מדרש הנעלם, רות

[זהר חדש, עה ט“א] [p. 26] ויהי בימי שפוט השופטים. רבנן פתרי קרא דכתיב (איוב לח:7) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. מאן ככבי בקר, אינון מלאכין קדישין דשלטין ביממא. מאן בני אלהים, אינון מלאכין דשלטין בליליא.

בא וראה, כל מה שברא הקב“ה לא ברא אלא ליקרא דיליה, שנאמר (ישעי’ מג:7) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. הקב“ה ברא בר נש בעלמא ויהיב ביה שמיה יהוה. ו’ נקראת רוח, ה’ נקראת נפש, יה, ה’ נקראת נשמתא, י’ נשמתא לנשמתא. וקראם י“ה, אב ואם. ו“ה בן ובת.

[p. 27] ובדוגמא דברא רוח ונפשא דקדישא, כך ברא רוח ונפשא מסטרא דשמאלא. ובדוגמא דיהא היין בשמריו, כך הרוח והנפש השכלית על רוח ונפש הבהמית. ולמה נקראת בהמית, שהוא מסטרא דשמאלא ונחש, דאינון דכר ונוקבא. ועל דא אמר שלמה בחכמתו (קהל’ ג:21) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ.

ולסטרא דמסאבו לא יהיב קב“ה שמא דיליה, שנאמר (ישעי’ מב:8) אני יי הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. אני, רמז למה שנאמר (ויקרא כו:28) ויסרתי [p. 28] אתכם אף אני. יי’, רמז למדת הרחמים. מהו לאחר לא אתן. שנאמר לא תשתחוה לאל אחר, דהוא מסטרא דמסאבאו טמא.

 

פתח רבי ואמר ברזא דידוד. י’ אקרי בדוגמא דא אלימלך. ה’ אתקרי בדוגמא דא נעמי. ולמה נקראת שמה נעמי, שנאמר ויהי נועם יי’ אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה וכו’. ו“ה, כדוגמא דא רות ובעלה. רות, הפכה לשמה [עה ט“ב] תור, שנאמר ותור וגוזל. [p. 29] נעמי שנקראת נשמתא שנ’, יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה.

פתח ר’ ואמ’ מהו דאמ’ ומעשה ידינו כוננה עלינו.

אמר ליה, דא עובדא דיעבד בר נש. עובדין טבין יתבן עליה יהוה, ואי לא, יסתלק מינה, שנאמר (משלי יד:1) חכמת נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה. חכמת נשים, הם נשמתא ונפשא. ואולת, נפשא דשמאלא שנקראת ערפה.

פתח ואמר, מה הוא דאמר הראיני את מראיך. כד יתעביד בר נש מטיפה מגופא דבשרא בשלייתא דאמיה, כמה דאתרבי יעול קב“ה ביה זעיר זעיר רוחא ונפשא. ונר יתבת על רישיה בליליא, שנאמר (איוב כט:3) בהילו נרו עלי ראשי. ועמודא דנהורא ביממא, שנאמר ויסע עמוד הענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. ונאמר כי נר מצוה ותורה אור. ואולפי ליה כל אורייתא ואולפי ליה כל פיקודוי.

[p. 30] וימרון ליה, חזי דדין הוא דרך עקלתון דאיתקרי לילה, ובאתרא הדין יעלון כל נפשתא דאינשא, שנאמר (איוב ג:19) קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו. ואחזו ליה, בעמודא דאישתא דהיא על רישיה, כמה דובין ואריין ומלאכי חבלה דיתבן תמן, וכלבא תמן. על דא אמר דוד (תהלים כב:21) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ודין אתרא הוא חושך ומלאכי חבלה קרון להון לילות, ועל דא אמר מפחד בלילות.

[p. 31] וימרון, אם תזכה למצות כל מצוה ומצוה [עה ט“ג] יעבדון לך מלאך טוב. וכל עידן דתיעול באתרא הדין ותזכה למצות יימרון סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי ולא ישלטון עליך. ובדוגמא דא, ביומא, אם תזכה לאורייתא כל אות ואות יהיה מלאך דיעזרך באתרא הדין. ואורייתא, דאקרי אורחא, ימהך באורחא הדין דלא ישלטון עלך, ועל דא אמר לנחותם הדרך.

ובתר כן יחזון ליה גינתא דעדן וכל חלק וחלק שיש לצדיק בפני עצמו, ומשביע לה שתקיים כל התורה.

[p. 32] ובתר כן יימרון ליה, ויאמר יי’ אל אברם לך לך וגו’ ואעשך לגוי גדול וכו’ ואברכה מברכיך וכו’. ויאמר יי’ אל אברם, דא נשמתא דהיא אב לרוח ורם לגוף. מארצך, דא גנתא דעדן. וממולדתך, דא בטן דאימא של בשר ודם. ומבית, דא שכינתא. אביך, דא הקב“ה, אין אביך אלא הקב“ה, ואין אמו אלא כנסת ישראל. אל הארץ אשר אראך, זה העולם השפל. ויהבו ליה ז’ ברכאן דאמירן לעיל, מואעשך לגוי גדול עד כל משפחות האדמה ובזרעך.

אם יזכה בר נש ויהיה צדיק והוא ידע שמא דהקב“ה, מה יימרון ליה כל מה אסתלק מעלמא. לא תירא מפחד לילה יפול מצדך אלף וגו’ על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך. מן האבן של דרך עקלתון, שאמרו רגליך על שחל ופתן תדרוך עד כי ידע שמי.

[p. 33] ואם בר נש לא יזכה לאורייתא ולעובדין טבן, כד יסתלק בר נש מעלמא יעול באורחא חשוכא דאמרנא, ואזדעזעו כל מאן דאית בההוא אתר, ויימרון הזאת נעמי, דאזלת באתרא הדין מלייא מכל טובא, מלייא מאורייתא. עמוד הענן דנהר לה באתרא הדין למיהך ביממא, ועמודא דאישתא למהך לה למיזל באתרא הדין בליליא, ועם בעלה, נשמתא לנשמתא.

אתיבא איהי ואמרה, אל תקראן לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי לי מאד. דאעל לי בגופא בישא. אני מלאה הלכתי באתרא הדין, וריקם השיבני יי’. בההיא שעתא אמרה שובנה בנותי וגו’, שנאמר ותאמר נעמי לכלותיה שובנה בנותי. אתיבת רות, נפשתא קדישא, ואמרת, שנ’ ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמ’ עמי ואלהיך אלהי.

ערפה, נפשתא דהיא מסטרא דשמאלא, אזלת לגופא ואתאבלת עליה, שנאמר (איוב יד:22) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וכל זמן דאתאבל עליה, אמר הגוף לנפש הבהמית, בשביל האכילה והשתייה שנתת לי הנשמה בצער גדול, ובלא תורה ובלא מצות. טול מה שנתת לי.

 

[p. 34] אמר רבי אשרי משכיל אל דל וגו’. מהו דל, איש נסתר. ויאמר למה לא תתן לי, וכי יותר אני רשע על אדם שבעולם. ויעשה מלחמה. מה אמר הפסוק, דכתיב (ישעי’ כז:5) או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. [עה ט“ד] מעוזי, זה הדל. אמר הקב“ה אין דנין את האדם לפי צערו.

אמר רבי תנחום להקב“ה אמר איוב מקרא זה בשעתא דהוה איוב לפי צערו. מה אמ’, (איוב כג:3-4) מי יתן ידעתי ואמצאהו כו’ אערכה לפניו משפט, עד שהטיח איוב דברים כלפי מעלה. ותו לא, והלא בכמה מקומות כפר בתחיית המתים והטיח דברים וסקל איקונין של מלך.

[p. 35] אלא אמר רבי נהוראי בההיא שעתא אמר המקטרג לפני הקב“ה, איוב שאמרת עליו איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע, הרי כפר בתחיית המתים והטיח דברים וסקל איקונין של מלך. א“ל הקב“ה, איוב לא בדעת ידבר.

בשעה שהתוכח איוב עם הקב“ה מה הוה א“ל, (שם י:3) הטוב לך כי תעשוק. וכי הוא טוב זה העושק שתעשה לי. אבי ואמי יעשוני הגוף, ואת אתעבידת אריס עמהון ויהבת בי נשמתא. ואמרת למקטרג, גע ידך בכל אשר לו אך את נפשו שמור. וכי הוא טוב זה העושק שתעשה לי כי תמאס יגיע כפיך.

[עה ט“ג] והיינו דאמר רבי נהוראי מ“ד או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. וכי עם מי יש לו קטטה לקב“ה, והלא השלום שלו ועושה שלום במרומיו. [p. 36] אלא שהעני בשעה שרואה עצמו בדוחק הוא עושה מריבה כלפי מעלה. והמחזיק ידו של עני ועושה עמו צדקה הוא עושה שלום בין העני ובין הב“ה, והעני חוזר ומבקש מחילה מהקב“ה. מי גרם זה השלום. אותו [עה ט“ד] שהחזיק בידו של עני, ההוא דאמ’ או יחזיק במעוזי, לפי שאין הקב“ה דן את העני.

איוב הכי נמי. וכיון שבא להקב“ה ונתווכח עמו מה אמר, (שם מ:5) אחת דברתי ולא אענה ושתים ולא אוסיף. אסכר פומיה קמי דיינא.

רבי פדת אמר כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. כי לא דברתם נכונה לא כתי’ אלא אלי לא דברתם נכונה. הוא עמד וצדק את הדין ובקש על עצמו על מה שאמר, והם לא בקשו על עצמם על מה שטעו במענה לשונם.

רבי יהושע דסכנין בשם רבי יהודה אמר כל החושד בכשרים ראוי ללקות בצרעת דכתיב אשר נואלנו ואשר חטאנו, וכתיב אל נא תהי כמת. חבריו של איוב חשדוהו במה שלא היה בו ולא בקשו על נפשם עד שביקש איוב עליהם רחמים. והקב“ה הודיע להם במה שחשדוהו ולפיכך ואיוב עבדי יתפלל עליכם.

[p. 37] רבי יוסי בן קסמא אמ’ (שם מב:8) כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה. מאי נבלה, זו צרעת דכתיב ואביה ירוק ירק בפניה, ומתרגם מנבל ינבל באנפהא.

בא וראה כשנגלה הקב“ה אל איוב מה כתיב, ויען יי’ את איוב מן הסערה. רבי יוסי בר חלפתא אמר השיב לו על מה שאמר דכתי’ אשר בסערה ישופני. אמר איוב רבש“ע, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך שמי ותחשבני לאויב לך. לפיכך השיבו מן הסערה.

[p. 38] רבנן אמ’ מההוא צערא של שטן שהסעיר גופו של איוב. ומנלן דאיקרי סערה, דכתיב רוח סערה עושה דברו, שאין רשות לעשות שום דבר אלא במאמרו של הקב“ה.

רבי בון אומר כתיב בשי“ן וכת’ בסמ“ך. כתי’ בשי“ן אשר בשערה ישופני, וכתיב בסמך דכתיב מן הסערה. כתיב בשי“ן אשר בשערה וכתיב התם לשעירים אשר הם זונים אחריהם.

והאי דכתיב בשערה, רבי רחומאי אמר פעם זכר ופעם נקיבה, [עו ט“א] דכתיב וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. בסמך דכתיב מן הסערה. מ“ט, שמסעיר גופו של אדם.

והא כתיב ויעל אליהו בסערה השמים. רבי נחמיה ורבי יודאי אמרי [p. 39] כשהעלה הקב“ה אליהו למרום עמד מלאך המות כנגדו. אמר ליה הקב“ה ע“מ כך בראתי שמים שיעלה אליהו לשם. אמר ליה מלאך המות, רבש“ע, עכשיו יהיה פתחון פה לבריות. אמר ליה הקב“ה, אין זה כשאר כל הבריות ויכול הוא להעביר אותך מן העולם ואינך יודע כחו. אמר ליה, רבש“ע, תן לי רשות וארד אליו. אמר ליה רד, מיד ירד. כיון שראה אותו אליהו, המאיכו תחתיו וביקש להעבירו מן העולם ולא נתן לו רשות. כפף אותו תחתיו ועלה למרום, דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים.

כיון שנגלה הקב“ה לאיוב בההוא סערה נגלה אליו, דכתיב מנ הסערה. הנו“ן כפופה ולא פשוטה. כפף אותו הקב“ה כנחש הולך על גחון, ודבר עמו. מה אמר ליה לאיוב. (שם לח:1) איפה היית ביסדי ארץ. מיד שתק ולא יכול לעמוד בתוכחתו, להורות שמעשיו של הקב“ה באמת.

 

[p. 40] רבי אלכסנדרי פתח ואמ’ ברן יחד כוכבי בקר. כוכבים שבמרום שולטים בלילה חוץ מאותן ששולטין בבקר, וכלן משבחין ומפארין ההוא דאמר ברן יחד כוכבי בקר, ולא כוכבי לילה, אע“פ שממשלתן כרגע.

(שם) ויריעו כל בני אלהי’. אמאי ויריעו, אמר רבי אלכסנדרי בשעה שעולה עמוד השחר אותן בני אלהים מריעין בתרועה. וכל אותן המלאכים והכוכבים הממונים בלילה מעבירין אותם ממקומם ושולטים מלאכים אחרים במקומם, להיותם ממונים ביום.

רבי חסדאי אומר כוכב אחד יש ברקיע והקב“ה מוציאו ממקומו וסילון שמו. והוא מכניס ומוציא שאר הכוכבים ומשמש כל הלילה. כיון שאותן כוכבי בוקר שולטין, נגנז ונבלע במקומו.

אמר רבי שמואל כתיב (שם ט:6) המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון. כד הקב“ה בעי למרגז על עלמא ולארעשא סמכוהי, לא ארעיש ליה אלא ממקומו. מאן מקומו, דא נקודה דציון.

רבי רחומאי אומר מציון הושתת העולם, דכתיב מזמור לאסף אל אלהים יי’ דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. וכתיב (תהלים נ:1) מציון מכלל יופי אלהים הופיע.

[p. 41] ואמר רבי שמלאי, כד ברא הקב“ה את עלמא, אעיל נהורא בנהורא ואלביש דא בדא וברא שמים, דכתיב (שם קד:2) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. והאי אור אקרי אור לבושו, אור קדמאה דאתלבש ביה הקב“ה. וההוא אור אתפשט בהוד והדר ואיברי עלמא.

 

רבי חידקא אמר כשהטיל הקב“ה השלג וזרק לתוך המים מתחת כסא כבודו, נטל כשיעור שעלו. [p. 42] רבי יודאי אמר כשיעור של זרת נטל, וזרק לתוך המים, דכתיב (ישעי’ מ:12) וכל בשליש עפר הארץ, וכתיב (איוב לז:6) כי לשלג יאמר הוי ארץ.

ומתחת המים נקפא מקום אחד בתחילה באמצע, [עו ט“ב] וההיא נקודה איהי מקומו של עולם, ומשם נתפשטה הארץ לכל רוחותיה. רבי חדקא אמר כעין ברייתו של אדם.

בשעה שנקפאה הארץ מתחת המים מה כתיב, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. כיון שראו המים היבשה, היו עולים ונגבהים לכסותה כבראשונה עד שגער בהם הקב“ה ונסו, דכתיב (תהלים קד:7) מן גערתך ינוסון.

ואע“פ שהיו נסין, לא היו משתככין. מאי טעמא, מפני שהיו מכסין עליה בתחילה, ועכשיו נסין מפניה. מה עשה הקב“ה. נטל כמין צרור של חרש, וחקק בו שמו של ע“ב שמות, והשליך לתוך המים, ועמדו מיד ונשתככו.

[p. 43] ובאיזה מקום עמדו, בציון, ומשמע דכתיב מציון מכלל יופי, זה שמו של הקב“ה. וכשהארץ מתמוטטת, אינה מתמוטטת אלא ממקום זה, שהוא מקום העולם.

[p. 44] רבי פדת אומר הנשבע באמת בשמו של הקב“ה, צרור זה שחתום בו שמו מסתלק למעלה בחדוה ומתקיים בו, והעולם מתקיים. והנשבע לשקר, אותו חותם עולה ומסתלק, ורואה שהוא שוא. ואז העולם מתמוטט ורוצה לחזור ותוהו ובוהו. שאין העולם מתקיים אלא על שמו החתום באמת. ועל דא כתיב לא תשא את שם יי’ אלהיך לשוא.

רבי חזקיה בר’ יהודה אומר מקום כל העולם והיא נקודה אחת. כעין זה, בכי“מ, ממקומו הוא ברוך. ואי זה מקומו, הוי אומ’ זו נקודה אחת, אשר עליה עומד הכל, והכבוד אינו ברוך אלא ממקומו.

מאי ועמודיה יתפלצון, רבי פרחיא אומר אלו עמודים סמכין, דקיומא דעלמא עלייהו. וכמה אינון, ז’, דכתיב (משלי ט:1) חצבה עמודיה שבעה. יסוד דאינון סמכין צדיק אחד, דכתיב (שם י:25) וצדיק יסוד עולם. עמוד לא כתיב אלא יסוד, יסודא דכולא קיימין עליה.

[p. 45] כנגד זה שבעה רקיעין הן ושבעה כוכבים רצין וחוזרין הן. שבעה ארצות, שבעה ימים, שבעה תהומות, וכולם תלוים במאמר ההוא, שנאמר (עמוס ט:6) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה הקרא למי הים וישפכם על פני הארץ יי’ שמו. הבונה בשמים מעלותיו, הם ז’ ספירות, מעלות גדולות, עמודים חקוקים בשמו הגדול, וכלם תלוים במאמר אחד, והם שמים העליונים.

ושבע ארצות קדושות שמזדווגין עמהן, ולא אית בהון פירודא, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום הששי, עד יום השביעי, שנאמר כי ששת ימים עשה יי’.

[p. 46] וכנגדם שבעה עמודים חקוקים, שהם תלוים בשמים, ואינון שני עשר שבטים דאינון תלויין ממדת יעקב הנקרא שמים, שנאמר ואתה תשמע השמים מכון שבתך, שנ’ שמע ישראל וגו’.

רבי רחומאי אומר השבעה עליונים הם שמו של הקב“ה. ואגודתו על ארץ יסדה. מאי אגודתו, הם שבע מעלות למטה מהם, שעומדים על העולם ומנהיגים אותה. על ארץ, זו ארץ התחתונה. יסדה, זו ארץ העליונה, הנקראת בינה, והיא תלויה בחכמה. ומאי איהו, תבל, שנאמר (ירמי’ י:12) מכין תבל בחכמתו.

(עמוס ט:6) הקורא למי הים, ים אחד והן שבעה. רבי כרוספדאי אומר הלא ים אחד בעולם הוא. [p. 47] א“ר רחומאי [עו ט“ג] ימים כתיב, דכתיב ולמקוה המים קרא ימים. וכולן נכנסין בים הגדול, והם שבעה, וכולם נכנסים בו, זה למטה מזה עד התהום. עד שתמצא ים הגדול שבעה זה על זה, וכולם תלוים במאמר.

אמר רבי שמלאי אימתי העולם מתמוטט. בשעה שהקב“ה מביט ורואה בו, שנאמר (תהלים יד:2) יי’ משמים השקיף על בני אדם וגו’.

 

רבי נהוראי ורבי יצחק קמו בנהורא כד נהר יממא למיהך באורחא. עד לא נפקי, זקף עינוהי רבי נהוראי חמא בכוכבי בקר דקא מרתתי. אמר ליה לר’ יצחק, חזי אינון כוכביא דקא מרתתי בדחילא דמריהון. השתא מטי זמנייהו לזמרא בגין דאינון בני אלהים קיימו עלייהו.

וכד מסיימו שאר חיילין דקא משבחין בליליא, אינון בני אלהים תוקעין תרועה ומתכנסין כל משריין דשלטין בליליא לאתרייהו. כדין אינון כוכביא דשלטין ביממא, בצפרא מרתתין ודחלי, וסלקי שירתא. והשתא מטא זמנייהו לשבחא למרייהו, בזמנא דא דשמעין ההיא תרועה, דכתיב (איוב לח:7) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים.

אקדימו ואזלו, והוה נהיר יממא. כד נפק שמשא ואתגלי לעלמא, אמר ליה רבי יצחק לרבי נהוראי, תווהנא כד אסתכלנא בשמשא. דכי נפק נפיק סומקא, ולבתר הכי אתהדר חוורא. אמאי.

[p. 48] ודאי אדכרנא מלה דאמר רבי יוסי בן שלום אמר רבי יצחק בן יהודא, שמשא כד נפיק נפיק בתוקפא כגיבר תקיף, ובקע תליסר משקופי חלוני דרקיעא. ולית בכל אינון כוכבי שמיא ומזלי דאיקרי גבור כשמש.

מה גבורה עביד, אלא כד סיים יממא ועאל ליליא, אסתתמן כל אינון כוין ומשקופין דרקיעא. בשעתא דאתי יממא ושמשא נפק, אתעטר ואתגליף באתוון דרזא דשמא קדישא. ובתוקפא ובחילא דיליה בטש בכל אינון רקיעין, ובקע בכל אינון חלונין, ואתתוקדו שלהובוי, ופתח לון ונפק לבר.

ומנ“ל דאתקרי גבור, דכתיב (תהלים יט:6) ישיש כגבור לרוץ אורח. וכתיב (שופטים ה:31) כצאת השמש בגבורתו. כגבור שנכנס למלחמה ונוצח הוא אדום, כשינוח חוזר לגוונו הראשון. כך השמש כשיוצא נדלקים בו שלהבותיו והוא אדום מרוב גבורתו, ואח“כ חוזר לגוון הראשון.

[p. 49] אזלו. כד מטו חד בי חקל, אמר רבי יצחק, לימא מר מאינון מילין דמעלייתא.

פתח ואמר שמע ישראל יי’ אלהינו יי’ אחד. האי קרא תינח בשעתא דאמרו בנין דיעקב לאבוהון או משה לישראל, אבל השתא כ“ע אמרי שמע ישראל, למאן ישראל אמרין.

אלא הא תנינא יעקב אבינו לא מת, והקב“ה חתים ליה גו כורסא יקריה, למהוי תדיר סהדא על בנוי דקא מיחדי שמיה בכל יומא תרין זמני. וכד אינון מיחדין שמיה דקב“ה, אמרי שמע ישראל, סהיד עלן דאנן מיחדי שמיה דקב“ה כדקא חזי.

[p. 50] בההוא שעתא נטלי ליה ליעקב בארבע גדפין פרישן לארבע סיטרי עלמא, וסלקי ליה לקמי קדישא עילאה, ומברך ליה בשבע ברכאן. פתח ואמר, זכאה איהו אבא דזרעא דא אוליד בארעא. זכאין אינון בנין דקא מעטרין לאבוהון הכי. בההיא שעתא כל חילי דשמיא פתחי ואמרי, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ויעקב מתעטר בתליסר נהרא אפרסמונא דכיא, וקאים תדיר, כקרתא מקפא שור, על בנוי, קמיה דקב“ה, ולא שבק דינא תקיפא לשלטא עלייהו. וכל בני עלמא [עו ט“ד] לא יכלין לשצאה להון, הה“ד (ישעי’ מד:2) אל תירא עבדי יעקב.

 

[p. 51] פתח רבי ואמר, בדוגמא דאית י“ב שבטים לתתא, דאינון בני יעקב, כך איתא יעקב עילאה בשמיא, ותרי עשר שבטין עילאין. ובדוגמא דמייחדי שמיה דקב“ה ישראל לתתא, כך מייחדי מלאכי קדישין לעילא. וכולא בגוונא דלעילא.

 

פתח רבי ואמר (ישעי’ כט:22) כה אמר יי’ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. וכי יעקב פדה את אברהם, ויעקב לא אברי בעלמא. אלא ת“ח בשעתא דהוו מפלי לאברהם באור כשדים הקב“ה אכניש לפמליא דיליה ואמר שזיבו לאברהם מקדם יקרא דיליה. אמרו להקב“ה הא יפוק מיניה ישמעאל.

[p. 52] אמר הקב“ה הא יפוק מיניה יצחק.

אמרו ליה הא יפוק מיניה עשו.

אמר הקב“ה הא יפוק מיניה יעקב.

אמרו הא ודאי בזכות יעקב ישתזיב. ועל דא אמר אשר פדה את אברהם, דבזכותיה אישתזיב אברהם.

אמר רבי בשעה דכפיתו לחנניה מישאל ועזריה דינפלון לגו אתון נורא יקידתא, חנניה אמר יי’ לי לא אירא מה יעשה לי אדם. מישאל אמר (ירמי’ ל:10-11) ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני נאם יי’. עזריה אמר שמע ישראל וגו’.

אמר הקב“ה (ישעי’ מד:5) זה יאמר ליי’ אני. זה שאמר יי’ לי לא אירא, זה חנניה. וזה יקרא בשם יעקב, זה מישאל שאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב. ובשם ישראל יכנה, זה עזריה שאמר שמע ישראל וכו’. לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו.

ולמה לא הוה דניאל בהון. אלא דניאל לימדינהו בלטשצר בשום אל שלו שנאמר (דניאל ד:5) בלטשאצר רב חכימייא. וקב“ה אמר לצלם תשרפון באש. אזל ולא הוה עמהון.

[p. 53] מה ראו חנניה מישאל ועזריה דנפלו בנורא. אלא אמרו צפרדעים מפלין גופהון בנורא בשביל דאבאישו למצראי במאמר דהקב“ה. על אחת כמה וכמה בשביל יקרא דמארנא.

 

אמר רבי נהוראי נעבר מארחא ונסלק לטורא ונשתדל באורייתא ולא נדמוך.

עד דהוו יתבי ומשתדלי באורייתא דא עם דא, שמעו חד קלא דהוה אמר עילאין קומו. תתאין דמיכין דשנתא בחוריהון איתערו. הא הקב“ה בעי למרגז עלמא ואינון סמכין [p. 54] קיימין דעלמא סמיך עליהון מרתתי. קל בכייא דחד עוזלא דאילתא דקא בכייא על חד ארייא, דאיתרשים תדירא בכורסייא קדישא.

אמר רבי נהוראי לרבי יצחק שמעת מידי.

אמר שמענא, ועל דא אמינא שמעתי ותרגז בטני.

אמר ר’ נהוראי ודאי הקב“ה בעי למידן עלמא דיליה, ועד לא יתעבד דינא הא קלא איתער ואכריז תדיר בעלמא. ודאי רמי דרמין יסתלקון השתא בעלמא. וכולא בריר לן בר האי דאמר קל בכיי’ דחד עוזלא דאילתא דקא בכי על חד ארייא, לא ידענא מאי איהו.

אמר רבי נחמיה לא ידעו לפום שעתא ליומין זעירין איתגלי בעלמא. ומאי איהו, בכייא דרבי ישמעאל בן אלישע כ“ג, דבכה על רישיה דרבן שמעון בן גמליאל, דההיא בכייא לא אתעבר מכורסיא דמלכא עד דיעביד הקב“ה נוקמין בשאר עמין.

[p. 55] אמר רבי רחומאי בא וראה בשעה שהקב“ה דן את העולם למי [עז ט“א] דן תחלה. לגדולי הדור דן תחלה ואח“כ דן את העולם. מנלן, מהכא דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ.

רבי יוסי בר יהודה אמר מהכא (מ“א ח:59) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל, משפט עבדו תחלה ואח“כ משפט עמו ישראל.

 

וילך איש מבית לחם יהודה. רבי יהודה ורבנן דאמרי בזמן שהדין בא לעיר יסלק אדם עצמו מאותה עיר, שכיון שניתן רשות למלאך המשחית אינו חושש לכל אדם. ואיש שפגע בו יש לו רשות להזיקו. כיון שראה אלימלך שהדין בא [p. 56] לעולם מיד ברח להסתלק מן הדין. ועם כל דא לא ברח ממנו.

רבי יהושע אמר מה כתיב בשונמית. (מ“ב ד:13) ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. מכאן צריך אדם להכניס ראשו לתוך רבים ולא יהא נרשם לבד.

מה כתיב בתחלה, וילך איש סתם, רצה להחביא ולהסתיר עצמו שלא יכירו בו. מי הכירו, מדת הדין ואמר ושם האיש אלימלך, אדם ניכר ונרשם הוא להסתר, אינו ראוי להחביא. ולא איהו דא אלימלך פרנסא דעמא. ולא איהו דא אלימלך דהוה סתים עינוי מעובדי עמא.

[p. 57] רבי פרחיא אמר באותה שעה היה הקב“ה דן את העולם ובית דין שלמעלה עומד, והקב“ה היה מסתירו ואומר וילך איש סתם. עמדה מדת הדין והזכירו ושם האיש אלימלך. מיד נגזר עליו הדין ועל בניו. מה כתיב וימת אלימלך וגו’.

[p. 58] רבי יהודה אמר אלימלך מה הוה ידע. אלא כיון שראה שהדור מבזין בגדוליהן אמר ודאי אלך מכאן ולא אהיה נתפס בתוכם. ואלימלך גדול הדור היה, והיה יכולת בידו למחות בהם והלך משם וברח. ולפיכך נזכר שמו ונענש.

ויהי בימי שפוט השופטים. רבי יהושע אמר כל מקום שנאמר ויהי בימי לשון צער הוא. אלימלך הוא היה כדוגמת מלך. כיון שהכיר בדבר השמיט עצמו מישראל והלך לגור בין האומות, דסבר שלא נידון ביניהון. מדת הדין עמדה והזכירו ונתפש.

 

בימי שפוט השופטים. רבי חלקיה בר אליעזר פתח קרא דכתיב (ירמי’ לא:3) מרחוק יי’ נראה לי וגו’. כשהקב“ה מדבר עם הנביאים אינו נגלה אליהם אלא מרחוק, ועל כן רואים דמות דברים, כאדם העומד [p. 59] ממרחק, חוץ ממשה. דאמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא מתוך אספקלריא שאינה מאירה, משה מתוך אספקלריא המאירה. שאר הנביאים מרחוק ומשה מקרוב שנאמר לא כן עבדי משה וגו’, מהימנא בבית מלכא קריב הוא למלכא.

[p. 60] ואי תימא כל הנביאים נתנבאו מרחוק, אין אהבתו של מקום עליהם. והכתיב ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

אמ’ ר’ יש רחוק ונתקרב וקרוב ונתרחק. יש רחוק ונתקרב דכתי’ ממרחק תביא לחמה. קרוב ונתרחק דכתיב מרחוק יי’ נראה לי. זה קרוב לנביאים וזה רחוק למלכות. רבי אלעזר אומר איפכא, קרוב למלכות ורחוק מהנביאים, שרואין דמיונות של מעלה כמין גוף. רבי [עז ט“ב] חלקיה אמר כשרואין הנביאים, בציחצוח כידוע.

 

[p. 61] ויהי בימי. רבי בון כל יומוי הוה בקסרין. יומא חד חמא עמא דסרחי, דהוו מסכני אזלו ולא משגיחין עלייהו. אמר ודאי דינא אתחזי הכא. קם ואזיל ליה.

יומא חד חליש דעתיה, פגע בכפר סיכנין, וכדמוך שמע חד קלא לחד תנינא דלעי ברננא דאורייתא, דאמר כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים.

קן, זה תשובה.

בדרך, זה רחל שנא’ (משלי ד:18) ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. וצדיקים, תרין בנין יוסף ובנימין, והיא נקראת לבנה הולכת כל הלילה ומאיר להם, עד נכון היום, שהוא יעקב.

[p. 62] בכל עץ. כל, דא צדיק חי העולמים.

עץ, דא שכינה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה.

על הארץ, דא ארץ התחתונה.

אפרוחים, דא שנים עשר שבטים דלעילא.

או בצים, דא ישראל דלתתא דאינון כמלבושא דגופא.

והאם רובצת על האפרוחים וכו’ שלח תשלח את האם, שנאמר ובפשעכם שולחה אמכם.

[p. 63] ואת הבנים תקח לך. ארכין רבי בון אודנוי ושמע ההוא קלא דאמר חס על דא, לא אמר ולא כלום. מאן דחס שבק אימא ובנהא ואזיל ליה.

ומה דאימא מתרכא מן הקן דילה, מה היא אומרת. אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי בני לבין האומות. ועל דא ירחם הקב“ה, דהא רחמנא לא אשתכח אלא הכי.

ועל דא שכינה צועקת על בני’. והא כתיב שלח תשלח, תרין שלוחין. אי יהדר על גוזליה גו רחימו דבנהא, שלח אפי’ כמה זמנין, עד דאזל ליה וסתר גוזליה טול בנין טמירין דקוטרא למיטל אגרא. הא רחמנא לא אשתכח אלא הכי.

[p. 64] והארכת ימים, שיאריך רוגז מן ששת ימים שנקראו בנים, יי’ יי’ אל רחום וחנון א“א וגו’.

א“ר חדקא אמר רבי יוסי בן קיסמא אמר רבי שמואל כד ברא הקב“ה עלמא ברא ליה בתלת קיטרין, ואינון חכמה ותבונה ודעת, דכתיב (משלי ג:19-20) יי’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. [p. 65] וכלהו קיטרין בבר נש וקוטרא דהימנא דפקע מינייהו אתפשט בשאר בריין, ובכולהו אית סוכלתנו לפום אורחיה.

האי עופא כד פרח מגוזליה ואשתלח מעל בנהא, מצפצפא ואזלא ולא ידעה לאן אתר מצפצפא אזלא, מנדרא למיבד גרמה. הקב“ה דכתיב ביה ורחמיו על כל מעשיו, אפילו יתושא זעירא בעלמא, רחמין דיליה על כלא.

ההוא דממנא על עופא איתער לגבי הקב“ה והקב“ה אתער על בנוי. כדין קלא נפקא ואמרה (שם כז:8) כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. כדין איהו אתער על כל אינון דאזלי, מנדדי מאתר לאתר ומדוך לדוך אחרא, תבירי לבא תבירי חילי. ואיתער רחמי על כל עלמין וחס עלייהו, ושביק חובי דמנדדן מאתרייהו וחס עלייהו ועל כל עלמא.

אמר הקב“ה אשרי צפורא לבר והיא איתערת רחמין על כל עלמא. מאן גרים למיחס על עלמא ולאיתער רחמין עלייהו. ההוא בר נש דשלח ההוא ציפור לצערה בתרין גוונין. הכי אתער הקב“ה ואתמלי רחמין [עז ט“ג] על כל אינון מארי דצערא ועל כל אינון דמנדדי מדוכתייהו. ובג“כ אגריה דהאי בר נש מה כתיב [p. 66] למען ייטב לך והארכת ימים.

ר’ בון קם על רגלוהי וחדי ואמר, בריך רחמנא דשמענא להאי קלא. ואלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא דיי.

אהדר ההוא קלא כמלקדמין. פתח ואמר (תהלים קד:24) מה רבו מעשיך יי’ כולם בחכמה עשית וגו’. כל עלמא לא איתון אלא בחכמה, ובר נש אתמלי בכולא. שאר בריין בטופסא דחכמתא דאשתאר בבר נש. ואע“ג דכולהו בריין הכי, לא הוה בריה קליל למירדף בתר עובדא דבר נש כעופא. בר נש בני בניין לדיוריה, עופא בני בניין לדיוריה. עופא אתיא מזוני לבניה, בר נש אתיא מזוני לבניה. בר נש אסי למרעין, עופא אסי בעשבא למסי למרעין. בר נש אומנא ועביד ארבין בימא, עופא נטל גוזלא ואתקין ליה, ואזל ביה על ימא. בר נש משבח ומרומם למלכא עילאה, עופא מצפצפא ומשבחא למריה כולא.

ובג“כ למען ייטב לך. אטיב לך לא כתיב, אלא ייטב לך, ההוא שלוחא דציפורא דתשלח דאתער רחמין על עלמא לאוטיב לך.

רבי בון קם ואזיל גביה, ואשכח דהוא רבי ינאי סבא דמן חבריא. עאל גבוי ונשיק ליה [p. 67] ברישא. אמר כמה דמנחמת לבאי כך ינחם לך הקב“ה. יתיבו כחדא.

 

פתח ההוא סבא ואמר ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. בזמן שהקב“ה דן את העולם למי דן תחלה. לאותם שהם דנין את העולם. הם דנין את העולם. מי דן להם, הקב“ה. מפני קלקול הדין רעב בא לעולם.

בכל זמן אינו בא אלא בעון ראשי העם, כי הא דאמר רבי יודאי, (משלי יג:23) רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט. כשיש סיפוק אוכל בעולם, ניר ראשים הם זורעים ואוכלים לשובע. וכשאין אוכל בעולם, יש נספה בלא משפט. יש מי שעומד בשלוה ונספה מן העולם. על איזה עון, על עון שמקלקלים את הדין ואת המשפט ומעוותין אותו.

ואי תימא אם הגדולים חוטאים בלא משפט שלא עשו משפט בעולם, הקב“ה בא להרוג העניים בשבילם. אלא העניים הם כליו של הקב“ה, והם קרובים אליו. וכשהרעב בא לעולם [p. 68] הם צועקים אליו והקב“ה שומע להם ומעיין על העולם. ודן לאותן שגרמו צער זה על העניים, ונספים מן העולם קודם זמנם, כדכתי’ כי אם צעק יצעק אלי גו’ ושמעתי כי חנון אני. וכתי’ וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וגו’.

בודאי באותו זמן יש נספה, ומסתלק מן העולם קודם זמנו. בלא משפט, על שלא הוציאו המשפט לאורה, ועל שעוותו, וקילקלו המשפט. דאמר ר’ יודן כל דיין שאינו מחמיר את הדין, מחמירין את דינו מלמעלה, ומסתלק מן העולם קודם זמנו. הה“ד יש נספה בלא משפט.

יש מי שדן את הדין לאמיתו ומקבל שכר עליו מאת הקב“ה. הדן דין לאמיתו ונתפש כגון דיין שמדקדק דקדוקים לזכות לרשע דתניא בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה. או מפני שהזמן גורם והדיין מסלק עצמו ומלהענישו ומדקדק בענין הדין למצוא פתח לזכות אותו מן הדין ממש והוא דין, כשהקב“ה דן את העולם אותו הדיין נתפס עליו ומסתלק מן העולם קודם זמנו. ואם לאו עליו הכתוב אומר (איוב יח:19) לא נין לו ולא נכד בעמו. כשעצמו אינו נתפס נתפס זרעו.

יש מי שאינו דן את הדין לאמתו ומקבל עליו שכר כגון אבא שראה מחבר לאשת איש ומחבקה ומנשקה אפיק לו לקולפין וקטיל לון לאו דבני הריגה נינהו [p. 69] אלא לעשות סייג לתורה. דלא לימא דיינא אפיק לון בדין תורה וסגי לי. אלא דיינא דלא עביד סייג לתורה אין לו סייג בעולם הזה ובעולם הבא. סייג שלו נין ונכד ועצור ועזוב האי בעולם הזה. [עז ט“ד] ובעולם הבא מעבירין ממנו אותם מעשים טובים שהם סייג לאדם לעולם הבא. כי הא דאמר רבי נורי עשו סייג לתורה בגין דתורכון חיים בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

 

[p. 70] וילך איש בכל מקום שנאמר איש צדיק גדול בדורו שיוכל לעמוד על עצמו ועל אחרים. כענין זה לגנאי איש יודע ציד איש שדה רשע גדול ברשעו קטיל ומקפח בני נשא ולא דחיל.

צדיק גדול בדורו ראוי לעמוד על עצמו ועל אחרים כיון שהיה הרעב מיד ברח. מבית לחם יהודה ממקום סנהדרי גדולה מנביעו דאורייתא דתמן כד“א מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער.

ודא עקר רגלוי מנביעו דאורייתא דבית לחם יהודה לגור בשדי מואב ובגין כך אתענשו. ואנת רבי גלית גרמך באתר דנבעין חברייא מבועי דאורייתא הכא.

אמר בריך רחמנא דשדרני הכא למשמע מילך.

 

[p. 71] רבי בון הוה אזיל יומא חד באורחא, פגע ביה חד ינוקא. א“ל רבי תבעי דאיהך עמך באורחך ואשמש קמך בהאי אורחא.

א“ל זיל. אזל אבתריה.

עד דהוה אזיל פגע ר’ חייא בר אבא ורבי יודא בר’ יוסי. אמרו ליה את בלחודך ולית מאן דטעין בתרך.

אמר לון חד ינוקא דאזיל אבתראי.

אמר רבי חייא כדאי הוית לחוב בעצמך דלית עמך עם מאן דתשתעי במילי דאורייתא.

יתבי בחקלא תחות אילן חד.

[p. 72] פתח ר’ חייא ואמר (משלי ד:18) ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ההולך בדרך צריך להיות עמו מי שידבר עמו בדברי תורה, וכך דרכן של צדיקים.

הולך ואור, הולך ועמו דברי תורה. עד נכו“ן היום, עד שנתתקן עמו השכינה ולא תזוז ממנו. דתנינן בכל מקום שיש דברי תורה שכינה שם, שנא’ בכל מקום אשר אזכיר את שמי וכו’.

פתח רבי יהודה ואמר (שם ג:8) רפאות תהי לשרך וגו’. התורה היא רפואה לאדם, לגוף ולעצמות, בעולם הזה ובעולם הבא, דאמר ר’ נהוראי אמ’ ר’ נחמיה אסוותא לבר נש בהאי עלמא בכל יומא, מאן דקרי ק“ש על תיקוניה.

[p. 73] ואמר ר’ נהוראי בק“ש יש רמ“ח תיבות כמנין רמ“ח אבריו של אדם. והקורא ק“ש כתיקונה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת לעצמו ומתרפא בו, ודא איהו רפאות תהי לשרך.

אדהכי מטא ההוא ינוקא, לאי מאורחא, ויתיב קמייהו. שמע אלין מלין, קם על רגלוהי, ואמר והלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ“ה תיבות.

א“ל רבי חייא תיב בני תיב. אמר בני שמעת בהאי מידי.

א“ל כך שמעתי מאבא דבק“ש רמ“ח תיבות חסר תלת למנין איבריו של אדם. מאי תקנתיה, תקינו דש“צ חוזר שלשה תיבות. ומאי נינהו, אני יי’ אלהיכם כדי להשלים רמ“ח תיבות על [p. 74] הקהל, וכדי שלא יפסיק לאמת לא פחות משלשה ולא יותר משלשה.

[p. 75] אדהכי אתי רבי יהודה בריה דר’ פנחס ויתיב לגבייהו, ואמר להו במאי עסקיתו.

אמרו ליה במילי דק“ש, והכי אמר האי ינוקא.

אמר ודאי הכי הוא והכי אמר ר’ יוחנן בן נורי אמר רבי יוסי בן דורמסקית משמיה דר’ עקיבא חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות וכנגד מנין איבריו של אדם. והא חסרו מהם שלשה למנין איבריו של אדם, תקנו שיהא שליח צבור חוזר ומשלים אותם. ומאי נינהו, יי’ אלהיכם אמת.

בתפלה תקנו ג’ ברכות ראשונות וג’ [עח ט“א] ברכות אחרונות. בקריאת שמע ג’ שמות בראשונה, יי’ אלהינו יי’, ושלשה שמות באחרונה יי’ אלהיכם אמת. וכל האומר ק“ש כהאי גוונא בידוע שאינו ניזוק באותו יום.

וכל האומר ק“ש שלא עם הצבור אינו משלים איבריו מפני שחיסר השלשה תיבות שש“צ חוזר. מאי תקנתיה, יכוון בט“ו ווי“ן דאמת ויציב. [p. 76] ועם כל זה היה קורא עליו אבא (קהלת א:15) מעוות לא יוכל לתקן וגו’. אותן שלשה תיבות שבק“ש שש“צ חוזר אותם לא יכול להימנות אותם לתשלום רמ“ח כשאר הציבור.

אמר לההוא ינוקא אימא קראך.

[מח ט“א] פתח ינוקא ואמר עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. קב“ה [p. 77] בחביבותא דאית ליה עם ישראל, קרא להון עמי מה עשיתי לך. למה עשיתי לך, אלא דתזלין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ותסהידו בי דאנא אחד, הה“ד יי’ אחד.

תסהידו דאנא חד ומתעלה על שמא דמ“ב תיבין, דאינון בפרשת ק“ש מן ואהבת עד והיה. ותעבידו לי חד עלייכו, ואיהו שמא כדוגמא שמא דמ“ב שמהן.

[p. 78] ובשמא דע“ב תיבין דאית בפרשת ק“ש, מן והיה עד ושמתם. ובשמא דחמשין תיבין כחושבן שערי בינה. ובשמא דע“ב, מן ויאמר עד סוף הפרשה.

ואינון ארבע פרשיין עם י“ב תיבין דאית בקריאת שמע עילאין יתעבידו כלהו מאתן וארבעין ותמניא, כחושבן רמ“ח אברים.

וכל אינש דיקרי ק“ש כדקא יאות, כל תיבה ותיבה משפיע בכל אבר ואבר דיליה. ואי איניש לא יקרי ק“ש ביממא ובליליא, כל אבר ואבר דיליה יתמלי מן רוח רעה ומכל מלין ומרעין בישין דעלמא.

אמר ינוקא תלת תיבין אינון דחסרין מן ק“ש מן רמ“ח תיבין, ובמה אשתלימו. אמר אנא שמענא מאבא עם יי’ אלהיכם אמת.

 

[p. 79] פתח סבא דינוקא ואמר (קהלת ט:14-15) עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו’ ומצא בה ילד מסכן חכם וגו’. ת“ח עיר קטנה, דא תיבת נח. ואנשים בה מעט, אלו אשתו ובניו ונשי בניו וחיות ועופות ובהמות. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, זה יצר הרע. ומצא בה איש מסכן וחכם, דא נח, ומלט הוא את העיר בחכמתו.

[פ ט“ג] רבי חסדאי פתח עיר קטנה ואנשים בה מעט. עיר קטנה, כך אמר רבי יוסי משמיה דרבי יצחק דא גופו של אדם. ואנשים בה מעט, אלו האברים. ובא אליה מלך גדול, זה יצר הרע. ומצא בה איש מסכן חכם, זה יצר טוב שהוא מסכן ואין מאזין לו. חכם, שהוא מחכים למאזין לו להנצל מעונשה של גיהנם. ומלט הוא את העיר בחכמתו, זו נשמתו של אדם שלא תחטא לפני בוראה. ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אין זוכר אליו, וישוב האדם לחטוא בההוא [פ ט“ד] יצר הרע.

 

[p. 80] אמר רבי בון ההוא ינוקא דהוה יתיב לגבן, מאי אמר בהאי קרא. אלא הכי פתח עיר קטנה, זו כנסת ישראל שנקראת עיר הקדש, קרתא קדישא לגבי הקב“ה. כד“א אחות לנו קטנה, שנאמר ושם הקטנה רחל. ואנשים בה מעט אלו האבות.

בא אדם הראשון, ירדה עמו שכינה ושרתה בתוכו. חטא אדם הראשון ונסתלקה ממנו. בא נח והורידה לארץ. חטאו דור המבול ונסתלקה מן העולם. בא אברהם והורידה. באו אנשי סדום ונסתלקה.

[p. 81] ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, דא פלוני.

ומצא בה איש מסכן חכם, דא יעקב שבמסכנות היה בזמן שחטאו ישראל ונמנע השפע ממנו ונתפרשה מטרוניתא ממנו.

ומלט הוא את העיר בחכמתו, דא משה.

מהו וסבב אותה שמתעסק פלוני שיחטאו ישראל בגלות בשביל להתעכב המטרוניתא בגלות.

דבר אחר. עיר קטנה, דא ציון. ואנשים בה מעט, אלו ששת ימי בראשית. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, דא פלוני. ומצא בה איש מסכן וחכם, דא דוד שנאמר עני ורוכב על חמור, ונאמר הצדיק אבד. כל זמן שלא יבא עליו השפע אבד. ועליו נאמר ונהר יחרב ויבש.

[p. 82] חמור דא סמאל. וחכם, דא שלמה, ועליו נאמר ומלט הוא את העיר בחכמתו, שיהיה גואלו, ועליו נאמ’ משיח בן דוד. ודא הוא פרוקא מלעילא.

דבר אחר. עיר קטנה, זו תיבת נח. ואנשים בה מעט, אלו נח ואשת נח ובניו. ובא אליה מלך גדול, דא יצר הרע שסיבב לה. ומצא בה איש מסכן חכם, דא נח. ומלט הוא את העיר בחכמתו, דא אברהם שבעבור אברהם שעתיד לבא מילט את התיבה ומלטו נח ובניו.

דבר אחר. עיר קטנה, זו ירושלם שהיא בזמן הזה קטנה וחריבה. ואנשים בה מעט, מעטים הם היהודים שיש בה. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, הוא מלכא מבני עשו,דאתמר עליה בדניאל (דניאל ב:33) דרעוהי די פרזל. מרעע כל אילין תדיק ותרוע. די מלכיא וגו’ תדיק כל אילין מלכוותא. ובזמן שהוא סיבב בירושלם מצא בה איש מסכן חכם,דא משיח ראשון. ומלט הוא את העיר בחכמתו,דא משיח אחרון.

[p. 83] ממה שאמרנו מן שלמה דאתקין שרגא ואנהיר בנהירו. ומילט הוא את העיר בחכמתו, דאיהו אתקין אזנים לתורה. דתנינן עד לא אתא שלמה הות אורייתא כקלחת דלית לה אזנים, ומאן דקרב בהדה איתוקד. כיון דאתא שלמה ועבד לה אזנים ואשתיזבון בני עלמא בעצתיה. יהב בההיא עיר כביכול שזיבותא. ובמה, בחכמתו. וכל דא תיקונא דאתקין ואשתדלותא דאשתדל אבתרה ההוא מסכן, דוד. דלא הוה [פא ט“א] ב“נ דאשתדל אבתרה כדוד מלכא.

ותנינן יאות הוה דוד מלכא לאתקיימא בעלמא מאה שנין, דאלמלא אתקיים איהו מאה שנין איהו הוה מתקן לבוצינא תקונא תקיף דלא אתעדי לעלמין, ולא אתחריב בי מקדשא. אבל כמה גריעו אינון שני דלא אתקיימו.

ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. אדה“ר, דיהיב ליה משנוי רק ע’ שנין. ואדם לא זכר ליה, משבא ס“מ ורכיב על גמל. [p. 84] וסבב אותו, שחטא. לא זכר את האיש, שבמסכנותא להוי על זה העון, שנחש סבב לחוה וסמאל לאדם הראשון.

וסמאל לא הוה ליה כח דיהפוך לאדם, עד שבא נחש והפך לבה דחוה, וחוה הפכה לבו, וחטאו השנים. ועל דא אמר, האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. וסמאל לא הוה ליה רשות דיהפך לביה דאדם עד שבאה חוה וגרמה ליה דאכיל מיניה, ועל דא אתתא היא אתענשת. שנ’ בכל מקום שגלו, שכינה עמהם. גלו לבבל, שכינה עמהם. גלו לאדום, שכינה עמהם. ולא אמ’ אחד מן המדות זכרים.

[p. 85] אדם הראשון כד יהיב ליה משנוי אינון שבעין שנין, לא אידכר מיניה בקדמיתא. דאלמלי אידכר מיניה, מאה שנין ישאיר ליה משנוי, כמה דאתחזו ליה, בגין לאתתקפא בעלמא ויתקן תקונא דבוצינא. אלא לא אידכר מיניה בר שבעין שנין ולא יתיר.

תלתין שנין הוו דהוה אזל מנהון במדברא ומנהון בענא ומנהון מקמי חמוי. ובההיא זמנא, וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעין, מקמי שאול מלכא. הא דלא אשתארו ביה אלא ארבעין חסר אחת, דהא שתא חדא הוה עריק מקמי בריה. ובג“כ נחתת תקונא דשרגא עד דהוה כפשע בינו ובין המות.

וכל דא מקמי דאדם לא אידכר מיניה בקדמיתא, לאוספא ליה אינון תלתין שנין לתתא, לאשלמא ליה למאה. ואתפגימו תלתין שנין לתתא מאינון שבעין שנין, דהוה חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעין.

דשלמה מלכא כל כך משבח גרמיה וקרא איהו על נפשיה חכם. אי כהאי בג“כ אמר איהו בקדמיתא, וגדולה היא אלי. מלה רברבא דאנא אתי לשבחא גרמאי. הואיל ולא אחרא דיימא לי’.

אתו חברייא ונשקוהו. קרו עליה (ישעי’ נד:13) וכל בניך למודי יי’ ורב שלום בניך.

[עח ט“א] רבי בון טעין יומא חד אבתרוי דרבי שמעון בן יוחאי. בסליקו דחד טינרא ברמאה דטורא, חמו חד צפורא [p. 86] מנדדא מגוזלא. ואתיין אחרנין ואמרטון טופרהא. וא“ל האי קרא עלה (משלי כז:8) כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.

עד דהוו אזלו חמו חוויא דקטיל בר נש ואזיל ליה. וחמו אריא דטריף אודנא ואכיל. אמר רבי שמעון מאי אהני להאי חיויא דטריף למגנא.

פתח ואמר (איוב ט:17) אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם. אשר בשערה, דא שטן. דאורחיה דחיוא טריף וקטיל למגנא ולא אתהני מיניה. ישופני, כתיב הכא ישופני וכתיב התם הוא ישופך ראש. ובגין דבשערה ישופני הרבה פצעי חנם. דאורחיה לאבאשא חנם וטרף טרפא למגנא.

ואי תימא בלא רשות קא עביד, והכתיב רוח סערה עושה דברו, וכתיב (קהלת י:11) אם ישך הנחש בלא לחש. חיויא לא נשיך עד דלחשין ליה מלעילא. ואמ’ ר’ שמעון אית דלחשין ליה מלעילא ולא אשתמודע לגביה ההוא חויא, וקטיל לאחרא. זכאה מאן דלא אשתמודע גביה ולא אתרשים קמיה.

[p. 87] מה כתיב באלימלך, ושם האיש אלימלך. כיון דאתרשים לגביה אסטין עלוהי עד דקטל ליה, דכתיב וימת אלימלך. כיון דשרי ביה שארי בבנוי, וכולא בעונשא דדיינא. די לא יימא דיינא דאיהו אתענש בלחודוי, אלא איהו ובנוי וכל בייתיה יתפסון בחובא דדינא.

דיינא אית ליה למירדף ולמדע בתר עובדי מתא דלא יימא דיינא אנא למידן דינא בין גברא לחבריה ולא יתיר. אלא כל עובדי מתא תלויין על קודליה, ואי אטים עינוי מעובדי מתא איהו אתפיס בחובייהו.

אלימלך יכיל הוי למיקם ולמיגנא על דריה, וזכאה הוה. בשעתא דאיתער הקב“ה בדינא על עלמא, אשגח בראשיהן דעמא, ובעא לחפיא על אלימלך. בקדמיתא מה כתיב, וילך איש סתם, ולא כתיב מאן הוא. מיד קם מקטרגא ואמר ושם האיש אלימלך, דאתרשים איהו ואשתמודע הוא וכל בייתיה. מכאן אוליפנא דלית דיינא בכל דרא ודרא דלא אתרשים ואשתמודע לגביה עילא. ובשעתא דאתער דינא על עלמא איהו איתדן בקדמיתא.

[p. 88] ושם שני בניו מחלון וכליון. רבי פדת ורבי פרחיא אמרו מחלון, שמחל לו הקב“ה לאחר זמן, על שהיה מוחה בידו של אביו ומשתדל בו על המשפטים. כליון, על שנכלה מן העולם.

ר’ יוסי בן קיסמא אמר כשם שהיו הם, כך היו נשותיהם. ערפה, על שמה נידונת, קשיא קדל דלא בעאת למיהוי לה חולקא [עח ט“ב] עם ישראל. כמו דאת אמר כי פנו אלי עורף ולא פנים, על שהחזירה עורף לחמותה.

רות על שם תור, שהוא כשר על המזבח כך רות כשירה לבא בקהל. שכבר נתקיימה הלכה, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

[p. 89] רות, שיצא ממנה בן שריווה להקב“ה בשירות ותושבחות.

רות, אשת מחלון, באתה בקהל. מחלון, שמחל לו הקב“ה לבוא בישראל, להיות נזכר שמו. ערפה, אשת כליון, שיכלה לו הקב“ה. ערפה לא באתה בקהל, לא נזכר שמו בישראל.

 

ועל דא, נעמי, נשמה. אלימלך, נשמתא לנשמתא. מחלון, רוח השכלית. רות, נפש השכלית. כליון רוח הבהמיות.

ועל דא אמר שלמה (קהלת ג:21) ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח האדם, דא מחלון. רוח הבהמה, דא כליון שהוא מסטרא דשמאלא. נפש הבהמית, דא ערפה שהיא קשיא קדל והיא מסיטרא דשמאלא. ועל דא כליון לא נזכר שמו בישראל.

ויקחו להם נשים מואביות. א“ר רחומאי בנות עגלון מלך מואב היו. ומפני מה זכה עגלון. א“ר רחומאי כשבא אהוד ואמ’ לו (שופטים ג:20) דבר אלהים לי אליך, מיד ויקם מעל הכסא. אמר לו הקב“ה אתה קמת [p. 90] מכסאך בשביל כבודי, חייך ממך יצא מי שישב על כסאי, שנאמר (ד“ה א כט:23) וישב שלמה על כסא יי’.

 

רבי בון אמר אלמלא הוינא התם כד אתקיימא הלכה מואבי ולא מואבית פליגנא עליו, ואמינא מואבית ולא מואבי. ומאן מה דכתיב בהו ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, ותהי המגפה בעדת יי’. אינון גרמין כולי האי וגוברין אסירי ואינון שריין.

[p. 91] ומיד אמר הדרי בי. ומה משה ואלעזר קבלון דכתיב אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם. מ“ט, דבהכרח עמדו בנות מואב באותו מעשה, דא“ר חלקיה אמר רבי אסיא בן גוריון האנשים באין ומביאין להם בעל כרחן, וההיא שלא קבלה הורגין אותה, עד שנמצאו עומדות כולן. ודאי האנשים אסורים והן מותרות.

על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך, עיקרא דמילתא גוברין הוו.

אמר רבי חיסדאי והא תנינן דנחל שיטים מגדל ניאוף דנשים, ואת אמרת בעל כרחן עומדות שם. ואמר רבי אושעיא מאי דכתיב (יואל ד:18) ומעין מבית יי’ יצא והשקה את נחל השטים, אלא באותו זמן עתיד הקב“ה לרפאות את כל העולם, ומפני שנחל שטים מרבה ניאוף יצא מעין מבית יי’ לרפאות אותו הנחל. א“כ הרי לך כי בשביל הניאוף באות מעצמן.

[p. 92] א“ר מנסיא ח“ו, גלוי וידוע דבמקום שבעליהם ואביהם שם שאינן באות מעצמן בפרהסיא, אלא הם הפקירו אותן בעל כרחן בעצת בלעם.

א“ר יוסי בן קסמא תמיה אני אם מגילה זו לא באה אלא כדי ליחס זרע דוד שבא מרות המואבי’ ולא יותר. ולמה לי כולי האי. ליכתוב יוחסא מבועז כשנשא את רות, ויאמר אלה תולדות פרץ עד וישי הוליד את דוד. אלא כולא איצטריך בגין צדקת זו שבאה להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה, ולהודיע ענותנות’ וצניעות שבה.

רבי אלעזר בר’ יוסי אמר להודיע זרע דוד שהוא כסף צרוף בעליל לארץ. דהא כסף דעובד כסף צרוף הוא, ככסף זה שנצרף פעם ושתים.

וא“ת אם כן מפני מה באו מן האומות שלהן בענין זה. אלא כסף מזוקק מתוך סגים שבה, וזרע דוד צרוף מצד זה ומצד זה, דכתיב ואהבת את יי’ אלהיך בכל לבבך וגו’, [p. 93] בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע. הכל צריך כאחד, וזרע דוד איצטריך הכי.

 

פתח רבי ואמר אדם הראשון נשמתא לנשמתא. חוה נשמתא. קין והבל. הבל מזינא חדא עם אדם וחוה, ואתקרי רוח דקודשא. קין רוח דשמאלא אתקרי כלאים. והוי עירבוביא דלא אצטריך, סטרא אחרא דלא זיינא דאדם וחוה. ועל דא לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו.

[p. 94] ועל דא לא תיעול ברית דקודשא ברשות אחריתי, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

ואדם, הוא דוגמא של מעלה. אלהים אחרים, דא חמור ואתון, זכר ונקבה. ועל דא מאן דעאיל ברית קדישא ברשות אחרא כתיב ביה (הושע ה:7) ביי’ בגדו כי בנים זרים ילדו. ולית קנאה להקב“ה בר מן דא דברית קדישא.

[p. 95] ברא הקב“ה באינש י“ה ו“ה דהוא שמא קדישא דיליה, נשמתא לנשמתא, ודא נקראת אדם. ומתפשטין נהורין בתשעה נהורין, והוא תלוי מן י’. והוא אור אחד בלא פירודא. ועל דא גופא דאינש אתקרי לבושא דאדם.

ה’ נקראת נשמה ותזדווג עם י’, ואתפשיט לכמה נהורין. והוא חד י“ה בלי פרודא. ועל דא ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. זכר ונקבה בראם כו’ ויקרא את שמם אדם.

ו’ נקראת רוח ואתקרי בן י“ה. ה’ אתקריאת נפשא ואתקריאת בת. ועל דא אב ואם בן [p. 96] ובת, ורזא גדולה יו“ד ה“א וא“ו ה“א איקרי אד“ם. ואתפשט נהורא דיליה לחמשה וארבעים נהורין, ודא הוא חושבן אדם, מ“ה. והשם יו“ד ה“א וא“ו ה“א, זכר ונקבה בראם כו’, ויקרא את שמם אדם.

ואח“כ יצר הגוף דכתיב ויצר יי’ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. מאי אית בין אדם לאדם. הרי יה“וה נקרא אדם וגופא נקרא אדם. מאי בין האי להאי. אלא באתר דאקרי ויברא אלהים את האדם בצלמו, הוא ידו“ד. ובאתר דלא אקרי בצלמו, הוא גוף.

ובתר דאמר וייצר יי’ אלהים, שיצר לאדם, עשאו. דכתיב ויעש יי’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. כתנות אור, בדוגמא של מעלה. ובתר דחבו, כתנות עור.

[p. 97] ועל דא אמר (ישעי’ מג:7) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו, דא יו“ד ה“א וא“ו ה“א. יצרתיו, דא כתנות אור. א“ף עשיתיו, דא כתנות עור משום דהאף סבב זה. למאן איתקרי רע, זה יצר הרע, דא נחש דעבד דאתגזר על אדם וחוה מותא ועל כל אינש.

ובדוגמא דאיתא שם דקודשא הכי אית שם דמסאבו שהוא טמא ועל דא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

וכל הפוגם אחד מאיבריו מלמטה כאלו פוגם מלמעלה. ועל דא חרב בא לעולם ומותא אתי לעלמא. ועל דא ונתתי נשיכם אלמנות וגו’, למאן דעאיל ברית קדישא ברשו אחרא. ועל דא שעטנז לא יעלה עליך, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ועל דא אמר (דברים כז:21) ארור שוכב עם כל בהמה. מאן היא בהמה, גויה, שהיא מסטרא דבהמה אחרא דלעילא מסאבא.

[p. 98] ועל דא אמר (שם ל:15) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. את החיים ואת הטוב, דא יי’. ואת המות ואת הרע, דא שמיה דסמאל, נשמתא לנשמתא מסטרא דשמאלא. [עח ט“ד] נשמה סיטרא דשמאלא ורוח ונפש מסיטרא דשמאלא שהיא בגופא דישראל אקרי אדם, וכל שאר עמין לאו אקרון אדם. ומה אמר, ובחרת בחיים.

[p. 99] ועל דא אית שידין יהודאין. ולא אתא פסוקא דאמר לא יהיה לך אלהים אחרים אלא לישמעאל ולעשו. ואלהים אחרים מן ישמעאל ועשו, מאן אתר נפקו. מן השמרים של שדים יהודאין. ועל דא (ישעי’ יד:29)כי משורש נחש יצא צפע. ועל דא אם אמר לך יצר הרע חטא ושכב עם הבהמה, ויעשה, אל תאמן בו.

וע“ד אית שדין יהודאין וישמעאלים ונוצרים, והגדולה לבני עשו וישמעאלים. ומאיזה מקום היא, מן הגופות שלהם, שהם אחים עמנו מן הגוף, ולא מנשמה ולא מן רוח ולא מנפש ולא מנשמתא לנשמתא.

ואני פותח לך פתח גדול, כל בני ישראל הם משתחוים להקב“ה. ואלהים של בני עשו הוא ישתחוה להם. מנלן, רמז שאמר הכתוב ויבא אלהים אל בלעם בחלום הלילה, אלהים שלו ישתחוה לו ויבא עד ביתו וידבר [p. 100] עמו בלעם מן החלום שלו. וזה למה, בשביל כבוד הגוף שהוא עיקר שלהם.

וע“ד כל גוי שיעשה תשובה ויתפרש מע“ז, יעול הקב“ה רוח קדישא ביה ונפשא קדישא. וע“ד יש לו חלק לעוה“ב, ולא עם בני ישראל אלא חלק בפני עצמו.

וכל זה למה, בשביל השמרים שיש בגופו שהם מן הטומאה. והרוח הקדושה ונפש הקדושה שישב עליהם השמרים בחזקה גדולה, יביאו לה לזה הגוף כמו האדם הדר באשפה. ומשימות נאבדים השמרים שלו.

ועל דא אמרו הגוף מן הגוי בחייו טמא ובמותו טהור. למה, בשביל שתתאבד נשמתא דיליה והגוף ישוב אל העפר כשהיה. היהודי בחייו טהור ובמותו טמא, בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה ונשאר נפש הבהמית בגוף. ועל דא זה נקרא טמא במותו והגוי טהור.

[p. 101] למה“ד, לתרין אילנין, חד קדישא וחד מסאבא. מה הוי קדישא ומה הוי מסאבא. מה דעביד איבא הוי קדישא, ומה דלא עביד איבא הוי מסאבא, ודין הוא דיעביד צל לע“ז. ועם כל דא הם נטועים בארץ. ולחד אילנא אית מיין ולאילנא אחרינא אית מיין, ועם כל דא אילנא חד יעביד איבא ואילנא חד לא יעביד איבא.

בדוגמא דא אינון ישראל ובני עשו, תרי אילנין דאינון נטיעין בארעא. דרוח דקדישא ורוח דמסאבא דא הוא האילנות ואינון בארעא חדא, דאינון מן גופא אחונא עמנא. ולחד אית מיין ועביד איבא, דא איהי אורייתא קדישא דישראל שנמשלה למים, שנאמר (ישעי’ נה:1) הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה.

ועל גופא דישראל אמר ועץ עושה פרי אשר זרעו בו על הארץ וגו’. וירית גינתא דעדן וירית גופא קדישא דלעילא, ונהני’ נשמתו מאור השכינה.

[p. 102] ואת אמרת דלית איבא באילנא דמסאבא. למה הפסוק אמר עץ עושה פרי למינו. עיין באיבא דאילנא דיעביד צל לע“ז, שיאמרו עליו דיעביד איבא דלא אכלין מיניה וידפנו הרוח. ועל זה אמר לא כן הרשעים כי אם כמוץ וגו’. ואית לאילנא דא דמסאבא מיין ולא יעבד איבא אלא כמא דאמרנא, כמו“ץ אשר תדפנו רוח, דא אורייתא דלהון.

 

רבי הושעיא אמר בא וראה מעץ הדעת טוב ורע, זרע דוד [עט ט“א] כהאי גוונא. עה“ד טו“ר, היה טוב מצד האבות, ורע מצד האמהות. ועם כל זה לאו מחציפות דלהון הוא.

[p. 103] כיון ששמע רבי אלעזר בר יוסי בא ונשקו בראשו.

אמר רבי חסדאי רות מצניעות שלהן היתה. ונכנסה תחת כנפי השכינה ויצא ממנה המלוכה. והמלכים התחייבו להיות זרע דוד, כדי שיהיו רחמנים ואכזרים. רחמן מצד האב וקשה מצד האם, וזה וזה צריך להיות כאחד. ולפיכך זרע דוד נוקם ונוטר כנחש ורחמן לישראלי’.

אמר רבי חלפתא ריח השושנה, אותה שיצאה מבין החוחים. רות, מזרע האומות יצאה כשושנה, והעלתה ריח טוב לפני הקב“ה.

 

שאל רבי פדת לבריה של רבי יוסי איש סוכו, רות כיון שנתגיירה מפני מה לא קראוה בשם אחר.

[p. 104] אמר ליה כך שמעתי, דשם אחר היה לה וכשנשאת למחלון קראו שמה רות, ומשם עלתה בשם זה. דהא כשנשאת למחלון נתגיירה ולא לאחר זמן.

אמר לו והכתיב אח“כ ואלהיך אלהי באשר תליני אלין וכו’. הרבה התראות עשתה נעמי, הכי תנינן, וכולן קבלה עליה. ואם קודם נתגיירה, למה לה השתא כולי האי.

אמר ח“ו שנשאה מחלון והיא גויה. אלא כלקחה נתגיירה ובחזקת אימת בעלה עמדה וערפה בענין זה. כיון שמתו בעליהן, ערפה חזרה לחסרונה, דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה. דכתי’ ורות דבקה בה, כמו שהיתה בתחילה. כיון שמת בעלה ברצונה דבקה בתורה.

[p. 105] אמר לו שמעת מה שמה בתחילה.

אמר ליה גילית שמה, כשנשאה מחלון קרא לשמה רות. ערפה, הרפה שמה, וחזרה לחסרונה ולשמה ולאלהיה, דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה. אל עמה, להקרא בשם הראשון, ואל אלהיה, לעבוד ע“ז.

 

רבי רחומאי ורבי קיסמא בן גירי הוו שכיחי בהדי הדדי באונו משבת לשבת. יומא חד הוו יתבי ורבי רחומאי הוה יתיב ודרש, ועמא יתבי קמיה.

פתח ואמר (ישעי’ כד:15) על כן באורים כבדו יי’. מאי באורים, אלו אורים ותומים.

[p. 106] באורים, בשתי אישות שהם בציון ובירושלים, דכתיב (שם לא:9) נאם יי’ אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם. ואין בני אדם יודעין בהם.

בציון לבד סלקא דעתך. אלא כמו דציון וירושלים דא עם דא, הכא נמי אלין דא עם דא, והם כעין זכר ונקבה. והוא אש של זכר חלוש ושל נקבה חזק, זה אצל ציון וזה אצל ירושלים.

ואין לך אדם בעולם יודע רמז שתי אישות אלו. והם נקראים יצה“ר ויצה“ט, והקב“ה נתנם לבני אדם כדי לנחותם בהם. והכתוב אמר על כן באורים כבדו יי’, בהם האדם מכבד לקונו.

[p. 107] שער אחד יש תחת ציון, והוא מחלון תחת הארץ אלפים אמה, והוא התחלת האש, דק וחלוש. והשער ההוא נקראת צפונית, ומשם הולך ומתפשט עד ירושלם, מקום הר הבית, עד מקום שעומד כל זכר לראות את פני האדון יי’ צבאות.

מ“ט, מפני ששם תחת הר הבית, שעומד בפנים העזרה, מתחתיו [עט ט“ב] שיעור שלש מאות וששים וחמשה אמות כפלים האש. אבל למעלה האש אינו בוער כתנור חזק. ולמטה האש דוגמת הערלה החופפת על הברית והיא למטה.

ועל כל זכר שיש לו ברית נרשם עומד עליו, לפני האדון יי’. ומפני כך על כן באורי“ם כבדו יי’, באור של ציון ואור של ירושלים.

[p. 108] שער התנור החזק נקרא ערל, וכשהזכרים עומדים עליו נשקע אותו האש עד תהום רבה, והוא אש של גיהנום.

 

ויש לו שבעה שמות ליצר הרע ואלו הן, רע טמא שטן שונא אבן מכשול ערל צפוני. ועל זה נאמ’ ויראה כל זכורך. ושבעה שמות לגיהנם ואלו הם, בור שחת דומה טיט היון שאול צלמות ארץ תחתית. שבעה פתחים יש לגיהנום כנגד ז’ שמות שיש לו. ז’ מדורות זו על זו, וכולן מדורות מזומנים לרשעים לידון שם. גופן כלה בקבר ונשמתן נשרפת והאש אוכלתן.

[p. 109] מדור הראשון בור, והוא מדור העליון, ושם כמה כתות של מלאכי חבלה, כעין הבור אשר אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו. כך המדור הזה, נקרא בור, בו כמה כיתות של מלאכי חבלה כעין נחשים השרפים אשר אין להם לחש.

ושלשה ממונים שולטים בגיהנם מתחת ידי דומה, והם משחית אף חימה. וכל האחרים ממונים תחתם. וכל אותם המדורות, רצים ושבים, ודנין שם נפשותן של רשעים.

וכל אותם כתות של מלאכי חבלה כולם מרעישים גיהנם, ונשמע קולם לרקיע. וקולות הרשעים ביניהם צווחין ואומרים ווי ווי, ואין מרחם עליהם.

ועל כל אלו השלשה ממונים, עם שאר כתות של מלאכי חבלה שמרעישים גיהנם, אמר קרא עלייהו (ישעי’ סו:6) קול שאון מעיר, קול מהיכל, קול יי’ משלם גמול לאויביו, כנגד ג’ משחיתים הללו ששולטים כל ימי השבוע.

מזמן תפילת ערבית, כל הלילה דנין לאותן אשר היה במחשך מעשיהם וגו’, ומהרהרים הרהורים על משכבותם. ועליהם אמר הכתוב (שם כט:15) והיה במחשך מעשיהם וגו’, (מיכה ב:1) הוי חושבי און וחורשי רע על משכבותם וגו’. וכיון שהתחילו גומרים ביום על כולם, אבל התחלת הדין ברשעים [p. 110] בגיהנם משתחשך הלילה. ועל זה נקראים לילות, כמה דאת אמר מפחד בלילות. ואמר רבי אלכסנדראי מפחדה של גיהנם.

ולפיכך תקנו בתפלת ערבית כל ימי השבוע והוא רחום, על כי מאותה שעה שתחשך דנין את הרשעים בגיהנם ע“י הג’ שהם משחית אף וחימה. וכולם נכללים בהאי, והוא רחום. הה“ד ישחית, להשיב אפו, כל חמתו.

ולפיכך תקנו והוא רחום בימי החול ולא בשבת, שכיון שנכנס שבת מסתלק הדין מן העולם, והרשעים בגיהנם יש להם מנוחה, ומלאכי חבלה אינם שולטין עליהם משעה שקידש היום.

[p. 111] וע“כ אין אומרים בערב שבת והוא רחום, שלא יתעוררו מלאכי חבלה. ולפיכך הוא אסור, מפני כבודו של מלך המגין על הרשעים בשבת, להורות שכבר נסתלק הדין וכבר אין רשות למחבלים לחבל.

לסנטרא דהוה אלקי לחייבא. אתא מלכא לאגנא עלוי, ושויה קמיה. כיון דשוי קמי מלכא, מאן דאגזים ליה במלקיותא לאו קלנא של מלך הוא. כך מלכא איהו שבת. נטיל לחייבי דגיהנם קמיה ואגין עלייהו, וכל סנטירין מתעברין קדם מלכא. מאן דנטל רצועה קמי מלכא ואגזים להו, לאו קלנא דמלכא הוא. וה“ה שאין [עט ט“ג] לומר שומר עמו ישראל.

 

בהאי מדור דנין לאותן שקוטפין מלוח עלי שיח, המפסיקים דברים שנתנו בלוחות עלי שיחה בטילה. ואותם שאינן נוהגין כבוד בתלמידי חכמים. [p. 112] ואין במקום הזה למבזה תלמיד חכם, דנין אותו בטיט היון.

ודנין בזה המדור המבזה ת“ח או חכם אע“פ שכבדוהו בפני אחרים, והמקלל חרש וכיוצא בהם, והעובר אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים, והמספר שבח חברו בפני מי ששונאו לרעה. כל אלה וכיוצא בהם נידונין במדור הראשון.

המדור השני נקרא שחת, והוא אש ירוקה. ואין שם כי אם חושך, ואין שם רחמים כלל. ושם דנין כל המספרין אחר מטתן של ת“ח, והמלבין פני חבירו שלא ללמוד ממנו, והמתגאה שלא לשם שמים, והמתכבד בקלון חבירו, והיודע בחברו שיכשל בדבר הלכה ואינו מודיעו קודם שיכשל וישמח הוא או אחרים, ומי שיש לו בהכ“נ בעירו ואינו נכנס להתפלל בה, ומי שאינו נח לחבירו בהלכה [p. 113] והם בעיר אחת, והאוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה. והמגביה ידו על חבירו אע“פ שלא הכהו, ומי שמקלל בשחוק לחברו בענין שיגיע לו בושת. כל אלו נדונים שם במדור זה, וכל כיוצא בהם.

המדור השלישי הוא נקרא דומה. ושם נדונים כל אותן גסי הרוח המתגאה לבם בהלכה לפני העם שלא לש“ש, והמספרים לשון הרע, והמגיס לבם בהלכה, והדן את חברו לכף חובה, והמלוה לחברו ברבית, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומי שאינו עונה אמן מפי המברך, ומי שעושה תפלתו פיסקי פיסקי. כגון המספר בתפלתו וחוזר ואומר דבר אחר, וחוזר ומפסיק, והוא פיסקי פיסקי. והמתלוצץ על חברו והמתלוצץ על [p. 114] הזקן ששכח תלמודו, והרואה דבר ערוה בחברו ואינו מודיעו בינו לבינו. כל אלה נדונין שם וכל כיוצא בהם.

המדור הרביעי הוא הנקרא טיט היון. ושם נידונין אותן גסי הרוח, וכל אותן העונים עזות לעני והמדוכאין, והרואה לעני בדוחק ואינו מלווהו עד שמבקש ממנו הנאתו, והעושק שכר שכיר, והמוציא זרע לבטלה, והבועל גויה ונדה, והממשכן לעני ואינו מחזיר לו משכנותיו כשאין לו דבר אחר, והמטה משפט, והלוקח שוחד. כולם נידונים במדור הזה.

המדור החמישי הוא נקרא שאול. ושם נידונים המינים והמוסרים והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים. על אלה נאמר (איוב ז:9) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ועל שאר החוטאים כתיב (ש“א ב:6) יי’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

[p. 115] המדור הששי נקרא צלמות, ושם נידונין כל אותן ששכבו עם גויה ונדה.

המדור השביעי הוא הנקרא ארץ תחתית. היורד לשם שוב אינו עולה. ועליהם נאמר (מלאכי ג:21) ועסותם רשעים וגו’.

וכל אלו המדורות אש אוכלה דולקת לילה ויום לנפשותם של רשעים. יש מי שנקרא רשע ונידון בגיהנם י“ב חדש. רשע גמו’ שאין לו תשוב’ נידון לעולם בגיהנם. רבנן אמרי רשע נידון בגיהנם ששה חדשים, רשע גמור שנים עשר חדש. והני מילי כשהרהרו תשובה ומתו, אבל אם לא הרהר לעשות תשובה או לא עשה תשובה עליו, עליהם [עט א“ד] [p. 116] הפסוק אמר (ישעיה סו:24) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו’.

 

ואמר רבי רחומאי כשגירש הקב“ה אדם הראשון מגן עדן נתיירא ממדור זה הנקרא ארץ תחתית, מפני שאין לו שיעור. ועל זה נאמר (איוב י:22) ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל. מה עשה. עשה תשובה ונכנס במי גיחון עד צוארו. והקב“ה חס עליו וסלקו למקום הנקרא אדמה, שהיא אחת משבעה ארצות. ושם הוליד הבל וקין.

[p. 117] כשהרג קין להבל גזר עליו הקב“ה להיות נע ונד בארץ. מה כתיב, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה וגו’ והייתי נע ונד בארץ. והקב“ה קבלו בתשובה וסילקו לארקא.

כשנולד שת סילקו הקב“ה לאדם הראשון למעלה מכל הארצות בתבל, במקום אחד בחברון. ושם היתה קבורתו וקבורת אברהם יצחק ויעקב וזוגותיהם.

רבי קיסמא אמר מערת המכפלה סמוך לפתח גן עדן היא. בשעה שמתה חוה בא אדם וקברה שם. ושם הריח מריחות גן עדן, באותו הריח שהיה שם. רצה לחצוב יותר, יצתה בת קול ואמרה דייך. באותה שעה עמד ולא חצב יותר, ושם נקבר. מי נתעסק בו. שת בנו, שהוא היה בדמותו בצלמו.

אמר רבי רחומאי הקב“ה נתעסק בו כשנולד ונתעסק בו כשמת. ולא היה מי שיודע בו עד שבא אברהם [p. 118] אע“ה וראה אותו. והריח ריח בשמים של גן עדן, ושמע קול מלאכי השרת אומרים אדם הראשון קבור כאן, ואברהם יצחק ויעקב מוכנים יהיו במקום הזה. ראה הנר דולק ויצא. מיד היתה תאוותו על המקום הזה.

אמר רב הונא קודם שבא אברהם היו מבקשים ליקבר שם, ומלאכי השרת היו שומרים המקום. ורואים אש דולקת שם ולא יכלו, עד שבא אברהם ונכנס וקנה המקום.

 

רבי נחמיה פתח ויטע יי’ אלהים גן בעדן מקדם וגו’. כשברא הקב“ה אדה“ר, מבית המקדש בראו, ומעפר בית המקדש נטל וברא אותו. כיון שברא אותו ועמד על רגליו, באו כל הבריות להשתחוות לו.

מה עשה הקב“ה. נטלו משם והכניסו לגן עדן. ועשה לו עשר חופות כדוגמת י’ חופות שעתיד הקב“ה לעשות לצדיקים בגן עדן לעתיד לבא. [p. 119] ומלאכי השרת היו יורדין ועולין ועושים שמחה לפניו, ונתן לו חכמה עליונה.

וכשירד סמאל משמי מרום, ראה מעלתו של אדם, ומלאכי השרת משמשין לפניו בחופתו, וירע בעיניו. מה עשה, נטל נחש כמין גמל ורכב עליו. וירד ופתה אותו עד שעבר מאמר יוצרו.

ומהו שעבר. רבי אלכסנדרי אמר רוח זנונים נכנס בתוכו. רבי חזקיה אמר רוח הטומאה הוה, ובו עבר מאמר יוצרו. כיון שעבר, נגלה עליו הקב“ה וגרשו מגן עדן. וגזר עליו י’ גזירות, ועל חוה עשר גזירות, ועל הנחש עשר, ועל האדמה י’ חסר א’ גזירות, נמצאו ארבעים חסר אחת מלקיות שנתחייב הרשע בב“ד.

לסוף עשה תשובה וקבלו הקב“ה בההיא שעתא. [p. 120] דאמר רבי יהודה בר שלום מאי דכתיב (תהלים לט:13) שמעה תפלתי יי’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש כי גר אנכי עמך. דוד מלכא אמר דא, דאמר רבי בון בר חמא אמר דוד הקב“ה איהו קריב לכל מאן דקראן ליה.

פתח ואמר האי קרא מנא לן. דכתי’ (שם קמה:18) קרוב יי’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. דהא כל אינון דקראן באמת להקב“ה, קריב לון ומקבל לון. וקב“ה לבא בעי, ורעותא דבר נש חשיב קמיה מכל קרבנין ועלוון דכל עלמא. כיון דבר נש כוין דעתיה בתשובה, לית תרעא בכל אינון רקיעין דלא פתח.

קרבנא דבר נש בלבא ורעותא תליא, דכתיב והתודה אשר חטא עליה, והתודה עליו. וכולא בלבא תלייא.

 

[p. 121] רבי נחוניא בן הקנה אמר לחכמים בני, חייכם, אין קרוב לפני המקום כלבו של אדם, וניחא ליה יותר מכל קרבנין ועלוון דכל עלמא. מאן דיתיב בתעניתא וישוי לביה ורעותיה, איהו מקריב קרבן שלם. דניחא ליה להקב“ה מקריב קמיה תרביה ודמיה וגופיה, ומקריב קמיה אישא וריחא דפומיה. ולבא ורעותא קרי מזבח כפרה.

קרבן אתפלג לכמה סטרין, לכמה חולקין. תענית דבר נש אתפליג לכמה סטרין, לכמה חולקין, והקב“ה לא נטל מכולא, אלא לבא ורעותא.

ותלתא מלכין אינון בגופא, מוחא ולבא וכבדא. מוחא אכיל מן כולא יהיב ללבא. לבא אכל מן כולא והוא יהיב לכבדא. הכבד הוא יהיב לכולא שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. והוא בדוגמת הים והקב“ה מקבל.

[p. 122] לית לך בכל עלמא דקיימי קמיה אלא תשובה וצלותא דבר נש. ואמר רבי יהודה תלת זיני תשובה הכא בהאי קרא, תפלה שועה דמעה. וכלהו בהאי קרא, תפלה, שמעה תפלתי יי’. שועה, ושועתי האזינה. דמעה, אל דמעתי אל תחרש. כלהו תלתא חשיבי לפני קב“ה, ומכולהו לא חשיב בדמעה, דהא בדמעין אזלא לבא ורעותא וכל גופא. תריסר תרעין עאלין דמעין קמי הקב“ה.

[p. 123] תפלה דכתיב ביה שמיעה, דכתיב שמעה תפלתי יי’. שועה, כת’ בה ושועתי האזינה. דמעה לאו כהני אלא יתיר על כולא, דכתיב אל דמעתי אל תחרש.

מאי בין האי להאי. רבנין דקיסרי ורבי אלעזר בר יוסי. תפלה, לזמנין דבר נש צלי צלותי’ והקב“ה שומע, אבל לא בעי למעבד שאילתיה, ושתיק מניה, ולא אשגח ביה כל כך, והא איהו תפילה.

שועה איהו יתיר מתפלה דצווח ברעותא דלבא לקמיה מריה. ובגין דשוי רעותא יתיר כתיב ביה האזינה, כמאן דארכין אודניה גבי ההיא מלה. ועם כל דא שתיק ולא בעי רעותיה.

דמעה איהי ברעותא ובלבא וכל גופא, ובגין כך כתיב ביה אל דמעתי אל תחרש.

ורבנן אמרי לאו כל דמעין עאלין קמיה מלכא. דמעין דרוגזא ודמעין דמוסר דין על חבירו לא עאלין קמיה דמלכא. אבל דצלותא ודתשובה ולמבעי בעותיה מגו עקתיה, כלהו בקעין רקיעין, ופתחי תרעין, ועאלין קמיה דמלכא.

דתנינן ביומא דאתחרב בי מקדשא כל תרעין נעילו ותרעין דדמעין לא ננעלו. מה כתיב בחזקיהו. (ישעי’ לח:5) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך, ראייה ממש מתוך דמעין.

[p. 124] ולזמנין דאתי מה כתיב (שם כה:8) ומחה יי’ אלהים דמעה מעל כל פנים. אית דמעין דטב ואית דמעין לביש. לטב דיצר הטוב. דביש דיצר הרע. הני דמעין דמעיקוי ודמעין דצלותא כתיב (ירמי’ לא:9) בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.

 

[פ ט“ב] רבי כרוספדאי חלש. עאל לגביה ר’ יוחנן בן קסמא ורבנן. ההוא יומא דשבתא הוה. חמוניה דהוה בכי ולבתר חייך, אדהכי דמיך. אמרו יום שבת הוא ואסור לטלטלו, וטירדא אוחרא לא אצטריך. שבקוהו.

קם ר’ יוחנן ודריש, וימת אלימלך איש נעמי ותשאר היא ושני בניה. מת אלימלך, נשארו בניה [p. 125] נחמה בהו. אשתארו בנוי תרין לאשלמא דוכתא דאלימלך, דהוה נשמתא לנשמתא. לבתר מה כתיב, וימותו גם שניהם מחלון וכליון, רוח דקודשא ורוח דבהמתא. השתא הוא תבירו על תבירו. נשמתא לנשמתא שהוא י’ ורוח השכלית שהוא וא“ו, לא ימותון אלא אדם שיורד מגדולתו נקרא מת.

אוף הכא, כד דמוך רבי אליעזר נחמתא ברבנן דאשתארו. מתו רבי יוחנן בן נורי וחביריו, והשתא חברנא רבי כרוספדאי. השתא תבירו על תבירו.

עד דהוו יתבי, רבי חלקיה הוה גביה. חמא ליה דאהדרו דמעין על אנפוי וחוכא בפומיה. קרא ליה לרבי יוחנן ולחברייא, חמוניה בדמעין על אנפוי וחוכא בפומיא. אמרו ודאי לא מית.

יתבו ולא שבקו בר נש למקרב גביה. ברמשא אפתח עינוי, שאל מיא למשתי. קריבון לגביה רבי יוחנן. אמר לון למחר תובו גבאי, ואימא לכון מאי דחמית. דהשתא צריכנא לאתקנא כל מילין דחמי’, ופקידו להודיע לחבירייא. ובהאי ליליא דאהוי תמן אמנא, ולא ידענא מאי הוא. אמרו לביתי דלא יקרבון גבאי ולא יהא בר נש הכא.

אזלו כלהו, ורבי יוחנן אשתאר תמן, ולא קריב גביה כל ההוא ליליא. כד הוה נהיר יממא, חמוניה דהוה משתעי ובכי, ולא ידעי מידי.

קם ויתיב וקרא ליה לרבי יוחנן.

[p. 126] אמר ליה מאי חמית.

מעלמא אחרינא אתינא. ואעילנא תמן ולא יהבי לי רשותא לגלאה מידי, אלא לך ולחברך. ואמר לון מאי דחמא. אמר ליה לר’ יוחנן אתקין מילך וזיל לכורסך דאתקינו לך, דהא תריסר מן חברייא ייתון בגינך. זכאין אינון חברייא דתלמודייהו אתקיים בידייהון.

וחמית בההוא אתר דמלכא משיחא תמן. כרוזא כריז בכל יומא זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, ואינון דמזכאין לאוחרנין, ואינון דמעבירין על מדותייהו.

חמיתון כד הוינא בכי וחייך. רשותא אתיהיב למ“ה והוה אתי, וחמית שכינתא לגבי ולא שבקי ליה. עד דנטלן לבי דינא דתמן וחמית כמה חיילין ומשריין תמן, כולהו מתעסקין בדינין דעלמא. ובראשיהן סנדלפו“ן מאריה דאנפין, דמקשר קשרין למאריה. וחד פרוכתא פריסא עלוי וכל חיליה שמיא תחות ידוי. ולא אתיהיב לי רשותא למיקרב למיחמיה.

[p. 127] וחמית בי דינא וכמה סרכין קמייהו, מנהון סניגורין על בני עלמא, ומנהון קטיגורין. נטלו וקריבו לי קמייהו. וחמית תמן סגיאין מן חברייא.

א“ל למלאך המות מה סטקורא דדין גבך.

אמ’ די לא שביקו לי למיתי, וקריבנא ליה לדינא.

קמו תלת סהדין ואמרו תלת זמנא, מצאנו כופר, ואסהדנו עליה [פ ט“ג] דאעברנא תדיר על מדותי. אתעסקו בדיני כל ההוא זימנא דחמיתון דדמיכנא, ועבדו חשבון יומין ושנין, ואשתכחו שלימין. ועל דאעברנא על מדותי תדיר, שבקו דינא ולא יכלו למידן בהאי עד דסליקו דינאי לאתר אחרא, ולא ידענא לאן אתר.

[p. 128] ואתיא מן דינא לשבקא לי, ולמיהב לי זימנא לאשלמא תלמודאי בהאי עלמא, דעדיין לא גמירנא ליה. ולא שביק לי מלאך המות עד דיהבו ליה באתרי רבי כרוספדאי סבא דמלקדמין. כדין שבק לי.

כד חמיתון דמעין באנפי וחוכא בפומא, אינון דמעין דקא בכינא דמלאך המות, וחייכינא מחדוה דשכינתא. ועל דדמיכנא לי עד זימנא אחרא, בגין לאודעא לי מה דגלינא לכון. על יד מלאך המות, אלא שבקו בהדאי לרבי אושעיא, ועמיה אזלינא תמן.

[p. 129] תמהו חברייא וקרו עליה עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. עוברי בעמק הבכא, דא ר’ כרוספדאי דעבר על דא. דמלאך המות דאיהו עמק הבכא, דאיהו גרים בכיה לכולי עלמא. מעין ישיתוהו, שמינוהו למיגמר ולמהוי מעיין דאורייתא. לפיכך גם ברכות יעטה מורה. אי אורייתא גרים ליה חיים, כל שכן מאן דגריס ליה גירסא ואוליף ליה.

קרא עליה ר’ יוחנן (תהלים קיב:4) זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק. זרח בחשך, מהו חושך. דא מלאך המות דאחשיך אנפי עלמא, כד“א וחושך על פני תהום. ואנהיר הקב“ה בחשך דא לצדיק, דא רבי כרוספדאי, נהירו שליט, נהירו דאורייתא. ומאן עבד דא, הקב“ה, דאיקרי חנון ורחום וצדיק.

 

ותאמר נעמי לכלותיה וגו’ כי שמעה בשדה מואב כי פקד יי’ את עמו לתת להם לחם.

א“ר ברכיה א“ר יצחק בא וראה מי שמעלים עיניו מן העניים בשני בצורת, הם יראו בנחמות העולם, והוא לא יראה. אלימלך עשיר היה, כיון שראה הרעב העלים עיניו מן הצדקה וברח לשדי מואב.

[p. 130] אמר להם רבי ברכיה וכי לא דרכן של צדיקים לברוח מפני הרעב. והלא גדולים מאלימלך אברהם יצחק ויעקב, עשירים ממנו, והלך זה למצרים מפני הרעב וזה לארץ פלשתים.

א“ר ברכיה אמר ר’ יצחק הקב“ה גרם להם לצדיקים הללו לצאת מתוך הרשעים ולהודיע טבעם בעולם, ולפיכך הביא הרעב. אבל אלימלך לאו הכי, דהא במקומן הוה יתיב. וכשבא הרעב היו עניים באים אליו והעלים עינו מהם וברח. ועוד שראה הדין חל על כל העולם והלך בין האומות.

[פא ט“א] אמר רבי רחומאי דוד מלכא תלת שנין הוה כפנא ביומוהי. מ“ט, בגין לאודעא ליה דעל דינא תליא מלתא, הה“ד (ש“ב כא:1) ויהי רעב בימי דוד וגו’ ויבקש דוד, עד שאשתלים דינא. כיון דאשתלים דינא, מיד (שם:14) ויעתר אלהים לארץ וכו’.

[p. 131] דתני רבי חייא כל עלמא לא שתיין אלא מתמצית ארץ ישראל. כד אתפקיד עלמא איהי אתפקדת בקדמיתא, בגין דלא אשתכח מאן דישאיב לה ויגין עליה בקדמיתא.

אלימלך זכאה הוה ויכול לאגנא על דרי עלמא, ועריק ליה בין שאר האומות. ובגין כך אתענש, מת איהו. אתו בנוהי ונסיבו גרמייהו בנשיין נוכראן אוחרנין, ואתענשו.

 

רבי חנניה פתח ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ויראו בני האלהים, עז“א ועזא“ל תרין מלאכין הוו דקטרגו למאריהון, ואפיל לון הקב“ה מאתר קדישא דלעילא. וכד נחתו, אתגלימו באוירא ואתעבידו כבני אינשא.

 

[p. 132] ולית [פא ט“ב] לך בכל אינון מלאכין דאשלימו לאתערבא גו בני נשא כאינון דאקרון אישים וכאינון דאיקרון בני אלהים. כיון דאפיל לון הקב“ה אתגלימו מכל אינון יסודי דבני נשא מתלבשא בהו. שאר מלאכין, כד נחתו ואינון זמינין לאתבא לדוכתייהו, אתגלימו באוירא ומתפשטין מיניה, ואהדרו לדוכתייהו.

 

קיסמא בר’ ינאי אמ’ כת’ (תהלים קד:4) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. אית מלאכין דאינון מרוח ואית מלאכין דאינון מאשא. דא יהיב מדיליה לחבריה בגין דאית שלמא [p. 133] בינייהו. וע“ד אינון דנחתין, מתרי יסודי אילין נחתי. וכד נחתי מתלבשין יתיר באוירא דהאי עלמא ואתגלימו.

אינון דאתערבו בהאי עלמא, ביסודי דהאי עלמא, ולא יכילו לפרחא ולאתבא לאתרייהו, ומתעכבו הכא. כיון דשבע יומין אתעכבו הכא, דא בתר דא, לא אתהדרו תמן. ועל דא ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו’.

מאי כי טובת הנה. דהוה נהיר שפירו דלהון כנהירו עילאה.

כיון דאולידו בנין, נטל להון הקב“ה ואעל לון בטורא דחשוכא דאיקרון הררי קדם. וכפת לון בשלשלאות של ברזל, ואינון שלשלאין משוקעין עד גו תהומא רבא, ותמן אולפין חרשין לבני נשא.

בלעם מתמן נטיל חרשוי ואוליף מינייהו דאינון טורין. הה“ד מן ארם ינחני בלק מהררי קדם. ותמן אתעטרו כל ידעי עלמא.

ומגו דהוו קטיגורא דמריהון בקדמיתא ועד כען יומא אינון מקטרגין למריהון, כמה דאינון חרשין דמכחישין פמליא של מעלה, [p. 134] ואלמלא אינון שלשלאין משקעין גו תהומא ואחידן בהו בתפיסו סגי, מטשטשי עלמא הוו ועלמא לא יכיל למיסבל.

ותמן באינון טורין דחשך ינקין מסיטרא דצפון, דהא מההוא סיטרא כל אינון זייני מתגברין בעלמא.

אמר רבי נחמיה אמר רבי יהודה היתה נעמה בההוא זמן, וכל העולם טועים אחריה.

רבי שלום אומר אימא של שדים היתה. כיון שראו בני האלהים את בנות האדם טעו אחריהם, דבנות האדם הולכות ערומות, ובאין להם וילדו מהם. הה“ד וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים וגו’ אנשי שם.

מאי אנשי שם וגו’. דאלין נפילין אוליפו בעלמא שם בכל מלה ומלה לאשלמא חרשייהו.

[p. 135] רבי יהודה ורבי יוסי אמרו אנשי שם ממש, כד“א ששים גבורים סביב לה.

ר’ יצחק אמ’ מגבורי ישראל כתיב.

רבי עזריה שאל לרבי יוסי איש כפר אונו מ“ט חרשין אינון יתיר בנשייא ולא בגברייא, דכתיב מכשפה לא תחיה, ולא כתיב מכשף.

א“ל כתיב לא תאונה אליך רעה. דא סטרא דנוקבא ודאי הוא. ונגע לא יקרב באהליך, דא הוא דכורא. ומן נוקבא כל זינין דחרשין וכל עומקין בישין אתיין לעלמא, הה“ד (קהלת ז:26) ומוצא אני מר ממות את האשה וגו’.

[p. 136] ומאי אסורים ידיה. ר’ ינאי ורבי יהושע. חד אמר כל הנוגע באשה או מקבל ממנה מידה לידו, לא ינקה מדינה של גיהנם, [פא ט“ג] שנא’ יד ליד לא ינקה רע, הה“ד אסורים ידיה ודאי.

וחד אמר מן הנקיבות באות כל מיני נחש וכישוף, וכל הרהורים רעים. ואלמלא שאסורים ידיה ולא שבקין לה, היו הורגים וממיתין כל העולם בכל עת וזמן.

ולא איתתקפא נוקבא אלא בחילא דדכורא. דכיון דהיא שארת בעומקין דיליה, יודעת לאומאה לבר נש לאשלמא רעותא. ובמה, בשם ובמילין עמיקין, בשמא מסאבו. וע“ד עובדא בה תלייא, ומלין בדכורא, ותרוייהו מנוקבא מתערי. ובג“כ זיני חרשין משתכחין בנוקבא ולא בדכורא.

[p. 137] תנן העובר בין שתי נשים, אם נדות הן נכפה, ולא תזוז מגופו אם לא יעשו לו מידי. סכנת דם או הריגה מזומנת לו. ואם אינן נדות עין הרע שולט בו בגופו או בממונו.

כי הא דר’ נחום ברבי שמלאי. זמנא חדא הוה בדוך קסרין אעבר בין שתי נשים. אסתכלו ביה ואיסתכן מיד בגופיה ובממוניה. מאי טעמא, בגין דההוא רוחא בישא שראת עלון ויכיל לנזקא.

מאי תקנתיה. לימא הכי זיל, זיל, דומי, דומי, אעדי קטור, דקטרא לא לך ולא לי. ולבתר יתחיל באל ויסיים באל. כתי’ אל מוציאם ממצרים כתועפות רעם לו, ויסיים באל כדכתי’ כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ויזיל ליה ולא ישגח אבתריה.

[p. 138] רב הונא הוה סליק מבבל לארץ ישראל. והוה סליק להתם איערע בחד כפר, חמא ההיא אתתא דהוה אתיא אבתריה. ארמאת מיין אכתפוי ונטלא עפרא מרגלוי. אהדר רישיה ואמר לה עביד וטול ברתי, בהאי לא כלום גבאי, אבל גוזרני עליך בלבולא בדעתך. לבתר אמר לא בגיני אלא בגין דלא תקטול בני אינשא אוחרנין. וכן הוה. איתבלבל דעתה ולא ידעה מידי, ומתה. ועל דא כתיב (תהלים צא:10) לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך.

תני ר’ חייא (קהלת ז:26) טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה. ממאן, מההוא אשה דכתיב בה אשר היא מצודים וחרמים כו’.

 

בא וראה, בזמן שהרעב בעיר לא יראה אדם את עצמו ולא יתהלך יחידי בעיר, מפני שמלאך המות נמצא שם, ויש לו רשות לחבל. וע“ד כתיב ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. כיוצא בו בזמן שהדבר בעיר יסגור אדם עצמו ולא יתראה בשוק. דכיון שנתן רשות לחבל, מי שפגע בו ניזוק, ואיהו מתחייב בנפשו.

[p. 139] בא וראה, עשר שנים היתה נעמי בשדה מואב, לסוף כי שמעה בשדי מואב כו’. מפני מה נענשו מחלון וכליון. מפני שנשאו נשים מואביות.

אין לך בעולם נשים מתעסקות בנחש ובכישוף כמו מואביות. ממאי, כתי’ ויצמד ישראל לבעל פעור, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. כיון דהוו אכלי מידי בחרשייהו, מיד הוו סגדין לטעוותהון.

ויצמד, רבי חייא אמר כהני צמידין תכשיטין הכי הוו מתחברים בבעל פעור.

בחרשיהון דנשיא מנלן. דכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, אוליף לון מילין בפומא. דהא חרשין וקוסמין לא הוו בעלמא כותייהו, אבל מילין בפומא [פא ט“ד] לאשלמא חרשייהו לא הוו ידעי. וע“ד בדבר בלעם עבדו ואשלמו חרשייהו ויכילו להו.

ר’ יוחנן אמר רות כשירה היתה.

 

[p. 140] ותאמר נעמי לכלותיה לכנה שובנה אשה לבית אמה. יעשה כתיב. אמרה להון אם תזכו ליכנס תחת כנפי השכינה יעשה, ואם לאו יעש, חסר ה’.

כי צר לי מאד מכם. עליכם מבעי ליה, כמד“א (ש“ב א:26) צר לי עליך. מאי מכם, א“ר קרוניא אמר רב בזנא עאקו בלבאי מכם דאתון גרמתון לבניי דימותו, כמה דמתרעם מאחרא.

ותשק ערפה לחמותה. ערפה, הרפה שמה. למה נקרא שמה ערפה. על שהחזירה עורף לחמותה. והלכה למקומה, לשדה מואב, זנתה ולא כבדוה. לארץ פלשתים, והכל דשים בה כהריפות. [p. 141] הרפה, שעשתה עצמה רפה, וילדה מזנות ששה בנים, וכולם נפלו ביד דוד ואנשיו.

(ש“ב כא:16) וישבי בנוב אשר בילידי הרפה. וכי מי נתן אותו בנוב. והלא סמוך לירושלים היא בארץ, והוא בארץ פלשתים. אלא הכי א“ר פנחס מלמד שבא על עסקי נוב.

מפני שגרם עניין נוב עיר הכהנים, והקב“ה מדקדק עם הצדיקים אפי’ כחוט השערה. אמר לו הקב“ה, דוד גרמת כל כך בנוב עיר הכהנים, חייך או הדין יחול עצמך או על זרעך, לא ישאר אלא אחד.

 

[p. 142] תני ר’ חייא (ש“א כב:20) וימלט בן אחד לאחימלך וגו’. שלא נשאר לאחימלך מכל בית אביו זולתי אביתר לבדו. ועל עון זה מת שאול ובניו, וכמה אלפים ורבבות מישראל, ונגזר על דוד למות.

כיון שהלך לארץ פלשתים ראתה אותה הרפה, אמרה לבנה, האי מאן דקטיל אחוך. באותה שעה הגיע זמן מדת הדין להנקם מדוד על עסקי נוב, וזימן לישבי להורגו. מיד וישבי בנוב, שבא על עסקי נוב.

אמר רבי יוחנן כך אמר דוד, רבש“ע זרעי יהיה נכון לפניך והריני מקבל עלי את הדין, מה עשה. נטלו ישבי והגרים עצמו עליו ועל המטה. אמ’ לאו יקרא דילי. נטלו וארמי לי’ לאוירא ושוי סיפא סייפא דיתקטל בה דוד. הה“ד (שם) והוא חגור חדשה, ויאמר להכות את דוד. מיד הזכיר שם המפורש באויר ועמד. סוסו מיד נשמט והלך לירושלים.

הלך אבישי ושאל לסנהדרין, ואמר מהו לרכוב על סוסו של מלך. והתירוהו. מצאו לדוד עומד באויר, א“ל חזור תפלתך.

[p. 143] א“ל מה אשיב ליי’ כל תגמולוהי עלי, שכך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי וכו’. מיד חזר לתפלתו וקבל על זרעו הדין, דכתיב ויעזור לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וגו’.

מה כתיב (מלכים ב’ יא:1) ועתליהו אם אחזיה ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע המלוכה, לבית דוד. כתיב ותאבד, וכתיב (ד“ה ב כב:10) ותדבר. מהו ותדבר אמרה שעתידין זרעו של דוד ליאבד מן העולם.

ותאבד, ותקח יהושבע בת המלך יורם כו’ את יואש כו’. מלמד שהקב“ה דן מדה כנגד מדה.

ועל כל זה מה כתי’. אע“פ שנגזרה גזירה זו וניתן רשות למדת הדין, על זה כתיב (ישעי’ י:32) עוד היום בנוב לעמוד. עדיין [פב ט“א] מדת הדין בנוב עומדת ותובעת דין מלפני הקב“ה. ומה בצדיקי’ מדקדק הקב“ה, כל שכן ברשעים עאכ“ו.

[p. 144] ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה. אמר ר’ נחום אמר ר’ יהודה מדקאמר שבה מלמד שגיורת היתה בתחלה. וכתיב ואל אלהיה, דהא אלוה אחד היה לה עם נעמי, ועכשיו לסרחונה הראשון, וטעת אחר ע“ז שלה.

ורות דבקה בה, כמה שקבלה עליה בחיי בעלה דבקה באמונתה. בא וראה שבחה של רות, שאע“פ שאימת בעלה לא היתה עליה, דבקה באמונתה. ועם כל דא נעמי חידשה לה כמתחלה, והתרתה בה התראות, וכלן קבלתן עליה.

רבי ברוקה אמר כתיב וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד. כיון דכתיב אל הגר, מהו שם על שכמה. אלא מלמד שהזהירה על עול האמונה, וללמד על מה שהיתה בתחלה עמו. כתיב הכא שם על שכמה, וכתיב שם שם לו חק ומשפט. מה להלן עול שכינה אף כאן עול שכינה. [p. 145] מה עשתה, כיון שראתה עצמה יוצאת מתחת רשותו של אברהם, חזרה לקלקולה. מה כתיב, ותלך ותת“ע. אחרי ע“ז וגלולי בית אביה. וכתיב הבל המה מעשה תעתועים.

 

רבי חידקא ורבי שמעון בר יוסי הוו קאזלי באורחא. אמר ר’ שמעון לרבי חדקא הא תנינן גוי ועוסק בתורה ככהן גדול הוי. האי ככהן גדול. מ“ט שקלו לכ“ג. והכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. הקב“ה יהבה לישראל לקבל עליה אגרא לעלמא דאתי. גוים דלא קבלוה, לא מקבלה עלה אגרא. דהכי אמר ר’ עקיבא ישראל שעמדו על הר סיני מקבלין עליה שכר. ואת אמרת גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככ“ג.

[p. 146] א“ל ככ“ג תנינן. דאמר רבי יוסי בר’ יהודה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי ג:15, ח:11) יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. אפי’ ממזר ת“ח עדיף מכ“ג ע“ה המשמש לפני ולפנים. הואיל ואינו קורא בתורה אין עבודתו עבודה, ואין מקבל עליה שכר. ועליו כתיב (שם יט:2) גם בלא דעת נפש לא טוב. כהן גדול שאינו יודע עיקר עבודה, אין עבודתו עבודה.

[p. 147] וא“ר יודא מנא לן שצריך כהן גדול להיות ת“ח. דכתיב (מלאכי ב:7) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואם הוא ע“ה, אין מקבל עליה שכר. כך גוי העוסק בתורה, הואיל והוא גוי אין עבודתו עבודה ואין מקבל עליה שכר. שכר כהן גדול עם הארץ וגוי בשיקולא שכיחי, שאין מקבלין עליה שכר.

פתח צו את אהרן ואת בניו לאמר. אהרן ובניו מצווין ושאר בנים אינם מצווים. אלא כל כהן שאינו יודע עיקר העבודה כאהרן ובניו אינו מצווה. ואם עובד עבודתו פסולה, דהא במה מכוין, שאינו יודע.

והכי א“ר חייא אמר ר’ יצחק כהנים לוים וישראלים מעכבין את הקרבן. עיקרא דקרבן כהן, דאצטריך לכוונא שמא קדישא, ולסדרא ליה דרגין עילאין, ולייחדא ליה ביחודא שלים, ולמיהוי עילאין ותתאין ברעותא וכונה דלהון.

והכי א“ר חייא א“ר יצחק מאי דכתיב אשה ריח ניחוח ליי’. אלא לקבל תלתא דרגין אלין.

[p. 148] אשה, לקבל דא לויים דממונין על השיר, ולארמא קלא, והוא מסיטרא דאשה. ומכוני בגוונא בניגונא וחדוה בשיר.

ומגו כך כל זמנא דהוא סליק על הדוכן [פב ט“ב] בעוד דאיהו גבר ושלהובא דאשא תקיף ביה לארמא קלא בנעימותא דניגונא, איהו כשר לעבודה. כיון דאיתחלש שלהובא דבחרותא דיליה, וגומרין דנורא מתעממין בגויה, הוא דאיתחלש תוקפיה, וקלא לאתתברא. כדין כתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ופסול לעבודה. מכאן ולהלאה, ושרת את אחיו, ועבודה לא יעבוד עוד.

משמרות דרקיעא אוף ה“נ דנטון לנגנא קמי דמריהון, איקרון אישים. והכי שמענא משמיה דרבי שמעון בן יוחאי, דרגין אלין אית מנייהו תרעין דממנן על תרעין לבר, ומינייהו פנימאין לגו. אינון פנימאין אמרין שירתא וסלקין ועאלין בהאי שירתא חמשה דרגין, עד חמשין שנין, לקבל חמשין תרעין דיובלא.

[p. 149] כיון דסלקין תמן, נטיל לון רוחא דאשא מלהטא ותבר תוקפייהו. כיון דאתבר תוקפייהו דחיין להון ונחתין מאינון דרגין, וקיימין לבר, ממונין על תרעין. ואלין נטלין חולקיהון מתננא דאשא דקורבנא, בר אינון דנטלי לגו. דכל יום ויום מתחדשין אוחרנין, דממנן על שירתא.

ריח, לקבל דא ישראל. דקא מצלו צלותא, חשיבא קמי הקב“ה כריח בוסמין דבגנתא דעדן.

ניחוח, דאיהו נחת רוח לגבוה. כהן דאיהו מכוין כגוונא ורעותא דשמא קדישא, ומייחד יחודא באתוון רשימין. וכל דרגין נהרין ומתלהטין ונצצי בנציצי עילאה, מגו דעומקא עילאה טמירתא.

[p. 150] ועל דא אצטריך כהנא למהוי חכימא בחכמה, ונאה בסוכלתנו, ושפיר בנהירו דאורייתא, וזריז ופקח יתיר מכל עלמא. ואם ע“ה הוא, עבודתו לאו עבודה, ועליה כתיב לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך.

ת“ח זוהמא דגוי, אע“ג דאתגייר, קשה לפרוש זוהמא עד תלתא דרין, כ“ש בעוד שהוא גוי. כשרה דבהו רות, ולא אשכחן בה שום דופי כלל. ודא הוא נפש השכלית. ערפה שהיא נפש הבהמית, מיד חזרה לסרחונה ולקלקולה.

אתא רבי חידקא ונשקיה. אמר ודאי דזעירין דמתעברן זוהמותייהו מינייהו.

 

רבי נחמיה אמר כתיב (מ“א ב:19) וישם כסא לאם המלך, זו רות המואביה, דזכתה וראתה למלך שלמה על כסאו.

[p. 151] כשם שלבה היה שלם כך השלים הקב“ה ימיה ושנותיה. הה“ד ותהי משכורתך שלימה, שלמה ודאי. וכתי’ וקרינן שלמה, מלמד שראתה למלך שלמה על כסאו. זאת ראתה שכרה בעה“ז ובעה“ב.

ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלתיה עמה. בתר דנפק נשמה ונפש השכלית ונפש הבהמית מן הגוף, מה אמרה נשמה. ותאמר נעמי לכלותיה שובנה בנותי כו’. ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך וגו'. ערפה שבה אל עמה ואל אלהיה.. כך בודקין לגר בשביל שיתקיים תחת כנפי השכינה, רות בלבב שלם.

[פב ט“ג] [p. 152] רבי אלכסנדרי פתח (מ“ב ד:1) ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע וגו’. תמן תנינן דא אשת עובדיהו, ממונה היה מאחאב מלך ישראל. ובשעה שהלך עובדיהו אצל אליהו, הכיר בו אלישע.

ואי תימא אלישע לא שמש לפניו עדיין. כבר היה משמש ומוקדם ומאוחר. ועל כך כתיב ועובדיה היה ירא את יי’ מאד, דודאי הכיר בו אלישע.

צעקה אל אלישע. באותה שעה שמת עובדיהו ומלך יהורם בא לקחת את שני ילדיו, מה עשתה. גועה ובוכה לבית הקברות. עמדה על קברו וצעקה, ירא אלהים, כך וכך עושים ליתומים.

[p. 153] אמרו ליה לעובדיהו הרי אתתך עומדת צועקת ובוכה על הדרך.

מה עשה, הלך לו אצל חזקיהו. אמר ליה דיי בעולם הזה.

הלך לו אצל האבות אמר כך וכך יש לי.

אמרו לו כבר שמענו צעקותיה אצל אלישע הנביא.

אדהכי חזרה, גועה צועקת על קברו, ואומ’ ירא אלהים, כבתחילה. אמ’ ליה לעובדיה הרי איתתך צועקת וגועה.

אמר לה אי ענייה, לך אצל אלישע. עד כאן תנינן.

 

בא וראה, בקברותיהם היאך מספרים זה עם זה. והלא נפשותם במקום אחר עומדות. סוד יי’ ליראיו וכו’.

נזדמן ליה רבי בון. אי קשיא הכי קיימא, והשתא מלה בתרין משתוקא לא כלום.

פתח ואמר (ישעי’ כו:9) נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. נפשי אויתיך, תרין קסרי כד יהב הקב“ה בבר נש לשמשא בהוא בהאי עלמא ואינון נפשא ורוחא. נפש [p. 154] לקיומא בגופא במצות ויתער מניה. רוח דאורייתא לאיתערא ליה ולאנהגא ליה בהאי עלמא. אי נחתא, נחתא עליה רבו יתיר מלעילא, כפום אורחוי.

ובתרין אלין אזיל בר נש בהאי עלמא לשמשא בהו. דההוא נפש לא אתקיים בגופא אלא באתערו דרוח דשריא עליה.

כד עייל בר נש לשמשא ולמפלח למאריה באלין תרין, איתער עליה מלעילא אתערו קדישא ושריא עליה דבר נש וסחרא ליה בכל סטרין. ואיתער ביה בחכמתא עילאה ולמהוי בהיכלא דמלכא.

וההוא אתערו דשרייא עליה מאתר עילאה הוא, ומאי שמיה. נשמה. ומיניה יתער לבר נש תשובה. ואיהו חילא עילאה חילא דתשובה, אימא לרוח ורוח בן לה.

[p. 155] ועל נשמתא אית ליה חילא מרחמא עילאה. ומאי שמה. נשמתא לנשמתא, ואיהו איקרי אב לרוח. מיניה יתער לבר נש יראה. ואינון א“ב ואם בן ובת. א“ב י“ה אם, וא“ו בן, ה“א בת. ודא השם מלא.

בדוגמא דאית רוחא ונפשא דשמאלא ליצר הרע, ובימינא אית רוחא ונפשא ליצר טוב. ועל דא אמר ראה נתתי לפניך החיים והטוב את ומות ורע. את החיים ואת הטוב, דקדושה. ואת המות ואת הרע, דשמאלא דיצר הרע. ועל דא רמז ומעץ הדעת טוב ורע. מן הטוב אכול, [פב ט“ד] ומן הרע לא אכיל. והמבין יבין.

[p. 156] ועל ה“א עילאה שהיא נשמתא, אם, ועל ה“א תתאה שהיא בת, איתקרי האי קרא, (משלי יד:1) חכמות נשים בנתה ביתה. ואולת בידיה תהרסנה. דא נפש הבהמית דיצה“ר. בידיה תהרסנו, הגוף. דא רוח דקודשא יהב ליה הקב“ה לשמשא בהאי עלמא, נשמה לאתער’ לשמושא דלעילא.

 

בר נש בהאי עלמא נאים בערסיה, רוח משטטא ואזלא, ורעותיה לסלקא בכל ליליא. וכמה ממנין קיימין בכל רקיע ורקיע.

דאמר רבי נחוניא סח לי בן גאים, כשעליתי לזה הרקיע הראשון, מצאתי מלאכים, שרפים, כולם כמראה הלפידים, וגלגלי אש סובבים אותם, וגבותם כגחלי אש, ושיניהם ועיניהם שביבין דנור, כסותם אש לוהטת.

[p. 157] ועליהם ממונה אחד יהדומי שמו. כשראיתי אותו שם, אמרו מי נתן ילוד אשה בינינו במקום הזה. והזכרתי אותיות השם כשראיתי שמבקשים לשרוף אותי בהבל פיהם. ועמדו כולם.

אמר לי אותו השר הגדול הממונה עליהם, מי אתה.

אמרתי לו שמי.

אמר לי אי ידיד. כל באי עולם עוברים ע“י בכל לילה ולילה בשעה שבאים לשכב על מטותיהם ומפקידים רוחם בידו של אדון עולם. מיד פורחות מהם ועולות לפניו. וכל הרוחות לפני ולא נתן לי רשות להכניס אלא הכתובים לפני, חוץ מאותם שעשו מצות ביום. ועדיין אנו מבקשים ומחפשים אחריהם.

נשאתי עיני ראיתי שס“ה היכלות, כמנין ימות החמה. וכולם לצד מזרח, וארבע שערים בכל היכל והיכל. ממונים ומשרתים עליהם, וכולם דמות אחד להם. וקוראים להם משרתי מזרח.

[p. 158] וכן לצד דרום, חוץ שראיתי לאותו צד שער גבוה עד מאוד מכל השערים. שאלתי על השער ההוא. אמר לי אי ידיד. בשער הזה עוברים כל בעלי צער, וכל בעלי דמעה מצער אומות העולם, וכל אותם בעלי תשובה, כולם נכנסים בשער זה.

למעלה מזה השער נגלה לפני שער גדול וי’ שערים סביביו. שאלתי עליו. אמר לי השער הזה אין לי רשות עליו, ולא יפתח אלא בר“ח ושבתות וי“ט. באותו זמן כשנכנס שבת או ר“ח או מועד, קול מתפוצץ בכל הני רקיעים ואומר, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. מפני שכל הרוחות שבג“ע כל ימי השבוע עומדות שם ומטיילות.

ובאותו זמן באותו רקיע שע“ג ג“ע שבארץ נפתחו ד’ חלונות, רשומות בד’ אותיות של שם המפורש, המיוחד בגנזי מרומים. וכל אותם הרוחות מתלבשות בלבוש יקר באותו ג“ע, כדמות אותו עולם שהיו עומדות במלבוש בשר מטפה סרוחה. ובשעה שהחלונות נפתחים כולם פושטין מלבושיהם ופורחים למעלה באותן חלונות, ועולות במקום הזה.

[p. 159] וששה בעלי כנפים, וכמה ממונים עמהם, פותחים השער הזה. בכל אלו עשרה, והרוחות נכנסות שם בחדוה ועולות למעלה. וכן כל רקיע ורקיע בדרך זה.

[פג ט“א] בשעה שאלו הרוחות עולות, רוחות אחרות יורדות, שניתוסף בין החיים באותו העולם. אלו עולות ואלו יורדות. באותו מקום שירדו אלו משם, שם חנות האחרות, ואין המקום נשאר פנוי.

במוצאי שבת, בשעה שישראל אומרי’ ויהי נועם יי’ אלהינו עלינו וגו’, אותם הרוחות שירדו להם בשבת עולות. אלו עולות ואלו יורדות. אלו עולות במקומן. וכן תמיד בענין זה.

אמר רבי אלכסנדרי בשעה שנפטר אדם מזה העולם הנשמה והנפש אזלין כחדא שנאמר ותלכנה שתיהם עד באנה בית לחם.

[p. 160] ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהם. ותאמרנה הזאת נעמי. דאזילתא באתרא הדין מלייא מכל טבא מליא דאורייתא. עמודא דעננא ברישא ביממא ויחמון לה גינתא דעדן. שרגא ברישא בליליא, ויחמון לה אתר דרשיעיא דיינין ביה שנא’ (איוב כט:3) בהלו נרו עלי ראשי.

בההוא שעתא אמרה הנשמה אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר שדי לי מאד. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני יי’. באתרא הדין מליא מכל טבין, וכען ריקם השיבני יי’ לזה העולם.

למה תקראנה לי נעמי ויי’ ענה בי ושדי הרע לי. דעאל בי יצה“ר, רוח הבהמית ונפש הבהמית, שעליה נאמר חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה. חכמות נשים, דא נשמה ונפש דקודשא. ואולת, דא נפש הבהמית דיצה“ר שתהרס הגוף באולתה. ודא היא שנשארת בגוף שנא’ אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל דאשתתפו ביחד.

[p. 161] משל למה הדבר דומה. למלכא דיתמנא בגינתא דיליה תרין שומרין, האחד פיסח והאחד סומא. אמר להון אסתמרון דלא תיכלון מאיבא דגינתא הדא דאנא ידענא כל איבא דאית ביה. מה עבדו, אמ’ הפיסח לסומא רעותן דניכלון מאיבא דאילנא מאינון. אמר הסומא אנא לא חזי. ואמ’ הפיסח והא אנא לית אנא אזיל. מה עבדו, רכב הפסח על הסומא, ואכלו.

אתא מלכא וחזא דאכלו מאיבא דאילנא. אמ’ לון מה אכיל מאיבא זה. אמ’ הסומא אנא לא חזי. אמר הפיסח אנא הא לא יכיל למיזל.

מה עשה המלך, כמה דעבדתון ואכלתון מן האיבא כן יתעביד לכון. מה עבד מלכא אמר לעבדיו כי רכיב הפיסח על הסומא ויהבון להון פולסין באתרא הדין. כך נפש הבהמית מן יצר הרע עם הגוף.

 

רבי עזריה ורבי חזקיה הוו סלקו לרגל, הוה עמהון ההוא טייעא דהוה טעין אבתרייהו. אמר ר’ עזריה לרבי חזקיה מידי שמעת בההוא קרא דכתיב (שיר ו:1) אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. דברי התורה נמשלים לאגוז, היאך.

[p. 162] אמר ליה מה אגוז אית ליה קליפין ממוחא לגו, אף דברי תורה אית בה מעשה מדרש אגדה, כלא דא לגו דא מן דא ודא לגו מן דא.

אמר ליה הכי שמענא בהאי. בההוא זימנא דהמלך שלמה גלי שיר השירים, זוהמא דההוא נחש קדמאה דאטיל באדם וחוה אתפסק מעלמא. בגין דכד נפקו תולדין [פג ט“ב] לעלמא מאדם וחוה מההוא זוהמא נפקי.

[p. 163] והכי שמענו מרבותינו ואינון שמעו עד פומא דאליהו דאמר הכי, מאי דכתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את יי’. והאדם דא אדם קדמאה. כד אתא נחש על חוה אטיל בה זוהמא. וקין מההיא עסטורא דההוא נחש נפק, מה נחש דרכו להרוג ולהמית הכי נמי מיד קין נעשה הורג.

[p. 164] כד“א (ישעי’ יד:29) משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף. כי משורש נחש, דא נחש הקדמוני. יצא צפע, דא קין שיצא משרשו ומעיקרו. ופריו שרף מעופף, שנעשה הורג כשרף הזה, שאין למכתו לחש. מעופף, כפול, כבר נעשה הנחש במינו כפול.

ואי תימא מההוא זוהמא נפק. ואת אמרת והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ות’ קניתי איש את יי’, ודאי. מאדם הוה ולא מההוא זוהמא.

אלא ההוא נחש הטיל בה זוהמא בחוה, וההוא זוהמא דאשתאב בה, הוא מכשכשא במעהא. ולא הוה גופא לאתכללא ביה [p. 165] ולנפקא ההוא רוחא לעלמא. כיון שבא אדם הראשון עליה איתער ההוא זוהמא בההוא זרע ועבד גופא לההוא גופא בישא. וזוהמא דהוה במעהא אתכלילא ביה, ונפק לעלמא בדיוקנא סומקא סגי מכל שאר בני נשי עלמא דהוו בתרהא.

ועוד דההוא דאטיל אדם למיעבד גופא מההוא סיטרא בישא הוה. ואתתקף ההוא רוחא בישא ואתגלים ביה לעלמא. כיון דחמת ליה אמרה קניתי איש את יי’.

וכד אייתי קרבניה, מההוא סטרא בישא אייתי ליה, דכתיב ויהי מקץ ימי“ם ולא כתי’ מקץ ימי“ן. שת, בסיס עלמא בצדיקים וחסידים דנפקו לבתר מניה.

[p. 166] שת דא סיום דאלפ“א ביתא. ומיניה אהדרון אתיין למפרע, תשר“ק.

כיון דאסתיימו אינון צדיקים וחסידים, עד דאתא נח, והוו אינון בני טופנא דיתמחון כולהון, כיון דיתמחון כולהו ונפק נח ובנוהי מן תיבותא, כדין כתיב ומאלה נפצה כל הארץ, כדין שריאו אתוון באלפא ביתא למפרע, תשר“ק. וכדין כתיב ומאלה נפצה כל הארץ.

ואזל כל עלמא בההוא זוהמא דנחש עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, אהדרו אתוון בארחא מישר. ומנהון למפרע, חד מכאן וחד מכאן. סרחו ואהדר בגופא אחרא. אתתקנו אהדרו אתוון בגוונא אחרא.

[p. 167] וכך אזלא עלמא ברזין דאלפא ביתא עד דאתא שלמה. כיון דאתא שלמה אשתכחין אתוון קיימין על קיומייהו. כדין כתיב (מ“א ה:10) ותרב חכמת שלמה, וקיימא סיהרא באשלמותא. באדין אתגלי שיר השירים בעלמא, וכדין אמר אל גינת אגוז ירדתי. מה אגוז, מוחא לא אשתכח אלא לבסוף, כך עלמא הכי הות, עד דאתקימת קליפין וקיימא עלמא במוחא בסיהרא באשלמותא.

אמר ההוא טייעא במאי קאמריתו ותוקימו האי קרא דכתיב ותלכנה שתיהן עד באנה בית לחם. לחם, דא תורה דכתי’ לך אכול בשמחה לחמך. ויהי כבאנה בית לחם ותהום כל העיר עליהם. ותאמרנה הזא“ת נעמי, חד ולא יתיר.

[p. 168] אמר רבי עזריה אשריכם ישראל שאפי’ הריקנים שבכם מלאים תורה ומעשים טובים.

נחתו תרוייהו. אמרו ליה מידי שמיע לך בהאי קרא.

אמר הכי שמענא, בזמנא דבעי הקב“ה למיהב תורה לישראל הלוחות היו כתובים פנים ואחור, שנאמר מזה ומזה [פג ט“ג] הם כתובים. והלוח אחד פנים ואחור. והלוח אחרת ימין ושמאל. שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות.

[p. 169] תרין, על מה אמר תרין זימנין והמכתב מכתב. וקודם שעשו ישראל העגל ובעא הקב“ה למיהב תרין תורות אלין על ידא דמשה לישראל, היה כתו’ בלוחות, והלוחות מעשה אלהים המה וגו’. והלוחות היו בדוגמא ו“ה, לוח אחד. והמכתב, דא הוא ו“ה.

והלוחות י“ה. מעשה אלהים המה, דא בינה עילאה.

ו“ה, אינון תרין דרועין.

ו“ה מכתב, דא יעקב ורחל שנקראו שמש וירח, ונקראו שני שדים, ונקראו חד.

ועל דא אמר מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. מהו חרות, אלא חירו’, ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות וכל מרעין בישין דעלמא.

[p. 170] וכיון דעבדו ית עגלא, פרחו אתוון מתרין סטרין, פנים ואחור. ואני אפתח לך הדרך הישר שתבין, אלימלך ונעמי ומחלון ורות בדוגמא דא, תרין. אלימלך ונעמי לוח אחד, ימין ושמאל. מחלון ורות פנים ואחור, לוח אחר. וכיון דעבד ישראל ית עגלא, אסתלק אלימלך ומחלון, נשארו נעמי ורות, תרין נקיבות.

ואזלו תרוייהו כי שמעו כי פקד יי’ את עמו לתת להם לח“ם, דיהבו זימנא אחרא אורייתא. ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם.

ותהום כל העיר עליהן. כל דא צדיק. העיר דא ציון עיר דוד.

ותאמרנה הזאת נעמי. שבשעה דיהיבת אורייתא על טורא דסיני, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים. באדין צווחת אורייתא ואמר’ אל תקראנה לי נעמי, אני מלאה הלכתי, מכל חידו, מכל טבין דעלמא, משעבוד מלכיות. ותשאל למה תקראנה לי נעמי.

[p. 171] ודא הוא רזא דאמר הקב“ה לישראל וראית את אחורי ופני לא יראו. כשאני רציתי למיהב אורייתא לישראל ימין ושמאל פנים ואחור הם לא רצו דעבדו ית עגלא וכען כשהם רוצים אני לא ארצה.

אמר הכי שמענא, בזמנא דבעא הקב“ה למיהב אורייתא לישראל, נטל תורה שבכתב ותורה שבעל פה ואזיל בהו לגבי שאר עמין, ולא בעו לקבלא לון עד דנחית לון לישראל ע“ג טורא דסיני.

אמרו מלאכי השרת למאן בעי הקב“ה למיהב תרין תורות אלין. אמר לישראל. אמ’ הקב“ה אע“ג דבענן למיהב לישראל, ערבים דיליה [פג ט“ד] עוללים ויונקים, ובגיניהון יתערון תרין תורות אלין, דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.

[p. 172] ומהכא נפקא, מהתם נפקא, דכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים.

את מי יורה דעה, דא תורה שבכתב. ואת מי יבין שמועה, דא תורה שבעל פה. גמולי מחלב עתיקי משדים, דבגינהון נחתא אורייתא לישראל על טורא דסיני.

ד“א, ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם. לאן הלכו, לשאר עמין, עד דאתו על טורא דסיני, דקיימו ישראל על טורא דסיני. כיון דנחתו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, מיד ותהום כל העיר עליהן, ותאמרנה הזאת נעמי. אזדעזע כולי עלמא. וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, כדין אמרת הזאת נעמי, דא הוה נעימו דאורייתא.

עד דאתו למרה דכתיב ויבאו מרתה, וכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. באדין אמרה אורייתא קראן לי מרה.

[p. 173] וארכביה ג’ פרסי. קראו עלי’ כפלח הרמון רקתך. אפי’ הריקנין שבישראל מלאין תורה כרימון.

אמר לון כדין הוו מתעטרין באורייתא, מתעטרין בשמהן גליפין עילאין. כיון דעבדו ית עגלא וסרחו, והוה מייתי משה אורייתא כתיבא על לוחין אבנין עלאין, מלאין מכל טובא, חירו ממה“מ, חירו’ משעבוד מלכיות, ומכל מרעין בישין דעלמא. כיון דחמא משה ית עגלא, פרחו אתוון וסליקו כלהו לעילא.

כדין צווחת אוריית’ ואמרת אני מלאה הלכתי, מכמה טבין לישראל. והשתא אהדרית ריקם, למגנא, דלא מהנית להו. באדין [p. 174] צווחו עילאין ואמרו (הושע ז:13) אוי להם כי נדדו ממני, ווי להון דלא אתקיימו במהימנותא דמאריהון.

רבי אלכסנדראי לטעמיה, דאמר ר’ אלכסנדראי הנפש והגוף משותפין יחד הם, והולכים בזה העולם ביחד.

עד באנה בית לחם. ואמאי אקרי הכי, אלא בי דינא וקטרוגא וקרבא תמן. באדין ותהום כל העיר עליהן. כל שאר מתייא מרגישין עלייהו לקבל קרבן, דינא דקרבנא.

דתנן ההוא מלאך הממונה על בית הקברות נכנס לקבר בשעה שנפטר. עומד עליו ומביט ואומר, אוי לו לעני זה. ויי לידים ולרגלים שהלכו בהבלי העולם.

אמר הגוף איני רואה. אמ’ הגוף הנפש הוא המנהיג שלי. אומרת הנפש ואיני יודע לילך. והם השנים דוגמת הפסח והעור. מה עשה הכניס הנפש בתוך הגוף ודן לו ג’ זה אחר זה. לאחר שלשה ימים נדון מפיו ומידיו ומרגליו.

[p. 175] לאחר כן הגוף [פד ט“א] נבקע ורימה ותולעה עולה עליו. והנפש מתאבלת עליו, דכתיב (איוב יד:22) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ואומרת אני מלאה הלכתי לאותו העולם, וריקם השיבני יי’ לזה העולם, בלא מעשים ובלא תורה.

ד“א, הנפש נמשלה לשכינה והגוף לישראל. ישראל שחטאו, למה הגלה השכינה לשם עמהם, שהיא לא תחטא. כל מי שיתן לון עושר וכבוד מאד ויהבא להון כל מה שירצו, והם יחטאו. ועל דא נאמר וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו, ועל דא גלה עמהם.

מה רימה ותולעה עולה על הגוף, בשעה שישראל הם רעים אומ’ בני ישמעאל ועשו, שנקראים רמה ותולעה, שולטים עליהם, והגוף נבקע ויהרגו לישראל. ועל דא אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו. מהו, בשרו, יכאבו עליהם. ונפשו, על ישראל תאבל. וכדין איהי תואיבת לנשמה עליונה דאיתקריא נעמי.

[p. 176] ותלכנה שתיהן עד בואנה בית לחם, עד דיהב קב“ה אוריתא לישראל. ותהום כל העיר עליהם, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים. בתר דעבדו ישראל ית עגלא, היא צועקת ואומרת אל תקראנה לי נעמי קראנה לי מרה, אני מליאה הלכתי וגו’.

 

אשרי מי שתלמודו בידו בזמן שהולך אדם לבית עולמו, שאפילו בקברו שפתותי“ו מרחשן. והם שושני“ם, אל תקרי שושנים אלא ששונים, מפני שתורתו מגינה עליו. הה“ד בשכבך תשמור עליך.

[p. 177] כי הא דרבי חסדא כשנפטר לעולמו. הלך רבי יוסי בריה ובת תמן בקבריה בלילייא. שמע מגו קברא חדוה דכתות כתות דמתכנפי, והוו אמרי ניזיל לחדווא הלולא דאורייתא דרבי חסדא. ואפי’ מלאכי השרת מיכנפי למיחדי בהדיה.

שמע דהוו אמרין מה לחיי בחדוה דילן הכא, דילוף באורייתא בההוא עלמא. א“ל ברי זיל מהכא וקיים תלמודך, דזכאה איהו מאן דאתי הכא ותלמודו בידו, דהא אפילו מלאכי השרת לא יכלין לקרבא ליה. זיל ואימא ליה לרבי חגי דיגמור תלמודיה, דהא ביום פלוני ייתי הכא.

אדהכי דהוה משתעי בהדיה, סלקי לרבי חסדא למתיבתא עילאה. וקם רבי יוסי בריה ואזיל וחוי להון לחברייא.

א“ל רבי יודאי אלמלא רבי יוסי אתה כדי הות לאתענש’ תמן.

א“ל בגין צערא דאבא אזלית ושמעית כל האי. [p. 178] קרא עליה על ר’ חסדא ר’ יונתן (משלי ג:24)ושכבת וערבה שנתך, והא קרא אחרינא (קהלת ה:11) מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל.

 

ולנעמי מודע לאשה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז.

רבי רחומאי פתח (תהלים קיב:2) גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. גבור בארץ יהיה זרעו, זכאה איהו מאן דיתברך בבנין בהאי עלמא, בגין דלא יהך יחידי בהאי עלמא. ואי לא, איהו אזיל מיד ליד, וכתיב יד ליד לא ינקה רע. סוד יי’ ליראיו.

[p. 179] רבי נחמן אומר כד“א ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז, וכתיב קרוב לנו האיש מגואלנו הוא.

ר’ רחומאי אמר אי הכי מאי לא ינקה רע.

אמר ליה לסנטרא, דהוה אלקי לחייבא עד דיהבי ליה ערבא, ולא יהבין, לא שבקין סנטירא לאלקאה. א“ל לאו הכי ולאו אלא בשעתא דייתי ויתגלי מאן דאתחייא לבר נש תנדע האי.

[p. 180] רבי זמיראה נפק לחקל אונו. חמא באינון בקעי קרטוניא קומטרי שלהובי דסלקין. ארכין אודנוי ושמע קלין. א“ל ההוא ערבאה זיל בהדאי ואחמי לך פליאן טמירין מבני נשא.

אזל עמיה אחורי טינרא וחמא בקיעין אחרנין ושלהובין סליקו לעילא. שמעו קלין אחרנין. א“ל ארכין אודנך הכא. [פד ט“ג] ארכין אודני ושמע קלין דאמרין ווי ווי. אמר ודאי אתר חד מאינון דוכתי דגיהנם הכא. ועבר ההוא ערבא’ ואשתאר הוא.

[p. 181] אדהכי גחין גו דוכתא אחרא וחמא חד בר נש דהוה רמי קלין. והוו נטלין ליה ואעלין ליה לעומקא דמדורא ואכסאי, ולא חמא יתיר.

אדמיך וחמא בחלמא ההוא גברא. א“ל מאן את.

א“ל יודאי חייבא איהו, ולא שביק בישין חטאין בעלמא דלא עבדית.

והוה א“ל בגו חלמא, מה שמך.

א“ל לא ידענא, דחייבי גיהנם לא דכרין שמהון.

אמר ליה שמא דדוכתך ידעת.

א“ל בגלילא עילאה וקצבא הוינא. ומגו סגיאין בישין דעבדנא התם, דיינין לההוא בר נש תלתא זמנין ביממא וב’ זימנין בליליא.

נטל מתמן ואזל ליה בגלילא עילאה. שמע קול ינוקא דהוה אמר (משלי ב:4-5) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת יי’. אזל ליה לבי מדרשא אחרא שמע קול ינוקא אחרא דהוה אמר (צפניה ב:3) בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו וגו’. אזל וחפש אבתריה דההוא גברא.

אמ’ תיתי כך וכך לההוא רשע, דלא שבק בישין וחטאין בעלמא דלא עבד. כך וכך תהא לההוא ולינוקא דיניקו ליה.

אמ’ ברא שבק בעלמא.

א“ל הן. חד ברא שביק והוא רשע כאבוה, דהא ינוקא דאזיל בבי מטבחיא.

[p. 182] חפש אבתריה ונטיל ליה ולעי ליה באורייתא עד דאוליף ליה מקרא וצלותא וקריאת שמע. לבתר אוליף ליה משנה תלמוד והלכות והגדות עד דאתחכם יתיר, והיינו ר’ נחום הפקולי.

אמאי קרו ליה הפקולי. כמד“א פקו פליליה, דאפיק לאבוה מן דינא דההוא עלמא. וכמה חכימי דרא דנפקו מיניה אקרון פקולי.

ההוא אתי ליה בחלמיה. אמ’ ליה רבי כמה נחמת לי כך ינחם לך קב“ה. דהא מן יומא דידע בני פסוק חד פקו לי מן דינא. כיון דקרא קריאת שמע סלקין דינאי בין יממא לליליא זימנא חד. יומא דקרא בי רב אעברו דינאי מכל וכל.

יומא דאתחכים וקרו ליה רבי אתקינו כורסי בין צדיקייא בגינתא דעדן, דבכל יומא ויומא דאתחדשא אורייתא בפומא מעטרין ליה בעיטרא עילאה [p. 183] דצדיקים מתעטרין. בגינך ר’ זכינא בכל האי יקר. זכאה איהו מאן דשבק ברא דלעי באורייתא בההוא עלמא.

אמר ר’ חייא בר אבא כהאי גוונא אירע ליה לרבי עקיבא.

רבי נתן שאל ליה לרבי יוסי ברבי חנינא יומא חד וא“ל אליהו הוה ליה ברא או לאו.

א“ל מילתא אחרא הוה ביה וכתיב (ד“ה א טז:22) אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. מאי אל תרעו, אל תעשו עצמיכם רעים וחברים לעולם. הקב“ה בחר בהם והבדילם מישראל לעבודתו והכניסם בהיכלו, מי שהוא מלאך בשמים אתה שואל עליו.

רבי יוחנן אומר משבט גד היה.

[p. 184] רבי נהוראי אמר אליהו מלה אחרא הוה ביה דכתיב (משלי ל:4) מי עלה שמים וירד.

מי עלה שמים אמר רבי אלעזר משמיה דרבי שמעון מי עלה שמים וירד, דא אליהו. וירד, מקודם לכן. ובגין כך מילה אחרא הוה ביה.

וקשיא דרבי אלעזר דאמר ר“א אליהו דא פנחס. אי בשביל שקינא להקב“ה, זה קינא וזה קינא. לאו הכי דאמר רבי אליעזר כתיב (מ“א יט:10) קנא קנאתי, בשיטים וקנאתי הכא. אמר ליה הקב“ה עד מתי אתה מקנא לשמי.

[p. 185] אמר רבי יהודה בר שלום מי עלה שמים, דא אליהו דכתיב [פד ט“ד] ויעל אליהו בסערה השמימה. וירד, זה יונה דכתיב (יונה א:5) ויונה ירד אל ירכתי הספינה וגו’. לקצבי הרים ירדתי.

מי אסף רוח בחפניו, זה משה.

מי צרר מים בשמלה, זה אלישע שריפא המים ביריחו. בשמלה, בכח שמלתו של אליהו.

[p. 186] מי הקים כל אפסי ארץ, דא אברהם דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם.

מה שמו של אותו אדון שהביא הללו לעבודתו, יי’ צבאות שמו. ומה שם בנו, ישראל דכתיב בני בכורי ישראל.

ר’ נחמן אומר כל האי בהקב“ה מדבר.

 

רבי נהוראי ורבי יודאי איערעו תחות אילנא חדא בחקלא והוו יתבי. אדהכי חמו חד רווק דהוה אתי וטעי בחקלא. אמר רבי יודאי או טעי ההוא בר נש בחקלא, או לסטים הוא, או דחיל מינן.

אמר רבי נהוראי מאן אנת.

א“ל מגו דלא שאילנא לכון בשלמא לא ידעיתון לי. יודאי אנא וטעינא בחקלא, דהא כל האי ליליא ערקנא דשבו לי שביא. ואישתמיטנא מינייהו וטעינא השתא בהאי חקלא. ולא שאילנא עלייכו דאמינא שמא גויים הם, וכתיב (ישעי’ מח:22) אין שלום אמר יי’ לרשעים. וכדין דלא אשתמודעי בכון עד דחמינא בכון כנפי מצוה וחדינא. השתא שלמא עלייכו רבנן.

[p. 187] יתבי תחות אילנא. אמר רבי יודאי נתעסק בפולחנא דמרנא ונפתח.

פתח רבי יודאי ואמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. מזוזת כתיב, מאי טעמא. אלא אשריהם ישראל שהם מצויים תמיד במצות בשבתם ובקומם ובלכתם, דכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ושיהיו ישראל מעוטרים בתורה ובמצות כדי שידבקו תמיד להקב“ה, שנא’ ואתם הדבקים ביי’ אלהיכם. וכל הדבק בקונו אינו ניזוק לעולם.

ולא עוד אלא ששני מלאכי השרת מלוין לו לאדם, אחד בימינו ואחד בשמאלו, דכתיב (תהלים צא:11) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ולא עוד אלא שאם תמיד מצוי במצוה, כביכול שהקב“ה נעשה לו שומר שנאמר (שם קכא:5) יי’ שומרך יי’ צלך על יד ימיניך.

[p. 188] מה עושה הקב“ה, נוטל מלאך ההולך בימינו ומעמידו לפניו והוא עומד במקומו. לשמאל ואותו המלאך הולך אחרי האדם, והקב“ה מימין ומשמאל. נמצא האדם נשמר מכל צדדיו, מי יוכל להזיק אותו.

ועל כן צריך שלא יהא האדם אפי’ שעה אחת בלא מצוה. בביתו הקב“ה נמצא שומר מבחוץ והאדם מבפנים. ותנינן א“ר יהודה בר’ יוסי פתח המצוייה במזוזה אין מזיק, לא שטן ולא פגע רע מתקרב לשם, מפני שהקב“ה שומר הפתח. אפילו בשעה שניתן רשות למלאך המשחית לחבל, זוקף עיניו ורואה ששם המקום עומד על הפתח כביכול, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. לפיכך צריך האדם שיהא תמיד במזוזה.

פתח רבי נהוראי בפרשת ציצית ודרש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. [p. 189] מאי הכא כתי’ לדורותם ובשבת כתי’ לדרתם. דכתיב לעשות את השבת, לדרתם חסר כתי’.

דתנינן תקנו קרית שמע ובריתו של אדם נמצא פרשת ק“ש. חוץ מפרשת ציצית שחסר משם. במה נשלם. אלא כשאדם מתעטף [פה ט“א] ציצית ויוצא בו לפתחו דירתו נשלם.

והקב“ה שמח ומלאך המשחית זז משם. וניצול האדם מכל נזק ומכל משחית. והיינו לדורתם, שבשביל דירתם שיהא שלם. ויצא מפתח דירתו במצוה מלאך המשחית זז משם, וניצל האדם מכל נזק.

[p. 190] מנלן, ממאי דכתיב מזוזת. מאותיותיו משמע, ז“ז מו“ת, שלא ניתן רשות לחבל וזז מפתחו.

בשבת, דכתיב לדרתם, מ“ט. מפני שקידש היום דירתם של ישראל צריך שתהיה בנר דלוק ושלחן ערוך ודירתן מתוקן, כדירת חתן לקבל את הכלה. ומאי היא, שבת היא כלה. לעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקן לכבודה כפי הראוי לה. וע“ד כתיב לעשות את השבת, וכתיב לדרתם, להכניס כלה קדושה לדירתם ולהיות בתוכם.

בשעה שקידש היום וכלה זו באה ואינה מוצאה בו דירה מתוקן ושולחן ערוך ונר דלוק, כלה זו אומרת אין דירה זו מישראל. ביני ובין בני ישראל כתיב, אין זה מישראל, אין דירתו לקדושה. ע“כ צריך היכר קדושה לדירת ישראל. וע“ד כתיב לדרתם בשבת ובציצית.

א“ר נהוראי אסהדנא על מאן דנפק מתרע ביתיה בעיטופא דמצוה ותפילין ברישי, בשעתא דנפיק בין תרין תרעין אזדמנא שכינה עילויה, ותרין מלאכין דקיימין עליה, חד מימינא וחד משמאלא, וכולהון מלוין ליה עד בי כנישתא ומברכין ליה. וחד מקטרגא דאיהו קיימא קמי פתחא דבר נש אזיל מבתרייהו, ועל כרחיה אתיב ואמר אמן.

[p. 191] זכור ושמור כללא דכל אורייתא. זכור איהו פרשת מזוזה. ואיתימא מזוזה בנקיבה מדבר, הכי הוא ודאי. אבל פרשתא דא, פרש’ זכור, כלול בנקיבה. שמור איהו ציצית.

וכד נפק בר נש מתרע ביתיה נפיק בתפילין, דאינון לעילא, בכלל זכור. ציצית בהדייהו, דאיהו שמור. [p. 192] בתרע ביתיה כלל זכור, ציצית אשלים לי’ לכלל.

תנן זכור ושמור אמ’ כחדא אינון. אלא מזוזה כללא בתרויהו, כלל דכר ונוקבא כחדא. תפילין לעילא מכלל זכור, תפילין דיד, שמור, כלל דא בדא. עשייה לא כתיב אלא בציצית, דאיהי שמור. וכולא כחדא אזלא.

אתא ההוא רווקא ואמר באתרא באדיין רישין אשתכחו, מאן יכיל למללא.

פתח ואמר ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז. מגילה זו לא היה לה להתחיל אלא מפסוק זה.

תנינן כשהקב“ה רצה לברוא העולם היה מפריש העולם לפניו ולא היה עומד עד שברא התשובה.

[p. 193] ברא את העולם והעמידו על עמוד א’. ומאי נינהו, הוא צדיק יסוד עולם. כביכול העולם נתקיים.

מה עשה ברא את התשובה. כיון שברא את התשובה התנוצץ אור ממנה, וההוא אור הבהיק והאיר מסוף העולם ועד סופו, ובו נברא העולם. ראה הקב“ה ונסתכל ברשעים העתידים לבא בעולם הזה וגנזו. ולמי גנזו, לצדיקים לעתיד לבא.

[p. 194] וא“ת הואיל והוא עתיד לגונזו, למה בראו. אלא כשברא הקב“ה אור זה לא בראו אלא לברא בו את עולמו. איהו נסתכל וראה שעתידים רשעים לבא וגנזו. למי גנזו, לצדיקי’ לעתיד לבא.

ועדיין היום, אע“פ שהקב“ה גנזו, בו העולם מתקיים. בו ס“ד, אלא אימא באור אחר היוצא [פה ט“ב] ממנו, והוא כמו חוט היוצא מאור גדול, והעולם בו מתקיים. והוא עמודו של עולם, שנא’ (משלי י:25) וצדיק יסוד עולם.

וממנו השתיל ויצא זרע דוד ע“ה, שנא’ (תהלים כב:31) זרע יעבדנו יסופר ליי’ לדור. וכל זרעו של דוד מצדיק זה יצא. כענין זה (משלי טז:4) כל פעל יי’ למענהו.

כתיב ולנעמי מודע לאישה. מכאן היה ראוי להתחיל מגילה זו. לעניין בריאת העולם, כמו שאמרנו למעלה, היתה אחרת ולא עמד.

[p. 195] אמ’ ליה רבי נהוראי פתח פיך, דהא מלין אלין חדתין עתיקין אינון, מן יומא דאברי עלמא. א“ל מה שמך.

א“ל לבתר אימא.

אמר רבי יודאי שכינה גבן, ומדחמינא אתערנא לך. אימא ברי אימא.

אמר לון רות ונעמי ובועז תלתיהון בדיוקנא דקומרין, דרגין עלאין קיימין. וזרע רות מגו דיוקנא אילין אישתיל בעלמא.

מאן נועם, תשובה. לחזות בנועם יי’, זו תשובה ועלמא דאתי. ולבקר בהיכלו, דא עלמא אחרא לתתא.

[p. 196] רות בדיוקנא דעלמא תתאה דקא מרווה לקב“ה בשירין ובתושבחן תדיר. רות על שם תור, מה תור דמשנייא בקלא מכל שאר קלין, אף כנסת ישראל משניא בקלא בתושבחתא מכל שאר קלין, בשבחה תור.

תור דא יהבא תרין קלין כחדא, חד עילאה וחד תתאה, וכולא כחדא. אוף כנסת ישראל אתערת לעילא ואתערת לתתא, וכלא בזמנא חדא ובקלא חדא, והיינו דכתיב (תהלים פג:2) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל. אל תחרש מלאתערא לעילא ואל תשקוט מלאתערא לתתא, כלא כחדא.

בוע“ז בדיוקנא עילאה, צדיק נטר ברית. ואתתקף על יצריה ואתקרי גבור חיל, ודאי צדיק הוה.

[p. 197] ואל תימה וכי מאן דקריב לגביה כנסת ישראל דא צדיק, והא כתיב יש גואל קרוב ממני. ומאן איהו, אלא ודאי גואל קרוב ממני, טו“ב קדמאה דכל אורייתא, וירא אלהים את האור כי טוב. דא הוא קרוב דאקדים ההוא לטוב דאיקרי צדיק, דכתיב אמרו צדיק כי טוב. וע“ד אם יגאלך טוב יגאל, דהוא קרוב ממני הוא דשארי דאקדים איהו אתער לאתחבקא בקדמיתא. והא איהו קרוב.

ולנעמי מודע לאישה. לא תבעיה ליה, דהא מלך שהשלום שלו. תנינן מאן שלום שלו, צדיק. [p. 198] אלא עלמא דאתי לא אתחדי ולא אתבריא אלא מההיא מחשבה עילאה דקיימא עליה. אוף הכא צדיק בההוא גוונא ממש דההיא מחשבה. ומה שמיה, אלימלך, כגוונא דמלך עילאה עלמא דאתי ושליט עליה אף הכא צדיק מודע ואשתמודע לגביה, למיחדי ולמהוי לההוא מלך תתאה בההוא גוונא [פה ט“ג] ממש.

ודא אתקרי בוע“ז ביה תקיף לנטלא כל עינוגי גופא וכל שפר גופא עייל תמן. ומה דאעיל תמן. כל זרעא דו“ד וכל תיקוני מלכין ופקודי אורייתא. וע“ד בה תקיף ולא חליש. חי לעלמין למיהוי בוע“ז לנטלא תיאובתין וכל עינוגין וכל שפר גופא ויהיב לה.

השתא שריאת רות לאתכנשה בעלמא זעיר זעיר, עד דאתחברת ביה בבועז. וכל קיימא דמגילה זו נעמי ובועז ורות אינון.

 

[p. 199] כתיב ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים מגו עלמא דבני נשא. ואיתמשך חנוך זעיר זעיר עד דאתעבד מה דאתעבד, ושארי בדוכתיה כדקא יאות, מטטרון רברבא, ממנא דאנפין. ומיניה אזדעזען שליטין ושמשין עילאין, וקרבי ליה לשלטאה ולאפקא מיניה חילין ועטרין קדישין. אוף הכא כגוונא דא משיך הקב“ה רות אבתריה, ונטל לה משאר עמין, וקרב לה לגביה לאפקא מינה חיילין ומשריין קדישין.

חנוך עביד ליה הקב“ה, בזימנא דנטיל ליה מארעא, תפקידו בדביקו, דחזי בעטורא רוח עילאה. וקרא ליה נער, ובגיניה כל נערה כתיב נער.

[p. 200] וקיימא לגביה עילאה ותתאה, לגביה בההוא רוח עילאה, תתאה בההוא כלילו ואתכליל מסטרא דחנוך דנטל מתתא. ועל דא שולטנו דיליה בתרין סטרין, אחידא לעילא ואחידא לתתא.

כתיב (משלי כב:6) חנוך לנער ע“פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. חנוך לנער, דא הוא מטטרו“ן דמשיך ליה הקב“ה מתתא, מנהיג ביה לגבי תתאי. ע“פ דרכו לפום אורחיה דלתתא.

גם כי יזקין, הינו דכתי’ (תהלים לז:25) נער הייתי גם זקנתי. ותנינן האי קרא שר העולם אמרו. ועל דא גם כי יזקין לא יסור ממנה, לא יעדי מההוא אורח בגין לאתמשכא לתתא.

עד כאן שמענא מרבי אלעזר ברבי שמעון דקא מפרש כולא בגוונא דא. ומהכא אשתמע כולא.

בכו רבי נהוראי ורבי יודאי ואמרו מאן דחמי זנביה דאריה ודחיל, כ“ש מאן דחמי אריה ממש. קמו ונשקוהו.

[p. 201] אמר להם שמי ייסא זעירא.

אמרו ודאי דא“ר ייסא דמתאבק תדיר מעפרא דבוסמין דרבי שמעון בן יוחאי.

 

פתח רבי נהוראי ודרש (שיר ז:10) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים. וחכך אלו תלמידי חכמים שהם כיין הטוב. מה יין הטוב עומד כאן וריחו הולך למרחוק, אף תלמידי חכמים הם במקום אחד ותורתם הולכת בכל מקום. ואף כשהם בקבר, שפתותיהם רוחשות תורתן, הה“ד (שם) דובב שפתי ישנים. כל שכן במקום שעמודי עולם עומדים, עאכו“כ. דהא אפילו מלאכי השרת אין להם כח לעמוד לפניהם.

דהא זימנא חדא דבר הוה בלוד. אתא רבי שמעון בן יוחאי למתא. אתו, אמרו ליה לרשב“י מאי נעביד. קם ואעבר במתא וחמא בני נשא שכיבן. אמר כל האי במתא ואנא הכא. גזרנא דליבטל.

שמעו חד קלא דהוה אמר, לאו הכא ולאו עביתתא, דהא רבי שמעון בן יוחאי הכא, דקב“ה גוזר והוא מבטל.

[p. 202] הוה תמן ר’ חנינא. אתא ואמר ליה לרבי [פה ט“ד] מאיר. אמר שבחא דיליה, מן יכול למיקם ביה. מי לאו גדול ממשה.

פתח ואמר ויאמר אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים עליה קטורת וגו’. וכתיב ויקח אהרן וגו’. וכתיב והנה החל הנגף וגו’. וכתיב ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. כולי האי אצטריך ליה למשה למטרח, ורשב“י, הקב“ה גוזר והוא מבטל מותנא.

 

אמר לון ר’ ייסא הואיל ואיתערית בהני מילין דחכמתא, והא רות כשירה היתה.

א“ל רבי יודאי אע“ג דכשירה היתה, לא ניכר כשרותה עד שדבקה באותו צדיק. בוא וראה, כשירה מכל אומות רות. מה אמר לה בועז, אל תלכי בשדה אחר וכה תדבקין עם נערותי. מה אמרה היא, גם אמר לי עם הנערים אשר לי תדבקין. כיון שראתה חמותה כך, אמרה לה לאו הכי. טוב בתי שתלכי עם נערותיו, ולא עם הנערים.

[p. 203] אמר רבי ייסא ח“ו לצדקת זו מדברי גנאי. כשירה היתה, דהכי אמר רבי שמעון כתיב הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר. מאי כתיב למעלה, ותאמר רות אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים. מלמד שנצנצה בה רוח הקודש. אלכה נא השדה. מאן שדה, דקדקה בהימנו סגיא, ומאן ניהו. הוא שדה אשר ברכו יי’, והוא שדה של תפוחים.

מאי כתיב ויקר מקרה. בלעם, כתיב ויקר אלהים אל בלעם, בלשון קרי וטומאה. והכא שינה ואמר ויקר מקרה, הכא בלשון כבוד, כד“א מה יקר חסדך אלהים. [p. 204] ומה יקר נפגע בה חלקת השדה, חולקא חדא דההוא שדה צדיקייא. ותמן אזלת ואעלת בחולקא חדא, ואוליפת אורחיה, וידעת ביה מאינון קוצרים. ומאן, תלמידי חכמים מחצדי חקלא איקרון.

אדהכי והנה בועז בא. הא צדיק אתי, טעין ברכן וכמה קדושין. ויאמר לקוצרים, מאן קוצרים, לעיל’ אינון בי דינא, סנהדרי גדולה דתמן. יי’ עמכם, השתא יהיב ליה ברכאן דקדושים. ואינון אמרין יברכך יי’. יהבין ליה תוקפא לשאבא ממקורא דחיי, מגו הוא עלמא דאתי.

למי הנערה הזאת. תיאובתיה לשאלה עלה דרחימו.

[p. 205] והכי אמר בוצינא קדישא ר’ שמעון, מגילה דא רמז תורה שבכתב ותורה שבעל פה ובעלמא דאתי. דהא אתערת לצדיקיא רזא דתורה שבכתב לאתחברא בתורה שבעל פה. ובגין כך תקינו למגילה זו בשבועות, זמן מתן תורה.

הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר. אלין אינון רתיכין קדישין דבריר לן יעקב קדישא, עדרין דלא מתערבן באחרנין. כד“א וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. ועל דא לא תלכי ללקוט בשדה אחר ולא תתערי במלכו אחרא וברתיכין אוחרנין. וגם לא תעבורי מזה עם אילין כתרין דילך, לא תזוזי לעלמין. מזה, לא תזוז מבעליך. לא תזוז מניה לעלמין.

וכה תדבקין עם נערותי. סגיאין שמהן אינון לה, וחד מנהון כ“ה. וכה, כד“א וחסידיך יברכו“כה. וכה תדבקין, עם אלין רתיכין עולימתאן דאיתברירו לך לאתדבקא בהו.

[p. 206] מיד וימד שש שעורים וישת עליה. נטל חד קו המדה ועביד משחתא. ומדד שית סטרין דאיתחזון לה לאתאחדא ביחודא דילהו. ויהב לה נבזבזן ומתנן, דהא בלא אלין לא יכילת לאעלא לגבי עלמא דאתי. הה“ד שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך. שש שעורים, אלין שית סטרין עלאין דקיימא עלייהו עלמא דאתי.

שעורים, כד“א שאו שערים ראשיכם. וישת עליה, שוי עלה לאנהגא לה ולברכא לה. ועל דא היא כלה כלולה מכל שית סיטרין.

[p. 207] ובג“כ כד חמת לה עלמא דאתי בכל אינון שית סטרין, יהי מכירך ברוך. מאן ברוך, דא שלמה מלך שהשלום שלו. וע“ד והמלך שלמה ברוך. בשמא דא תהא מתברכא מכאן ולהלאה, כיון דקא מתברכא מכל אלין שית סיטרין. כדין איהי, עלמא דאתי, יהבת לה תוספת ברכאן על אינון דאית לה. הה“ד ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה, דא תוספת קדושן וברכאן.

גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין. דהא תיאובתא דילה לאתדבקא תמיד עם הנערים, אלין אינון כרובין קדישין, דכל תיאובתא דילה בהו. מלה דא ברזא קדישא איהו. [p. 208] ואי תימא מלה כדיבא אמרת, והא איהו אמר עם נערותי ולא אמר עם הנערים, אלא שמא דאיקרי כה לאו איהו אלא כד אתקנת על תרין כרובים לקבלא ברכאן ברזא דכ“ה אתוון דיחודא, דאינון שמע ישראל יי’ אלהינו יי’ אחד. הא חמש ועשרים אתוון דיחודא בתקונא דכרובים דכיון דאתקנת בהו כדין אתקרי כ“ה, וכדין אמר וכ“ה תדבקון. ועם כל דא, עם נערותי, דכולא אצטריך דלא לשבקא לון דוכרין ונוקבין.

וגם לא תעבורי מזה. רב ייבא סבא אמר הכי מלמד שהראה לה כרובים. ואית בספרא דאדם דאע“ג דאתחרב בי מקדשא דלא תזוז מחד כרוב לעלמין. כגוונא עלאה, דמדאתחריב בי מקדשא לא אתחזי אלא כרוב א’, אוף היא כגוונא דא. הה“ד וגם לא תעבורי מזה, לא תזוזי מחד מנהון לעלמין. ועל דא איהי אמרת עם הנערים, אינון ב’ כרובים תדבקין ודאי. וכן באינון רתיכין נוקבי, כד“א עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן.

[p. 209] האי קרא לדרשא הוא דאתא. אבל עיניך, הם עיני יי’ משוטטות בכל הארץ, בשדה אשר יקצרון. דהואיל דמשטטי בכל עלמא, והלכת אחריהן למנדע.

דהא צויתי את הנערים לבלתי נגעך, דהא כרובים לא משתככי לעלמין בגין לינקא מינה. כד“א (ישעי’ סו:11) למען תמוצו והתענגתם מזיז כבודה. ובההוא זימנא דאיהי אזלת בתר עיינין למחמי כל עובדין דעלמא, אינון כרובין לא קרבין בהדה ולא מתערין למינקא מיניה.

וצמית והלכת אל הכלים. וצמית, כד תיאובתיך לינקא מרזא דעלמא עילאה, באתערו דאינון כרובין בהדה, דהא לית אתערו דאתערת לגבי עילא אלא באינון כרובים. ובגינהון איהי משתקיא משקיין עילאה, הה“ד ושתית מאש“ר ישאבון הנערים, אינון כרובים.

אל הכלים אינון מקורין עילאין דאתמליין בקדמיתא. ושתית, כד אתערו כרובין דלתתא. מאשר ישאבון הנערים, מגו כרובין עלאין דאיקרון אנפי רברבי.

[p. 210] עד כאן הוא דעתין דמילין סתימין [פו ט“ב] וקדושה עילאה סתימין בהאי מגילה. וכולא בדיוקנא עלאה ורזין סתימין.

קמו ונשקוהו. אמרו זכאה דרא דזכי לכל האי למנדע מגו בוצינא קדישא מלין קדישין, מלין דחכמתא עילאה. ועל דא כתיב (משלי ג:13) אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה.

אמרו ליה האי קרא אחרא שמעת ביה עיקרא דחכמתא, דהא אנן ידענא למדרש ביה דרשא.

אמר לון מאי היא.

אמרו כתיב ויאמר לה בעז לעת האוכל גשי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ. אמר לון שמענא.

 

פתח ואמר (ישעי’ סו:5) שמעו דבר יי’ החרדים אל דברו, אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד יי’. ונראה בשמחתכם והם יבושו. האי קרא אוקים ליה ר“א, שמעו דבר יי’. מהו החרדים אל דברו.

אלא דבר יי’ בכל אתר דרגא דמהימנותא איהו, בר בכל אתר דכתיב שמעו דבר יי’. איהו מלה דנפיק [p. 211] מגו דרגא ההוא דאקרי ליה דבר יי’, והוא דרגא דשרייא עליה. שמעו דבר יי’, מלה דנפיק מניה כגון (ירמי’ לא:10) שמעו דבר יי’ גוים, מלה דנפיק מההיא דרגא.

החרדים אל דברו, ההוא דרגא ממש. מאן חרדים, אלו ישראל דאינון חרדים תדיר על ההוא דבר. חרדים, בכמה חרדות בין העמים. חרדים, בכמה חרדות לתקנא ליה לההוא דבר.

אמרו אחיכם שונאיכם, אלו בני עשו ובני ישמעאל. מנדיכם, מאן מנדי למאן. אלא אינון בנידוי מנייכו דלא תיכלון בהדייהו, ולא תישתון בהדייהו, ולא תקרבון בהדייהו. ועל דא אינון מנייכו בנידוי.

דבר אחר. מנדיכם, בגלותכון כד“א סורו טמא קראו למו. ומדקא אמרינן למען שמי יכבד יי’, בגינן ובגין נפשאן יכבד יי’. וכל יקרא דיליה בגינן הוא. וכד ישראל מתערי ומחכן בכל יומא חדוה דפורקנא דקב“ה, אינון לא מהימני כלל, ואמר ונראה בשמחתכם, בזמנא [p. 212] דנחית ההוא חדוה דילכון. והם יבושו, כמאן דתלי סורחניה באוחרן.

בדיורא דבי אדרא הוי חד עתירא מסטרא דדרדייא דחמרא. ואיהו חד ואינון תרין, וכחדא הוו וכל עטורן ושמהן דמהימנותא קדישא. אוף הכי לון כלא בהיפוכא דביש דקיימין תדיר קמי פתחא דבי מלכא, לבר מרזא דמהימנותא. ההוא דבר יי’ איקרי שם טוב, כד“א טוב שם. יי’ איהו טוב.

ההוא סטרא בישא אינון תרין, דכרא ונוקבא, ואינון חוברן חדא. ושמהן דילהון בהפוכא דביש, אלהים אחרים, אל אחר, שם רע. ההיא נוקבא הכי אתקריא בחבורא דדכורא דאתחבר בהדה, דלא מתפרשן.

וממנן על שאר עמין, ולאו בגין שם דילהון, אע“ג דאיהי מנדדא ומרחקא מיניה, עמהון בגלותהון. [p. 213] ולא ידעי בשם קדישא אינון מתתקפין, דאיהי אתזנת ואתקיף לההוא שם רע בחוביהון דישראל. כד“א שמוני נוטרה את הכרמים. ואפי’ בזמנא דשלטי ההוא דקדושא דמהימנותא, נטיל ויהיב חולק גרמא לכלבא, מיניה אתזנו רשעים.

מה כתיב, ויאמר לה בועז לעת האוכל. בזמנא דאיהי אתתקנא מגו תתאי ועילאי. מתתאי, בקורבנין ועלוון וצלותין ורעו דרעווא סלקא מתתאי. מעילאי, בתיקונין רתיכין וכרובין, במאכלה בחדוה, ורעו. דדין איהו לעת האוכל.

ורעו דצדיק חד לגבה, ואתתקנת על רתיכהא. ומה אמר לה, גשי הל“ם [פו ט“ג] בקישוטי מלכותא דמלך עילאה. ואכלת מן הלחם. תקבל מזונא, ורעו, ומיכלא קדישא לפלגא לאוכלוסיך קדישין, לעילא ותתא.

ועם כל דא, וטבלת פתך בחומץ. אית לעילא טבול מההוא חומץ דסטר שמאלה, לינקא לההוא סטרא בישא, למיתזן שאר עמין, ולאתזנא מיניה. ויצבט לה קלי. מיכלא דנפקא מאשא דסטר שמאלא בגין למיהב מזונא וטרפא לכולא, ואפי’ לכלבים, כל אינון דנפקי ומתפשטי [p. 214] מההוא סטרא אחרא דמסאבו. וכדין ותאכל ותשבע ותותר. ותאכל ותשבע, מההוא מיכלא קדישא. ותותר, מההוא מיכלא אחרא דאיהו אתיא שיורין שיורין מיכלא דאתי על שובע. ותותר, עבד לה שיורין לההוא מיכלא לסטרא אוחרא.

חדו ר’ נהוראי ורבי יודאי. אמרו אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע מילין אלין דיי.

 

ויאכל בועז וישת וייטב לבו. מהו וייטב לבו. א“ר חזקיה מלמד שבירך על מזונו, דבריך להאי אתר דאקרי לב.

רבי נחמיה פתח ואכלת ושבעת וברכת את יי’ אלהיך. ואכלת ושבעת, כל האוכל ושותה ואינו מברך ברכת המזון נקרא משחית וגזלן, שנ’ גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע. דהכי תנינן כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב“ה ולכנסת [p. 215] ישראל, שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית.

ואמ’ ר’ יהודה חבר הוא לירבעם ב“נ שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

ואמר ר’ יודאי גדול ברכת המזון שמוסיף כח של מעלה.

א“ר חנינא גדול ברכת המזון שמוסיף ברכה במעשה ידיו של אדם.

 

רבי בון ור’ יוסי בר’ חנינא הוו אזלין באורחא לפדיון שבוים. אערעו בההוא אתרא, דמכו תמן בהדי אושפיזא. ובפלגו לילא קמו למלעי באורייתא. קמת ההיא אתתא דביתא ואדלקת לון שרגא עד דהוו יתבי יתיבת היא אבתרייהו למשמע מלין דאורייתא. ר’ בון אשגח אבתריה דאיתתא דא דבייתהו דאושפיזא, הוא אשגח בה.

[p. 216] פתח חד ואמר (משלי כ:27) נר יי’ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. נר יי’ נשמת אדם ודאי. מה הנר מאירה האפילה, אף נשמתו של אדם מאירה לגוף. הדר ואמר בג’ דברים האשה זוכה, בנדה, בחלה ובהדלקת הנר, וכלהו תנינן.

[p. 217] אדהכי אהדר רישיה וחמא לההיא אתתא דקא בכיא. קם אבוה ויתיב בינייהו.

א“ל רבי אמאי קא בכיא ברתיך.

אמר דלא זכתה לבעלא דילעי באורייתא. ואיהו רבייא בר תמניסרי שנין, ואפי’ ברכת המזון לא ידע. ולא יכילנא עמיה דיוליף ליה.

א“ל אי הכי איעבר ליה, ואמאי יהבת ליה ברתיך.

אמר איהו לא ידענא עד דחמינא יומא חד דהא למשמע חד קדיש דליג מאיגרא לתתא. נדרנא עלי לנסבא ברתי. נפקנא מבי כנישתא ויהיבנא ליה ברתי, ולא חיישינא למילי אחריתא ולא אשכחנא יתיר. והשתא אשתכח דאפילו מלה דאורייתא לא ידע, ולא בעי למילף מידי.

אמר ליה ר’ בון דילמא יזכה לבר דיליף ליה אורייתא [פו ט“ד] סגי.

[p. 218] אדהכי קם ההוא רבייא מערסיה ודליג עלייהו, ויתיב בינייהו. איסתכל ביה ר’ בון אמר אנא חמינא באנפוי דנהירו סגי דאורייתא יפוק מהאי עולימא.

פתח ההוא רווק ואמ’ (איוב לב:6) צעיר אני לימים ואתם ישישי’ על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. עד דפתח ואמר בברכת המזון. ואמר השתא דאמריתו דאפי’ ברכת המזון לא ידענא, בברכת המזון אית מילין ידיעין.

חד, לתקוני פתורא כפום ההוא מזונא, ומאן דלא אית ליה מזונא כל כך ויסדר פתורא, איהו משובח, בגין דיתיב למיכל קמי מלכא, דכתיב ואכלת לפני יי’.

תניינ“א, נטילת ידים קודם אכילה. מאן דאכיל בלא נטילת ידים כאילו אכיל טומאה.

תליתא“ה, נטילת ידים, דיטול ימינא לשמאלא וישמש שמאלא לימינא. ויטול עד שיעורא דפרקא דגזרו רבנן.

[p. 219] רביעא“ה, דצריך להגביה ידיו לאחר נטילה בשעה דמברך, ויזדווג בשנים זרועים כאחד בשעת הגבהת ידו.

חמישא“ה, דצריך למברך ברכה לנטילה זו.

ששי“ת, למיהב פיתו לעניים.

שביעי“ת, לברך ברכת המוציא ולדקדק בה’. ואסור לאכול בלא ברכה.

שמיני“ת, האוכל על שלחנו צריך שלא יהא גרגרן ובלען, אלא כאוכל לפני המלך.

תשיעי“ת, שצריך להיות על שולחנו דברי תורה. ויחיד שאין לו עם מי לעסוק בתורה די לו ברכותיו.

עשירי“ת, מים אחרונים חובה ולא איצטריכו. ברכה, ידיו מזוהמות מגו מאכל, מברך על רחיצת ידים.

[p. 220] כל הני עשרה איצטריכו קודם ברכת המזון, וכל חד וחד אית ביה טעמא מגו מתיבתא עילאה. ואנא אהדר עלייהו.

חד, לתיקונא פתורא על ההוא מזונא של אדם בגין יקרא דמלכא דיהיב ליה מזונא לגופיה. דתנינן קשין מזונותיו של אדם מקמי הב“ה כקריעת ים סוף. אמאי קשין, אלא בגין דמזוני דעלמא לא אתיין אלא מגו דינא, והקב“ה אעבר על דינא וזן לרשעים הגונים ולשאינן מהוגנים. והקב“ה זן לכולם מקרני ראם עד ביצי כנים.

ושכינה קודמת ורואה על כאו“א מישראל, כמה דכתיב (יחזקאל מא:22) זה השולחן אשר לפני יי’. לפני יי’ ודאי. וכתיב ואכלת לפני יי’ אלהיך. [p. 221] לפיכך שולחנו בחול ערוך ולא ערוך. וביום שבת צריך תוספת שינוי אחר למעליותא.

תניינא, נטילת ידים קודם אכילה, מ“ט. בגין דאכילה אצטריך נקיות כגוונא דמלאכי השרת לעילא. דהכי אמר רב המנונא סבא מאי דכתיב (תהלים עח:25) לחם אבירים אכל איש. לחם דמלאכי השרת אוכלים. למאי נפקא מניה, אלא מה מלאכי השרת אוכלים בקדושה ובטהרה ובנקיות, אף ישראל כן צריכין לאכול בקדושה ובנקיות. דכתיב והתקדשתם, אלו מים ראשונים. והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. כי קדוש, זה שמן טוב. אני יי’, זו ברכת המזון.

וכל האוכל בלא נטילת ידים, ההיא מידה של הפורענות שורה עליו והיא אכילתו, [פז ט“א] טמא. ושכינתא, מה היא אומרת. אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. מהו רע עין. זה יצר הרע, וכל האוכל בלא נטילת ידים אותו המאכל לחם רע עין.

[p. 222] דהכי אמר רב המנונא סבא, שתי מדות עומדות על שולחנו של אדם, אחת מדת טוב ואחת מדת רע. האדם מקדש ידיו ומברך, מדת טוב אומרת זהו שולחנו של הקב“ה, ומנחא ידיה על ראשו ואומרת לו עבדי אתה, עבדו של מקום אתה, כד“א (ישעי’ מט:3) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכשאין אדם מקדש את ידיו ואוכל, מדת רע אומרת זה שלי הוא. מיד שורה עליו ומטמאה אותו, ומאכלו נקרא לחם רע עין.

עובדא הוה בחד בר נש דזמין לההוא מסכינא למיכל. חמא ליה דלא נטל ידוי ואכיל. ההוא מסכינא קם מפתורא ואזיל ליה. קרייה וא“ל תיב לקיומך ואכיל. א“ל ח“ו דאכיל אנא עמך דעליך כתיב (משלי כג:6) אל תלחם את לחם רע עין וכו’ ולא עוד אלא שמאכלך טמא. וכתיב אל תטמאו בהם ונטמתם בם. בלא אלף. על מאן דשרייא עליה רוח רע עין, מקבל טומאה סתומה דלית לה פתיחו כלל. אתא עובדא קמי רבנן ויהבו ליה לההוא מסכינא מאה זוזי.

[p. 223] בכה רבי חגי ואמר ישראל אשריכם עוסקים בתורה ובמצות. ומה מסכינא דהוה כפין מעוי ונטר גרמיה ולא חייש אלא ליקרא דמריה, כמה אגר טב זמין למאן דלען באורייתא.

תליתאה, לנטלא ימינא בשמאלא. בגין דימינא שבחא ליה על שמאלא בכלא ואצטריך לנטלא לימינא ולשמשא ליה. דהא ימינא דבר נש כגוונא עילאה, למהוי ליה שבחא על שמאלא. דאורייתא בימינא אתייהבית, וכתיב (תהלים קיח:16) ימין יי’ רוממה ימין יי’ עושה חיל. ועל דא כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל.

[p. 224] לקדשא ידיו אצטריך שמאלא לקדשא לימינא. כהן שעולה לדוכן, ממי נוטל ידיו. הוי אומר מלוי דאיהו מסטר שמאלא, דאיהו משמש לכהן העולה על הדוכן. למהוי ימינא כדקא יאות ולאתקדשא מגו שמאלא. אוף ה“נ הכא ימינא, לא בעי לאתקדשא אלא מגו שמאלא.

י“ד אצטריך לנטלא, כל מאן דאקרי י“ד. ארבע סרי פרקין אינון דאיקרון י“ד, ודא איהו כי יד על כס י“ה. כמא דאוקמיה רב המנונא סבא באתוון דאלפא ביתא, רישא וסיפא, דאקרי א“ת ב“ש, מגו ה“א ולעילא. וכל אינון ארבע סרי פרקין ברזא דאלפ“א בית“א מגו ה’ ולעילא, ואיקרי י“ד פרקין. וי“ד פלחין לי“ד למיהוי כלא דימינא בשמאלא ושמאלא בימינא. ועל דא נטילת ידים לאכללא דא בדא.

רביעיאה, דצריך להגביה ידיו בשעה דמברך לאחר נטילה, ויקדש ידיו, דכתיב (תהלים קלד:2) שאו ידיכם קדש וברכו את יי’. מ“ט, בגין דאצבען אינון דיוקנא עילאה. אצבען אינון חמש, ד’ אצבען דאינון מחוברים כחדא אית בהו תלת פרקין, ואינון רזא דדיוקנא דרתיכא עילאה. דהא רתיכא קדישא איהי ארבע, ואיהו תריסר פרקין. [p. 225] ועל דא שם המפורש דארבע אתוון, תריסר אתוון איהו. ודא הוא שם המפורש באותיותיו, אינון תריסר פרקין, כל פרק ופרק אות אקרי.

אצבע יתירה אית דאיהו [פז ט“ב] חוץ מינייהו ואית ביה תרין פרקין. אינון תרין פרקין, תרין אתוון טמירין ותרי דרגין עילאין טמירין, שבחא דכולהו. תריסר עלין בחושבנא, ולא עלין, דהא שבחא דכולהו אינון. ומפתחא דכולהו לעילא לגבי ההוא דטמיר דלא אתגלייא. ואלין פרקין כולהו זקיפין לגבי ההוא טמירא לבתר דאתקדשי, בגין דכולהו אתברכאן מיניה.

והשתא כיון דאתקדשי, אצבען לזקפא לון לעילא לאתערא אינון פרקין עילאין קדישין דאיתטמרן. ועל דא בזרוע ימין ה’ אצבען וי“ד פרקין דאית בהון, הרי י“ט, וב’ פרקין עילאין, הרי כ“א בזרוע ימין, כנגד אהיה שחשבונו כ“א. וביד שמאל כ“א כנגד אהי“ה. וע“ד אהיה אשר אהיה. אהיה רא“ש אהיה. ועל דא אמר ראשיכם שבטיכם, ראשיכם זרוע ימין, שבטיכם זרוע שמאל.

[p. 226] חמישאה, דצריך לברכא כמה דאמרן, בגין לאתערא ברכאן לעילא בדיוקנא דא דאצבען.

שתיתאה, למיהב מההוא מיכלא למסכנא, דדא איהו כדקא יאות. ומצוה מן המובחר דאיהו אכיל מכל שפר דאיהו תאיב, דהא מיי’, מההיא מזונא דאיהו יהיב, בגין דההוא מיכלא דקא יהיב עביד נייחא למיסכנא דא וחדי ליה.

שביעאה, לברכא ברכת המוציא על נהמא. דהכי אמר רב המנונא סבא, ז’ ארצות נינהו וכולהו מדורין לתתא. ומכלהו לא אתרעי קמיה דקב“ה אלא בתבל דא. ובכולהו לא הוה מאינון שבעה מינין אלא בתבל דא. יהיב הקב“ה כל עשבין וכל יבולי ארעא, בר מאלין שבעת המינין, נהמא דמיכלא דבני נשא. ובגיני כך אצטריך לדקדק בהו, דהא נהמא בידיה אתמסר ולא בידא דממנן, ואיהו דאפיק ליה ולא אחרא. ועל דא המוציא ולא מוציא.

[p. 227] תמינאה, דלא יהא גרגרן ובלען, אלא כמאן דאכיל קמי מלכא. דברכתא לא שרה במעוי דההוא דאשתכח בלען, אלא דלא אשתכח בלען. כעשו, דכתיב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, אורח הלעטה. מ“ט, בגין דחוייא בישא שריא במעוי ולא נשבע. ולא עוד אלא דאיקרי רשע, דכתיב (משלי יג:25) ובטן רשעים תחסר. מאן לשבעה בלא בלענו שפיר הוי, דאכיל כמאן דיתיב קמי מלכא.

תשיעאה, למיהוי על פתוריה דברי תורה. דהא תנינן שולחן דלית ליה דברי תורה הוי כמאן דאכל זבחי מתים. דא ע“ז, דכתיב כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.

איקרי קיא צואה בגין דהקב“ה פליג חולקין בכל יומא ובכל ליליא, מזונין לעילאי ולתתאי. בליליא לאינון מלאכין דממנן על דוכתייהו ושליטי בליליא, אכלי בליליא. כד“א (שם לא:15) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. ביממא, אינון [p. 228] מלאכין דממנין על דוכתייהו ושליטי ביממא, פליג לון הקב“ה מזונא ביממא. כיון דפליג לון לבתרייהו פליג מזוני לכל בני עלמא. כל אינון מלאכין דלעילא, בעוד דאכלי מזונייהו, כולהו משבחן ומודן למאריהון אוף הכי. כגוונא דאכלי מזונייהו, ישראל לתתא אצטריך לון בהאי גוונא ממש למהוי חברים בהדייהו.

עשיראה, מים אחרונים. דאינון חובה לאעברא זוהמא בישא מיניה ולמיהב חולקא מהאי, בגין דלא ישתכח מקטרגא לגביה. דתנינן מדה טובה נטלה ההוא רעותא וכונה [פז ט“ג] וברכת מזונא. מדה רעה נטלה ההוא זוהמא דידיה במים אחרונים, ובדא מתפרש מיניה ולא מקטרגא עליה. וכלא נטלא חולקיה.

ועל דא כתיב ויאכל בועז וישת וייטב לבו, דבריך על מזוניה. והרי דכר ליה לההוא אתר דאקרי לב, ההוא לב דבעי לבא ורעותא דאיניש.

ומים אחרונים חובה, וקביל לון ההוא דאקרי חובה, ובאינון מים נייחא דעתיה. בגין דתרין דרגין אלין, חד איקרי זכות וחד איקרי חובה. וכל מלין דדא פתחין לזכות, וכל מילין דדא פתחין לחובה, ואתער לחובה. ועל דא מים אחרונים אינון חולקין דחובה דאתהני מהאי. ורזא שפיר.

 

[p. 229] כוס של ברכה צריך י’ דברים, כמה דאתערו בהו רבנן.

ברכת המזון בג’ צריך כוס, שלא בג’ אין צריך כוס. מ“ט, דכוס של ברכה אינו מתברך אלא בג’ ומג’ ולמעלה, הא פחות מג’ לא. בג’ רבנן אמרי דהוא אומר נברך שאכלנו משלו. הכא לא אמרי למאן מברך. אע“ג דג’ אינון לא אמרי למי שאכלנו או לשם, אלא שאכלנו, ולא אמרי למאן.

והכא איתערו רבנן דהאי כוס של ברכה קיימא קמיה, ועינוי מסתכלין ביה. בגין דכתי’ עיני יי’ אלהיך בה. וההוא כוס של ברכה נטל ברכן ומזונא מגו אבהאן תלתא ומההוא מזונא דאיהי נטלא וכד נחתא כל עלמין מההוא מזונא דאיהו נטל אכלי. ועל דא מסתכלין ביה ואמרי נבר“ך שאכלנו משלו. נסכי“ם דעתא לברכא בגין דאכלנו משלו, מההוא מזונא דנטלא למיזן עלמא.

[p. 230] ואינון ענין ואמרין לגבי עילאה ברוך שאכלנו משלו. והשתא רשימו ואמרי דרגא ידיע דכל מזונא מיניה נפקא, ודא איהו נברך. מנא לן, דכתיב (מ“א ב:45) והמלך שלמה ברוך. מלך שהשלום שלו. ועל דא אינון אמרי רשימא דדוכתא מה דאיהו לא אמר.

מ“ט, בגין דהאי עלמא עילאה שהיא בינה אריק ברכאן בקדמיתא לתרין כרובין דתחותה, ואינון ימינא ושמאלא. ועל דא אתרשימו תרין למיעבד רשימו דההוא דרגא עילאה. כיון דאינון מסתכמי כחדא לתרין עשר שבטין, ההוא דמברך, דאיהו אמצעיתא בינייהו, נטיל כולא מבין תרין סטרין ואיהו מברך מכאן ולהלאה, וארשים דוכתא ודרגא.

כיון דאינון תרין מסתכמין כחדא בשלמא לגבי עלמא עילאה, ובטובו חיינו. ובטובו, ולא מטובו, ההוא עלמא תתאה, ונפיק ממדת הטוב עצמה. דדא אתקרי טובו כד“א (הושע ג:5) ונהרו [p. 231] אל יי’ ואל טובו. אל יי’, דא עלמא תתאה. ואל טובו, דא אילנא דחיי. (ירמיה לא:12) ונהרו אל טוב יי’ דעל ידיה איתזן ואתנהירו כל עלמין.

בעשרה דהא כלא בהסכמה חדא מרישא עילאה ועד סופא דכל דרגין, ההוא דמברך אמר וארשים נברך לאלהינו. וכן מתמן ולהלאה.

כיון דמברך ברכת הזן על מזונא, משמע דנפק מגו עלמא עילאה דאיהו מקור דכלא, אהדר לבתר [פז ט“ד] על ארץ, רזא דעלמא תתאה. מ“ט, בגין דכל ברכאן אצטריך בקדמיתא לגבי עלמא עילאה, דאיהו מקור דכולא, ולבתר לגבי עלמא תתאה קדישא.

כגוונא דא קדיש, דהא קידושה וברכה בקדמיתא לגבי עלמא עילאה ולבתר לגבי עלמא תתאה. יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ההוא שם רבא עילאה על כולא, מקורא דחיי דמיניה נפקין כל ברכאן וכל קדושן, ודא עלמא דאתי. ולבתר משיכו מניה, בעלמא די ברא כרעותיה, [p. 232] עלמא תתאה. בגוונא דא בברכאן, חוץ מתפלה בברכה שאדם שוחה בה, דקא מתחיל מתתא לעילא. ברכת הארץ, דא עלמא תתאה דאישתכלל ברזא דברית ותורה. ברית, דא אילנא דחיי. ותורה, עמודא דאמצעיתא. חיים ומזון, דנפקי מעלמא דאתי, ומזון בההוא אילנא.

נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון, אבל הן אינם מברכות דהא תנינן אוי לו לאדם שאשתו ובניו מברכין לו.

ואמר רבי אבא נשים חייבות במקרא מגילה אבל הם אינן קוראות מקרא מגילה. אבל חייבות לשמוע מפי הקורא והמברך. כעין זה נשים חייבות בברכת המזון לשמוע מפי המברך וחייבת האשה לשבת ולשמוע את הברכה מפי בעלה. וחייב בעלה להמתין לה על השולחן כדי לשמוע מפי המברך.

[p. 233] אין שם זכר קוראים לה למי שמברך להו. היו נשים הרבה המברך עליהן אינו מברך בשם, דתנינן נשים אינן מצטרפות, והואיל ואינן מצטרפות לזימון אין מברכין בשם המברך עלייהו. דעיקר ברכת המזון בזכר הוא ולא בנקבה, אבל מחויבות לשמוע ברכת המזון. ומחויבות במקרא מגילה, לשמוע מפי הקורא.

בנין ירושלים בברכת המזון דהא אנן מברכי עד השתא למעלה, ויש לברך למטה. ולברך על עניין בית המקדש דהא משם מזון יוצא לכל העולם, ושאר כל בני העולם אינן ניזונים אלא משם.

הכל הוא ברכת המזון ברכה אחרונה עד הכא ברכת הזימון. מאן דמברך ברכת המזון חדי לעילא וחדי לתתא, ואצטריך לחדווא בברכה וברעותא בגין למחדי מדת הטוב דכתיב (משלי טו:15) וטוב לב משתה תמיד.

[p. 234] אתו חברייא ונשקו ליה, ועבדו הילולא אחרא, וזמינו לכל בני דוכתא, ושויוהו רישא על כולהו.

ויבא לשכב בקצה הערימה. רבי נהוראי ורבי יהודאי אתו לטבריה, שמעו לרבי שמעון דאמר להאי קרא ויאכל בועז וישת כו’. וייטב לבו, אכילת חיים של מעלה, ומאינון חיין חדי ללבו. וכיון דחדי ליה מיד ויבא לשכב בקצה הערימה. אלין אבנין טבין ומרגלין טבין עילאין דסחרין כורסייא קדישא, כד“א (שיר ז:3) בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים.

מה דכתיב ותבא [פח ט“א] בלט ותגל מרגלותיו ותשכב. שכיבת לרגלוי, ולא שכיבת לקיבליה ולא לגביה. מכאן דעד חצי לילה לא ידע. ואין הקב“ה נכנס בגן עדן עם הצדיקים עד אחר חצי הלילה.

דהא בראשיתא דליליא כל נשמתא סלקין וערימת חטין מתתקני. כד אתפליג ליליא, כדין קלא איתער וקרי. וההוא קלא איתער מסטרא דצפון, וההוא שלהובי מטי לההוא דאיקרי גבר. כדין קרי בחילא ואיקרי קריאת הגבר. ומאן איהו, גבריא“ל. בטש ההוא שלהובא בגדפוי וקרא. כדין עילא ותתא בקיומא [p. 235] דדינא דשמאלא קיימא. וכדין כתיב ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו.

 

ויהי בחצי הלילה. תנן תלת משמרות הן הלילה, ובכל משמרה יושב הקב“ה ושואג כארי. וכל משמרה ומשמרה מלאכין ידיעין ממנן בליליא באילין תלת משמרות.

במשמרה הראשונה משמרין אינון מלאכין דאמרין שירתא בריש ליליא. ומאי קאמרי, לדוד מזמור ליי’ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה כי הוא על ימים יסדה. מי יעלה בהר יי’ וכו’. נקי כפים ובר לבב וגו’. בגין דכל נשמתין דבני נשא נפקא ובעאן לסלקא.

כד סלקין לדוכתא דאלין ממנן דמשמרה ראשונה קיימין תמן תלת מאה ושיתין וחמש היכלין, כחושבן יומי שתא, וממנן תריסין עלייהו. אינון נשמתין פתחין להון פתחין עילאין. ואי לאו דחיין לון לבר, ואזלין ומשטטי בכל עלמא, ופגעי באינון רוחין בישין ואודעין להון מילין מנהון כדיבין ומנהון קשוט.

[p. 236] אי זכאן לאעלא, יאות. פתחין להון פתחא ועאלין וסלקין לדוכתא דאינון משמרה שנייה. תמן אינון ממנין אחרנין, איקרון אבלי ציון, דקא מתאבלי על חורבן בית המקדש.

ובההוא שעתא דקריאת הגבר דאיתער ההוא שלהובא דסטר צפון, מההוא אתערו דההוא שלהובא, נחתא להאי עלמא עד גדפי תרנגולא דהאי עלמא. קרי בחיל ואמר אתערו לבכיא דבמקדשא כל אינון מארי שלום.

כל מאן דלא חמא בכיא ומאן דחמא יתכנשון לבכיא דבמקדשא. מאן חמי ערבוביא דכל חילי שמיא, וכל רתיכין קדישין געי ובכי בתלת מאה ושבעין רקיעין.

וכדין בההיא שעתא כתיב ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת. האיש, דא הקב“ה דגלי ויהיב קלא על בכית דבי מקדשא, הה“ד (ירמי’ כה:30) יי’ ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו וגומ’. וילפת, כד“א ילפתו ארחות דרכם. כדין איהו בעט ברקיעין כולהו וכל חיילין ורתיכין בכן ומתאבלן בההוא שעתא. מאי קאמרי, אלהים באו גוים בנחלתך וגו’, נתנו את נבלת עבדיך וגו’, על נהרות בבל וגו’.

[p. 237] וילפת, אמאי. בגין דהא והנה אשה שוכבת מרגלותיו, שכיבת לעפרא מהדקא בין רגלין, דא כנסת ישראל. כדין בההיא שעתא איהי איתערת לגביה והוא שאיל ליה ויאמר בת, מי את בגלותא. מי את בשעתא דא.

ותאמר אנכי רות אמתך. מרוות בצערין, מרוות מכאובין על בני בגלותא, על פלטירין קדישין דאתחרבנא מהכלי מנייהו. ולא די דאתתריכנא, אלא דמחרפין ומקללין בכל יומא עלייהו, ולית לי פומא בגלותא לאהדרא לון.

 

[פח ט“ב] ויאמר ברוכה את ליי’ בתי הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל אם עשיר. אמר לה הקב“ה ברתי, אדכר קדמי כד דוד אתתרך מירושלם והוא אתא עד בחורים. ונפיק שמעי מן הימיני לגביה משיחא וגדיף וקילל לגביה, שתיק. לא הוה כההוא גידופא, ולא חייש לאתבא ליה ושתיק.

[p. 238] והשתא בגלותא אוף הכי טיבו וקשוט סגי עבדת עמי. ואוטיבת, דא טיבו בתראה מההוא קדמאה דהוה מבחורים. ולא חיישא למיהך בתר חירופין וגידופין דשאר עמין באינון דהוו מבחורים. אם דל, אספסיינוס דהא לא בר מלכא הוה. ואם עשיר, נבוכדנצר מלכא בר מלכא רישא דדהבא.

וחכמתא דשלמה לגבי שמעי מאי כתיב ביה. (ש“ב טז:7) צא צא איש הדמים ואיש הבליעל. פוק פוק תרי זימני, פוק מירושלים, פוק מביתך. אמר ליה שלמה לאו הכי, אלא (מ“א ב:36-37) בנה לך בית בירושלים וגו’, והיה ביום צאתך וגו’.

[p. 239] ועל דא אמ’ קב“ה הטבת חסדך האחרון מן הראשון, דאת בקיומא לגבאי ולא חיישת לגידופין וחרופין דשאר עמין. אבל ליני הלילה. ליני הלילה, הוי השתא בגלותא ואנהיגי לבניך תמן באוריי’ ובעובדין טבין. ואם יסעדון לך עובדין טבין למפרוק לך, יפרוק. ואם לאו, וגאלתיך אנכי חי יי’ שכבי עד הבקר, דייתי צפרא ונהירו דפורקנא שכבי עד הבקר. ד“א ליני הלילה שכבי עד הבקר, בשעא דפלגות ליליא איהי איתערת לגביה.

כדין הקב“ה אעיל בגינתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא באורייתא בגינתא דעדן, עד דאנהיר יומא. כדין אתי גואל. אימתי, בזמנא דישראל מצלן צלותא וסמכין גאולה לתפלה. וישראל שריי’ על ארעא קדישא. כלא סמיך דא לדא ובזמנא דגלותא.

 

[p. 240] והנה הגואל עובר אשר דבר בועז. דא איהו גואל קרוב, יתיר קרוב לפורקן סגי, לעלמא דאתי וימינא עילאה.

ויאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני. אמאי פלוני אלמוני, דהא כתיב השיב אחור ימינו. אמאי, אלא בגין דהא עד קץ הימין שכיבת לארעא, כדין הוא אלמוני. פלוני, מכוסה גנוז מיומא דאתברי עלמא.

[p. 241] לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי. פלוני אלמוני, מכאן דתרין משיחין אינון, גואל קרוב וגואל רחוק. גואל קרוב, מסטרא דימינא. גואל אחרא, דא משיחא בן יוסף. ומאן איהו, יוסף דאיקרי צדיק, ודא איהו משיחא דאתי ראשון.

לא אוכל לגאול לי, דהא ימינא דאיהו לאחורא כתיב ביה הושיעה ימינך וענני. ועד דאתושע דא לא אוכל לגאל לי.

גאל לך אתה את גאולתי, דהא בן יוסף אתי ויפרוק קדמאה, ולבתר אתער ימינא גניזא דאיהו גנוז לצדיקי’. לתרין צדיקים הללו, צדיק וצדיק. ועל דא תנינן דאיהו גניז לצדיקים. וביה יקומון ויתחברון בתיאובתא בגניזו למיעבד איבין ופירין בעלמא. וכדין ימין יי’ רוממה.

[p. 242] ויאמר הגואל לבועז קנה לך וישלוף נעלו. איש, זה משה, איתערו דברית משתעי, ובלשון כבוד. דכיון דאיתער ימינא לגבי צדיק מיד וישלף נעלו, אתערי דיליה [פח ט“ג] לגבי עלמא תתאה.

כדין איתער למעבד איבין בעלמא בחילא דההוא גואל קרוב, ואתער ליה לגבי עלמא, ואמר קנה לך. ע“כ רזין דמגילה זו.

אתו רבי נהוראי ורבי יהודאי ונשקו ראשיה וידוי. אמרו ודאי נהירו דסיני הכי נמי קמיה. בוצינא דנהורא איהו.

 

וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל. רבנן פתרי קרא ואמ’ לפנים הארץ יסדת. כשברא הקב“ה את עולמו לא ברא אותו אלא על התורה. והתורה היתה אלפים שנה קודם שנברא העולם, שנ’ ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום.

דתנינן כשברא הקב“ה את עולמו הכין את התורה, וראה וספרה וחקרה, שנ’ (איוב כח:27) אז ראה ויספרה [p. 243] הכינה וגם חקרה. וברא בה העולם, ואח“כ גנזה עד שברא אדה“ר ולימדה לו, דכתיב ויאמר לאדם וגו’.

באותה שעה עמדו כל האותיות לפניו. זאת אומרת בי יברא הקב“ה את העולם, וזאת אומרת בי יברא. עמדו לפניו כל האותיות למפרע, באת תש“ר.

[p. 244] אמרה תי“ו לפני הקב“ה, רבש“ע רצונך לברא בי את העולם שאני חתימת כל הבריות. ועוד ששמך הוא אמת בי נחתם.

א“ל, לא אינך כדאי לברוא בך את עולמי, שבך עתידין צדיקים מבני למות, דכתיב (יחזקאל ט:4) והתוית ת“ו על מצחות האנשים וגו’. ומיד יצאה לפניו בפחי נפש.

עמדה שי“ן לפני הקב“ה. רבש“ע רצונך לברוא בי את עולמך ששמך שהוא שדי מתחיל בי.

אמר לה לא איברי בך את עולמי.

עד שבאו ק“ר מחוברים יחד, אמר לא איברי בהם את עולמי.

[p. 245] וכן קמו לפניו כולם עד כ“ף. כיון שירדה כ“ף מעל הכתר נזדעזע הכתר ונזדעזעו שמונים אלף רבוא מרגליות הקבועים בכתר. אמר להם הקב“ה למה אתם מזדעזעים.

אמרו רבש“ע כל טובינו וכל כבודינו אינו אלא באות כ“ף, ועכשיו ירדה מעלינו.

אמרה לפניו, רבש“ע רצונך לברוא בי את עולמך שאני אות של כבודך.

גער בה הקב“ה, אמר כ“ף כ“ף חזור למקומך ולא ישאר הכתר שלי גרוע. ולא אברא בך את עולמי שבך עתידין ליכשל כמה אלפים מישראל. מיד חזרה מלפניו בפחי נפש.

וכן כולם, עד שבאה בי“ת ואמרה לפניו, רבש“ע רצונך לברוא בי את עולמך שאני אות של ברכה ובי מברכין אותך בניך ישראל העתידים לבא בעולם, ואומרים בא“י.

אמר לה בך ודאי איברי את עולמי, ואת ראויה לכך.

עמדה אות אלף ולא נכנסה לפניו. א“ל הקב“ה אל“ף, אל“ף, למה לא תכנסי כשאר האותיות שנכנסו לפני.

אמרה לפניו רבש“ע מפני שראיתי כל האותיות שנכנסו לפניך שיצאו בפחי נפש. וכבר נתת לאות בי“ת רשות שתברא בה את עולמך, ואין ראוי למלך הכבוד למי שנתן מתנה להעבירה ממנו. ולפיכך עמדתי במקומי.

אמר לה הקב“ה הואיל וכך הוא את תהא ראשונה לכל האותיות. בך אני מתעלה להקרא בי שמי אחד.

ובתורה היה משגיח ובורא את העולם. [p. 246] והא אמרת באות ב’ בלבד ברא הקב“ה את עולמו, ואת אמרת בתורה כולה ברא הק’ את עולמו. אלא מלמד שעשה הקב“ה לאות בית כמין קומטרא דאסקופא זו וכל האותיות באות ומראות בה כחן, וכל האותיות [פח ט“ד] עמדו בה. לפיכך בתורה משגיח ממש וברא הקב“ה את עולמו.

רב הונא אמר, בא וראה שאין הקב“ה מקפח שכר כל בריה. אע“פ שהאותיות נכנסו לפניו למפרע, תש“ר, והדיחן מלפניו, ונתן הכבוד הזה לאות ב’, כשבא לברא את עולמו בא וצרפן באות ב’, דכתיב בראשית. הרי לך תש“ר, אותיות באות ונצרפות באות ב’. ואות ב’ נטלה כל האותיות עמה והקב“ה ברא בהם את עולמו.

והאותיות כולם נקראו לפנים. מ“ט, מפני שנבראו אלפים שנה קודם שנברא העולם. ובתורה, שנקראה לפנים, ברא הקב“ה את עולמו, הה“ד (תהלים קב:26) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים.

[p. 247] רבי חנינא אמ’ מאותו דברים שעלו במחשבה קודם שברא הקב“ה את עולמו, ישראל עלה במחשבה מפני שהוא ראוי לקבל את התורה, וכל האותיות נכתרו בראשו. כיון שעלה במחשבה כביכול עמד הקב“ה וחקק בו את התורה, וכל האותיות נכתרו בראשו.

ועליו נתקיימה, הה“ד וזאת לפנים בישראל. ואין זאת אלא התורה שהיא קודם לישראל. לפנים, אלו האותיות י“ה. והכל היה חקוק ונרשם בישראל.

 

על התעודה, זו תלמוד ירושלמי דכתיב צור תעודה חתום תורה בלימודי. בא“י שם נקראו למודי יי’ ושם היו, ולא בח“ל. וכתיב לתורה ולתעודה. ועל התמורה, זו תלמוד בבלי שחלפו הלשון והדת. והכל היה לפני הקב“ה קודם שברא העולם.

[p. 248] לקיים כל דבר, זה ברית מילה שהוא קיום כל התורה.

שלף איש נעלו, זו מצות חליצה. ונתן לרעהו, זו מצות יבום. מכאן אמר רבי עקיבא מצות חליצה קודמת למצות ייבום. וזאת התעודה בישראל, דאמ’ רבי עקיבא מיום שחרב בית המקדש נגדעו אלופי עצה, והדעות משובשות, והלב אינו קיים על בוריו, והולך אחר מראית העין.

 

[p. 249] אמר רבי יודאי מצות יבום משובחת, והמקיים מצות ייבום נעשה שותף להקב“ה. והמקיים מצות ייבום לשמה, גדול הוא מיחזקאל הנביא, דכתיב ויהי קול כהנבאי והנה רעש, שנבואתו היתה ברעש ולא בנחת.

ר’ חדקא אמר גדולה מצות יבום שהמקיים מצות יבום לשמה נעשה שותף להקב“ה, דכתיב ולא יכרת שם המת, וכתיב התם ולא יכרת כל בשר.

רבי חנינא לטעמי’ ונתן לרעהו, זו מצות יבום. מאי ונתן לרעהו. אמר רבי חנינא משל לאדם שהיה טועה במדבר במקום לסטים וחיות. כיון שראוהו לסטים טועה, עמדו עליו והכוהו וקפחו כל שכרו וכל עמלו.

[p. 250] שמע חבירו, זיין עצמו, והלך והוציאו מידם, ערום מכל. מה עשה, בנה לו בית ונתן לו. עשה לו מלבושים אחרים ונתן לו. בא ולבש אותם המלבושים, וישב באותו הבית, והתחיל להרויח כבתחלה. ודא ונתן לרעהו ודאי.

וזאת התעודה בישראל, ולא בשאור האומות שלא נתן להם מצוה זו. ועליהם כתיב (ירמי’ י:11)יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה. שלא נתן להם תקומה לא בעוה“ז ולא בעוה“ב, דכתיב (ישעי’ כו:14)מתים בל יחיו רפאים בל יקומו וגו’.

ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים. יתן יי’ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה. מכאן דאין [פט ע“א] מברכין שבע ברכות אלא לבתולה שנקראת כלה. אבל לאלמן ואלמנה כענין בועז ורות, אלמן ואלמנה הוו, וברכו להם כעין שבעה ברכות. דשבח בתולה על בעולה בברכות ובמתנות. זו נקראת כלה וזו לא נקראת כלה, דכתיב (שם סב:5) כי יבעל בחור בתולה וגומ’. [p. 251] כגון שבעה ברכות שברכו לבועז, מאן אינון. הה“ד ויאמר כל העם אשר בשער, א’. יתן יי’ את האשה הבאה אל ביתך, ב’. כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ה’. ועשה חיל באפרתה, ו’. וקרא שם בבית לחם, ז’.

ובגין יקרא מברכין בורא פרי הגפן לאלמן ולאלמנה כבתולה, וכוללין ברכה זו באמצע. ולבסוף חותם המברך אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה וגו’, משום יקרא דידהו, דאית בית עשרה אמונים כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.

[p. 252] רבי יהודה אומר שבע. ששון ושמחה, חד. תרי, חתן. וכלה תלת. אהבה ואחוה, חמש. שלום וריעות שבע.

רבי חנינא פריש כל חד וחד על קיומיה. ששון חד. שמחה ב’. חתן ג’. וכלה ד’. ומוסיף גילה דיצה ו’. אהבה ז’. ואחוה ח’. שלום ט’. ורעות י’. דהא אינון עשרה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.

ואית בברכה זו ה’ קולות שבהן נתנה התורה. וכולן יורשת כלה בברכותיה, דהא היא ראויה ואלמנה אינה ראויה.

 

כל העם אשר בשער, אלו הן סנהדרי גדולה שהיו שם, כמד“א (ש“ב כג:15) מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. והזקנים, ת“ח והפרנסים. וכולן ברכו ברכה זו להם, דהא פרנס הדור היה. ומנא לן, אבצן מבית לחם.

 

[p. 253] נתן להם ותקראנה השכינות שם לאמור יולד בן לנעמי. רבנן פתרין קרא בהאי, דתנן דכתיב אם חבול תחבול שלמת רעך וגו’. האי קרא בנשמתו של אדם מדבר בזה העולם, ובגופו כשהולך לבית עולמו. בנשמה בזה העולם. מלמד שנשמתו של אדם יוצאת בכל לילה ולילה והקב“ה ממשכן אותה, ולמחרתה משיב אותה לחיקו של אדם.

לפיכך צריך האדם לתת נשמתו בפקדון ליוצרו והוא פסוק חד דרחמי, כגון בידך אפקיד רוחי וגו’. והואיל והיא בפקדון, אע“פ שהיא מחוייבת בכמה חובות, הקב“ה משיב אותה לחיקו של אדם.

כענין זה צריך להתנהג במידותיו דכתיב והלכת בדרכיו. [פט ט“ב]

כשהגיע עתו של אדם מרוב חובותיו לקונו, חובל את שלו ונוטל נשמתו.

[p. 254] לפיכך כתיב לא תחבול בגד אלמנה. מ“ט, הואיל ומשכונתו בידו של מקום אין צריך למשכן אותה פעם אחרת, דכתיב (נחום א:9) לא תקום פעמים צרה.

כל הנפשות בידו של הקב“ה, אם זכו, נכנסות במחיצתו של הצדיקים בגן עדן, לא זכו נכנסו בגיהנם.

רבי נחוניא בר יוסי אמר מקום נתבצר להם לנפשותם של רשעים בגיהנם ומשם יוצאות ומשוטטות בעולם. ואין להם מנוחה וחוזרות לגיהנם, ובאות לאחרי כן ודוחות להם משערי חיים וחוזרות לעולם. ומאן אינון, אותם שהפגימו את בריתם ולא נתעסקו בפריה ורביה עד שבא הקב“ה ובונה אותם ומשתיל ונוטע אותם בעולם.

משל לאדם שנטע אילן. ראה שלא הצליח, עוקרו ושותלו במקום אחר. וכן פעמים רבות דכתיב (איוב לג:29) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר.

[p. 255] (עמוס ב:6) ועל ארבעה לא אשיבנו. ד’ פתחים בשמים ובכל פתח ופתח ממונים. הראשונים רחמנים, עקרם ושתלם במקום אחר. אם שב בתשובה, הראשונים הרחמנים אומרים לו צא ונעזור לך שתצא. בזו דוגמא השניים והשלישים, אם תב בתשובה וירויח כבתחלה הרי הראשונים שניים ושלישים נעשו כולם רחמנים ויוציאוהו. אם יבא לפתח הרביעי לא יצא שנאמר על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא. אותם שהפגימו בריתן.

מ“ט, דתנינן א“ר יוסי א“ר יהודה מפני שממעט את הדמות. מנדין מקומו בעה“ב ומתמעטין מעשיהם לפני המקום. ועליהם כתיב (ישעי’ סו:24) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות, שכל הפוגם בריתו כביכול כאלו פוגם במקום אחר.

[p. 256] רבי יוסי פתח (תהלים קכז:5) אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם וגו’, במתעסק בפריה ורביה הכתוב מדבר. מאי לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. אלא בזמן שהאדם יוצא מן העולם הזה ונפשו באה ליכנס במקום הראוי לה, כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה, וכמה מלאכי שלום עומדים מצד זה ומצד זה. זכה, מלאכי שלום מקדימים לו ואומרים לו שלום בואך. לא זכה, מלאכי חבלה עומדים ומקדימין לו ואומרים (ישעי’ ג:11) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו.

אוי לרשע רע. ומאן איהו, מי שלא נתעסק להניח בן בעה“ז, שכל המניח בן בעה“ז ומלמדו תורה ומעשים טובים אין מלאכי חבלה וגיהנם שולטין בו. הה“ד לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, אלו מלאכי חבלה שאינם יכולים לשלוט עליו. דלא יימא בר נש הרי תורתו ומעשיו מגינים עלי ולא נתעסק בפריה ורביה. אלא אע“פ שיש בידו [p. 257] תורה ומע“ט אינו נכנס במחיצתו של הקב“ה ואין לו חלק לעולם הבא.

כגון חד מחברנא דאפקוה מתליסר תרעין דההוא עלמא. דאלמלא קליה דרבי יהודה חסידא אתטריד מתרין עלמין. שהרי אין לך אדם בעל תורה ומעשים טובים כחזקיה מלך יהודה, וכתיב (ישעי’ לח:1)כה אמר יי’ צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעולם הזה ולא תחיה בעולם הבא.

[פט ט“ג] רבי יוחנן הוה דרש (קהלת יא:6) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך וגו’. צריך אדם להתעסק בפריה ורביה בבחרותו ובזקנותו, דלא ישתביק מיניה. אע“פ שהוא סבא, לא יסלק גרמיה מהאי. מאי טעמא, כי לא תדע איזה יכשר הזה או זה לפני השם.

רבי יוחנן קשישו יומוי, חזורי לאסתכלא, וחולשא תקיף עלוי. קם ואמר מת אנא לעלמא דאתי, דהא הוו לי בנין ומיתו.

[p. 258] אמרו ליה, רבינו מימך אנו שותים, כמה בנין אישתביקו דאתקיפו לך לעלמא דאתי.

לא נח דעתיה עד שהאיר הב“ה את עינוי דסבא חד. קם ואמר, עליך רבי יוחנן, דאת סבא וחולשא תקיף עליך, ועל רבי חזקיה דאיהו עקר, אמר קרא (ישעי’ נו:4-5) כה אמר יי’ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי, ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות. נח דעתיה דרבי יוחנן. אמר ליה תנוח דעתך כמו שהנחת את דעתי.

 

רבי ברוקא אמר כתיב ונכרתה הנפש ההיא מלפני. אי הנפש תכרת, הגוף ההוא מה תהא ממנו. אי הכי כמה קברות בריקניא, כמה ציונין למגנא. דהא אי לבתר הקב“ה בני לההוא נפש כמלקדמין, בהאי עלמא גופא דשביק אתאביד, האי קברא בריקניא. אי הכי כמה גרמין אתאבידו וכמה קברין למגנא.

[p. 259] אלא הקב“ה לא ישוצי עובדי ידוי אלא מארעא ומתחות שמיא אלה. ויחתון לתתא ויתבנון בקיומא אחרא גו אינון תתאי, בדיורא דאקרי נשיה, ותמן איתכנשון לדרי דרין. שבע ארעין לתתא ואלו הן, ארץ אדמה ארקע גיא נשיה ציה תבל. תבל דיורא דילן. נשיה, דיורא נשיה אמאי. אלא אינהו אנשי קיומא מלא פשטא בעלמא אינשי איהו גו נשיה. ולעולם לית קברא למגנא ולית ציונא בריקניא.

ובההוא דיורא דנשיה לא הוי אלא אינון דאקרון גופי מגאן, גופי דלמגן נחתין תמן. ולא עבדין תולדין, דהא נשין לאו בינייהו, וזרעי ואכלי ואנשי כל מה דעבדין.

[p. 260] נפשין, עד לא יתבנון בהאי עלמא, אתדחיין מכמה תרעי ואזלי ומשטטי בהאי עלמא עד פרוקא. ואלין איתקרון שכינות, הה“ד ותקראנה לו השכינות וגו’. והאי גופא אתבני לאתקיימא בתבל ארצו.

 

רבי יודאי הוה קמיה דרבי עזריה בר סימאי. אמר ליה, צדיקים דאזדמן לון חובה מאינון כריתות דאורייתא וחיישי תשובה ומיתו, מיתה מיכפרא עלייהו או לאו.

אמר ליה אין, ולזמנין דאתענשו בההוא עלמא ואתכפר להון.

חמא אנפוי ירוקי. אמר ליה אימא מה דתימא. אוריית’ הוא דלא מקבלה טומאה, (ירמי’ כג:29) הלא כה דברי כאש נאם יי’ דכתי’. הרהורים בלבבך.

סוד יי’ ליראיו. עשרה סבי קטולי מלכות על מכירת יוסף.

[p. 261] אמר ליה פנחס הוא אליהו.

אמר ליה רבי עקיבא לית [פט ט“ד] ליה זכות אבות.

[p. 262] אמר (ד“ה א יב:33) ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים.

 

פתח ואמר ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא כי שכר שכרתיך. שכר, לבתר זימנא. יששכר, יש, השתא. לבתר זמנא, נקין למלכות שמים. גופא דלהון ישתארון בדוכתייהו בהאי עלמא וכלא אתהדר כמלקדמין. איש אשר כברכתו ברך אותם כתיב.

נפל על אנפוי רבי יודאי, ואדמוך. אחזו ליה בחלמיה, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. נכנסת, סתום. מההוא יומא לא אשתעי בהאי. אמר (תהלים לו:8) מה יקר חסדך [p. 263] אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. ולית למשתעי בנוי דילהון, דהא חסד יי’ בכולא אשתכח.

אמר רבי עזריא האי הכי הוא, דהא כתיב אל תגעו במשיחי, וכתיב אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. בכבשין סתימאין דיליה לית למשתעי כלל, דהא מאן דבידיה רוחין ונשמתין דצדיקייא, מילין סתימאין דאיהו עביד, לית לאעלא לון.

 

יולד בן לנעמי מאי אשכחת, אבידה דאבדת. מכאן ההוא נפש דנד, דגופא דקיק לית ליה רשו לאנהרא ולאתפשט’ למיחזי חילא, דכתיב (איוב לג:25) ישוב לימי עלומיו.

בההיא שעתא דגופא דא אתבני, מיד ותקראנה לו השכנות שם. את מוצא בכל אחד דכתיב הכא שם, כד“א ולא יכרת שם המת, דא איהו נפש. [p. 264] והכא, ותקראנה לו השכנות שם. אינון שכינות קרו לההוא גופא דאתבני השתא שם. קרו לההוא לנפש לאשתכללא בההוא גופא, דהא לזימנין זמינא תמן נפשא, ולזמנין לא זמינא בגין דאזלא ומשטטא בעלמא, וכדין קרון לה לגבי ההוא גופא.

ובשעתא דרעותא אתער, לאן אזלת. לגבי קברי דאבהן, לגבי קברי דחסידי. עד דאיתער בועז הכא, ושאר נשמתין קרון לה, ואתת ואשתכללת באתר חד. והא כתיב (איוב לד:14) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. שאני הוא דהוה גואל קרוב דהא תועלתא יתיר ההוא גואל דאיקרי קרוב דאיתער למהוי [צ ט“א] זמינא תמן מיד דאתער לגביה. והכא דהוה רחיק אצטריכו למיקרי לה דהא מחשבה רחיקא הוה. במחשבה קריבא לא אצטריך אלא היא אתת בההוא אתערותא לאתבנאה תמן. על דא ותקראנה לההוא גופא שם ההוא נפש לאתבנאה תמן.

[p. 265] רבי סימאי אמר בכמה דוכתי עביד חסד קב“ה באינון נפשאן דלא אשכחין נייחא בגין דלא יתאבידו. בר אינון דכתיב והאבדתי את הנפש ההוא. מה אתעביד מיניה.

רבי סימאי ורבי יוסי חד אמר נחית ליה הקב“ה לארץ התחתונה, וחד אמר באבדון. מאן דנחית תמן אתאביד מכל וכל, ועליהם כתיב והאבדתי אה הנפש ההיא.

 

רבי יהודה בר סימון אמר זכאה מאן דאשתדל למנדע בההוא עולם דנשמתין תמן. מאן דידע ביה ואשתדל למנדע ביה, לית שעורא לחכמתיה.

רבי פרחיה דהוא אמר כל זמנא דגופא לא נח בדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי. ואיהו הוה משתדיל תדיר למנדע בההיא עלמא דנשמתין.

יומא חד הוה אזיל בחקלא ואשתכח חד גופא תחות אילן חריב, מית. אשגח ביה ואשכח דהוא יהודאי, ואשכח ביה כריכין דמצוה וספרא דאגדתא בהדיה. אמר ודאי ת“ח הוא. אשתדל בקבריה, גנזיה, ואזיל למתא, ואתקין ליה תכריכין וקברא. וזמין בני נשא, ובכה עליה ואשתדל עליה, ואפיק כל מאי דהוי בידוי.

[p. 266] כיון דאתגניז ואתקבר ההוא גופא, נפש דליה אעלת לגו מתיבתא עילאה. אמרו לה לית לך הכא השתא בדוך דטנרא עילאה. זילי ואשלים טיבו למאן דאשלים לך.

יומא חד רבי פרחיה הוה אבבא דפתחא דלוד והוה עציב, דדחיקא ליה שעתא. אתא חד ב“נ לגביה, אמר ליה רבי, תיבעי למיהך בדוך פלוני בהדאי ואתן לך מאני כסף בגין דנשתדל באורייתא כחדא באורחא.

אמר ליה ניזיל.

אמר ליה רבי, מאי דכתיב (קהלת ט:5) כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה.

החיים אלו הצדיקים, והמתים אלו הרשעים.

חייך רבי, אפי’ הרשעים ידעי בהאי עלמא, ידעין בצערא דלהו וידעין ביקרא דצדיקייא ובדינהון דרשיעייא.

אמר ליה אי הכי, מאי והמתים אינן יודעין מאומה.

[p. 267] אמר [צ ט“ב] ליה בהאי עלמא כתיב. דהא צדיקייא דאיקרון חיים מסתכלין וידעין דימותון, וזמינין למיהב דינא. דאית דין ואית דיין, כד“א (שם ז:2) והחי יתן אל לבו. אבל חייבא, דאיקרון מתים, לא ידעין בעובדי דההוא עלמא. איקרי מית בגין דהאי עלמא לא מבני חייא כי ההוא עלמא דאתי הוא.

וההוא עלמא דנשמתין ורוחין איהו, והאי עלמא דגופא הוא. ההוא עלמא דדיירי ביה רוחיהון דבני נשא. ודמיין בדיוקנין, אשתמודען דא לדא, וידעין במה דזמין למיהוי בעלמא, ומשתדלין למנדע ביקרא דמאריהון תמן, בההוא מלבושא דההוא עלמא.

[p. 268] כד מטא לההוא חקל אמר ליה נתעכב השתא. אתנח.

א“ל אמאי קא מתנחת.

אמר ליה אבידא קא אביד לי בהאי דוכתא.

אמר קב“ה יזמנינה לך.

אשכחו חד מערתא. אמר ההוא גברא, ר’ ניעול הכא דהא ידענא דאשתמודענ’ הכא. אעלו, נחתין בדרגין עד דמטו לגבי חד פרדס. וחמו תמן אילנין משניין דא מן דא, ומשאר אילני עלמא, וחד אילן משנייא משאר אילנין. סליקו תמן שמעו חד קלא דמשריין סגיאין דהוו אמרין בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי’ עושנו.

תווה רבי פרחיא. אמר מאי האי.

אמר ליה שתוק.

אמר רבי פרחיא, האלהים, כד מטינא עמיה לאמצע דהאי פרדיסא וחמינא תרין ארחין, ומשריין מסטרא דא ומסטרא דא, ואמרי ליה, מאי האי. ואמר לי, הכא מתפרשין אורחין דנפשין, מאן דאזלין לג“ע ומאן דאזלין לגיהנם. מאן דאזל לג“ע, אלין אזלי בהדיה ואשלימו ליה שלמא. ומאן דאזל לגיהנם, אלין נטלין ליה למידן ליה בגיהנם.

[p. 269] אעברנא ההוא פרדס ומטינא לשורין ומגדלין ותרעין. כד מטינא לתרעא חד, דאיקרי שער המזרח, קרא ההוא גברא, פתחו לי שערי צדק. א“ל אמאי.

אמר לון בשליחותא דמאריה דעלמא קא אתינא.

פתחו ואמרו כולהו מאן יהב לילוד אשה באתרא דא.

אמר להו דא איהו רבי פרחיא.

אמר דא הוא דאשלים לך חסד בההוא עלמא.

אמר אין.

פתחו ליה ואמרו אפשיטו ליה דלית רשו למיעל הכא בגופא דההוא עלמא. מיד אפשיטו ליה ואתלבש באוירין דגנתא דלגו. ועאל וחמי ההוא רקיעא דעל גבי ההוא גנתא, דההוא רקיעא אתפרש מההוא דקאים על שאר בני עלמא. רקיע דא אתתחם בתחומא מכל גוונין דעלמא. ארבע חלוני משקופין פתיחין ביה בארבע סיטרי עלמא, וחד באמצעיתא.

חלון חד דבסטר מזרח ביה קיימין ארבע משקופין, מרקמן ברזא דארבע אתוון יהו“ה, סלקין לתריסר, תלת אתוון לכל חד וחד. תלת זמני ביומא מתחברן אינון משקופין ואתוון, כולהו מתחברן לשמא קדישא.

[p. 270] חד ממנא קיימא לההוא סטרא, יעזריאל שמיה. וארבע מפתחין בידיה דאיהו פתח בהו ארבעה תרעין, דאינון על גביה דההוא רקיעא. ולית מאן דידע בהו בר בריש ירחי ושבתי דאתיין אינון נפשן דמשתתפן עם גופא בקברי למכרע ולמסגד קמי אינון תרעין למארי כולא. כד“א (ישעי’ סו:23) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני. כל, לאסגאה אינון נפשאן דדיירי עם גופא ואתיקרון כל בשר.

חלון אחר’ דבסטר דרום ביה קיימין שית משקופין [צ ט“ג] לאעלין להאי אתר לאינון דלען קריאת שמע ברעותא ובכונה בכל יומא.

אמר רבי פרחיא, האלהים, כד אסתכלנא בההוא חלונא דפלגא קריב ההוא ממנא, וענאל שמיה, די ממונה על תרעא דסטר דרום. אמר לי קום בקיומך וחמי האי חלון, דלית רשו לאעלא תמן ולא למחמי ביה בר אינון דלען בקריאת שמע כדקא יאות. וכל אינון דלעאן בקריאת שמע כדקא יאות, שתין ממנן עאלין קמיה ומכתירין ליה בכתרין קדישין, ואמרין ליה דא הוא כתרא דפלוני דלעא בק“ש כדקא יאות.

[p. 271] שאילנא ליה ואמרי ליה, מארי האי קריאת שמע כדקא יאות, מה הוא.

אמר לי אי חסידא, רזא עילאה איהו הכא. בקריאת שמע אית בה ארבע פרשיין.

פרשה קדמאה דיחודא, דאיהו תרין יחודין בתריסר תיבין, שית תיבין ביחודא עילאה, ושית תיבין ביחודא אחרא.

פרשה תניינא, ואהבת, במ“ב תיבין, ברזא דשם דמ“ב אתוון.

[p. 272] פרשה תליתאה, והיה אם שמוע, דאתכליל ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא. ואיהו ברזא וסתרא דרתיכא קדישא, עד ושמתם. דאיהו פרשתא דשלטא על כולא. איהי ברזא דע“ב תיבין גו רזא דע“ב שמהן דרתיכא קדישא.

פרשה רביעאה, ושמתם, דאיהי חמשין תיבין, דאיהו לקביל חמשין תרעין דבינה.

פרשה דציצית כלילא מכולהו, וסלקין פרשיין למניינא דאדם.

וכל שאר דוכתין, בין בפקודי דאורייתא בין כל שאר דוכתי דאורייתא, דכורא לחוד ונוקבא לחוד. והכא דאיהו ייחודא דאתייחד ביה קב“ה, דכר ונוקבא אתכנישו כחדא וסלקין בשעורא חדא. דכורא אשתלים בה מה דלאו הכי בכל שאר דוכתי דאוריית’. ודא שבחא דמהימנותא עילאה, למנדע דהא יי’ הוא האלהים, דכורא אשתלים בנוקבא, ואתכלל חד בחד, דכורא אתבני בנוקבא. ודא איהו ייחודא שלים, ולא אית שלימו אלא דכורא ונוקבא כחדא.

[p. 273] ותא חזי כל מאן דאשלים ייחודא כדקא יאות ומכוין בפרשיות אלין בכל יומא זכי לאלין משקופין וחלונין, למהוי שלים הכא. ולית מאן דיעכב על ידוי, ובלבד דיקרי כדקא יאות ויכוין בהני רזין עילאין.

ואחיד בימינא דילי וא“ל אי חסידא, תא חמי יקר דאינון דמיחדי שמא קדישא כדקא יאות ולעאן בק“ש כגוונא דא.

אעילנא בחד היכלא, ובההוא היכלא הוו שס“ה היכלים כחושבן יומי שתא. אברהם יצחק ויעקב שליטין בההוא היכלא, ואדם הראשון בגוייהו. וחמינא כמה חבילו נשמתין, מתלבשין ברקימו דאילנא דחיי וכמה גוונין דיקרא עילאה, ועיילין גו היכלא. ויופיאל רב ממנא על כולא, רב ממנא דאורייתא בהדייהו.

פתח ואמר אתערו קדישי עלמא. הא בניכון קדישין דקא מייחדי שמא קדישא ומכווני ברעותא דפרשיין דק“ש.

ואדם הראשון חמינא דמשתדל בהו. ובשעתא דעאלת קריאת שמע [צ ט“ד] דקרי בר נש סליקא בקדמיתא להאי היכלא. וארח בה אדם הראשון, אי חסר אות אחת מקרית שמע לא מקבל לה. דהא חסר בניינא דאדם, דאיהו רמ“ח באינון תיבין דחוזר ש“צ. ואי אשכח יתה כדקא יאות, מקבל לה ונטלין אברהם יצחק ויעקב מניה ונשקין לה. מאן חמי חדוה. מאן חמי ערבוביא בכל אינון צדיקייא דבגינתא דעדן דקא אתיין בההוא חדוה.

[p. 274] ובשעתא דייתי לההוא עלמא, מאן יחמי חדוה דילי“ה, דאותבין לי“ה אבהן לגבייהו תרי זימני ביומא. ובכל יומא נחית עלי“ה טלא מרישא דמלכא.

ובההוא טלא ידעי ואכלי מיכלא די מלאכי עילאין אכלין. וידעין מה דהוה, ומה דיהוי, ומה דזמין למהוי, עד זמנא דקב“ה יוקים לגופי דסריחן בהאי עלמא, ויוקים לון הקב“ה בבניינא מתתקנא כדקא יאות.

בחלון דבסטר דרום הוו רשומין ש, דבסטר דא ו, ובסטר אחרא ו, ובסטר אחרא ו. שאילנא לההוא גברא ואמינא, מאי הני אתוון.

אמר לא ידענא.

עד דאתא ההוא ממנא ואמר לי, אי חסידא. אינון אתוון סימנין דפרשייתא דקרית שמע. זכאה חולקיה דמאן דאמר לון בכל יומא ברעותא דלבא.

חלון אחרא דבסטר צפון, ביה קיימן תרין משקופין וחמש אתוון מלהטין ומתנצצין בגוייהו. תרין אתוון בסטרא דא ותרין [p. 275] אתוון בסטרא דא, וחד לעילא מנייהו, תליא עלייהו, ואינון ברזא דשמא קדישא איקרי אלהים. בחלון דא ובאינון משקופין שריין תרין ממנן בההוא רקיעא, ואינון צורטק וגזריאל, די ממנן תמן בההוא סטרא דלא אתפתח.

ותמן אית חד היכלא מרקמא בכמה גוונין וכמה ציורין. וביה קיימין כל אינון דמקדשי שמא דמאריהון באמירה בכל יומא. לבתר דמברכין ליה ואומרין ברוך יי’ המבורך לעולם ועד, ומקדישים ליה לבתר בקדושה משולשת.

וההוא היכלא איקרי משולש כד“א (ירמיה ז:4) היכל יי’ היכל יי’ היכל יי’ המה. וההוא היכלא איהו משולש. ושאילנא מאי האי.

[p. 276] אמר ההוא גברא אלין אינון דלא אכלי כל יומיהון על דמהון, בגין דנשמתא דבר נש דההוא עלמא נפקת מיניה בכל ליליא וליליא. בצפרא אתהדרא ליה ושרייא בחוטמא דבר נש, ולא עאלת ולא אתיישבא במעוי עד דמברך להקב“ה ומצלי על דמיה. כדין מתיישבא בדוכתה, וע“ד כתיב (ישעי’ ב:22) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו.

מאי אשר נשמה באפו. בגין דנחתא בצפרא ואומר לה הקב“ה, זילי, שרי ליה בחוטמוי על מנת דיצלי צלותיה. אי מברך הוא כדקא יאות, תשרי בגויה. ואי לא, פרחא וסליקת. ואשתכח בר נש דחסרא מיניה ההוא קדושתא דנשמתא וכיון דנשמתיה חסרא מיניה במה נחשב הוא, לא אתחשב לכלום, כאלו לא הוה בעלמא.

ועל דא אסיר ליה לאיניש לברכא לחבריה עד דמברך למאריה בשירותא דצלותא. [צא ט“א] והחזן אומר ברכו את יי’, והוא אומר ברוך יי’ המבורך לעולם ועד. וכיון דמברך למאריה, מתמן שרותא דצלותא לצלאה, וע“ד שריאן קדושאן. זכאין אינון דמברכי ומקדשי למאריהון בכל יומא ברעותא דלבא.

[p. 277] בההיא שעתא אוליפנא דלית רשו לצלאה צלותא בעשרה עד דמברכין לקב“ה בשירותא דכולא. וכיון דמברכין ליה, צלו צלותהון.

אמר ההוא גברא, רבי, ההוא ברכה לאו איהו אלא לאתקנא שבחא למאריהון דאהדר לון נשמתהון, דאיתקריא בה’ שמהן. וברכתא בה’ תיבין, ברוך יי’ המבורך כו’. ועל ברכה דא שרייא צלותא. וקדושה לא שריא אלא על ברכה, לאתקפא למאריהון בכולא. וברכה דא וקדושה דא לאו איהו אלא בעשרה.

שאילנא ליה אמאי היכלא לסטר צפון.

[p. 278] אמר לי בהאי היכלא אתכפיין כל סטרין בישין [צא ט“ב] דלא ישלטון בעלמא.

חלון דא איקרי חלון דנוגה, ולית רשו לאסתכלא ביה בר אינון דדיוריהון תמן. וכלא אינון חמאן ומסתכלין, ויכלין לאסתכלא. כל אינון דתמן אזלי במלבושין בדיוקנין דהאי עלמא.

ותמן חמינא סגיאין מן חברייא, ולא אתיהיב לי רשו לאתקרבא לגבייהו. וכולהו אשתמודען דא לדא, ואכלי מיכלא דתקיפי עליונים.

[p. 279] רקיעא דא נטיל בכל יומא לארבע סטרי עלמא, וכד נטיל ארעיף טלא דחיי לגו גנתא. ואתיין כולהו צדיקיא דתמן ואסתחיין בההוא טלא, ואזהרן כזוהר הרקיע. ואעלין קמי משיחא ולקמי אבהן ואדה“ר, ולא אתיהיב לי רשו למנדע בהו.

חלון דבסטר מערב משניא מכל שאר חלונין בגוונין ובנהרין. מתתחמא בארבע אתוון דשמא קדישא דזהרין ונצצין על גבי ההוא חלונא, זימנין אתגליין זימנין אתטמרן.

ואחזי לי באתר חד כתות של צדיקים בדרגין יתיר על כולהו.

 

[מו ט“ד] ת“ח בשעתא דאתבריאו אתלבשו בדיוקנא קדישא עילאה דנהורא בגנתא דעדן דלעילא, ובדיוקנא קדישא אחרא בגנתא דעדן דלתתא. ויהבין לון אחסנתא עילאה ויהבו להון חולקא עילאה. ובתר דיהבין להון דא אמר להון מלאכא, אתא זימנא דתיפקו, דקב“ה אמר די תפקון מכאן.

תווהו, ואמרו לאן.

א“ל תרין מלאכין, קב“ה אמר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. מארצך, דא גנתא דעדן דלתתא. ומבית [p. 280] אביך, דא גנתא דעדן דלעילא. אל הארץ אשר אראך, דא ארעא חשוכא שפלה.

ואחזיאו ליה כל גנתא דעדן, ואחזיאו ליה היכלין וביתין, מדורין עילאין, וכמה היכלין דכסיפין, וכמה ביתין וכמה מדורין וכמה דרגין, וכל חלק וחלק שיש לו לצדיק בפ“ע.

אמר מה אינון היכלין.

אמרו ליה תרין מלאכין, תרין וארבעין היכלין אינון, מרקמן מכמה גוונין נאים. וכל איניש דקרי ק“ש שמא דמ“ב שמהן כדקא יאות יירת לון.

עאל ליה לשבעין דרגין, ובהון ע“ב חלונות ומרקמן בכמה גוונין. אמר מאן אינון.

אמרו ליה כל אינש דקרי ק“ש שמא דע“ב תיבין כדקא יאות יירת דא.

עאל ליה להלן ואחזי ליה חמשין מדורין אחרנין מרקמן בכמה גוונין אמר למאן אינון אמרי ליה לכל ב“נ דקרי ק“ש שמא דחמשין תיבין כדקא יאות יירת דא.

עאל ליה להלן אחזי ליה שבעין ותרין מדורין אחרנין מרקמן בכמה גוונין. אמר למאן אינון.

[p. 281] א“ל לכל בר נש דקרי ק“ש שמא דע“ב תיבין דאית בפרשתא רביעאה.

אמר להון ובמה אנא ארווח דא.

אמרו ליה בעצבון תאכלנה. אמר להון ומהו העצבון.

אמרו ליה נעשה ונשמע, עשייה בעובדין טבין ושמיעה באורייתא.

אפיקו ליה מגנתא דעדן ואזלו עמיה לגיהנם, ועמודא דעננא למהך בהו ביממא על רישיה, ועמודא דאשתא למיהך בליליא. אמרו ליה ת“ח אתרא דא איהו חשוכא ביממא ובליליא. אחזיאו ליה כל מדורין דגיהנם, ואחזיאו ליה להט החרב המתהפכת, ואחזיאו ליה הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה.

אמר לון מאן אינון.

אמרו ליה אינון ארבעין ותרין היכלין חשוכין וכמה גוברין בשלשלין בצואריהון, ואסורין מן ידיהון ומן רגליהון, ואינון צווחין ואמרין ווי ווי. ווי לנא דאזילנא בהבלי עלמא ולא אזילנא לבתי כנסיות. ולא קרינא שמא דארבעין ותרין שמהן, דלא [p. 282] אוליפנא ליה. ווי לנא, ווי לנפשנא. ובעל האסורין ממונה עליהם.

עאלו ליה להלן, אחזיאו ליה ע“ב חלונין חשוכין, ובהון הוו עאלין השלשלאין מן צואריהון. עאלו ליה להלן ואחזיאו ליה חמשין שערין, וכולהו נוקבין, ורגליהון מן חייביא הוו עאלין באינון נוקבין. ואינון צווחין ואמרין ווי לרגלנא דאזילו בהבלי העולם ולא אזילנא לבית הכנסת. ולא למדנא שמא דחמשין תיבין מן ק“ש.

עאלו ליה להלן ע“ב מדורין וידיהון אסירין בנוקבין מן מזוזיין דמן ביתא. ואינון אמרין ווי לנא, ווי לידנא דלא אקשרו תפילין בידנא.

עאלו ליה להלן ואחזיאו ליה כל מדורין דגיהנם. אמרו כל בר נש דעלמא ייעול באתרא דין, ואפילו מאן דאיהו חפשי, הה“ד קטן גדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו. אלא כל גבר דידע שמא דקב“ה כדקא יאות, הה“ד אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו.

 

[מז ט“א] תא חזי כל גברא דעביד עובדין טבין דאיהו מצות עשה, כל מצוה ומצוה דיעביד אסתלק לעילא וקיימא קמי קב“ה, ואמר אנא מפלנייא דעבד לי. [p. 283] ויהב ליה קב“ה מלאך אחד דיעזרוניה באתר חשוכא דגיהנם דאתקרי ליליא דאיהו באתרא הדין.

וכל פתגמא דאורייתא דשמע, כל מלה ומלה, יהב ליה קב“ה מלאך אחד לכל מלה ומלה דיעזרוניה. וע“ד והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו. כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. ואם את תעביד דא דקב“ה פקדך, דתתעסק באורייתא ביממא וליליא, ותיטר ותעביד כל מה דאית בה לא תדחל מאתרא דא. הה“ד הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת וגו’. קב“ה יהא עמך בשעתא דתתעסק באורייתא ביממא ובליליא, וקב“ה יהא עמך בשעתא דתשמור לעשות ככל הכתוב בו. קב“ה יהא עמך בשעתא דתתפטרא מעלמא ותיעול הכא.

ואי לא תתעסק באורייתא ולא תיטר ותעביד פקודי אורייתא, קב“ה יסתלק מינך. מלאכיו לא יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. הה“ד ואם תלכו עמי קרי והלכתי עמכם בקרי.

בתר דיחזי ליה כל דא ויימא ליה כל דא, אמר ליה מלאכא חד מן התרין דאיהו יצר הטוב, קב“ה אמר לי דאזילנא [p. 284] עמך אנא ויצר הרע. אומי לי דתקיים אורייתא כלה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אומי ליה. ולבתר אמר לך לך מארצך וממולדתך, לגוף שפל כמא דאמרנא.

ובשעתא דיפוק מבטן אימיה, יתקיף מלאך בידיה בצואריה וישכח ליה אורייתא, וארשים ליה באצבעיה על פומיה, לא תשכח האומאה דנשבעת לי.

ואם גברא יעביד ואתקיים השבועה, יהבו ליה כל מה דאחזיאו ליה, ואם יותר ירויח יותר יתנו. הדא הוא דתנן למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה.

ואם לאו, ת“ח. בב“נ אית ביה יהו“ה, י“ה העה“ב, ו“ה העולם הזה. י“ה אתלבש בדיוקנא עילאה מן גינתא דעדן דלעילא. ו“ה אתלבש בדיוקנא דעדן דלתתא. ואינון כדוגמא דא, י’ אלימלך, ה’ נעמי, ו’ מחלון, ה’ רות.

ואם ההוא גברא אזיל בארחין טבין ויקיים האומאה דאומי, יהבו ליה כל טיבו דאחזיאו ליה. וכל מה דרווח בעלמא דין. ואם לאו מה אמרת שמא קדישא. ערום יצאתי מבטן אמי [p. 285] וערום אשוב שמה. ומאי איהו, משמא קדישא, יהו“ה דאמינא.

ת“ח בשעתא דאיהו ב“נ בעלמא יהב ביה קב“ה שמיה בב“נ. ושמא אחרא מן שד יהודאי דאיתקרי חול, ושמא אחרא דאתקרי חשך. הה“ד ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. החיים, דא יהו“ה דקב“ה. ואת הטוב, זה השד יהודאי דיהב ליה עושר בעלמא דין. ואת המות ואת הרע, אלין תרין מקטרגין רשעים, טמאים מסטרא דסמאל ונחש. מן שרו של ישמעאל ועשו.

אם ב“נ יקיים האומאה דאומי, טוב, ואם לאו יסתלק מניה י“ו, אשתארת ה’ ה’. ובהאי שעתא ה’ עילאה מה אמרת. שובו שובו מדרכיכם הרעים, שהם הרשעים שאמרנו.

ואם תבו, הרי טב. ואם לאו יסתלק ה’ עילאה עם ו“י ואתעביד הו“י. ומה היא אומרת, הוי גוי חוטא וגו’. ואם [p. 286] תבו, מדאשתארת ביה ה’ תתאה הרי טב. ואם לאו יתעביד הוי“ה, הה“ד [מז ט“ב] השיב אחור ימינו מפני אויב, ויתעבידו הרשעים חד עליהם.

ובההוא זמנא יתעבידו הרשעים אדונים להון ומתעלה הטמא, דאיהו מסטרא דשרו של עשו על אלימלך ונעמי, ושרו של ישמעאל על מחלון ורות. ובההיא שעתא אמרו יי’ אלהינו בעלונו אדונים זולתך.

ובההיא שעתא, ויהי רעב בארץ. הארץ, דא גופא. ובההיא שעתא אם יתעסק בתורה, הרי טב. ואם לאו, ייתי סמא“ל רכיב על נחש לאלימלך. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. אזיל לאתתא נעמי, יהפך לה ויעביד לה דתיחוב ותהא בישא.

אם אדם אתפרש מינה, הרי טב, כמא דאמר איוב כדבר אחת הנבלות תדברי. גם את הטוב נקבל מאת האלהים והרע לא נקבל. העצה דיהב לך הטמא לא נקבל. ואם יקום עצת החטא, כמו שאמרה היא, ויגנוב או יעשה כל העבירות שבעולם, אח“כ יתלוהו על העץ וימות. הה“ד [p. 287] וימותו גם שניהם מחלון וכליון, ונשארו ה“ה אלמנות.

ותאמר נעמי. ומה היא אומרת, ו“י ו“י ו“ה. ועכ“ז נעמי אומרת שובנה בנותי. שובו שובו בתשובה. העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים, י“ו דאסלקו. ערפה מסטרא דמסאבו תשוב אל עמה ואל אלהיה. ורות דבקה עם נעמי, הה“ד אל אשר תלכי אלך. ואם תבו בתיובתא, ייתי אלימלך וייתי מחלון. ואם תבו כולהו, ייתי שמא קדישא עילאה. ואם לא, ימותו. הה“ד ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה, נפקו מגופא.

בההיא שעתא איהי אזלת לנטרי ג“ע, תיעול בגנתא דעדן, דחיין לה לבר ואזלת באתר דחשוכא. ותהום כל העיר עליה ותאמרנה הזאת נעמי. בההיא שעתא אמרת אני מלאה הלכתי וריקם השיבני יי’, שמא קדישא דהוה בי. הה“ד ויי’ ענה בי, שמא קדישא דיהו“ה אסהיד בי כל חובין דעבידנא. בההיא שעתא ייתי נחש ונסיב לה לשפחה. בההיא שעתא אמרת איכה היתה לזונה קריה נאמנה. מלאתי משפט צדק ילין בה, ועתה מרצחים.

[p. 288] י“ו נשארו עני ודל, עני ורוכב על חמור. דל, עליה אתמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי’. אם ישאר לו בן דאזיל בארחוהי דקב“ה ואתעסק באורייתא, אפיק לו מן רעה, שהם מתפרדים בד’ פנות העולם.

 

כתיב כה אמר יי’ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. יעקב לא הוה בעלמא ואת אמר אשר פדה את אברהם.

אלא ת“ח, בשעתא דאפילו לאברהם בנורא יקידתא, בקדמיתא הוו דיינין ליה לעילא. אמר קב“ה, כרסיא דילי, זילי ושזיבי לאברהם מן אור כשדים שבשביל כבודי עביד מה דעביד. אמרו ליה מלאכי השרת, רבש“ע גברא דיפוק מיניה ישמעאל, דיעבדין להן מה דיעבדין.

[p. 289] אמר להו כן יפוק מיניה יצחק דיושיט קדליה ע“ג מדבחא.

אמרו ליה הא עשו דנפיק מיניה דיחריב בי מקדשא.

אמר הא נפיק מיניה יעקב דאיהו כורסיא שלימא.

אמרו הא ודאי בזכותא דיעקב ישתזיב, הה“ד כה אמר יי’ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם.

 

ובשעתא דכפיתו לחנניה מישאל ועזריה למרמי לגו אתון??? נורא יקידתא, פתח חנניה ואמר יי’ לי לא אירא, מה יעשה לי אדם. יי’ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי.

פתח מישאל ואמר כה אמר יי’ [מז ט“ג] אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראותי ילדיו מעשה ידי וגו’. ובההיא שעתא דנו דינו לעילא.

אמר הקב“ה זה יאמר ליי’ אני, זה חנניה שאמר יי’ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. וזה יקרא בשם יעקב, זה מישאל שאמר כה אמר יי’ אל בית יעקב וגו’. ובשם ישראל יכנה, זה עזריה שאמר שמע ישראל.

[p. 290] ת“ח בשעתא דאמר מישאל כה אמר יי’ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם עבדו ליצנות בלישניהון. אמר קב“ה, כורסייא דילי, ההוא ליצנותא דעבדו שזיב לון בדרגא דא, כמה דשזיבת לאברהם, ולא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. בההיא שעתא כל אינון דכפיתו לון קטל לון שביבא דנורא.

דניאל אמאי לא הוה עמהון. אמר בלביה הא עבדו מיניה צלמא, ומלכא אמר שמיה כשם אלוה דיליה. הה“ד די שמיה בלטשאצר כשם אלהי. וכתיב פסילי אלהים תשרפון באש. וע“ד אתכסי מינייהו.

וכי אדם יברח מן המלכות. אלא מלאכין הוו מכסין ליה.

מה ראו חנניה מישאל ועזריה דיהבו גרמייהו לנורא. אלא ת“ח יומא חד הוה דוד נחית להנות גופו לפני הנהר, והוה אמר שמרה נפשי כי חסיד אני.

[p. 291] אמרו ליה ואתה חסיד.

אמר להו, ולא חסיד אני. שידי מלוכלכות בשפיר ובשליא ומטהר את הטהור ומטמא את הטמא. ואני קם בחדוה בג’ משמרות, כד“א חצות לילה אקום להודות לך. ואנא נאים כסוסיא בהבל א’, ובחצות לילה אקום להתעסק בתורה. ובמשמרה שלישית אני מנגן עם המלאכים להקב“ה, הה“ד ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים. מאן אינון, מלאכין קדישין דאמרן שירה עמי בלילה. הה“ד ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי.

אמרו הצפרדעים אנחנא עבידנא יתיר מינך בדיל קב“ה.

אמר לון דוד, ומה עבדתון אתון יתיר מיני.

אמרו ליה דהוינן מוקדין גופנא בנורא בתנור’ במצרי’. [p. 292] ובשעתא דהוו מכפתין חנניה מישראל ועזריה אמרו בלבייהו דנעביד כצפרדעים.

 

תניא שלש משמורות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב“ה ושואג כארי. ת“ח שלש משמרות אינון י“ב שעתי, ואתפלגון ד’ לכל משמר. ובכל משמר יושב הקב“ה ושואג כארי, ואומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו’.

ת“ח כדוגמא דאית משמרות ברקיעא כך אית משמרות בארעא. ומאן אינון, משמרה שניה כלבים צועקים, הה“ד לעלוקה שתי בנות הב הב. והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה.

ראשונ’ חמור נוער, הה“ד לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ועל דא בלעם בזה החמור ובאשתו היה מתנבא. הה“ד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אבל באוה“ע קם.

[p. 293] וכי מטונף מן הטנופת אתה מזכיר עם הטהור. אלא משה בטהרה, ובלעם בטומאה. וע“ז היה עושה מעשה אישות עם האתון.

כתיב כי יקרא קן צפור לפניך וגו’. ת“ח קן, דא הוא גופא. בדרך, דאזיל באורחין טבין. בכל עץ, [מז ט“ד] דא תורה, כד“א עץ חיים היא למחזיקים בה. או על הארץ, אלין אינון ישראל דאתקרון ארץ, דמלמד להון אורייתא. אפרוחים, אלין אינון נערים גדולים דיתעסקון באורייתא. או ביצים, אלין זעירין דיוליף לון אל“ף בי“ת.

והאם רובצת, אין אם אלא תורה, הה“ד ואל תטוש תורת אמך. אם תרצה שתקח הבנים, שלח תשלח את האם, ואח“כ ואת הבנים תקח לך והארכת ימים.

ד“א כי יקרא, כד“א ואם תלכו עמי קרי, והלכתי עמכם בקרי. ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. מאן איהי שבע, דא שכינתא. בדרך, דא קבורת רחל דאיהי קיימא בפרשת דרכים. ויבשר לה [p. 294] וינחם לה, ולא צביאת לקבלא תנחומין, הה“ד מאנה להנחם על בניה. ובשביל דאזלו עמו בקרי גלה לון ושכינתא גלת’ עמהון.

בכל עץ, דא יריחו. או על הארץ, דא ירושלם. אפרוחים, אלין כרובים דלעילא, או ביצים, אלין כרובים דלתתא, אנפי רברבי ואנפי זוטרי. [p. 295] והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים.

לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם, הה“ד ובפשעיכם שולחה אמכם. ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים, בשביל דאיהי אזלא ומנדדא מגוזלה ומקינה. אריכו דאנפין, שית יומין דלעילא דירחמו על עלמא. הה“ד יי’ יי’ ארך אפים. ואריך רוגזא מן אפין דאסתלקו בחוביהון דישראל, הה“ד וראית את אחורי ופני לא יראו.

ד“א דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים. ת“ח כל השירים קדש ושה“ש קדש קדשים. כנסת ישראל משבח ליה לקב“ה ואומר דודי, הה“ד דודי צח ואדום.

ת“ח בשעתא דיהא פלגות ליליא, איתער שלהובא חדא ויעול תחות גדפי דתרנגולא וקארי. ובההוא שעתא קב“ה ירד אל גנו, דאיהו ג“ע עילאה דאית ליה לקב“ה. ובההיא שעתא אתער תרנגולא דלעילא ואמר קומו כל אינון דשינתא בחוריהון. הא שעתא איהי לאתחברא איילתא בבעלה.

[p. 296] זכאה איהו כל ב“נ דיקום בפלגות ליליא לאתעסקא באורייתא, דקב“ה וכל צדיקייא אציתו לקליה. הה“ד היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. ובהאי שעתא מאן דאתעסק באורייתא איתרק עליה חד חוטא דחסד.

ובהאי שעתא ירד לגנו. למי ירד, לערוגות הבושם. ומאן אינון ערוגות הבושם, הה“ד בשמים ראש. ומאן אינון, צדיקים. לרעות בגנים, בגן עדן דלעילא וגן עדן דלתתא, דאיקרי העולם הזה והעולם הבא.

ללקוט שושנים, מאן אינון שושנים. אלין צדיקייא דאתעסקו באורייתא, ואינון דמרחשן אורייתא בשפוותייהו, הה“ד שושנים. אל תקרי שושנים, אלא ששונים, שאפי’ בקבר רוחשות תורה.

[p. 297] א“ל וכי לאינון דאתעסקי באורייתא קטיל לון קודם זמנם, ואינון צדיקים דלא חבו.

ת“ח ירבעם בשעתא דהוה ינוקא הוה זכאי ולא הוה ליה חובה. אמר הקב“ה למלאך המות זיל ואייתי לירבעם בן נבט.

בההוא שעתא אמרו מלאכי השרת יי’ אדונינו מה אדיר [מח ט“א] שמך בכל הארץ. מה דאיהו שמך איהו אדיר ביה והוא צדיק, ועל זכותא דיליה ייתי שפע לנא.

אמר להון היא רעוא דילכון דשביק ליה אנא שביק ליה.

ובתר כן נפק לתרבות רעה ועביד תרי עגלי דדהבא, וחטא והחטיא את ישראל. אמר להון קב“ה כל שפע דהוה יהיב לכון אתהפך לכון בזוהמא. הוה טב לכון דתייתי ליה הכא בשעתא דהוה זכאי. והוה אוליף ליה מטטרו“ן אורייתא.

בשעתא ההיא פתחו כלהו ואמרו צדיק אתה יי’ וישר משפטיך. וע“ד קב“ה ירד לגנו ללקוט שושנים.