהם אומרים פלוני שזוף מינן. [430]

א“ר עזריה מארת כתיב על שם קללה ומאירה לעובדיה נתיבה. כשברא קב׳׳ה לחמה ראה שעתידין בני העולם לעשותו אלוה ועשהו להם מארת שיאבדו מן העולם בשבילו הה״ד ופן תשא עיניך השמימה וראיתה את השמש ואת הירח ונדחת והשתחוית להם ועבדתם. מה כתיב בתריה. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. ולפיו עומד להיות קללה לעובדיה.

[p. 541] תאנא א“ר יהודה עובדי החמה שמעתי שעושין בצד מזרח חלונות בהיכלם כנגד שנים עשר שעות ובכל שעה ושעה שהחמה יורד בחלונות ההם כולם משתחוים למולו ומתפללים אליו. וכשאין החמה זורחת אומרים שאלהיהם בכעס עליהם ובוכים ומתפללים כל היום.

א“ר יצחק מאי דכתיב ייראוך עם שמש. שיתפלל אדם עם דמדומי חמה ולברך למי שבראו להורות לבאי עולם שאלוה יש עליו שבראו. ומה ברכה אומר. יוצר אור ובורא חושך ומסיים ברוך יוצר המאורות.

[p. 542] ד“א ייראוך עם שמש. א״ר יהודה בשעה שהחמה זורחת וחוזרת להתחדש בכל יום החמה באה ומשתחוה למלאכה למי שברא החמה ואז הוא זמן להתפלל ליוצר הכל ולהשתחוות לו הה״ד ייראוך עם שמש.

א“ר יעקב בר אידי רצה קב״ה להיות יעקב וזרעו חבל נחלתו לנחול העולם הבא שהוא יום ולהנחילו לבניו אחריו.

דתנינן א“ר יהושע בן לוי מבחר כל האבות יעקב היה.

אמר לו ר’ יצחק והלא כתיב אברהם אוהבי, משמע דהוא גדול מכולם.

אמר לו ר׳ יהושע ת״ח אברהם היה קרוב לתרח שלא היה אמצעי בינתים ובחרו הקב״ה [431] והוליכו בדרך אהבה למשכו לעבודתו וקראו אוהבי ולא רצה לכוף אותו אלא משכו באהבה. בא יצחק לא היה אלא אמצעי אחד בינו ובין תרח הה“ד ופחד [p. 543] יצחק. כיון שבא יעקב אמר הקב“ה מכאן ואילך שלימותא דעלמא. מה כתיב ביה. ואתה יעקב עבדי.

כיון שנולד א״ר אבהו עשה דיוקנו ברקיע ובשעה שישראל חוטאין ומדת הדין עליהם מסתכל קב“ה בדיוקנו ומרחם עליהם הה“ד ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים. מאי להאיר. להאיר על הארץ שלכך קב“ה מאיר ומרחם על בריותיו. ולפי’ ראה יוסף בחלומו והנה השמש והירח שזה הוא יעקב.

א״ר יהודה היה לו לומר ויתן אותו אלהים ברקיע השמים. מהו ויתן אותם דמשמע תרין.

אלא אמר ר’ יעקב חקקו קב“ה אצל כסאו ועשו הרשע חקקו ברקיע התחתון להיות נענש שם. וכשהקב“ה רוצה לרחם על ישראל מסתכל בדיוקניה דיעקב ומרחם עליהם. [p. 544] וכשהקב“ה רוצה לאבד אומה מאדום הרשעה מסתכל בדיוקניה דעשו ומאבד אותם קב“ה. לזה ממשלה לעולם הבא ולזה ממשלה בעולם הזה הה“ד ולמשול ביום ובלילה. ולמשול ביום, זהו יעקב שהוא מושל ביום בעולם הבא שהוא יום. ובלילה, בעולם הזה וזהו עשו הרשע שהוא מושל בעולם הזה שהוא הלילה.

א“ר תנחום וכי עשו הרשע חקוק לעילא. והכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. וכתיב ואת עשו שנאתי. והיאך הוא חקוק למעלה.

[p. 545] א“ר אבהו הוא אינו חקוק אבל שמו הוא חקוק כדי לאובדא לבנוי בחוביהון לגיניה.

ת״ר זימנא חדא הוה אזיל ר׳ שמעון בן יוחאי בפלכי טבריא. פגע ביה ר׳ [432] יוסי. א״ל מארי דמתיבתא את וסימנא בעלמא. הא תנינן מן שמך אסור להסתכל בפניו, בעלמא דין אסיר כל שכן לעילא ולעלמא דאתי, והא אמר ר׳ יעקב ועשו הרשע חקוק לעילא.

פתח ר׳ שמעון ואמר וירא יי’ וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה פני מהם. מהו וירא יי’ וינאץ. אלא מסתכל הוה קב“ה ביקרא רבה דאוקיר עשו הרשע לאבוי וכד אסתכל בההוא יקר אתרגיז על בנוי דארגיזו קמיה ובעא לאעברא קמיה דיוקניה דיעקב דלא איסתכל ביה הה“ד ויאמר אסתירה פני מהם, דדא הוא דיוקניה דיעקב.

אמר ר׳ בעלמא דין איתחלפו תרין מנינין דהא שמשא הוא יעקב ובנוהי דעשו ממנן ביה חושבני שתא, ויעקב ובנוהי ממנן חושבני שתא לסיהרא. ולעלמא דאתי עברינון קב“ה משלטנא דא הה“ד וחפרה הלבנה ובושה החמה. מפני מה. מפני כי מלך יי’ צבאות. וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. ההוא שמשא דיעקב.

[p. 546] אמר ר׳ יוחנן הא אתית הכא כען אדכרנא מרגלא חדא דהא ר׳ חייא אמר מאי דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. ההוא שמשא דיעקב.

אמר ר׳ יוחנן ויפגע [433] במקום וילן שם כי בא השמש. מאי כי בא השמש. א״ר יצחק ששקעה עליו קודם זמנו. והוה אמר ר׳ חייא לאו בגיניה הוה אלא שמשא דיעקב הוה ומכדין דאתיהיבת שולטנא לעשו אתעבר שמשא דהוה שלטניה דיעקב הה“ד כי בא השמש, דהא איתחלש חילא דשלטנא דיעקב ואיתיהיבת לעשו.

א״ר יהודה אמר ר’ יצחק ביומי קדמאי הוה באטליא של [אדום] והוו עברין ריסא דעלמא ומגלפין ביה כל גלופי [p. 547] עלמא והוו מגלפי בעילא מכולהו דיוקנא דעשיו ויעקב ולעילא מרישא דיעקב הוו מציירי שמשא והוו עוד מציירים שימשא דהוה אזיל ונחית על רישיה דעשו ומתהני לזיויה וציור סיהרא הות אזיל ונחית על רישיה דיעקב ומשתמש לזיויה וההוא זיוא דלא נהיר. ולעילא מן סיהרא הוה כתיב רמאה ברמאותיה נפיל.

אמר ר׳ בו וכי תושבחת דאבהתא דגליף לעילא על כורסי יקרא זיוא דמלכא עילאה רמאה הוה. והא תנן א“ר יצחק א“ר יוחנן א״ר שמעון אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי וכל שכן דהוה אחוה היאך גניב דעתיה ברמאותא.

קם ר’ אבא על רגלוי ואמר אדם בריה קדמאה דעבד קב“ה בדיוקניה זיוא עילאה לשמשא קמיה [p. 548] מאן גלי עפר מעיניך דאשכחן בסתרן כתי’ תושבחתא דאבהתא להוי ומשתבח ביה קב“ה כל יומא ושלימא בדעתיה להוי והא תלמידי דבי רב משכחן ביה דרמאי בדעתיה הוה וגניב דעתא דאחוי ועל כדין אשתעבדו תחותיה בנוי.

עד דהוו יתבי אתא ר’ אלעזר ב“ר שמעון. אמרו הא בריה דמאריה דמתיבתא אתא.

אמר ר׳ הא עוננא למשתק.

עאל. אמר במאי קא עסקי רבנן.

ר׳ בא הוה קאים על רגלוי סח ליה.

אמר ר׳ אלעזר אי לא [434] דשכינתא הכא איתחזון לאלקאה על דחשדתון לזכאה עילאה דבר נש דרין. והכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב.

[p. 549] פתח פומיה ואמר תמים תהיה עם יי’ אלהיך. מהו תמים. כבר נש דליתיה משגח במלתא דעלמא ולא ידע במהירות ליבא לאשאלא מה דין ומה דין אלא דמשוי גרמיה דבעירא למסבל מטול. והא תנינן במתניתא דילן מרחיקין משור תם חמשים אמה. מאי הוא תם. דמשמשי ביה דא דרביא וליתיה משגח. ועל כדין סהיד אורייתא על יעקב ואמר ויעקב איש תם. הא יעקב איתקרי תם ואתון עבדתון ליה מועד ומהימנתון מה דאמר עשו הרשע דכתיב הכי קרא שמו יעקב וגו’.

אלא אנא שמענא מאבוי הכי דיעקב הוה שלים טפי והוה מליף אורייתא במדרשו של עבר ועשו הרשע אתא לגביה והוה בעי למיפק לחקלא והוה נפיק. אמר ליה הב לי למיכל ויהא לך בכירותא דילי. יעקב ממה דהוה שלים ליבא לא אשגח ביה. אמר מה אנא בעי [p. 550] בכירותא. אזל לחקלא ויעקב אזל לבי מדרשא ואמר לעבר מה דאמר ליה עשו. אמר ליה עבר לא ידעת מה דאבדת יומא דין. יומא דין אבדת תלתא חולקין עילאין על דלא בגין דלא נסיבת בכירותא מאחוך והוו חזיאן לך יתיר מיניה דאת מוליף באורייתא והוא נפיק לחקלא לקטלא בני אינשא. עביד ליה למיכל. כד ייתי וישאל מינך דלא למגנא הוא ובטן רשעים תחסר, אימא ליה על עסק בכירותא. מיד ויזד יעקב נזיד. חשב בלבו על שאמר לו רבו כד“א כי בדבר אשר זדו עליהם ומתרגמינן דחשיבו מצראי. מה כתיב ויבוא עשו מן השדה. שאל [435] מיניה למיכל. אמר ליה יעקב בפקססא דמוחדי גושפנקא. מכרה כיום. הא תיובתא מודי על דנא ממשמע דכתיב כיום דהוה זבין ליה מן קדמת דנא. אי הוה זבין ליה מקדמת דנא מאי רמאותא אית הכא.

ועוד בברכתא לא ברמאות נסבה דהא אימיה עקאת ליה והוא בשלימותא דליביה לא הוה בעי [p. 551] ואתעכב עמה ואמר אולי ימושני אבי וכל אותו הענין דמשמע דלא הוה בעי מן קדם דהוה שלים ליבא וקבלה אימיה לווטיא בגזירת הבאה והוא לא אושיט ידיה לבשלא אינון גדיים ממשמע דכתיב ותעש אמו מטעמים, היא ולא הוא. אבל עשו הוא בעצמו עשה דכתיב ויעש גם הוא מטעמים ויעקב לא בעא למיעבד שום רמאותא. ת״ח מאי כתיב ואת עורות גדיי העזים הלבישה היא ולא הוא על דלאו הוא רמאי ולא ידע ביה משלימותא דליביה. אתקנת אימיה תבשילא. אמרה ליה נסיב האי ולא נסיב עד דהיא יהבת על ידוי הה״ד ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. ועוד כדשאיל ליה אבוי לא בעא למימר שיקרא אלא אמר אנכי עשו בכורך ולכך פסיק בין אנכי לעשו בכורך אבל עשו אמר אני בנך בכורך עשו. ועל יעקב אמר ודובר אמת בלבבו מה דהוה בליביה אפיק בשפוותיה ועל כן ארוח ברכאן תרי זמני דכתיב גם ברוך יהיה. אלו פסוקי דאורייתא מורין עליה דלא הוה רמאי.

א“ר אלעזר מאן דיימר דיעקב רמאי הוה תיפח רוחיה, אלא שלים בדעתיה,

שלים בליביה, שלים באורחיה, שלים עם מאריה לקיימא מה דכתיב תמים תהיה עם יי’ אלהיך.

ר׳ אלעזר ב״ר שמעון כד הוה עייל לבית הועד פניו של ר’ מוריקות. הוה אמר ליה אבוה ר׳ אלעזר הוא אריא בר אריא ואת אריא בר שועל.

 

[p. 552] ת״ר עשה הקב“ה השמש והניחו ברקיע הרביעי והגביהו מעל העולם ארבעה [436] רקיעים ואלמלא שהגביהו ארבעה רקיעים היה שורף את כל העולם ולא היה אדם יכול להלוך אפילו פסיעה אחת והיה מסיר אור העינים מרוב האור שלו. ועשה את הירח והניחו ברקיע שעלינו. ואע“פ שהוא מונח על העולם הזה ואין מפריד בנתים אינו נכוה האור שלנו אלא כאור אחר הכותל מפני שאורו קטן.

א״ר יהודה אמר רב מאי דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה וגו׳. אי קב“ה עתיד להחליפם הירח לאומות העולם והשמש לישראל למה יאיר הלבנה. היה להחשיך אורה. אלא א״ר יצחק והיה אור הלבנה כאור החמה לאותם דכתיב בהו והיו מלכים אומניך וגו׳. ואור החמה יהיה שבעתים לישראל.

אמר ר’ אלעזר לא היה זה מאיר זה לישראל אלא מה דכתיב לא יהיה לך אור השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך יי’ לאור עולם.

 

ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ.

ר׳ פתח בהאי קרא על משכבי בלילות.

א״ר יוחנן בוא וראה כמה יש לאדם ליזהר במעשיו ולפשפש ולדקדק אחר ענייניו. בוא וראה ברית כרת קב“ה לדוד שלא יסור ממשלה ממנו לעולם הה״ד [p. 553] נשבע יי’ לדור אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך.

דאמר ר’ יוחנן א״ר יהורה אין לך בעולם מי שהשתדל לעבוד לקב“ה בכל כחו ולומר לפניו כמה שירות ותושבחות כדוד. דהא תנן כמה היה שינתיה [437] דדוד בליליא. שתין נשמי.

א״ר יעקב והלא כבר נאמר חצות לילה. משמע דעד חצות נאים.

אלא א“ר יוחנן א“ר יהודה דוד הוה יתיב עם סנהדרי ישראל רבעות ליליא והוו אזלי מיניה לבתר הוה מתעסק באורייתא וקארי קרית שמע כתיקונה והוה שכיב בערסיה ועד פלגות ליליא לא הוה נאים אלא שתין נשמי. בפלגות ליליא הוה מתגבר בשירות ובתושבחות הה״ד קדמו עיני אשמורות לשיח והוה ניחא קמיה דקב“ה שירתיה יתיר משירתא דמלאכי השרת. ומי ניחא קמיה דקב״ה שירתיה יתיר משירתא דליליא דבני אינשא. אין. דהא תנן כל העוסק בתורה בלילה קב“ה מושך עליו חוט של חסד ביום דכתיב יומם יצוה יי’ חסדו ובלילה שירה עמי. מאי טעמא יומם יצוה יי’ חסדו. משום דבלילה שירה עמי.

[p. 554] א״ר אחא מפני מה ניחא קמיה קב״ה שירתא דליליא יתיר משירת יממא.

א״ר יצחק מפני שיכול אדם לכוון את לבו בלילה מביום.

ואזלא הא כי הא דאמר ר’ יוסי בן פזי דרכו של אדם כשנעור בלילה לחשוב מחשבות ולהתעורר יצר הרע. אי הוא מתחלף רעיוניו ומחשבתו ממה שהוא דרך לעשות והוא מתעסק בתורה אינו דין שישאר מלפניו יותר מביום.

 

א״ר כהנא א“ר הונא בכל אותן המעלות שהחמה עולה ויורדת אומ’ שירה מלפניו ואינו שותק. שירתא דשמשא יתיר על חילא דשמיא ועל כל כוכביא.

מאי טעמא.

א“ר יוסי כשם שהחמה גדולה על כל הכוכבים ועל שאר המאורות כך שירה גדולה על כל הכוכבים והמאורות.

ומאי שירה הוא דשמשא.

ת״ח דתנינן עשרים וארבע מעלות החמה עולה ויורדת ועל כל מעלה ומעלה אומר שירה.

ומה שירה הוא אומר.

אמר ר׳ יצחק במעלה הראשונה הוא אומר תורת יי’ תמימה משיבת נפש.

[p. 555] מאי טעמא מתחיל בהאי פסוקא.

א״ר אבא בר כהנא תדע לך כל הנשמות אשר בבני אדם מאותם הצדיקים אשר בעולם מטטרון שר הפנים סליק לה גביה קב“ה וכיון שהחמה זורחת חוזרות למקומן כדי להתעסק בתורה ואז החמה במדרגה הראשונה. כשהנשמות חוזרות למקומן מתחיל מהאי פסוקא ליתן שבחא על הנשמות [438] חוזרות למקומן והוא חוזר למקומו להתחדש.

דא״ר יהודה אין החמה זורחת עד שעה שישראל מכוונין ואז החמה אומרת מהאי פסוקא תושבחתא דיליה.

במדרגה השנייה משבחת ואומרת עדות יי’ נאמנה מחכימת פתי.

במדרגה השלישית פקודי יי’ ישרים משמחי לב.

במדרגה הרביעית מצות יי’ ברה מאירת עינים.

במדרגה החמישית יראת יי’ טהורה עומדת לעד.

במדרגה הששית משפטי יי’ אמת. ואז קאי במדרגה שלו עד דיהבין ליה רשותא.

נוסע במדרגה השביעית פותח ואומר יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים.

[p. 556] במדרגה הח׳ אומר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו.

במדרגה הט’ אומר כי שמש ומגן יי’ אלהים וגו’.

במדרגה הי’ כשהחמה יורדת אומר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו’.

במדרגה י“א אומר וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו׳.

בי״ב מעלות אומר עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו. תשת חשך ויהי לילה.

בי״ג מעלות אומר ליי’ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה.

בי״ד מעלות אומר שירו ליי’ שיר חדש כי נפלאות עשה.

בט״ו מעלות אומר מי לא יראוך מלך הגויים כי לך יאתה.

בי״ו מעלות אומר וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי’ הוא האלהים וגו׳.

בי״ז מעלות אומר לך יי’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו’.

בי״ח מעלות אומר גדול יי’ ומהולל מאד.

בי“ט מעלות אומר מאין כמוך יי’ גדול אתה וגדול שמך בגבורה.

בכ’ מעלות אומר הבו ליי’ כבוד שמו.

בכ״א מעלות אומר הוד והדר לפניו.

בכ״ב מעלות אומר לך שמים אף לך ארץ אתה הכינות מאורות ושמש.

בכ״ג מעלות אומר נכספה וגם כלתה נפשי.

בכ״ד מעלות אומר יהי כבוד יי’ לעולם ישמח יי’ במעשיו. [439]

 

[p. 557] א״ר יצחק ב״ר אבא כיון שהחמה נכנסה בחלון בלגה מתכסה מבני אדם לפי תוכן הישוב ואזי הנפשות נעצבות והולך וסובב כל העולם עד שחוזר בחלונות הידועות לה ומשתחוה למלך יוצר בראשית ומתחדש כמתחלה ועומד במדרגה וקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית והתקינו יוצר הכל לעשות תועלת לכל העולם לצמוח צמחים לדשן עשבים להפריח פרחים להאיר על העולם להוליד הזרעים לשמח הנפשות להעמיד יבולים. אמר קב“ה אני לא בראתי השמש אלא לתועלת שלכם והוא שמש שלכם ועושה כל הצורך שלכם כשמש המשמש לצורך רבו ואתם חוטאים ועושים אותו אלוה. יהי מארת, קללה באותו העבדות מפני שאטריח לאבד עובדיה מן העולם.

ת״ר זימנא חדא הוה אזיל רב נחמן בר רב מטבריא לצפורי והוה אזיל עמיה ר’ יוסי בר קיסמא. אשכימו למיזל כד הוה אתי צפרא. אזלו .עד דהוו אזלי א״ר יוסי לרב נחמן לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דהוה אמר בנהורא דיממא.

אמר ליה תא שמע אתקין קב״ה נהורא דשמשא לתועלתא דבר נש וכד נטיל שמיא בזוהרא דשמשא הוה עידנא למתבע בעותא מקמי קב״ה דהא עידני דרעותא קמיה. ת״ח בעידנא דמלכא יתיב בחדווא כל שמשיא נהירין בחדוותא אפיהו. וכד מלכא עציב אפיהון דשמשיא מתחשכין ועציבין הד“ה באור פני מלך חיים. ואבא ביומא דעיבא לא גזר תעניתא והוה אמר מלכא עציב ואנא אשיח לבעותא קמיה. ומי [p. 558] עציב קב״ה. והא כתיב הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. אלא אמר אבוי מאי עציבותא אית קמי’. על אובדא דחייביא דאתחייבו קמי ואיתאבדין מן עלמא ולאו היא עידנא למתבע בעותא. ודוד מלכא אשגח בהאי [440] ואמר ואני תפלתי לך יי’ עת רצון, דבעי עת רצון למתבע בעותא והיינו דכתיב ייראוך עם שמש, כשהחמה עומדת בשוה דיתבע איניש בעותיה מן קדם מאריה בחדוה ולא בעידנא דנהורא אתחשך.

אמר ר׳ יצחק מהכא סכות בענן לך מעבור תפלה.

ר׳ בו ור׳ חייא ואמרי לה אמר ר׳ יוחנן אמר ר’ בו האי מאן דאזיל באורחא וחמי קוטבא דשמשא דבעי למיזהר בתרעי לימא הכי, את שמשא קפונקא מזהירותא מזיוא טפילותא מזיוא דא דאספקלריא רבה קטקרא. את למארך את לשבחא למארך דברא יתך ומאן דברא יתך ויזהר זוהרך ברא אצוותהון דישראל ויזהר נהוריהון כבוצינא רבא ויקירא דברא בקדמיתא דאתחשך קמיה. אבל נהירותך לשמשא לנא איתבריאת. אית לן למיתן שבחא למאן דשלחך גבן, לפיכך ברוך יוצר המאורות.

[p. 559] ת“ר א״ר אליעזר החמה אותיות שם המפורש חקוקים עליו והולך אל דרום וסובב אל צפון. ותאנא ששה חדשים הולך לפאת צפון לחמם האויר והקרירות, וששה חדשים הולך לפאת דרום לדשן דשאים ויבולים ועשבים ואילנות [p. 560] הד״ה הולך אל צפון וגו’. ונמצא בין זה ובין זה שהחמה הולכת לארבע [441] פאתי העולם וחוזרת חלילה.

א“ר יצחק בר גוריא מקומות נמצא ביישוב וכן במקומות שהחמה זורחת אזי הוא ליליא במקום אחד וזהו לפי סבוב השמש.

אמר ר’ יצחק אנא ערעית בההוא כופרא דבני מדינחא ובאית תמן ויתיבנא למיכל כד רמיש ליליא ולא ספיקנא למיכל עד דהוה נהורא. אמרנא מאי האי. אמרו לי כך אורחוי דאתר דא ועוד אית אתר גבן סמיך תלת מילין דלא יכיל איניש לנמנם אפילו פלגות דא. נפקנא מתמן. אזלנא בההוא יומא תלתין וחד מילין ובאית באתר אחרא. יתיבנא למיכל אמרנא נוחי למיכל עד דלא ינהר נהורא דיממא. אמרו לי ניכול ונחדי דליליא אורכא הוא. אמרית כמה הוא. אמרו לי יכיל איניש לנמנם בארבעין מילין. תוהנא ואמרית להו הא בדוך פלן לא ספיקנא למיכל עד דהוה נהורא. אמרו לי סמוך לקבלן עכשו יממא הוא והוא אתר עילאי מכאן ידענא דהוה כן. כד אתינא לגביה דר׳ שמעון אמר לי כך הוא לפום מה דאזיל שמש. פתח לי בספרא דברייתא דשמואל קדמאה דהוה מסיפרא דאדם הראשון ואשכחנא האי [442] ענינא.

[p. 561] א״ר יהודה סגלגל הוא עלמא כהאי כדורא וכד אזיל שמשא אשתכח בהאי אתר דנהיר כען ובהאי דרמיש כען ודא לחיזו עינא.

ת״ר עתיד הקב“ה להוציא חמה מנרתיקה ולידון בה את הרשעים הה“ד ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו’.

רב ספרא כד סליק להתם לא הוו ידעי מאן [443] הוא. אזל לבי מדרשא ואשכח רבנן דהוו עסקי בהאי פסוקא דכתיב [p. 562] לא יבא עוד שמשך וגו’. מהו ולא יבוא עוד שמשך. דתנינן בשעה שנחרב הבית ונכנסו שונאים להיכל היה שם ר׳ צדוק והיה מתפלל תפלתו ונערב השמש ונכנסו כולם בערבוביא והרגו כמה חסידים ולא חמלו על בנים ולא על אבות הד״ה אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב.

אמר רב ספרא אנא במתניתא דידן תנינן האי פסוקא דכתיב לא יבוא עוד שמשך. אשכחנא הא כי הא דאמר ר’ חייא מאי דכתיב וילן שם כי בא השמש. אלא שמשא דהוה דיעקב. וכד אתיהיבת שלטנא לעשו אתעבר שמשא דהוה שלטניה דיעקב ואתיהיבת לעשו הד״ה כי בא השמש. ועד יומא דין איתעבר שימשא וזיוא ויקרא מיעקב ואתיהיבת לעשו. ולעתיד לבוא עתיד קב“ה לאחידותיה לשלטניה ולא יקבל אחרן שלטניה כד״א וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו וגו’.

[p. 563] עוד אמר רב ספרא הואיל ואתינא הכא מהו וביומיכון די מלכיא אינון. מאן אינון מלכיא. אלא הכי גזרו מריהון דמתיבתא דידן ושמעו. ההוא דאמר זמינין מלכיא דארעא למעבד כולהון חבירותא על ישראל וגזרין גזרין בישין בעיטא חד. וכדו דיגזרון בעיטיהון ויחול ההוא גזירתא עליהון, יקים מלכותהון רבון עלמא ויזהר שמשהון עליהון ההוא דהוה עידת מנהון הד״ה לא יבוא עוד שמשך.

א“ר יהודה דא הוא ממרייהו דמתניתא, מילתא כמילתא דנפיק מפום מלכא.

אמרו ליה מה שמך.

אמר באתראי קרו [444] לי רב ספרא.

אמ’ יאות הוא מפיסימיים דנהר לן שמעתא.

עד דהוה יתיב הוו תלמידי דרבנן עסקי על מה דאמר ונגינותי ננגן. מהו נגינותי.

[p. 564] אמר ר’ יצחק מין ניגון הוא.

אמרו רבנן הא מבני מתניתין הכא דגזרין מלה כגזירת עירין הוא יימר מלה דין.

א״ר ספרא הכי גזרו בני מתניתא דידן. א״ר יהודה א״ר יוחנן מה בין זמר לניגון. אלא ניגון הוא כיוון הנגינות והרמת הקול לישובא דליבא בין בכלי בין בקול בין בגרון. אמר ר’ יוחנן תלת מילין אינון דמיישבי ליבא, כלי וקול וגרון. וכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן, דאינון תלת כלי וקול וגרון, וכתיב ועתה קחו לי מנגן והא הוא ניגון. זמר הוא כיוון הדברים בלי נעימות דא״ר יהודה א״ר יוחנן בכל מקום מזמור הוא בלי כלי ובלא נעימות אלא שהיה כוונתו על ענין הדברים ולא על הניגון והנעימות. ובכל מקום מזמור הוא ניגון הדברים בלא נעימות הד“ה מזמור לדוד בברחו. הא שמע מינה דלא הוה מתכוין בנעימותא אלא על מיליא וכן אשגחו מארי מתניתא דידן על כל מזמור דאמר דוד דהכי איתכוון על מילייא דהוה בעי ולא על נעימותא.

[p. 565] ר’ אבא קם ואמר דנא הוא ממאריהון דמתניתא לית אנן חזיין למימר שלו על מלה דידהון דהא אינון מלאכין קדישין דגזרין מלה קדישא בפומיהון.

אמר ר׳ יצחק אמר רב אית לן למיהדר למלה דשבקנא, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. דתמן תנינן בתלת זימנין דשעתי בליליא קב״ה הוה אזיל [445] לאשתעשעה באלף עלמין דכסיף בהו קב״ה וקם ליל נשמתא דצדיקיא לאשתעשעה עמהון במאתין עלמין אוחרנין דגניז להו. והאי מאן דידע סימנא דכל שעתא מנהון וידבק ליביה בההוא כיסופא וחביבותא קב״ה יהב ליה לנשמתיה חולקא בעלמא דין. ומאן דלא ידע ואיתער משנתיה ויהיב ליביה במילי דעלמא אע״ג דיהב ליביה לדא לא שמעין ליה הה״ד על משמרתי אנכי נצב כל הלילות. על משמרת לא נאמר אלא על משמרתי.

[p. 566] רב נחמן אמר על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. דא היא נשמתא קדישא דסלקא למתבע אולפנא קדמיתא.

דתנינן אמר ר’ אבהו ברישא דליליא לא סלקא נשמתא קדמיתא. וכד סלקין לה לההוא נשמתא קדישא דזכאה, סלקין עמה שתין רברבין קדישין דסחרן כורסי יקרא דמלכא ונטרין לה. וההוא דכתיב ביה כבוד יי’ נפיק לקבלא אפה ונהנית מזיו יקריה הד“ה יעלזו חסידים בכבוד. ואי הוא זכאה יתיר על חברוהי אית ליה חביבותא למנדע לעילא מיניה ולא יהבי ליה רשותא עד דיפוק מעלמא דין, וחביבותא דנשמתא דזכאה למנדע ולמדבק לעילא ודא הוא מלה דנשמתא על משכבי.

א״ר תנחום על אותו משמרת שעושין לי בקשתי את שאהבה נפשי. אותו דגול מרבבה. מאי דכתיב. בקשתיהו ולא מצאתיהו.

מכאן א“ר יצחק אין זכות של אדם ניכרת עד שיצא מן העולם הזה.

דתנינן אמר ר׳ יהודה מאי דכתיב אלהי אברהם ופחד יצחק. אלהי יצחק הוה ליה למימר.

[p. 567] ופחד יצחק. דא״ר יהודה יצחק קיים הוה ואמר קרא ופחד, כלומר אל תאמן בעצמך עד יום מותך. נפק מן עלמא דין הא זכותיה שלים ואגריה שלים. על כן אמר שלמה [446] בחכמתו ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים.

דא״ר יהושע בן לוי מעלתן של צדיקים אינן יכולים להשיגה בחייהם. נפקו, מעלתם שלמה ושבחם שלימה דאזי נוטלין שכרם בעולם הזה.

ואמר ר׳ יהושע בן לוי תפלת