ואני לא הייתי שם?

[165] [p. 576] תנינן. א״ר יצחק זמנא חדא הוה ר’ שמעון ור׳ אלעזר בריה ור׳ פנחס בפלכיא דטבריא.

א“ר שמעון חמינא דאינון טלפי גוברתא רדיפי [166] בשולתא על[?] פרין טריקין בעלמא.

[p. 577] א׳׳ר פנחס אינון גברין רברבין דאתילידו בעלמא אתקריאו נפלים.

א“ר שמעון על כל דרא תווהנא, היך לא משגחן ולא מסתכלן בחכמתא דהיא קימא קמיהון.

פתח ואמר, ויעבדו בני ישראל את יי’ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע (יהו׳ כד:31). דתנינן סבא בביתא סימנא טבא בביתא. צדיקא בדרא טבא הוא לעלמא. דתנן מטיל הקב״ה אימת הדיין והמנהיג על על הדור, דכל זמן דאימת הדיין על [167] הדור בידוע שהוא צדיק והם צדיקים. נטלה אימתו מהדור הוא חייב והם חייבים יותר ממנו.

[p. 578] ובא הכתוב לומר שהנפלים אלו היו בארץ (על פי בר׳ ו:4). אלו אדם ואשתו שהם היו שנפלו בארץ בלא אב ואם. ועוד, למה נקראו נפלים. שנפלו ממעלתם הראשונה שהיה להם, כלומר כבר נפלו הם מכמות שהיו כבר. נפלים הם על שלא קמו על שנטרדו מג״ע ולא חזרו לשם. ע״כ חזרה התורה ואמרה אלו היו בארץ (בר׳ ו:4), שהיתה אימתם על כל הבריות ועדין היו קיימים ולא מנעו אנשי הדור לעשות עברות כאלו. ומי היו אותם שהיו עוברים עברות. גדולי הדור, אנשי השם, כד״א אנשי שם (שם) שהיו גדולים בדור.

א״ר יצחק מכאן משמעותו דקרא ידוע, דכתיב הנפלים היו בארץ בימים ההם, שהם להם למנוע עצמם מן העברות בשבילם ולא מנעו, ולעיניהם ממש באים אל בנות האדם בזנות וילדו להם. ומי היו אותם הנפלים שהיו בדור. הם הגבורים שלא נראה בכל הדור כמותם. אנשי השם, שם הידוע שקרא להם הקב״ה, כד״א ויקרא את שמם אדם (בר׳ ה:2). ומהו אשר מעולם (בר׳ ו:4). שנהיו משעה שעשה העולם. מעולם היו, ולא מאותו זמן.

[p. 579] א״ר יצחק והא קרא מסהיד מת. [168]

אמר לו אין מוקדם ומאוחר בתורה. ואנא עניינא שמענא ומפומיהון דמארי מתני׳ אתגזרת.

א“ר שמעון ואנא לא הוינא תמן.

אמר לא. הא מר ובריה תחותוי דדקלא דבמדברא ובסיעתא דילהו הוו יתבי כד אתגזר גזרתא מבי מלכא.

[p. 580] אמר ליה. אימ’.

אמר הכי אתגזר תמן.

פתח ואמר, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה (תה’ לו:7). וכי דוד מלכא שויא זכותא וטיבותא דמריה בטורין רברבין. וכי מה זכותא אית בהו. אלא הכי אתגזר דא״ר בו א״ר יודא כאמבטי דיוקני קרדיני דאתפקר לכלא כך הקב״ה צדקתו הפקר לכל העולם, כהרים שהם הפקר לכל. משפטיך תהום רבה, כלומר שהוא מדקדק עם בריותיו עד התהום. [169]

[p. 581] א״ר יצחק למשפטיך תהום רבה, שהקב״ה מעיין באדם קודם שנולד ורואה אם הוא לצאת לעולם ואם הוא קודם והורגו ונופל, דתנן למה האשה מפלת פרי בטנה מפני שרואה הקב״ה שאינו כדאי לצאת לעולם והעולם יחסר בשבילו והוא מקדים וממיתו במעי אמו, שנ^׳ הנפלים היו בארץ בימים ההם (בר׳ ו:4).

וא״ר יצחק נפלים כתיב, בלא יו״ד ראשונה, ולמה. בשביל שאחרי כן יבאו בני האלהים וגו׳. בני האלהים בתרגום בני רברביא, כלומר כשיהיו גדולים יעיין בהם שיבאו אל בנות האדם וילדו להם בזנות וירבו ממזרים בעולם. המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם (שם), שאין גבור פריץ ועריץ כמו הממזר. אנשי השם, יכירו בו הכל לקרותו השם הידוע, ממזר, דכיון שרואים אותו פריץ ועריץ וגבור הכל מכירים בו לקראותו אנשי שם, אלא השם הידוע.

א“ר שמעון והאי כולה אטמרו חבירנא בגוייהו ולא אתגליא לי. קבילנא עליהון ויתיר על סיעתא קדישא דהוינא יתיב בה.

[p. 582] א״ר יצחק אנא זמין לאעלא לך לעלמא דאתי ולא על דרא בלחודוי, דהא חזינא בך פירוקא דמתני׳ טרף בפומך כשאר קדישיא דמתני׳.

 

אמ^׳ רב הונא הנפלים הם הענקים גדולים הגבורים וע״ש גדולתן נקראו.

 

ר׳ בו אמר ראה הקב״ה שעושים ושפושטים ידיהם בגזל ורצה לכלותם מן העולם. אמר [170] בשביל שאני מאריך להם הם עושים כך. מיד, ויאמר יי’ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר (בר׳ ו:3).

תמן תנן א״ר חייא בר יעקב שלשה כחות ישנן בכחו של אדם ואלו הם נפש רוח נשמה.

נפש הוא המשותף בגוף לעשות כל צרכי הגוף בהמשכת הדם לכל אבריו, וע״כ נק׳ נפש בדם כד״א כי נפשו בדמו הוא, וכתיב הדם הוא הנפש (דב׳ יב:23), וכתיב אך את דמכם לנפשותיכם (בר׳ ט:5) . רוח הוא האויר המתקיים בגוף, כי בלתי האויר אין הגוף קיים. נשמה היא הטהורה והזכה.

[p. 583] ותאנא א״ר אחא בעוד שהאויר מקבל הגוף כסדר ומועיל לו מתקיים הגוף ממנו. ניטל האויר אין הגוף מתקיים. אמר הקב״ה אעשה האויר שיהא בפלוגתא עמו ואז לא יתקיים, הה״ד לא ידון רוחי באדם (בר׳ ו:3) וגו׳. האי ידון, כמו כל העם נדון (שמ״ב יט:10), כלומר מוסכם. וכן לא ידון רוחי באדם, לא יהא מוסכם האויר עם האדם אלא יהא בפלוגתא עמו, והם כלים בזמן מועט.

א״ר יוסי נטל הקב״ה האויר מהם ונפלו.

א״ר יצחק וכן דוד אמר תוסף רוחם יגועון (תה׳ קד:29), כד״א רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב לד:14).

א״ר בו לא ידון רוחי באדם (בר׳ ו:3) לא יסכים רוחי עם האדם לעולם. ומפני מה. מפני שהוא בשר ומתאוה לעשות עברות בכל יום, אבל והיו ימיו קכ שנה (שם) לקיומם.

א״ר יוסי רמז הוא למשה, שיהיו ימיו קכ שנה, שכן בשג״ם בגימ׳ [p. 584] מש״ה. אמ׳ הקב״ה אם משה שעתיד לקבל תורתי כך כ״ש אחרים. [171]

וינחם יי’ כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (בר׳ ו:6). ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן כל וינחם שבתורה לשון נחמה הוא. ראה הקב׳׳ה שראוים הם לכלותם מן העולם ונתעצב על אבדתם, ואע״פ שהם רשעים, וינחם, לקח נחמה על הנשאר מהם לפליטה. ובכל מקום תמצא מדת רחמנותו של הקב״ה, אע״פ שעשה בהם דין השאיר מהם פליטה לישב העולם שכך רחמנותו של מקום, וכן וינחם יי’ על הרעה (שמ׳ לב:14) לקח נחמה על הנשאר לפליטה כדי לישב העולם שלא יכלו ברעתם.

ובכל דין שנידון העולם לא נדון אלא במדת רחמים כדי שלא יכלה העולם, הה״ד יי’ למבול ישב (תה׳ כט:10), ויי’ המטיר על סדום וגו׳ (בר׳ יט:24), [p. 585] ויפץ יי’ אותם משם (בר’ יא:8) ויגוף יי’ את העם (שמ׳ לב:35), להורות מדת רחמנותו של מקום. כשהוא מכה, מכה ברחמים ולא באכזריות.

א״ר תנחום וכן לעתיד לבא ברחמים הכה וברחמים יקבץ גלותנו, הה״ד ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך (יש׳ נד:7), ונאמר שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה (זכ’ א:16) וגו’.