מדרש הנעלם, פרשת וירא

[זהר ח"א צז ע"א] [p. 316] רבנן פתחי בהאי קרא (שיר א:3) לריח שמניך טובים שמן תורק שמך וגו'.

ת"ר האי נשמתא דבר אינש בשעתא דסלקא לרקיעא וקיימא בההוא זיהרא עלאה דאמרן קב"ה מבקר לה.

ת"ש א"ר שמעון בן יוחאי כל נשמתא דצדיקייא כיון דקיימא באתר שכינתא יקרא דחזיא למיתב קב"ה קרי לאבהתא ואמר לון זילו ובקרו לפלניא צדיקא דאתא ואקדימו ליה שלמא מן שמי. ואינון אמרין מארי עלמא לא אתחזי לאבא למיזל למיחמי לברא, ברא אתחזי למיחמי ולמחזי ולמתבע לאבוי. והוא קרי ליעקב ואמר ליה אנת דהוה לך צערא דבנין זיל וקביל אולפניה דפלניא צדיקא דאתא הכא ואנא איזיל עמך הה"ד (תהלים כד:6) מבקשי פניך יעקב סלה, מבקש לא נאמר אלא מבקשי.

[p. 317] א"ר חייא מרישיה דקרא משמע דכתיב זה דור דורשיו וגו'.

א"ר יעקב א"ר חייא יעקב אבינו הוא הוא הכסא וכן תאנא דבי אליהו יעקב אבינו הוא כסא בפני עצמו דכתי' (ויקר' כו:42) וזכרתי את בריתי יעקוב. ברית כרת קב"ה ליעקב לבדו יותר מכל אבותיו [צז ע"ב] להיותו כסא הכבוד בר מן קדמאה.

[p. 318] רבי אליעזר הוה יתיב והוה לעי באורייתא. אתא לגביה ר' עקיבא. אמר ליה במאי עסיק מר.

א"ל בהאי קרא דכתיב (שמואל א ב:8) וכסא כבוד ינחילם. מהו כסא כבוד ינחילם. זה יעקב אבינו דעביד ליה כרסי יקר בלחודוי לקבלא אולפן נשמתא דצדיקיא וקב"ה אזיל עמיה בכל ריש ירחא וירחא, וכד חמי נשמתא יקר אספקלריאה שכינתא דמאריה מברכת וסגדת קמיה הה"ד (תהלים קד:1) ברכי נפשי את יי'.

א"ר עקיבא כל פרשתא דתושבחתא דא נשמתא אמר ליה קמיה דקב"ה.

א"ר עקיבא קב"ה קאים עלוהי, ונשמתא פתח ואמר יי' אלהי גדלת מאד וגו' כל הפרשה עד סיומא דקאמר יתמו חטאים וגו'.

ועוד א"ר עקיבא ולא דא בלחודוי אלא משבחת ליה על גופא דאשתאר בעלמא דין ואמר (שם קג:1) ברכי נפשי את יי' וכל קרבי וגו'.

וקב"ה אזיל, מנא לן האי. מהאי קרא דכתיב וירא אליו יי' באלוני ממרא. זה יעקב. מהו ממרא. משום דאחסין מאתן עלמין מעדן והוא כסא.

[p. 319] א"ר יצחק ממרא בגימטריא מאתן ותמנין וחד הוה. מאתן דעדן דכתיב (שיר ח:12) ומאתים לנוטרים את פריו ותמנין וחד דהוא כסא ובגין כך אתקרי וירא אליו יי' באלוני ממרא, ועל שום דא נקרא ממרא.

א"ר יהודה מהו באלוני. ר"ל תוקפוי הה"ד (בראשית מט:24) אביר יעקב. והוא יושב פתח האהל הה"ד (תהלים טו:1) יי' מי יגור באהלך וגו' [צח ע"א]. כחום היום דכתיב (מלאכי ג:20) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

אמר רבן יוחנן בן זכאי בההיא שעתא אזיל קב"ה ובגין דשמעין אבהתא אברהם ויצחק דקב"ה אזיל לגביה תבעין מן יעקב למיזל עמהון ולאקדמא ליה שלם ואינון קיימין עלויה, ממאי דכתיב וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. שלשה אנשים דקיימין אלין אבהתא אברהם יצחק ויעקב דקיימין עלוהי וחמו עובדין טבין דעבד. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה, [p. 320] משום דחמי שכינת יקרא עמהון הה"ד (שיר א:3) על כן עלמות אהבוך. אלו הן האבות.

דבר אחר וירא אליו יי' באלוני ממרא. רבנן פתחי בהאי קרא בשעת פטירתו של אדם. דתניא אמר רבי יהודה בשעת פטירתו של אדם הוא יום הדין הגדול שהנשמה מתפרדת מן הגוף ולא נפטר אדם מן העולם עד שרואה את השכינה הה"ד (שמות לג:20) כי לא יראני האדם וחי. ובאין עם השכינה שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של צדיק הה"ד וירא אליו יי' וגו'. כחום היום זה יום הדין הבוער כתנור להפריד הנשמה מן הגוף. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, המבקרים מעשיו מה שעשה, והוא מודה עליהם בפיו וכיון שהנשמה רואה כך יוצאת מן הגוף עד פתח בית הבליעה ועומדת שם עד שמתודה כל מה שעשה הגוף עמה בעולם הזה ואז נשמת הצדיק היא שמחה במעשיה ושמחה על פקדונה. דתאנא א"ר יצחק נשמתו של צדיק מתאוה אימתי תצא מן העולם הזה שהוא הבל כדי להתענג בעולם הבא.

 

[p. 321] ת"ר כשחלה רבי אליעזר הגדול ההוא יומא ע"ש הוה ואותיב לימיניה הורקנוס בריה והוה מגלי ליה עמיקתא ומסתרתא והוא לא הוה מקבל בדעתיה מלייא דחשיב כמטורף בדעתיה הוה. כיון דחמא דדעתא דאבוי מתישבא עלוי קביל מניה מאה ותמנין ותשעה רזין עלאין. [p. 322] כד מטא לאבני שיש דמתערבי במיא עלאה בכה רבי אליעזר ופסק למימר. אמר קום התם ברי.

א"ל אבא למה.

אמר ליה חזינא דרוחי תחלף מן עלמא.

א"ל זיל ואימא לאמך דתסתלק תפלאי באתר עלאה ובתר דאסתלק מן עלמא ואיתי הכא למחמי להון לא תבכי דאינון קריבין עלאין ולא תתאין ודעתא דבר נש לא ידע [צח ע"ב] בהו.

עד דהוו יתבי עאלו חכימי דרא למבקר ליה. אוליט להו על דלא אתו לשמשא ליה דתנינן גדולה שמושה יותר מלימודה. עד דאתא רבי עקיבא. א"ל עקיבא עקיבא למה לא אתית לשמשא לי דהא אתא עתא לאצרפא.

א"ל רבי לא הוה לי פניא.

ארתח. אמר אתמהה עלך אי תמות מיתת עצמך.

לטייה דיהא קשה מכלהון מיתתיה. [p. 323] בכי רבי עקיבא ואמר ליה רבי אוליף לי אורייתא.

אפתח פומיה רבי אליעזר במעשה מרכבה. אתא אשא ואסחר לתרויהון. אמרו חכימיא ש"מ דלית אנן חזיין וכדאין לכך.

נפקו לפתחא דברא ויתיבו תמן. הוה מה דהוה ואזל אשא ואוליף בבהרת עזה תלת מאה הלכות פסוקות ואוליף ליה רזי טעמים דפסוקי דשיר השירים והוו עינוי דר' עקיבא נחתין מיא ואתחזר אשא כקדמיתא. כד מטא להאי פסוקא (שיר ב:5) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני לא יכיל למסבל רבי עקיבא וארים קליה בבכייתא וגעי ולא הוה ממלל מדחילו דשכינתא דהות תמן. אורי ליה כל עמיקתא ורזין עלאין דהוה ביה בשיר השירים, ואומי ליה אומאה דלא לישתמש בשום חד פסוק מניה כי היכי דלא ליחריב עלמא קב"ה בגיניה ולא בעי קמיה דישתמשון ביה [צט ע"א] ברייתי מסגיאות קדושתא דאית ביה. לבתר נפיק ר"ע וגעי ונבעין עינוי מיא והוה אמר ווי רבי ווי רבי דאשתאר עלמא יתום מנך.

עאלו כל שאר חכימיא גביה ושאלו ליה ואתיב להון. דחיק ליה שעתא לר"א. אפיק תרי דרועוי ושוינון על לביה. פתח ואמר אי עלמא, עלמא עלאה [p. 324] חזרת לאעלא ולאגנזא מן תתאה כל נהירו ובוצינא, ווי לכון תרי דרעי, ווי לכון תרי תורות דישתכחון יומא דין מן עלמא.

דא"ר יצחק כל יומוי דר' אליעזר הוה נהירא שמעתא מפומיה כיומא דאתיהיבת בטורא דסיני.

אמר אורייתא גמרית וחכמתא סברית ושמושא עבדית דאילו יהון כל בני אינשא דעלמא סופרים לא יכלין למכתב, ולא חסרי תלמידי מחכמתי אלא ככוחלא בעינא ואנא מרבותי אלא כמאן דשתי בימא.

ולא הוה אלא למיתן טיבותא לרבוהי יתיר מניה.

והוו שאלין מניה בההוא סנדלא דיבום עד דנפק נשמתיה ואמר טהור. ולא הוה תמן ר"ע.

כד נפק שבתא אשכחיה ר' עקיבא דמית. בזע מאניה וגריר כל בשריה ודמא נחית ונגיד על דיוקניה הוה צוח ובכי. נפק לברא ואמר שמיא שמיא אמרו לשמשא ולסיהרא דנהירותא דהות נהיר יתיר מנהון הא אתחשך.

 

[צט ע"ב] אמר ר' יהודה בשעה שנשמת הצדיק רוצה לצאת שמחה והצדיק בטוח במיתתו כדי לקבל שכרו הה"ד וירא וירץ לקראתם, בשמחה לקבל פניהם. [p. 325] מאי זה מקום. מפתח האהל כדקא אמרן. וישתחו ארצה, לגבי שכינה.

ר' יוחנן פתח (שיר ב:17) עד שיפוח היום ונסו הצללים סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים.

א"ר שמעון בן פזי זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה שהוא כהרף עין. ת"ח מה כתיב (קהלת ו:6) ואלו חיה אלף שנים פעמים וגו', ביום המיתה כל מה שהיה נחשב כיום אחד אצלו.

אמר רבי שמעון נשמתו של אדם מתרה בו ואומרת עד שיפוח היום, ודימה בעיניך כהרף עין בעודך בעולם הזה, ונסו הצללים הה"ד (איוב ח:9) כי צל ימינו עלי ארץ, בבקשה ממך סוב דמה לך דודי לצבי. מה הצבי קל ברגליו אף אתה היה קל כצבי או כעפר האילים לעשות רצון בוראך כדי שתנחל העולם הבא שהוא הרי בשמים הנקרא הר יי' הר התענוג ההר הטוב.

[p. 326] א"ר חייא אמר רב אי הוינא מסתכלין בפרשתא דא נסתכל בחכמתא. אי עניינא דנשמתא היא לא רישיה סופיה ולא סופיה רישיה [ק ע"א]. ואי עניינא דפטירת איניש מעלמא היא נסתור כל פרשתא. או נוקים פרשתא בהאי או בהאי, מהו יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וגו' ואקחה פת לחם וגו' וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו' ואל הבקר רץ אברהם וגו' ויקח חמאה וחלב וגו'.

כד אתא רב דימי אמר לא מצאה הנשמה תועלת לגוף אלמלא מה שרמז בכאן רמז הקרבנות. בטלו הקרבנות לא בטלה התורה. האי דלא אעסק בקרבנות ליעסק בתורה ויתהני ליה יתיר.

דאמר ר' יוחנן כשפירש הקב"ה הקרבנות אמר משה, רבונו של עולם תינח בזמן שהיו ישראל על אדמתם, כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו. אמר לו, משה יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשביל' יותר מכל הקרבנות שבעולם שנאמר (ויקרא ז:37) זאת התורה לעולה למנחה וגו', כלומר זאת התורה בשביל עולה בשביל מנחה בשביל חטאת בשביל אשם.

[p. 327] א"ר כרוספדאי האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקרבניא ותקרובתא ויכוון בהו, ברית כרותה הוא דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה לאבאשא ליה דלא יכלין למעבד ליה אלמלא טיבו. ומאן יוכח. האי פרשתא יוכח, דכיון דאמר והנה שלשה אנשים נצבים עליו. מהו עליו. לעיין בדיניה. כיון [ק ע"ב] דחמא נשמתא דצדיקיא כך מה כתיב. וימהר אברהם האהלה וגו'. מהו האהלה. בית המדרש. ומהו אומר. מהרי שלש סאים, ענין הקרבנות. ונשמתא מתכוונת בהו הה"ד ואל הבקר רץ אברהם וכדין נייחא להו ולא יכלין לאבאשא ליה.

ר' פנחס אמר מהאי קרא דכתיב (במדבר יז:12) והנה החל הנגף בעם וכתיב ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' וכתיב ותעצר המגפה. כתיב הכא מהר וכתיב התם מהרי שלש סאים. מה להלן קרבן לאשתזבא אף כאן קרבן לאשתזבא.

א"ר פנחס זמנא חדא הוינא אזלי בארחא וערעית ביה באליהו. אמינא ליה לימא לי מר מלה דמעלי לברייתא. [p. 328] א"ל קיים גזר קב"ה, ועאלו קמיה כל אלין מלאכיא דממנן לאדכרא חובי דבר נש, די בעדנא דידכרון בני אנשא קרבניא דמני משה ושוי לביה ורעותי' בהו דכלהו ידכרון לי' לטב. ועוד בעדנא דיערע מותנא בבני אנשא קיימא אתגזר וכרוזא אעבר על כל חילא דשמיא דאי ייעלון בנוהי בארעא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וימרון ברעות נפשא ולבא עניינא דקטורת בוסמין דהוו להו לישראל דיתבטל מותנא מנייהו.

א"ר יצחק בא וראה מה כתיב, ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת. א"ל אהרן למה. אמר כי יצא הקצף מלפני יי' וגו'. מה כתיב. וירץ אל [קא ע"א] תוך הקהל והנה החל הנגף בעם, וכתיב ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, ולא יכיל מלאכא דמחבלא לשלטאה ונתבטלא מותנא.

ר' אחא אזל לכפר טרשא אתא לגבי אושפיזיה לחישו עליהו כל בני מתא. אמרו גברא רבא אתא הכא נזיל לגביה.

[p. 329] אתו לגביה. אמרו ליה ליחוש מר בליביה על אובדנא.

אמר להו מהו.

אמרו ליה דאית שבעה יומין דשארי מותנא במאתא וכל יומא אתתקף ולא אתבטל.

אמר להו ניזיל לבי כנישתא ונתבע רחמי מן קב"ה.

עד דהוו אזלי אתו ואמרו פלוני ופלו' מיתו ופלו' ופלו' נטו למות.

אמר להו רבי אחא לית עתא לקיימא הכי דשעתא דחיקא אבל אפרישו מנכון ארבעין בני נשא מאינון דזכאין יתיר עשרה עשרה לארבעה חולקין ואנא עמכון, עשרה לזווייתא דמאתא ועשרה לזוויתא דמאתא וכן לארבע זווייתא דמאתא. ואמרו ברעות נפשכון עניינא דקטרת בוסמין דקב"ה יהב למשה ועניינא דקרבנא עמיה.

עבדו כן תלת זמנין ואעברו בכל מאתא לארבע זווייתא והוו אמרין כן. לבתר אמר להו ניזיל לאינון דאושיטו למימת. אפרישו מנייכו לבתיהון ואמרו כדין וכד תסיימו אמרון אלין פסוקיא בקל תקיף תלת זמני (במדבר יז:11) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו' [קא ע"ב] ויקח אהרן וגו' ויעמד בין המתים וגו'.

וכן עבדו ואתבטל מנייהו.

שמעו ההוא קלא דאמר סתרא סתרא קמייתא אוחילו לעילא דהא דינא דשמיא לא אשרי הכא דהא ידעי לבטלא ליה.

חלש לביה דרבי אחא. אדמוך שמע דאמרי ליה כד עבדת דא עביד דא. זיל ואימא לון דיחזרון בתשובה דחייבין אינון קמאי. [p. 330] קם ואחזר להו בתשובה שלימתא וקבילו עלייהו דלא יתבטלון מאורייתא לעלם, ואחליפו שמא דקרתא וקארון לה מאתא מחסיא.

א"ר יהודה לא די להם לצדיקים שמבטלין את הגזרה אלא לאחר כן שמברכין להם. תדע לך שכן הוא דכיון שהנשמה אומרת לגוף מהרי שלש סאים וגו' וכל אותו הענין ומבטל את הדין מה כתיב. ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה, הרי ברכה. כיון שרואים אותה המלאכים שזה לקח עצה לנפשו מה עושים. הולכים אצל הרשעים לעיין בדינם ולעשות בהם משפט הה"ד ויקומו משם האנשים ויישקיפו על פני סדום, למקום הרשעים לעשות בהם משפט.

דאמר רבי יהודה כך דרכו של צדיק כיון שרואה שמעיינין בדינו אינו מתאחר לשוב ולהתפלל ולהקריב חלבו ודמו לפני צורו עד שמסתלקין בעלי הדין ממנו. דכיון שאמר וישא עיניו [קב ע"א] וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו מה כתיב בנשמה. וימהר אברהם האהלה אל שרה, בחפזון ובמהירות בלא שום העכבה. מיד ממהרת הנשמה אצל הגוף להחזירו למוטב ולבקש במה שיתכפר לו עד שמסתלקין ממנו בעלי הדין.

 

ר' אליעזר אומר מ"ד ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים. אלא כיון שהנשמה עומדת במעלתה והגוף נשאר בארץ מכמה שנים באים בימים שנים וימים הרבה וחדל לצאת ולבא ולעבור ארח כשאר כל אדם אתבשר להחיות הגוף. מהו אומר. אחרי בלותי היתה לי עדנה. [p. 331] אחרי בלותי בעפר מהיום כמה שנים היתה לי עדנה וחדוש. ואדוני זקן, שהיום כמה שנים שיצאת ממני ולא הפקידני. וקב"ה אמר היפלא מיי' דבר למועד אשוב אליך. מהו למועד. אותו הידוע אצלי להחיות המתים.

ולשרה בן. א"ר יהודה מלמד שיתחדש כבן שלש שנים.

אמר ר' יהודה ברבי סימון כיון שהנשמה ניזונת מזיוה של מעלה קב"ה אומר לאותו המלאך הנקרא דומ"ה, לך ובשר לגוף פלוני שאני עתיד להחיותו, למועד שאני אחיה את הצדיקים לעתיד לבא. והוא משיב, אחרי בלותי היתה לי עדנה. אחרי בלותי בעפר ושכנתי באדמה ואכל בשרי רמה וגוש עפר תהיה לי חדוש. קב"ה אומר לנשמה הה"ד ויאמר יי' אל אברהם וגו' היפלא מיי' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה. למועד הידוע אצלי להחיות בו הצדיקים אשוב אליך אותו הגוף שהוא [קב ע"ב] קדוש מחודש כבראשונה להיותכם מלאכים קדושים. ואותו היום עתיד לפני לשמוח בהם הה"ד (תהלים קד:31) יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו.

 

[קד ע"ב] [p. 332] ויי' אמר המכסה אני מאברהם וגו'. מה כתיב למעלה. ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום, לעשות דין ברשעי'. מה כתיב אחריו. המכסה אני מאברהם.

תאנא א"ר חסדא אין הקב"ה עושה דין ברשעים עד שנמלך בנשמתן של צדיקים הה"ד (איוב ד:9) מנשמה אלוה יאבדו, וכתיב המכסה אני מאברהם. אמר הקב"ה כלום יש לי לעשות דין ברשעים עד שאמלך בנשמות הצדיקים ואומר להם הרשעים חטאו לפני אעשה בהם דין דכתיב ויאמר יי' זעקת סדום ועמורה כי רבה.

א"ר אבהו הנשמה עומדת במקומה והיא יראה להתקרב ולומר לפניו כלום עד שאומר הקב"ה למטטרו"ן שיגישנה לפניו ותאמר מה שרצתה הה"ד ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך וגו'.

[p. 333] אולי יש חמשים צדיקים וגו'. הנשמה פותחת ואומרת רבש"ע שמא נתעסקו בנ' פרשיות של תורה ואע"פ שלא נתעסקו לשמה שכר יש להם לעוה"ב ולא יכנסו לגיהנם. מה כתיב בתריה. ויאמר יי' אם אמצא בסדום חמשים צדיקים וגו'.

והא יתירון אינון פרשיות.

אלא א"ר אבהו חמשה ספרים הם בתורה ובכל אחד ואחד נכללים עשרת הדברות עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, חשוב עשרה בכל חד מנהון הוא חמשים.

עוד פותחת הנשמה ואומרת רבש"ע אע"פ שלא נתעסקו בתורה שמא קבלו עונשם על מה שחטאו בב"ד ונתכפר להם שנאמר (דברים כה:3) ארבעים יכנו לא יוסיף, וממה שנתביישו לפניהם דיים להתכפר שלא יכנסו לגיהנם. מה כתיב אחריו. לא אעשה בעבור הארבעים.

[p. 334] עוד פותחת ואומרת אולי ימצאון שם עשרים. שמא יגדלו בנים לתלמוד תורה ויש להם שכר לעשרת הדברות שתי פעמים בכל יום דאמר ר' יצחק כל [קה ע"א] המגדל בנו לתלמוד תורה ומוליכו לבית רבו בבקר ובערב מעלה עליו הכתוב כאלו קיים התורה ב' פעמים בכל יום. מה כתיב. ויאמר לא אשחית בעבור העשרים.

עוד פותחת ואומרת אולי ימצאון שם עשרה. אומרת רבונו של עולם שמא היו מאותם העשרה הנמצאים בבית הכנסת דהא תנן כל הנמנה בעשרה הראשונים בבית הכנסת נוטל שכר כנגד כלם הבאים אחריו. מה כתיב. ויאמר לא אשחית בעבור העשרה.

כל זה יש לנשמת הצדיק לומר על הרשעים. כיון שלא נמצא בידם כלום מה כתיב. וילך יי' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו. מהו למקומו. למקום מעלתו הידועה.

אמר רבי מצוה לו לאדם להתפלל על הרשעים כדי שיחזרו למוטב ולא יכנסו לגיהנם דכתיב (תהלים לה:13) ואני בחלותם לבושי שק וגו'.

[p. 335] ואמר רבי אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם שאלמלא סלקו קב"ה לתרח מן העולם כשהיה עובד ע"ז לא בא אברהם אבינו לעולם ושבטי ישראל לא היו והמלך דוד והמשיח והתורה לא נתנה וכל אותם הצדיקים והחסידים והנביאים לא היו בעולם.

אמר רבי יהודה כיון שרואה הקב"ה שלא נמצא ברשעים כלום מכל אותם העניינים מה כתיב. ויבאו שני המלאכים סדומה וגו'.

 

[קו ע"א] רבי פתח בהאי קרא (שופטים ג:1) ואלה הגוים אשר הניח יי' לנסות בם את ישראל.

אמר ר' חזי הוית בההוא עלמא ולית מעלה כאינון [קו ע"ב] דשליטין על רעותא דלבהון שנאמר (תהלים פא:6) עדות ביהוסף שמו וגו'.

אמר רב יהודה למה זכה יוסף לאותה המעלה והמלכות. בשביל שכבש יצרו דתנינן כל הכובש את יצרו מלכותא דשמיא אחיל עליה.

[p. 336] דאמר ר' אחא לא ברא הקב"ה ליצה"ר אלא לנסות בו בני אדם.

ומי בעי קב"ה לנסותא בבני נשא. אין דאמר ר' אחא מנ"ל. מדכתיב (דברים יג:2-4) כי יקום בקרבך נביא וגו' ובא האות והמופת וגו' כי מנסה יי' אלהיכם וגו'. ולמה בעי נסותא דהא כל עובדוי דבר נש אתגלי קמיה. אלא שלא לתת פתחון פה לבני אדם. ראה מה כתיב. ולוט יושב בשאר סדום, דהוה יתיב לנסותא לברייתא.

א"ר יצחק מאי דכתיב (ישעיה נז:20) והרשעים כים נגרש וגו'. אפי' בשעת דינו של רשע הוא מעיז פניו ואזי הוא ברשעתו קיים. ראה מה כתיב. טרם ישכבו וגו'.

[p. 337] אמר ר' יצחק כשם שברא קב"ה ג"ע בארץ כך ברא גיהנם בארץ וכשם שברא ג"ע למעלה כך ברא גיהנם למעלה. גן עדן בארץ דכתיב (בראשית ב:8) ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם, גיהנם בארץ דכתיב (איוב י:22) ארץ עיפתה כמו אופל וגו', ג"ע למעלה דכתיב (שמואל א כה:25, 29) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך וכתיב (קהלת יב:7) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, גיהנם למעלה דכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.

ג"ע למטה כדקאמרן. ג"ע למעלה לנשמתן של צדיקים גמורים להיות נזונין מאור הגדול של מעלה. גיהנם למטה לאותם הרשעים שלא קבלו ברית מילה ולא האמינו בהקב"ה ודתו לא שמרו שבת, ואלו הם של אומות העולם שנדונים באש שנאמר (יחזקאל טו:7) מהאש יצאו והאש תאכלם וגו', וכתיב (ישעיה סו:24) ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'. גיהנם למעלה לאותם פושעי ישראל שעברו על מצות התורה ולא חזרו בתשובה שדוחים אותם לחוץ עד שיקבלו עונשם והולכים וסובבים כל העולם שנאמר (תהלים יב:9) סביב רשעים יתהלכון, ושם נדונים שנים עשר חדש. לאחר כן מדורם עם אותם שקבלו ענשם במותם [קז ע"א] כל אחד ואחד כפי המקום הראוי לו.

[p. 338] והרשעים מאומות העולם נדונים תמיד באשו של גהינם ושוב אינם עולים שנאמר ואשם לא תכבה, משפט הרשעים בגיהנם כמה דכתיב ויי' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש וגו'. ושוב אינם עולים ולא יקומו ליום הדין שנאמר (דברים כט:22) אשר הפך יי' באפו ובחמתו, באפו בעולם הזה ובחמתו בעולם הבא.

אמר רבי יצחק כהאי גוונא אית ג"ע למטה ואית ג"ע למעלה אית גיהנם למטה ואית גיהנם למעלה.

אמר ר' יעקב הרשעים שקלקלו ברית מילה שבהם וחללו שבת בפרהסיא וחללו את המועדות ושכפרו [p. 339] בתורה ושכפרו בתחיית המתים וכדומה להם, יורדי' לגיהנ' שלמטה ונדונים שם ושוב אינם עולים אבל יקומו ליום הדין ויקומו לתחיית המתים ועליהם נאמר (דניאל יב:2) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו' ועליהם נאמר (ישעיה סו:24) והיו דראון לכל בשר. מאי דראון. דיי ראון שהכל יאמרו דיי בראייתם, ועל הצדיקים שבישראל נאמר (שם ס:21) ועמך כלם צדיקים וגו'.

 

[קט ע"א] ויעל לוט מצוער וגו'.

אמר ר' אבהו בא וראה מה כתיב ביצר הרע. תדע לך שאינו מתבטל לעולם מבני אדם עד אותו זמן דכתיב (יחזקאל לו:26) והסירותי את לב האבן וגו' שאע"פ שרואה בני אדם נדונין בגיהנם הוא בא וחוזר לו אצל בני אדם הה"ד ויעל לוט מצער, מצערה של גיהנם, משם עולה לפתות בני אדם.

א"ר יהודה שלש הנהגות יש באדם, הנהגת השכל והחכמה וזו היא [קט ע"ב] כח הנשמה הקדושה, [p. 340] והנהגת התאוה שהיא מתאוה בכל תאות רעות וזהו כח התאוה, וההנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף והיא נקראת נפש הגוף. אמר רב דימי זהו כח המחזיק.

אמר רבי יהודה בא וראה לעולם אין יצר הרע שולט אלא באלו ב' כחות אלין דאמרן. נפש המתאוה היא הרודפת אחר יצר הרע לעולם משמע דכתיב ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן. נפש המתאוה היא מעוררת את האחרת ומפתה אותה עם הגוף להדבק ביצר הרע והיא אומרת לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו. מה יש לנו בעולם הבא נלך ונרדוף אחר יצר הרע ואחר תשוקת חמדת העולם הזה. ומה עושות. שתיהן מסכימות להדבק בו. מה כתיב. ותשקין את אביהן יין, מתפטמות להתעורר ליצר הרע באכילה ובשתיה.

ותקם הבכירה ותשכב את אביה. כשאדם שוכב על מטתו בלילה נפש המתאוה היא המעוררת ליצר הרע ומהרהרת בו והוא דבק בכל הרהור רע עד שמתעברת ממנו עד שמביא בלב האדם אותה המחשבה הרעה [p. 341] ודבקה בו. ועדיין יש בלבו ולא נגמר לעשות אותה הרעה עד שזאת התאוה מעוררת לכח הגוף כמתחלה להדבק ביצר הרע ואז הוא תשלום הרעה הה"ד ותהרין שתי בנות לוט [קי ע"א] מאביהן.

א"ר יצחק אין יצר הרע מתפתה אלא באכילה ושתיה ומתוך שמחת היין אז שולט באדם. בצדיק מה כתיב ביה. (משלי יג:25) צדיק אוכל לשובע נפשו, ואינו משתכר לעולם. דא"ר יהודה האי צורבא מרבנן דמרוי קרינה עליה (שם יא:22) נזם זהב באף חזיר, ולא עוד אלא שמחלל שם שמים. מנהג הרשעים מהו. (ישעיה כב:13) הנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכל בשר ושתות יין. עליהם אמר הכתוב (שם ה:11) הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וגו', כדי לעורר ליצה"ר שאין יצה"ר מתעורר אלא מתוך היין הה"ד ותשקין את אביהן יין.

א"ר אבהו מה כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה. כלומר יצר הרע לעולם אינו משגיח בה מה תהא ממנה בשכבה בעולם הזה ובקומה לעולם הבא אלא מתעורר עם כח הגוף לעבוד תאותו בעולם הזה.

דא"ר אבהו בשעה שנכנסין הרשעים בגיהנם מכניסים ליצה"ר לראות בהן הה"ד ולוט בא צערה, לצערה של גיהנם, ונפק ליה [p. 342] מתמן לנסותא לברייתא כדקאמרן הה"ד ויעל לוט מצער, מצערה של גיהנם.

וישב בהר. א"ר יצחק משמע דכתיב בהר מלמד שהוא שם מושבו במקום הר, גוף שהוא חרב כהר דלית ביה טיבות'. ושתי בנותיו עמו, אלו הב' כחות דאמרן. כי [קי ע"ב] ירא לשבת בצער, יראה וחרדה נופלת עליו בשעה שרואה צער גיהנם שמצערין לרשעים וחושב ששם ידון. כיון שרואה שאינו נדון שם יוצא והולך לפתות בני אדם אחריו.

רב הונא כד הוה דריש לאזדהרא לבני אדם הוה אמר להו בני אסתמרו משליחא של גיהנם ומאן הוא. זהו יצה"ר שהוא שליח של גיהנם.

ר' אבא אמר מאי דכתיב (משלי ל:15) לעלוקה שתי בנות הב הב. אלו שתי בנות לוט דאמרן שהיא נפש המתאוה ונפש המשתתפת בגוף הרודפת אחר יצה"ר לעולם.

אמר ר' יהושע כתיב הכא בלוט כי ירא לשבת בצער וכתיב התם לעלוקה. יר"א בגימטריא הוא עלוק"ה.

אמר ר' יצחק אי ירא הוא למאי אתי למטעי ברייתא.

א"ל כך דרך כל עושה עולה, כשרואה הרע מתיירא לפי שעה מיד חוזר ברשעתו ואינו חושש לכלום. כך יצר הרע בשעה שרואה דין ברשעים ירא, כיון שיוצא לחוץ אינו חושש כלום.

[p. 343] ר' אבא א"ר יוחנן מ"ד ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן. מאי אבינו זקן. זהו יצר הרע שנקרא זקן שנאמר (קהלת ד:13) מלך זקן וכסיל, שהוא זקן שנולד עם האדם.

דתנינן אמר רבי יהודה אמר רבי יוסף אותה נפש המתאוה אומרת לאחרת אבינו זקן, נרדוף אחריו ונדבק [קיא ע"א] בו כשאר כל הרשעים שבעולם. ואיש אין בארץ לבא עלינו, אין איש צדיק בארץ ואין איש שליט על יצרו. הרבה רשעים בארץ, לית אנן בלחודנא חייבין. נעשה כדרך כל הארץ שהם חייבים שעד היום דרך כל הארץ בזה הוא. לכה נשקה את אבינו יין, נשמח בעולם הזה נאכל ונשתה ונרוה חמרא ונדבק באבינו ביצר הרע ונשכבה עמו. ורוח הקדש צווחת ואומרת (ישעיה כח:7) גם אלה ביין שגו ובשכר תעו.

אמר רבי יהודה ת"ח מה כתיב ותשקין את אביהן יין. דרך הרשעי' לטעות אחרי היין לפנק ליצר הרע ולעוררו ועד שהוא שמח בשכרותו שוכב על מטתו, מיד ותקם הבכירה ותשכב את אביה, היא מזומנת עמו ומתאוה ומהרהרת בכל הרהורים רעים ויצר הרע מתחבר עמה ונדבק בה ואינו משגיח בה מה תהא ממנה בשכבה ובקומה, בשכבה בעוה"ז ובקומה לעתיד לבא, בשכבה בעוה"ב כשתתן דין וחשבון, ובקומה ליום הדין דכתיב (דניאל יב:2) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו'. בשום ענין מאלו אין משגיח בה יצר הרע אלא דבק בה והיא נדבקה בו ולאחר כן מעוררת לאחרא. לאחר שההרהור גדול נדבק ביצה"ר באה האחרת ונדבק' בו.

[p. 344] ותשקין את [קיא ע"ב] אביהן יין, כמו כן לעורר ליצר הרע ונדבקת בו כמו כן ואזי תשלום הרשעות לעשות ומתעברות שתיהן מיצר הרע הה"ד ותהרין שתי בנות לוט מאביהן עד שיצא לפועל מעשיהן, זו יולדת רשעתה וזו יולדת רשעתה. וכן דרכם של רשעים בענין זה עם יצר הרע עד שהורג לאדם ומוליכו לגיהנם ומכניסו שם ואח"כ עולה משם לפתות לבני אדם כמו כן. ומי שמכיר בו נצול ממנו ואינו מתחבר עמו.

אמר ר' יצחק משל למה הדבר דומה. לכת לסטים שהיו אורבים בדרכים לגזול ולהרוג לבני אדם ומפרישים מהם אחד שיודע להסיח לבני אדם ולשונו רך. מה עביד. מקדים והולך לקבלם ונעשה כעבד לפניהם עד שמאמינים הטפשים בו ובוטחים באהבתו ושמחים עמו ומוליכם בחלק דבריו באותו הדרך שהלסטים שם. כיון שמגיע עמהם לשם הוא הראשון שהורג בם לאחר שנותנם ביד הלסטים להרגם ולקחת ממונם, ואינון צווחין ואמרין ווי ווי דאציתנא לדין ולרכיכא דלישניה. לאחר שהרגו אלה עולה משם ויוצא לפתות לבני אדם כמתחלה. הפקחים מה הם עושים. כשרואים לזה יוצא לקראתם ומפתה להם מכירין בו שהוא צודה לנפשם מתגרים בו והורגים אותו והולכים בדרך אחרת. ואי לא מתפרשי מיניה וסטים באורח אחרא.

כך הוא יצר הרע. יוצא מכת הלסטים עולה מגיהנם לקבלא דבני נשא ולפתות להם בחלק מתק דבריו הה"ד ויעל לוט מצוער וישב בהר וגו' כמו לסטים לארוב לבני אדם. מה עושה. עובר לפניהם והטפשים מאמינים בו ובאהבתו שהוא הולך לפתותם ועובד להם כעבד שנותן להם נשים יפות אסורות נותן להם בני אדם להרע מפרק מהם עול תורה ועול מלכות שמים. הטפשים [קיב ע"א] רואים כך בוטחים באהבתו עד שהולך עמהם ומוליכם באותו הדרך שהלסטים שם בדרך גיהנם אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. כיון שמגיע עמהם לשם הוא הראשון שהורג להם ונעשה להם מלאך המות ומכניסן לגיהנם ומורידין להון מלאכי חבלה [p. 345] ואינון צווחין ואמרין ווי ווי דאציתנא לדין ולא מהניא לון. לאחר כן עולה משם ויוצא לפתות לבני אדם. הפקחין כשרואין אותו מכירים אותו ומתגברים עליו עד ששולטין עליו וסאטין מזה הדרך ולוקחין דרך אחרת להנצל ממנו.

רב יוסף כד הוה נחית לבבל חמא אינון רווקייא דהוו עיילי ונפקי ביני נשי שפירן ולא הוו חטאן. אמר לא מסתפו אלין מיצר הרע.

אמרו ליה לא מקונדיטון בישא קאתינא, מקדושתא דקדישא אתגזרנא.

דאמר רב יהודה אמר רב צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש ונפקי מניה בני קדישי בני מעלי דלא מסתפו מיצה"ר שנאמר (ויקרא יא:44) והתקדשתם והייתם קדושים.

ר' אבא אמר מאי דכתיב (יחזקאל כ:20) ואת שבתותי קדשו. אלא זמן ת"ח לתשמיש משבת לשבת ומזהר להו דהואיל דתשמיש המטה דמצוה הוא קדשו, כלומר קדשו עצמכם בשבתותי בההוא תשמיש דמצוה.

[p. 346] אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דעייל לקרתא וחמי נשי שפירן ירכין עינוי ויימא הכי סך ספאן איגזר איגזרנא קרדיטא תקיל פוק פוק דאבוי קדישא דשבתא הוא. מאי טעמא. דחמימות דארחא שלט ביה ויכיל יצר הרע לשלטא עלוי.

 

[קיג ע"א] ויי' פקד את שרה כאשר אמר.

ר' יוחנן פתח בהאי קרא (שיר ז:6) ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים. עשה קב"ה שלטונים למעלה ותחתם שלטונים למטה. כשנותן קב"ה מעלה לשרים של מעלה נוטלים מעלה המלכים של מטה. נתן מעלה לשרו של בבל נטל מעלה נבוכדנצר הרשע דכתיב ביה (דניאל ב:38) אנת הוא ראשה די דהבא והיו כל העולם משועבדים תחת ידו ובנו ובן בנו הה"ד ראשך עליך ככרמל, זהו נבוכדנצר הה"ד (שם ד:9) תחותוהי תטלל חיות ברא. ודלת ראשך כארגמן, זהו בלשצר שהוא מכריז ואמר ארגוונא ילבש. מלך אסור ברהטים, זהו אויל מרודך שהיה אסור עד שמת אביו נבוכדנצר ומלך תחתיו.

[p. 347] אמר ר' יהודה למאי אתא האי טעם בשיר השירים.

אלא אמר רבי יהודה שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן כסא הכבוד שנאמר (תהלים צג:2) נכון כסאך מאז מעולם אתה וכתיב (ירמיה יז:12) כסא כבוד מרום מראשון שהוא היה ראש הנקדם לכל. ונטל הקב"ה את הנשמה הטהורה מכסא הכבוד להיות מאיר לגוף הה"ד ראשך עליך ככרמל, זהו כסא הכבוד שהוא ראש על הכל. ודלת ראשך כארגמן, זו היא הנשמה הנטלת ממנו. מלך אסור ברהטים, זהו הגוף. ד"א מלך אסור ברהטים, זהו הגוף שהוא אסור בקבר ונבלה בעפר ולא נשאר ממנו אלא כמלא תרוד רקב, וממנו [p. 348] יבנה כל הגוף. כשפוקד הקב"ה לגוף הוא אומר לארץ שתפליט אותו לחוץ דכתיב (ישעיה כו:19) וארץ רפאים תפיל.

אמר רבי יוחנן המתים שבארץ הם חיים תחלה הה"ד (שם) יחיו מתיך, אלו המתים שבארץ. נבלתי יקומון, אלו שבחוצה לארץ. הקיצו ורננו [קיג ע"ב] שוכני עפר, אלו המתים שבמדבר.

דאמר רבי יוחנן למה מת משה בחוצה לארץ. להראות לכל באי עולם כשם שעתיד הקב"ה להחיות למשה כך עתיד להחיות לדורו שהם קבלו התורה ועליהם נאמר (ירמיה ב:2) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

[p. 349] ד"א הקיצו ורננו שוכני עפר, אלו הם האבות. והמתים בחוצה לארץ יבנה גופם ומתגלגלים תחת הארץ עד ארץ ישראל ושם יקבלו נשמתם ולא בחוצה לארץ הה"ד (יחזקאל לז:12) לכן הנבא ואמרת אליהם הנה אנכי פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. מה כתיב אחריו. ונתתי רוחי בכם וחייתם.

רבי פנחס אמר הנשמה נטלה מכסא הכבוד שהוא הראש כדקאמר (שיר ז:6) ראשך עליך ככרמל, ודלת ראשך כארגמן, זו היא הנשמה שהיא דלת הראש, מלך אסור ברהטים, זהו הגוף שהוא אסור בקברים. זהו הגוף וזהו שרה וזהו מלך. וקב"ה פוקדו למועד אשר דבר אליו הה"ד ויי' פקד את שרה כאשר אמר, פוקד את הגוף לזמן הידוע שבו יפקוד הצדיקים.

אמר ר' פנחס עתיד הקב"ה ליפות לגוף הצדיקים לעתיד לבא כיופי של אדם הראשון כשנכנס לגן עדן שנאמר (ישעיה נח:11) ונחך יי' תמיד וגו' והיית כגן רוה.

אמר ר' לוי הנשמה בעודה במעלתה ניזונת באור של מעלה ומתלבשת בו, וכשיכנס לגוף לעתיד לבא באותו האור ממש יכנס, ואזי הגוף יזהיר כזוהר הרקיע הה"ד (דניאל יב:3) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, וישיגו בני אדם דעה שלימה שנאמר (ישעיה יא:9) כי מלאה הארץ דעה את יי'. מ"ל הא. ממה דכתיב ונחך יי' תמיד והשביע בצחצחות נפשך, [p. 350] זה אור של [קיד ע"א] מעלה, ועצמותיך יחליץ, זהו פקדון הגוף, והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, זהו דעת הבורא יתברך. ואזי ידעו הבריות שהנשמה הנכנסת בהם שהיא נשמת החיים נשמת התענוגים שהיא קבלה תענוגים מלמעלה ומעדנת לגוף והכל תמהים בה ואומרים (שיר ז:7) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, שזו היא הנשמה לעתיד לבא.

אמר רבי יהודה תא חזי שכך הוא ממה דכתיב (שם:6) מלך אסור ברהטים וכתיב בתריה מה יפית ומה נעמת.

וא"ר יהודה באותו זמן עתיד הקב"ה לשמח עולמו ולשמוח בבריותיו שנאמר (תהלים קד:31) ישמח יי' במעשיו, ואזי יהיה שחוק בעולם מה שאין עכשיו דכתיב (שם קכו:2) אז ימלא שחוק פינו וגו' הה"ד ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים, שאזי עתידים בני אדם לומר שירה שהוא עת שחוק.

[p. 351] רבי אבא אמר היום שישמח הקב"ה עם בריותיו לא היתה שמחה כמותה מיום שנברא העולם והצדיקים הנשארים בירושלם לא ישובו עוד לעפרם דכתיב (ישעיה ד:3) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, הנותר בציון ובירושלם דייקא.

אמר רבי אחא א"כ זעירין אינון. אלא כל אינון דאשתארו בארעא קדישא דישראל דינא כירושלם וכציון לכל דבר, מלמד דכל ארץ ישראל בכלל ירושלם היא, ממשמע דכתיב (ויקרא יט:23) וכי תבאו אל הארץ, הכל בכלל.

רבי יהודה בן אלעזר שאל לר' חזקיה אמר לו מתים שעתיד הקב"ה להחיות למה לא יהיב נשמתהון באתר דאתקברו תמן וייתון לאחייא בארעא דישראל.

[p. 352] אמר לו נשבע הקב"ה לבנות ירושלם ושלא תהרס לעולמים. דאמר רבי ירמיה עתיד הקב"ה לחדש עולמו ולבנות ירושלם ולהורידה בנויה מלמעלה בנין שלא יהרס, ונשבע שלא תגלה עוד כנסת ישראל ונשבע שלא יהרס בנין ירושלם שנאמר [קיד ע"ב] (ישעיה סב:4) לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, ובכל מקום שאתה מוצא לא לא היא שבועה הה"ד (בראשית ט:11, 15) ולא יהיה עוד המים למבול ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וכתיב (ישעיה נד:9) אשר נשבעתי מעבור מי נח. מכאן שלא לא שבועה, ומן לאו אתה שומע הן, ועתיד הקב"ה לקיים עולמו קיום שלא תגלה כנסת ישראל ולא תהרס בנין בית המקדש. לפיכך אין מקבלין נשמתן אלא במקום קיים לעולמים כדי שתהיה הנשמה קיימת בגוף לעולמים ודא הוא דכתיב הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו וגו'.

א"ר חזקיה מהכא הוא קדוש ירושלם קדוש הנותר בה קדוש. הוא קדוש דכתיב (ישעיה ו:3) קדוש יי' צבאות, וכתיב (הושע יא:9) בקרבך קדוש. ירושלם קדוש דכתיב (קהלת ח:10) וממקום קדוש יהלכו. הנותר בה קדוש דכתיב (ישעיה ד:3) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו. מה קדוש הראשון קיים אף השאר קדוש קיים.

 

א"ר יצחק מאי דכתיב (זכריה ח:4) עוד ישבו זקנים וזקנות בשערי ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב [p. 353] ימים. מאי טיבותא דא למיזל כדין דכתיב ואיש משענתו בידו.

אלא אמר רבי יצחק עתידים הצדיקים לעתיד לבא להחיות מתים כאלישע הנביא דכתיב (מלכים ב ד:29) וקח משענתי בידך ולך, וכתיב ושמת משענתי על פני הנער. א"ל קב"ה דבר שעתידים הצדיקים לעשות לעתיד לבא אתה רוצה עכשיו לעשות. מה כתיב. וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב. אבל הצדיקי' לעתיד לבא יעלה ביד' הבטח' זו דכתיב ואיש משענתו בידו, כדי להחיות בו את המתים מהגרים שנתגיירו מאומות העולם דכתיב בהו (ישעיה סה:20) כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בו [קטו ע"א] מאה שנה יקולל.

אמר רבי יצחק סופיה דקרא מוכיח, דכתיב מרוב ימים.

 

דבר אחר ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים. כתיב (ישעיה סו:10) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.

אמר רבי יהודה לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבא, וכל אחד ואחד מראה באצבע ואומר [p. 354] (שם כה:9) הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה יי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, וכתיב (שם יב:5) זמרו יי' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ.

רבי יוחנן אמר לא חזינן מאן דמפרש האי מלה כדוד מלכא דאמר (תהלים קד:29) תסתיר פניך יבהלון וגו'. מכאן שאין הקב"ה עושה רעה לשום אדם אלא כשאינו משגיח בו הוא כלה מאליו דכתיב (שם:30) תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון. תשלח רוחך יבראון וגו', ואחר כך (שם:31) יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו, ואזי השחוק בעולם דכתיב (שם קכו:2) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה הה"ד ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים לשמוח בישועתו.

רבי חייא אמר ת"ח עד שהגוף עומד בעולם הזה הוא חסר מן התשלום. לאחר שהוא צדיק והולך בדרכי יושר ומת ביושרו נקרא שרה בתשלומו. הגיע לתחיית המתים הוא שרה כדי שלא יאמרו שאחר הוא שהחיה קב"ה. לאחר שהוא חי ושמח עם השכינה ומעביר הקב"ה היגון והעצבון מן העולם דכתיב (ישעיה כה:8) בלע המות לנצח ומחה יי' אלהים דמעה מכל פנים וגו', אזי נקרא יצחק בשביל השחוק והשמחה שיהיה לצדיקים לעתיד לבא.

 

[p. 355] רבי יהודה כד מטא לההוא אתר דכפר חנן, שדרו ליה תקרובתא כל בני מאתא. עאל לגביה רבי אבא. א"ל אימתי ליזיל מר.

אמר ליה אפרע מה דיהבו לי [קטו ע"ב] בני מאתא ואיזיל.

אמר ליה לא ליחוש מר להאי תקרובתא, לאורייתא הוא דעבדו ולא יקבלו מנך כלום.

אמר ליה ולא מקבלי מלי דאורייתא.

אמר אין.

אתו כל בני מאתא. א"ל רבי יהודה כלהון מארי מתיבתא.

א"ל ואית מאן דלא יאות למיתב הכא ליקום וליזיל.

קם רבי אבא ואבדיל מנייהו עשרה די יקבלון מניה.

א"ל תיבו בהדי גברא רבא דנא ואנא ואינון נקבל למחר ונתיב עמיה.

אזלו. אינון דאשתארו עמיה יתיבו אינון עשרה ולא אמר כלום.

אמרו ליה אי רעותיה דמר נקבל אפי שכינתא.

אמר להו והא רבי אבא לית הכא.

שדרו בהדיה ואתא. [p. 356] פתח ואמר ויי' פקד את שרה כאשר אמר. מאי שנויא הוה הכא. הוה ליה למימר ויי' זכר את שרה, כמה דאמר (בראשית ל:22) ויזכור אלהים את רחל, דאין פקידה אלא על מה דהוה בקדמיתא. אלא בקדמיתא הוה דכתיב שוב אשוב אליך, ועל אותו ענין נאמר שפקד עכשיו משמע דכתיב כאשר אמר. דאלמלא לא נאמר כאשר אמר לימא זכירה, אבל פקד ההיא מלה דאמר, למועד אשוב אליך.

לבתר אמר הכי. האי צדיק דזכי למיסק לההוא יקר עלאה דיוקניה מתפתח בכרסי יקריה וכן לכל צדיק וצדיק דיוקניה לעילא כד הוה לתתא לאבטחא לההיא נשמתא קדישא.

והיינו דא"ר יוחנן מאי דכתיב (חבקוק ג:11) שמש ירח עמד זבולה. דזהרן גופא ונשמתא דקיימין באדרא קדישא עלאה דלעילא כדיוקנא דהוה קיימא בארעא, וההיא דיוקנא ממזונה הנאת נשמתא וההיא עתידה לאתלבש בהאי גרמא דאשתאר בארעא וארע' מתעבר מניה ותפל טיניה לברא, ודא הוא דאתקרי קדישא.

וכד קיימא דיוקנא ההיא דלעילא אתת בכל ירחא [קטז ע"א] לסגדא קמי מלכא קדישא ב"ה דכתיב (ישעיה סו:23) והיה מדי חדש בחדשו, והוא מבשר לה ואומר למועד אשוב אליך, [p. 357] לההוא זמן דעתיד לאחיא מיתיא עד דאתפקדת לההוא זמנא כמה דאתבשר הה"ד ויי' פקד את שרה כאשר אמר. וההוא יומא דחדי קב"ה בעובדוי הה"ד (תהלים קד:31) ישמח יי' במעשיו.

א"ל ר' אבא לימא לן מר על פרשתא.

לבתר אמר יאות לכון למפתח פרשתא דא.

פתח ואמר ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו' ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת וגו'. הכא אית לאסתכלא. האי אומנא דאפיק כספא ממקורא דארעא מאי עביד. בקדמיתא מעייל ליה בנור דליק עד דנפיק מניה כל זוהמא דארעא והא אשתארת כספא אבל לא כספא שלימתא. לבתר מאי עביד. מעייל לי' בנור' כדבקדמיתא ומפיק מניה סטייפי כד"א (משלי כה:4) הגו סיגים מכסף וגו', וכדין הוא כספא שלימתא בלא ערבוביא. כך הקב"ה מעייל האי גופא תחות ארעא עד דמתרקב כוליה ונפקי מניה כל זוהמא בישא ואשתאר ההוא תרווד רקב ואתבני גופא מני', ועד כען הוא גופא לא שלים. לבתר ההוא יומא רבא דכתיב (זכריה יד:7) והיה יום אחד הוא יודע ליי' לא יום ולא לילה מתטמרן כלהו תחות עפרא כדבקדמיתא מן קדם דחילו ותקיפו דקב"ה הה"ד (ישעיה ב:19) ובאו במחלות עפר ובנקיקי הסלעים מפני פחד יי' ומהדר גאונו וגו', ונפיק נשמתייהו מנייהו ומתעכלא ההוא תרווד רקב ואשתאר [p. 358] גופא דאתבני תמן כוליה נהיר כנהורא דשמשא וכזהרא דרקיעא דכתיב (דניאל יב:3) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו', וכדין כספא שלים גופא שלימא בלא ערבוביא אחרניתא.

דאמר ר' יעקב [קטז ע"ב] גופא דנהיר ירמי קב"ה מלעילא דכתיב (ישעיה כו:19) כי טל אורות טלך וכתיב (שם כב:17) הנה יי' מטלטלך. וכדין יתקרון קדישין עלאין דכתיב (שם ד:3) קדוש יאמר לו, ודא הוא דאתקרי תחיית המתים דבתרייתא ודא הוא נסיונא בתרייתא ולא יטעמון מותא עוד דכתיב בי נשבעתי נאם יי' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וגו' כי ברך אברכך. בההוא זמנא מצלו צדיקייא דלא יתנסון בדא יתיר.

[p. 359] מה כתיב. וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. אילין חייבי שאר עממין דאתקרון אילים כד"א (ישעיה ס:7) אילי נביות ישרתונך ומתרגמי' רברבי נביות. אחר נאחז בסבך בקרניו, כד"א (תהלים עה:11) וכל קרני רשעים אגדע. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, דאינון מזומנין לאתנסאה בכל נסיונא בישא וישתארון הצדיקים לעלמא דאתי כמלאכין עלאין קדישין ליחדא שמיה ובגין כך כתיב (זכריה יד:9) ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.

אמר לון מכאן ולהלאה אצלחו פתחא.

ליומא אחרא עאלו קמיה כל בני מתא. אמרו לי' לימא לן מר מלייא דאורייתא בפרשתא דקרינן בה יומא דשבתא ויי' פקד את שרה.

קם ביני עמודי פתח ואמר ויי' פקד את שרה וגו'.

 

שלש מפתחות בידו של הקב"ה ולא מסרם לא ביד מלאך ולא ביד שרף, מפתח של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים. בא אליהו ונטל השנים, של גשמים ושל תחיית המתים.

[p. 360] וא"ר יוחנן לא נמסר ביד אליהו אלא אחד.

דא"ר יוחנן בשעה שבקש אליהו להחיות בן הצרפית א"ל קב"ה לא יאות לך למיסב בידך שתי מפתחות אלא תן לי מפתח הגשמים ותחיית המתים יהא לך. א"ל רבונו של עולם כך. והיינו דכתיב (מלכים א יח:1) לך הראה אל אחאב ואתנה מטר. לא אמר ותן מטר אלא ואתנה.

והא אלישע הוו [קיז ע"א] ליה.

אין, לקיים פי שנים ברוחו של אליהו, אלא שלשתם לא מסרם הקב"ה ביד שליח.

דאמר ר' סימן בא וראה כחו של הקב"ה. בפעם אחת מחיה מתים ומוריד שאול ויעל מזריח מארות ומוריד גשמים מצמיח חציר מדשן יבולים פוקד עקרות נותן פרנסה עוזר דלים סומך נופלים זוקף כפופים מהעדא מלכין ומהקם מלכין והכל בבת אחת ובזמן אחד וברגע אחד מה שאין שליח בעולם יכול לעשותו.

תניא אמר רבי יהודה כל מה שעושה הקב"ה אינו צריך לעשות אלא בדבור, דכיון דאמר [p. 361] ממקום קדושתו יהא כך מיד נעשה. בא וראה כח גבורתו דכתיב (תהלים לג:6) בדבר יי' שמים נעשו.

דא"ר יהודה מאי דכתיב (שמות יב:12) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. אני ולא מלאך. אעשה שפטים אני יי', ולא השליח, אני יי' אני הוא ולא אחר. אי הכי יקרא סגיאה הוא למצראי, דלא דמי מאן דתפש מלכא למאן דתפש הדיוטא. ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה כמו המצרים דכתיב בהו (יחזקאל כג:20) אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם, שהם חשודים על משכב זכור ואתו מחם שעשה מה שעשה לאביו וקלל אותו ולכנען בנו. וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים כמו שעשה באשור שהיה בנו של שם דכתיב (בראשית י:22) ובני שם עילם ואשור, ושם היה כהן לאל עליון ונתברך מאביו דכתיב (שם ט:26) ברוך יי' אלהי שם ויהי כנען עבד למווהיה לשם הגדולה והברכה על אחיו, וכתיב ביה (ישעיה לז:36) ויצא מלאך יי' ויך במחנה אשור, ועל ידי שליח נעשה. כ"ש המצרים שהם מזוהמים ומטונפים יותר מכל אומה ואמר אני ולא מלאך.

[p. 362] אלא אמר רבי יהודה מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה ומעלתו שהוא גבוה על הכל. אמר הקב"ה אומה זו של מצרים מזוהמת אומה זו היא מטונפת. אינו ראוי לשגר מלאך ולא שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני [קיז ע"ב] אעשה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף ולא שליח דכיון שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך ומיד נעשה מה שאין המלאך יכול לעשות. ולפי' אמר אני ולא מלאך, כלומר אני יכול לעשות ולא מלאך שהמלאך עד שילך לשם אינו יכול לעשות. אבל הקב"ה ממקום קדושתו אומר יהא כך ומיד נעשה מה שהוא רוצה לעשות, ולפיכך לא נעשית נקמה זו ע"י מלאך ושליח בשביל קלון המצרים ולהראות גדולתו של מקום שלא רצה שיכנסו ביניהם דבר קדוש ועל הדרך הזה נאמר אני ולא מלאך, אני יכול לעשותו ולא מלאך.

כיוצא בו א"ר יהודה מאי דכתיב (יונה ב:11) ויאמר יי' לדג ויקא את יונה אל היבשה. וכי אם כן מה הפרש ביו הדג ובין משה רב'. וכמה חסידים וצדיקים מישראל שלא דבר עמהם הקב"ה ובא לדבר עם הדג דבר שאינו מכיר ויודע.

אלא א"ר יהודה כיון שעלתה תפלתו של יונה לפני הקב"ה, ממקום קדושתו אמר בשביל הדג שיקא את יונה אל היבשה, למ"ד לדג כמו בשביל כלומר ויאמר יי' בשביל הדג שיקיא את יונה [p. 363] אל היבשה. ממקום קדושתו אמר הקב"ה יהא כך ומיד נעשה מה שאין שליח יכול לעשותו.

תניא א"ר שמעון מפתח של חיה בידו של הקב"ה היא ובעוד שהיא יושבת על המשבר הקב"ה מעיין באותו הולד. אם ראוי הוא לצאת לעולם יוצא ופותח דלתות בטנה ויוצא ואם לאו סוגר דלתותיה ומתו שניהם.

אי הכי לא יצא רשע לעולם.

אלא הכי תנינן. על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר.

אמר רבי שמעון והא אמר רבי יצחק למה אשה מפלת פרי בטנה. אלא אמר רבי יצחק רואה אותו העובר שאינו ראוי לצאת לעולם ומקדים להמיתו במעי אמו שנאמר (בראשית ו:4) הנפילים היו בארץ בימים ההם. הנפלים כתיב בלא יוד ראשונה. ולמה. בשביל שאחרי כן באו בני האלהים אל בנות האדם, כשהיו גדולים יבאו אל בנות האדם וילדו להם בזנות וירבו [קיח ע"א] ממזרים בעולם. המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, שאין גבור ופריץ ועריץ כמו הממזר. אנשי השם, שהכל יכירו לקרותו השם הידוע, ממזר דכיון שרואים מעשיו שהוא פריץ ועריץ וגבור הכל יקראוהו אותו שם.

[p. 364] ומה דאמר רבי שמעון הקב"ה מעיין באותו הולד, אין לך רשע בעולם מאותם היוצאים לעולם שאין הקב"ה מעיין בו ורואה או שיניח בן הגון צדיק וכשר או שיציל לאדם מישראל ממיתה או שיעשה טובה אחרת ובשביל כך הקב"ה מוציאו לעולם.

ביומוי דר' יוסי הוו אינון פריצי דהוו משדדי בטורייא עם פריצי אומות העולם, וכד משכחי בר נש ותפשי ליה לקטלא הוו אמרין אימא שמך. אי הוה יודאי הוו אזלין עמיה ומפקין ליה מן טורייא, ואי הוה ב"נ אחרינא קטלי ליה. והוה א"ר יוסי אתחזון אינון בכל האי למיעל לעלמא דאתי.

[p. 365] תנו רבנן ג' דברים הללו אינן באין לעולם אלא בקולות, קול חיה דכתיב (בראשית ג:16) בעצב תלדי בנים וכתיב (שם ל:23) וישמע אליה אלהים, קול גשמים דכתיב (תהלים כט:3) קול יי' על המים וכתיב (מלכים א יח:41) כי קול המון הגשם, קול תחיית המתים דכתיב (ישעיה מ:3) קול קורא במדבר.

מאי בעי הכא קלא במדברא. אלא אמר רבי זריקא אלין אינון קלייא לאתערא מתי מדבר ומכאן הוא הדין לכל העולם.

א"ר יוחנן הא תנן כשנכנס אדם לקבר נכנס בקולות, כשיקומו בתחיית המתים אינו דין שיקומו בקולי קולות.

א"ר יעקב עתידה בת קול להיות מתפוצצת בבתי קברות ואומרת הקיצו ורננו שוכני עפר ועתידים לחיות בטל של אור גדול של מעלה דכתיב (ישעיה כו:19) כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל. אכי"ר.