מדרש הנעלם, פרשת כי תצא

[זהר חדש, נט ט"א] [p. 525] רבי שמעון אמר נפשא דהיא מיסודא דשפעא עילאה כד איהי חבת אשא דלעילא שלטא עליה זין בזיניה ובגופא שלטא אשא דלרע ושלמא על כל ישראל.

 

ומאן דאמר דמאן דאזיל מהאי עלמא בלא בנין דאתי זימנא אחריתי לעלמא הדין אמר קשוט. [p. 526] ועוד אינון חייביא דשאטין באוירא עד דמרצו חובייהו ובתר נכנסין פעם שניה בגוף כדי לצרף אותו ואם יצדק שוב אינו נכנס פעם אחרת ואם לאו פעם שלישית שנאמר (איוב לג:29) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ואם ח"ו לא יצדק באלו השלשה פעמים שוב אין לו תקנה וזהו הכרת תכרת. וע"ד בעי ב"נ לאזדהרא בנפשיה דילמא אתא זימנא אחרא.

ואית לנא ראיה מנדב ואביהו כדכתיבנא דמיתו פלגי גופא דלא אנסיבו.

ועוד אית לנא סמך מענין יבמה יבא עליה בגין דלא ישתרש זרעיה ולא יצטריך למיתי זימנא אחרא בגוף.

[p. 527] ותו אוליפנא מאונן דאמר הכתוב ביה לבלתי נתן זרע לאחיו.

ועוד ראיה אחרא יולד בן לנעמי. וכי לנעמי יולד והלא רות ילדתו. אלא ללמד שזה עובד הוא היה מחלון דמית בלא בנין.

ובגין כך תחמי ב"נ צדיק ורע לו דילמא זימנא אחריתי אתא לעלמא ולא הוה זכאי כל כך ומת בענין זה, וכדו השתא כד עאל להאי עלמא מנכה חוביה והדין הוא צדיק ורע לו. וכמו כן רשע וטוב לו דילמא אתא זימנא אחרא ומת בלא בנין והוה זכאי ולא גמור והשתא משלם ליה מזכותיה בעלמא דין. ודא הוא (הושע יד:10) כי ישרים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם.

[p. 528] והא דאמרן כי ישבו אחים יחדיו, ר' יצחק אמר כי ישבו אחים, שיכירו בלבם שהם אחים כמד"א (תהלים כט:10) וישב יי' מלך לעולם כמה דאשתמודעין דהוא מלכא על כולא.

ומת אחד מהם ובן אין לו, הא אם הוו ליה בנין לא אצטריך.

רבי תנחום אמר רבי יוסי יבמה יבא עליה למאי אצטריך. דלא לאמעוטי מדמיונא דכליל כל דמיונין.

 

[p. 529] רבי יצחק פתח (קהלת ד:8) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו. יש אחד, דין הוא ב"נ דיתפטר מעלמא הדין חסר מן טבתא דהוא חד ולית ליה זכותא למעבד תניין.

דתניא א"ר יצחק האי מאן דאתפטר מן עלמא הדין יחיד בלא תניין איתמעט וישתיצי מדמיונא דכליל כל דמיונין.

טובים השנים מן האחד, מ"ט. משום דכתיב אשר יש [נט ט"ב] להם שכר טוב בעמלם.

א"ר יצחק ת"ח דכתיב קרא (שם ד:10) כי אם יפלו האחד יקים את חברו, בההוא דמיונא. ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו.

 

רבי יהודה שלח ליה לר' אבא. אמר אתון דקיימתון קמי מאריהון דמתניתין מ"ט יבמה יבא עליה להקים שם המת ולא באשה אחרת.

[p. 530] שלח ליה (ירמיה ב:24) פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח.

איתרגיש רבי יהודה ואמר ודאי דא היא רזא דחכמתא משמע דאמר שאפה רוח, רוח ממש.

ואזלא הא כהאי דא"ר יוסי דכתיב (קהלת ח:10) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו. ובאו ממש.

א"ר יצחק ומתפרש מלה במאי דכתיב באות נפשה דמשמע דאפי' ארוסה ואפי' בעולה אתיין בתועלתא דהאי מלה.

[p. 531] והיה הבכור אשר תלד יקום וכו' ומ"ט הבכור ולא השני ולא השלישי.

א"ר יודן הבכור והראשון על כל פנים של מת הוא ודעתייהו דתרויהון בזווגא קדמאה במיתא.

 

תניא א"ר יוסי ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים. האי מלה חוצפא אתחזי.

א"ר יהודה ח"ו דחוצפא הוא אלא לאתחזאה טיבו דבעיא למיעבד עם מיתא ואיהו לא בעי ולפיכך עבדית ליה קלנא קמי כולא.

מאי קלנא עבדי' ליה. דכתיב וירקה בפניו, להכלם בפני הכל, אשר לא יבנה את בית אחיו. וקרא כתיב וירקה ואמרה ככה כו', כמד"א ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם.

רבי אבהו אמר ר' יוחנן צריכין רוקא דמתחזי לכולא דאיהו רוקא ולא מייא ולא דאתכסי בעפרא.

[p. 532] ההיא איתתא דאתת לקמיה דרבי שמעון ורמת רוקא וחזי בה דאכלת בההוא שעתא ולא הוה מתחזי רוקא, ולא אתעבידת ההוא יומא. ולבתר אמלכו ואזדווגו דא עם דא.

ומי עביד ר' שמעון הכי. והתנן אי אמלכו קודם דתסתלק קמי דיינא יאות, ומדתשרי סיניה קמי דיינא לא.

א"ר יהודה שאני האי איתתא דעד לא עבדו דא עם דא אלא דארמית רוקא למחזי ולא הוה כשרא ואזלו ואזדווגו דא עם דא לבתר.

 

וחלצה נעלו כמד"א חלץ מהם.

רבי יהודה אמר רבי חייא כתיב אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך. וכי מנעל מטהר את המקום או מטמא את המקום. אלא א"ר אבא מלמד שצוה לו הקב"ה בדרך כבוד להתפרש מאשתו מכל וכל. במשה כתיבשל נעליך וביהושע כתיב של נעלך, שלא יתפרש מאשתו מכל וכל אלא לעתים מזומנים. כי המקום אשר אתה עומד עליו. מקום יש לך במעלה גדולה משאר בני אדם מדרגה הנקראת קדוש וע"כ צוה להתפרש מאשתו בדרך נעל. אף כאן נמי האי נעל פרישות אשה.

 

[p. 533] א"ר יוחנן צריך האדם לבטוח בקונו וליקח אשה ולהוליד בנים שלא ילך ערירי לעולם הבא. דתנן מאי דכתיב ערירים ימותו. דכל מי שאין לו בנים בעולם הזה הרי הוא כאלו לא נברא ולא היה ונקרא ערירי מן העוה"ז ומן העולם הבא.

דא"ר יוחנן מאחר שהאדם נושא אשה ומוליד בנים נקרא עבד יי' ונוחל עולם הזה והעולם הבא דכתיב (יחזקאל מד:30) להניח ברכה אל ביתך.

[p. 534] משל למה הדבר דומה. למלך שנתן פקדון לשלשה בני אדם. האחד שמר את הפקדון השני אבד את הפקדון לגמרי השלישי טנף את הפקדון ונתן ממנו לאחר לשמרו. לימים בא המלך לתבוע פקדונו. אותו ששמר הפקדון שבחו המלך ועשאו [נט ט"ג] נאמן ביתו. השני שאבד את הפקדון האבידו [p. 535] מן העולם וצוה שלא יהיה לו שם ושארית. השלישי שטנף את הפקדון והניח ממנו לאחר אמר המלך הניחו לזה עד שנראה האחר היאך יעשה ממה שהניח זה בידו. ובין כך לא יצא מבית המלך. זכה האחר יצא זה לחירות. לא זכה אמר המלך תנו לזה עונש על שטנף את הפקדון וישאר הפקדון שלו.

רב הונא אמר כיון דעאל עאל.

ואי טנף את הפקדון ולא הניח ביד אחר לשמרו מוציאין אותו מבית המלך עד שיבא אחר ויתקן מה שטנף זה, והפקדון מוציאין אותו מידו של זה ונותנין אותו לזה שתיקנו.

רבי חייא אמר כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. כיון דאמר נשמת חיים אמאי ויהי האדם לנפש חיה. אלא ע"מ כן נתן הקב"ה נשמה באדם שיהיה לנפש חיה. במערבא קורין ליולדת חיה.

[p. 536] ותו אלהים אפיק זינין לזיניה והיא הנשמה והנשמה היא מתחלקת ומתרבה בגוף בעוד שהיא בגוף וכיון שיוצאה מהגוף מתרבה ביותר ומשגת מה שלא תוכל להשיג בעודה בגוף. ותכף שנפרדת מהגוף רוצה להדבק באלהים ובגין דלא אפיקת גופא דהוא זיניה כמה דאפיק אלהים נשמתא דהוא זיניה לא מתקבלת וחוזרת ושואפת עד שתכנס בגוף אחר כדי לקיים זרע ולשוב להדבק בגוף הטהור והזך והנקי. ומי שלא הניח בנים לא מזדקק ביה הה"ד באות נפשה שאפה רוח.

רבי שמעון אמר האי מאן דלא אשתאר בתריה גזעין לשרשא נשמתיה אשתיצי מן ההוא דמיונא דכליל כל דמיונין עד דמתגלגלא ואיתורקת ממאנא למאנא כמד"א (ירמיה מח:11) ולא הורק מכלי אל כלי. מאי תקנתיה. כתיב ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו.

רבי יהודה אמר מתגלגלת עד די תשכח מאנא דכשרא לאתתקנא. ואי ההוא פרוקא לא הוי קוזטיפא דבודיטא אתבר. ועל האי אתקרי ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו, [p. 537] ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי.

הילכך א"ר אבא כתיב בצלם אלהים עשה את האדם. מה שמא דא אפיק זינין לזיניה כך בעי ב"נ לאפקא זינין לזיניה.