מדרש הנעלם, איכה

[זהר חדש, צא ט"א] [p. 298] שלחו להו בני בבל לבני ארעא קדישא, לן יאות למעבד הספדא על חורבן בית אלהנא על דאתבדרנא ביני עממיא, כמאן דפלח טעוון אחרנין. ואית לן למיפתח הספידא ולפרשא אלפ"א ביתא דשלח מארי עלמא להספידא דחורבן ביתיה.

[p. 299] שלחו להו בני ארץ ישראל, יאות דאתון ביני עממיא ואתון לבר מארעא קדישא. ויאות לכו למבכי עלייכו ועל גרמייכו, דנפקתון מנהורא לחשוכא, כעבדא דנפיק מקמי מאריה. אבל אנן אית לן [p. 300] למבכי ולמעבד הספידא. ולן שדר קב"ה ספרא דהספידא דאנן בנהא דמטרוניתא, ואנן מבני ביתה, וידעין יקרא דמארי עלמא. ולן יאות למבכי ולפרשא אינון אלפ"א ביתי"ן. ואנן יתמין בלא אבא ואמא. ומסתכלין עיינין לכותלי ביתא דאימנא, והא אתחרב, ולא אשכחנא לה, דהות ינקא לן בכל יומא ביומין קדמאין בין שפירו דמעהא. והוית נחימת לן וממללת על לבנא כאמא לברה, כד"א (ישעי' סו:13) כאיש אשר אמו תנחמנו וגו'.

[p. 301] והשתא אסתכלן עיינין לכל סטר. ואתר בית מותבא דאמא אתבלבל, והא אתחרב. נבטש רישא לכותלי ביתא ומותבה. מאן ינחם לן, ומאן ימלל על לבנא, ויגין עלנא קמי מלכא.

כד הוינן חטאן קמי אבונא וסליק רצועא לאלקאה לן איהי קיימת לקמן ומקבלת מלקיותא דמלכא בגין לאגנא עלנא. כד"א (שם נג:5) והוא מדוכה מפשעינו ומחולל מעונותינו. והשתא אימא לית לן. ווי לן. ווי לכו לבתר. לן יאות למבכי, לן יאות למספד. לן יאות לפרשא אינון מילין דמרירו, לאודעא להו לאינון דידעין [צא ט"ב] למבכי מלין דהספידא.

[p. 302] נקרב בכל יומא לגבי ערסא דאימנא, ולא נשכח לה תמן. נשאל עלה, לא אית מאן דישגח עלן. נשאל לערסא דילה, באתבלבלותא. נשאל לכורסייא, נפלת. נשאל להיכלין דילה, אומאן אינון דלא ידעין מינה. נשאל לעפרא, רשימו דעקבתא לית תמן.

נשאל לאיגרא, הא איגרא אתיב לן דתמן יתבה מבכה ומייללת. ואזלת מבכה, צווחת בקול מרירו עלן מאיגרא לאיגרא. כד"א (שם כב:1) מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל לאורחין ושבילין, כלהו אמרין דשמעו קל מרירו דבכיה, דמבכה על בנהא, ולא ידעין לאן אסתלקת.

לן יאות למבכי, לן יאות למיספד. ננשק עפרא דרגלהא, ננשק אתר בי מותבה, ננשק כותלי היכלא, ונבכי במרירו. אנן נפתח בהספידא בחמי בכל יומא כל האי. נבכי תדיר ולא איתנשי מרירו דבכיה מינן.

 

[p. 303] פתחו אינהו ואמרי איכה ישבה בדד העיר. כתיב (שם כב:5) כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה ליי' אלהים צבאות בגיא חזיון מקרקר ושוע אל ההר. כי יום, חד יומא איהו לקב"ה, רחימא דנפשיה, כלילא מכל שאר יומין. שית יומין כלילן ביה והוא כללא דכלהו. ועל דאסגיאו חובין, אסתלק לעילא לבי עלמא דחיין.

כדין מתחות שפולי משכנא קם יומא דמרירו, יומא דבכיה, יומא דצערא, יומא דאיקרי מהומה ומבוכה. ועאל בגו משכנא ושיצי וסאיב. ורבונא דמשכנא אזל וערק ואתתרך מגו מותביה לגו טורא דלבר, ולגו טורא דחרוב, ומשכנא שיצי ואתחרב.

לבתר נחת ההוא יומא עילאה דאסתלק, שאל על משכניה, והא אתחרב. עאל ואשגח על מארי דמשכנא, [p. 304] מטרוניתא, רחימתא דנפשיה, והיא אתתרכת וכל בניינה סתיר. כדין שארי למגעי, גועא בתר גועא, כנהי [צא ט"ג] דתרנגולא על נוקביה. הה"ד (שם) מקרקר, נהימו כתרנגולא. קיר, שליטא.

ושוע אל ההר, עביד שועה וצווח לגבי טורא דערקת תמן מטרוניתא. עביד שוע, צווח וקרי בנהימו דבכיה, איכה. איכה רחימתא דנפשאי. איכה שפנינתי שלימתי. איכה יחידתא דילי דאתיחדא עמי ביחודא. איכה דהוית נטלא בכל יומא חמש ועשרים אתוון דיחודא, ואתקריאת כ"ה על דא. אחתי ברתי אמי, לאן אזלת. לאן פנית למיהך.

[p. 305] אנן דשמעין בכל יומא קרקורא דא דרבוננא, לן יאות למבכי. לן יאות למספד. לן יאות למפתח איכה ישבה בדד וגו'.

 

רבי לויטס חוזאה פתח, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעה. דבבו סגי הוה מן יומא דאתברי עלמא על עילה דעיטא דנחש. מההיא שעתא דאתלטייא, אתדחייא מקמי תרעא דמלכא, והוא כמין תדיר בין גדרין דעלמא, בין אינון גדרין דאורייתא. כל אינון דדשין בעקב באינון גדרין, נשיך לון. ווי דאשכח. ווי דנשיך. ווי על דבבו בישא דאתנטיר, על דבבו בישא דהוות ליה בהאי אשה דאתקריא אשת חיל. דבבו ביש נטר לה מן יומא דאתברי עלמא עד דתבר לה בתבירו למשכב לעפרא.

[p. 306] הה"ד "איכה "ישבה "בדד "העיר "רבתי "עם "היתה. אסתכל ברישי תיבין כל תיבה ותיבה ותשכח נטירו דבבו בישא דאתנטירא, על דאתחרב בי מקדשא. איבה רע"ה, ברישי תיבין, להאי אשת חיל, לאתברא בי מקדשא, למשכב בעפרא. הה"ד "כאלמנה "רבתי "בגוים "שרתי "במדינות "היתה "למס. למפרע ראשי אתוון ל"ה בשבר"ך. תבירו דבי מקדשא, תבירו דכנישתא דישראל, דבבו בישא אדביק ל"ה בשבר"ך. איכה, דאתדבקת לההיא איבה רעה, דא נחש.

[p. 307] קל מרירו דבכיה ברקיעין. אלין קראן איכה, ומסטרא דא קרא איבה.הה"ד ואיבה אשית בינך ובין האשה, בין סטרא דא ובין סטרא דא,אשתכח תמן בחרבן בי מקדשא. ובקרא קדמאה אתרשים כלא למנדע דהאי כ"ה אדביק איב"ה רעה דנטיר ביה מיומא דאתברי עלמא.

 

איכה ישבה בדד. רבי הרכינס פתח ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע את הכרובי' ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים . ויגרש את, דא כנסת ישראל בחרבן בי מקדשא, דאיתרכת בתירוכין, דאשתלחת בשלוחין מכרסייא דמלכא דנפלת. ויגרש את, דא כרסייא דמלכא. ווי דאתתרכת. ווי דנפלת.

[p. 308] האדם, ההוא דשליט על כורסייא, דכתיב ביה (יחזקאל א:26) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. נפל כרסייא נפל כלא.

וישכן, ההוא דתריך לדא אשכין ואשרי יישובא אחרא, בהיפוכא. בשעתא דאתחריב בי מקדשא סליק כבוד עילאה לעילא, ואזעיר דיוקנא מכמה דהוות. וכורסייא נטיל מניה, ואתפרש. כביכול, אשרי לג"ע עם כרובים לתתא ואתפרש [צא ט"ד] מההוא כבוד עילאה. ואשרי לההיא להט החרב המתהפכת למיקם בדוכתא דרבנותיה, לינטר ולמשתי לההוא אורח דאנגיד מעץ החיים.

ושלמה מלכא צווח ואמר (משלי ל:21-23) תחת שלש רגזה ארץ כו', תחת עבד כי ימלוך כו', ושפחה כי תירש גברתה. שפחה לגו, גבירתה לבר. בדד, מאי בדד, כד"א בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

[p. 309] איכה ישבה בדד. ר' חנינאי ורבנן פתחי קרא באדה"ר, ויקח יי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. במה לקחו. ר' חנינאי אמר לקחו בדברים, כד"א קח את אהרן. ורבנן אמרו לקחו ברוח, כד"א (מלכים ב ב:5) הנה יי' לוקח את אדוניך מעל ראשך.

ויניחהו בגן עדן, כדי להיות לו הנחה לדעת ולהכיר החכמה והתורה. דא"ר חנינאי התורה לימדה הקב"ה לאדם הראשון, הה"ד (איוב כח:27) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ובתר כן ויאמר לאדם.

והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו עד שראה סמאל בשמים וקנא לו. וירד מן השמים [p. 310] כדמות צל של נחש. לא היה נראה אלא צל נחש עליו, תקפא וחילא דיליה.

קריב ההוא נחש לגבי איתתא, דדעתה קלה מן האיש. מכאן דאתתא לא אתפתת אלא באתתא אחרא. ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים, מיד פתח באף. מהכא דבתחלת דבריו של אדם ניכר מי הוא. כך הוא פתח באף להודיע מי הוא.

נטל סימן זה אם תקבל ואם לא תקבל. והמשיכה בדברים עד שפתחה באות מ"ם ואמרה מכל עץ הגן אכל נאכל. מיד נטל הנחש האות ושמה על זרועו השמאלית. והיה ממתין וא"ו תי"ו מפיה כדי להיות מו"ת נכון לפניהם.

[p. 311] התחיל לפתותה עד דכתיב ותרא האשה בטעמא סגי ותקיף. מלמד שפרחו האותיות וא"ו תי"ו וסלקו מלהתחבר עם אות מ"ם. ואות מ"ם היתה עולה ויורדת ולא היתה מתחברת עמהם.

עד שנפתת ויהבת וא"ו תי'ו ד' זמנין. ואקיפו לאות מ"ם לד' סטרין, דכתיב ותקח מפריו, ותאכל, ותתן גם לאישה, ותפקחנה, הא ד' זמנין ו' ת'. מלמד שסבבו לאות מ"ם לארבע צדדין והמ"ם באמצע. מות בכל סטרין, כמד"א (ירמי' ט:20) כי עלה מות בחלונינו. דא סמאל דאיהו חד מחלוני שמיא. ועל דא מי גבר יחיה ולא יראה מות.

מיד שלט בה והטיל בה זוהמא. נחת קב"ה למחמי, מיד ויתחבא האדם ואשתו.

[p. 312] תא חזי קודם שחטאו היתה השכינה עטרה על ראשיהם, להיות בשבילם שורה על העולם. כיון שחטאו כביכול תש כחה ואסתלקת. וקב"ה שארי לקונן ואמר איכה מה תהא מינה, שלטנותא אעדו מינה. [p. 313] אוף הכא בחורבן בי מקדשא, שולטנותא אעדו וקב"ה שארי למיספד ואמר איכה מה תהא עליה.

 

[צב ט"א] איכה, רבי פנחס פתח (ירמי' לא:15) כה אמר יי' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו'. בשעתא דאתחרב בי מקדשא ואתוקד אתא קלא ואיתער על קברי אבהן קדמאי. ואמר אבהן קדמאי אתון דמיכין בשינתא ולא ידעיתון צערא דעלמא. בניכון דגדלתון בצערא, ואעילתון בהימנות' סגי דקב"ה, הא מיתו והא אתקטלו והא אזלו בגלותא בין שנאיהון, ידיהון מהדקן לאחורא. מייתין בכפנא, בתיהון אתוקד. אן רחמין דילכון. אן מהימנות' דילכון. קומו איתערו לגבייהו.

מיד אתערו אבהן ואמהן ואזלו לגבי משה. אמרו ליה משה רעיא מהימנא, אן אינון ענא, אן שבקת לון. מיד איתער משה ואזל עמהון לגבי יהושע. אמר ליה בני אבהן אלין, בני ישראל דפקדני קב"ה עליהון, ושבקית לון בידך, אן אינון.

אתיב יהושע ואמר רבוני משה, בארעה קדישא שבקית לון ופליגית לון ארעא על פום עדבא כמה דפקדתני. וכלהו שבקית, גבר על אחסנתיה ועל עדביה.

[p. 314] ומיד אזלו כולהו לארעא דישראל ואשכחו לה חרבה ושממה, ולא אשתמע בה קלא. עאלו לבי מקדשא וחמו דאתוקד. עבדו ביה הספידא, עד דאשתמע קל מרירו דבכיה לרום שמיא, וכל מלאכי עילאי בכו עמהון לעילא.

איתער קב"ה ואתא לגביהון ואשכח לון ממררין בקל בכיה גו עפרא דמקדשא. אמר לון רחימין דנפשאי, מה אתון הכא, (ירמי' יא:15) מה לידידי בביתי.

קם אברהם סבא בקדמיתא, אמר קמיה מארי דעלמא את ידעת דאזלית קמך באורח קשוט. עשר זמנין נסית לי וקיימית בכלא. בני, אן אינון. לא שמענא קל מליהון בארעא דאומית לי לקיימא לון.

אמר ליה קב"ה אי אברהם רחימא דנפשאי, (שם) ובשר קדש יעברו מעליך. בטילו ברית מבשריהון דיהבית לך ופלחו לע"ז. ועל דא איתקפת רוגזא בהון, ובגינך אוריכית לון כמה זמנין ולא תבו קדמי.

[p. 315] כיון דשמע אברהם כך אמר ימחו על קדושת שמך כל אינון חוביהון ביני עממיא, עד דיהא רעווא קדמך, לאתבא לון לגבך. וכגוונא דא אמרי כולהו, ואזלו להו.

אשתארת תמן רחל וארימת קל בכיה במרירו דתמרורים. אמר לה קב"ה רחל מה את בבכיה.

אמרה קמיה ולא אבכה. בני אן אינון, ומה חטאן קמך.

אמר לה עאלו צרתי לקמי ואעילו לה לביתי.

מיד אמרה וכי לא עבדית אנא יתיר, דאעילנא צרתי בביתי.

דתניא דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. אמר הזדווגי לגבאי. אמרה ליה אין, אבל אחתא אית לי קשישא מינאי ומסתפינא מאבא דרמאה איהו. מיד ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, ברמאותא. מיד יהב לה סימנין. כיון דעאלת לאה בההוא ליליא, אמרה רחל השתא מתכספא אחתי, אזלת ומסרה לה סימנין.

[p. 316] ועל דא אמרה לגבי קב"ה ואנא לא עבדית יתיר, דאעילנא צרתי בביתי. ואת דכתיב בך רחום וחנון ארך אפים, הוה לך לאעברא על חוביהון.

ובכל מה דאמר לה לא קבילת תנחומין, הה"ד (ירמי' לא:15) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על וגומ'. לא בעאת לקבלא תנחומין, מ"ט. מפני כי איננו כיומין קדמאין לאשרא' בינייהו, והא אסתלק לעילא. ובגין דכי איננו בגו בנהא לא קבלית תנחומין עד דאומי לה ואומ' לה [צב ט"ב] (שם:16) מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה.

כמה דעבדת רחל אוף הכי שכינתא לעילא, כתרגומו קול ברום שמייא אשתמע, שכינתא מבכה על בנהא. בההיא שעתא דאיהי הות מבכה, אתערו לגבה שתין רבוא משריין עילאין וכלהו איתערו בכיה לגבה.

[p. 317] בההוא שעתא אשתמע קלא לרקיע ערבות, ואזדעזעו מאתן אלף עלמין דהוו גניזי מן יומא דאתברי עלמא עד דאשתמע ההוא קלא לרום שמייא. ומאן איהו, דא רקיע כעין הקרח הנורא, דאיהו על גבי החיות.

עד דאתגלית אימא לברתא ואמרה לה מנעי קולך, כדין אתפרשת מתמן ואזלת היא וכל אוכלוסה' בגלותא. ואצטריכו לאתבדרא לכמה סטרין למהוי גלותא לכולא. והיא ישבה בדד.

 

רבי נחומיא אמר איכה, מאן אמר דא. ההוא רוח עילאה פנימאה, עלמא דאתי. וע"ד תיבה דא רוחני איהו, ולא אית בה שותפו כלל, לאו לישן ושיניין ולאו שפוון כלל. אימא שאלה על ברתה, דא קרקורא דקיר, אדון רב ושליט.

ישבה ולא עומדת. בתחלת עומדת וכל אוכלוסיה עומדים, השתא יושבת ושוממה. בדד כד"א בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, כמאן דמסאיב במסאבו, ושפחה כי תירש גברתה, ההיא דהוות מסאבא יתבא בדוכתהא.

 

[p. 318] שלחו להו בני בבל לבני ארעא קדישא, יאות דאתון צריכין למבכי, ולכון יאות למספד ולמעבד אבלא במחזיכון היכלין דאימא חריבין, ואתר ערסה דאתהפך באבלא. והיא לית תמן, ופרחא מנכון, ולא ידעתון מינה.

תימרון דאיהי עמנא גו גלותא ונחתת דיורה בגוונא. אי הכי אנן צריכין למחדי, דהא יחזקאל נביאה חמא לה הכא וכל אוכלוסהא. ודאי על דא אנו צריכין למבכי ולמספד כתניניא וכיעני מדברא. דאיהי אתתרכת לבר מהיכלא ואנן בגלותא. והיא אתת עלנא במרירו, וחמאת לנא בכל יומין בכמה עאקו, בכמה נימוסין, כמה גזרין עלנא בכל זמן, ולא יכלא לאעדאה מינן עאקין, וכל אינון מכתשין דאנן סבלין.

[p. 319] שלחו להו בני ארעא קדישא יאות דאימנא ערקת ואתתרכת מגו היכלהא ונחתת לגבייכו במרירו ובקל עציב, כאיתתא דיתבא בלא דעתא, וכגברא דלא יכיל לשיזבא. ויאות לכון למספד. אבל אנן אית לן למבכי ולמספד בנהי ומרירו, דאנן בכל יומא חזאן היכלא חריב ותעלין דמדברא עאלין ונפקין ושרקין יענים בגויה. ואנן חמאן ובכאן. ובעדן דאנן שכיבן אנן שמעין קל נעימו דרגלהא בתלת משמרותא דליליא, דאתת וחמאת להיכלאה, איך יתבין מתוקדן. ואעלת מהיכלא להיכלא, מדוך לדוך, וגעת ומייללת ובכת עלנא ועל נפשנא. ואנן מתערין לקל נעימו דבכייתה ויללותה. ורוחנא אזלת אבתרה ופרח לגבה, ולפום שעתא פרחת ואזלת. ולא שמענא ולא ידעין מידי לאן אזלת. ואשתארנא נבוכין, דמיכין בלא רוחא, בלא דעתא. צעקין ואמרין איכה.

[p. 320] תנינן בכל ליליא וליליא קל מרירות דכאיבא דציו"ן אשתמע מרום רקיעא לתתא, ומתתא לרקיעא, כד"א (שם כה:30) יי' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו.

בשירותא דליליא היא אתכוונת בבכיה ושאגת מרום רקיעא לעילא. נחתת [צב ט"ג] לתתא מדבח החיצון וחמת דוכתה חריב, מסאב במסאבו, וכל אתר לא אשתכח ביה. געת ומיללת, צווחת בקל מרירו, ואמרת מדבחי, מדבחי. פרנסתי, דמרוית לי בכמה ניסוכין, בכמה עלוון דכיין קדישין. כל גברין קדישין רברבן ממנן הוו מרוון וחדאן מינך, אכלין עידונין ופלגין חולקיהון ברומי רקיעא.

יהבו בך ניבלת חסידים קדושים, בני דאתדבחו עלך. רוו לך מדמיהון.

כל גברין ממנן נפלו מדוכתיהון לקל צווחיהון. יתבין לבר, צווחין ובכאן, אינון אראלים קדישין דאת שמא קדישא הוה מתעטר עלייהו, ובה אינון חדאן [p. 321] וקיימין. לקל בכיותהון את דא פרחא מנייהו וסלקא לרומי מרומים, ואשתארו כנוקבא דבכייה ומיללת. הה"ד (ישעי' לג:7) הן אראלם צעקו, בלא יו"ד.

מדבחי, מדבחי. לבתר דמרוית לי בניבלות בנין חסידין קדישין דמסרו נשמתהון עלך, איתגניזת. אן אשכח לך. אן אשתא דעלך. געת ומייללת ובוכה בקל עציב.

שתא אלפי גברי קדישין בכל סטרא דארבע סטרי עלמא, אינון דהוו אכלי קרבנא בכל יומא, נחתי בהדה ומייללין ובכיין על מדבח דעלוון. ויתיר הוו, אלא אתמעטו. ואפי' אינון דקיימין לבר ברוח אחרא דמרוון מאינון אימרין ופדרין בשירותא דליליא, צוחין, געאן, ומייללין על מדבח, ווי לחמרא דאביד אבוסה, אתר דמתרוה מניה. מאן חמי נהימו לתתא כהני נהימו דגברין קדישין במטרוניתא, מתתא לעילא ומעילא לתתא.

 

[p. 322] בפלגו ליליא עאל לגו ההיא נקודה דציון, אתר דבית קדש הקדשים. חמת ליה דאתחריב ואסתאב אתר בית מותבה וערסה. געת ומייללת, סלקא מתתא לעילא, ומעילא לתתא. אסתכל באתר דכרובים, צווחא בקל מרירו, וארימת קלא ואמרה ערסי, ערסי, אתר בית מותבי.

על האי דוכתא כתיב משכבי בלילות. משכבי, ערסא דמטרוניתא. געת בבכיה ואמרה ערסי, אתר [p. 323] מקדשי, אתר דמרגלאין טבאן, בי פרוכתא וכפורתא דהוו סמכין עלוהי שתין אלפין רבוון אבני יקר, סדרין סדרין, שורין שורין מסתכלאן דא לדא. סדרין דרמונין מתצען עלך לד' סטרין. עלמא קיימא בגינך. בך הוינא רבון עלמא.

בעלי הוה אתי לגבי והוא שכב בין דרועי, וכל מה דבעינא מניה, וכל בעותי עביד בעידנא. כד הוה אתי לגבי ושביק בי מדוריה ומשתעשע בין שדי.

ערסי, ערסי לית את דכיר כד הוינא אתא לגבך בחדוה ובשפירו דלבא. ואינון רביין עולמין הוו לקדמותי, בטשי בגדפייהו בחדוה לקבלא לי. עפרא הוה קם מדוכתיה. וחזו איך איתנשית מני ארונא דאורייתא דהות הכא. מהכא נפקא מזונא לכל עלמא ונהורא וברכאן לכלא. אשגח על בעלי, לית הכא. אשגח לכל סטר.

[p. 324] בעידנא דא, כד הוה אתי בעלי וסחרניה כמה בנין חסידין, וכל אינון עולמתאן זמינין לקבלא ליה. והוינא שמעין מרחיק קל זוגין דפעמוני' מכשכשין בין רגלוי, בגין דאשמע קליה עד דלא יעול לגבי. כל עולימתאן דילי משבחן ואודן קמיה. לבתר אזלין כל חד על בי מותביה, והוינין יחידאין, מחבקן בנישוקין ברחימו.

בעלי, בעלי, אן פנית. השתא הוא עדנא דהוינא אשגח בך, אסתכלנא לכל סטר ולית אנת. אן אשכח לך. לאן אבעי בגינך. דא הוא אתרך בעידנא דא, למיתי לגבי. הא אנא זמינא הכא. הא אתנשית מנאי.

לית אנת דכיר יומי דרחימין כד הוינא שכבת [צב ט"ד] בתוקפך, ומחקקא בדיוקנך, ודיוקני הוות מחקקא בך. כהאי חותם דשביק דיוקני' בגליפו דכתבא, הכי שבקנא דיוקני בך בגין דתשתעשע בדיוקני בעוד דאנא בתוך חילי.

[p. 325] געת בבכיה וצוחת, בעלי, בעלי. נהירו דעייני הא איתחשך. לית אנת דכיר כד הוית אושיט שמלאך מתחות רישי, ואנא מתענגא על סגיאו דשלם, וימינך מחבקא בחדוא ובנשיקין. ונדרת לי דלא תשבוק רחימותא דילי לעלמין, ואומית לי אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, הא איתנשינא מנך.

לית אנת דכיר כד קאימנא לגבך בטורא דסיני, שלימין שתין רבו דקבילו לך עלייהו. ואתעטרנא לך בהו יתיר מכל עממייא, והוינא אזלין אבתרך לכל רעותך. וההיא שפחה קטלא בהו לאלפים ורבוון, ולא אשגחנא. ואתאבידו כלהו במדברא, ושבקנן לון תמן. ואעילנא בבניהון, ענפין זעירין, לקיימא קמך בארעא דא, ובדילנא לון לקיימא קמך בגין רעותך.

[p. 326] בעלי, הוי דכיר בכמה בנין קדישין קאימנא קמך בכל דרא ודרא, ביומי דוד ושלמה בריה. לית אנת דכיר כמה טבאן דעבדו קמך. יאות לך למידכר חובין ולא תדכר זכוון. אן אתהפכי עלך.

בעינא עלך, לית אנת. בעינא על בנאי, לית אינון. בעינא על קדושתא דאתר דא, הא אסתאב. כל עלמא הוה בשלם בגין אתר דא. כלבין לא נבחין בעידנא דא, כולהו הוו בשלם. געה ומייללת, וכל אינון אכלוסין לעילא, וכלבים צווחין לתתא.

בשרותא דמשמורה תליתאה, נפקת ואתת קיימא על אתר דמדבחא קטורת בוסמין, געת ומייללת. וסלקא לעילא ואשכחא חד כרוב מאינון תרין כרובין דהוו לה. דהא מההוא זמנא לא הוה לה אלא חד. וההוא רבייא, עולימא דאשתאר, ינקא מינה, בכייה ויללותא.

[p. 327] כדין קב"ה זמין לגבה ונחים לה ומליל עמה, ועל דא כתיב (ירמי' לא:16-17) כה אמר יי' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש תקוה לאחריתך. ועל דא תנינן תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.

 

איכה ישבה בדד. רבנן פתרי האי קרא (קהלת יב:1) וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. האי קרא אוקימנא ליה בישראל כד הוו בארעא קדישא. וזכור את בוראיך, הוי דכיר כל אינון טבאן וכל אינון אתין ונסין דעבד לך קב"ה ביומין קדמאין, כד הוית רביא במהימנותא, כד"א (הושע יא:1) כי נער ישראל ואהבהו.

[p. 328] בימי בחורותיך, בזמנא דאיהו איתרעי בך מכל עמין דעלמא. עד אשר לא יבאו ימי הרעה, וימי הזקנה, ימין דשלטין בך שאר עמין ויבדרון לך בכל עממיא.

בימי בחורותיך, יומין דשתא דאינון ברירין לך, ונטירו דלעילא עלך. ואינון ד' ירחי שתא, אדר ניסן אייר סיון. אלין אינון יומין דבחר קב"ה בישראל ועבד עמהון נסין, וכנסת ישראל מתעטרא בבעלה ואתקריבת בהדיה.

עד אשר לא יבאו ימי הרעה, ימי הזקנה, ימי הרעה ממש. ואינון תמוז אב טבת שבט, אע"ג דלא איתגלייא כל כך. וסי' (משלי י:13) ושבט לגו חסר לב.

והגיעו שנים, שנים דגלותא דאזלין ישראל מטולטלין ומנדדין. ולית בהו חפץ, דתנינן זמינין [p. 329] ביומא דגלותא דלא ישתכח בידא דבר נש חפץ למיזבן בשוקא, וכדין תכלה פרוטה מן הכיס.

עד אשר [צג ט"א] לא תחשך השמש, זה קלסתר פני שכינה מלעילא ומתתא. מתתא, מאן אינון. מארי מתני' דהוו בארעא דישראל, פטישי דפרזלא מהדקין טנרין ותלשין טורין רמאין.

והאור, זה התלמוד ירושלמי דנהיר נהירו דאוריית'. מבתר דאתבטל דא, כביכול, אשתארו בחשוכא. דכתיב במחשכים הושיבני כמתי עולם, דא תלמוד בבלי, דאזלין ביה בני עלמא במחשכים.

[p. 330] והירח, הברייתות, כגון ברייתות דהוו נהירין נהירו דחכמה סתימאה.

והככבים, אלין אינון משכילים דהוו בארעא דישראל, כל אינון תנאים ואמוראים דכל עלמא קיימא בגינייהו. דכד הוו קיימי כחדא הוה אמר בר נש לחבריה, מגו מלה דא דפרח מפומוי אנא חמא מה דיהא יומא דא או למחר כך וכך.

עד אשר לא תחשך השמש, נהירו דקלסתר פני שכינה, דהוה נהיר לה בכל יומא. ומההוא נהירו, עלמא אתקיים וישראל שראן לרוחצנו על ארעא.

[p. 331] והאור, אור שברא הקב"ה במעשה בראשית דהוה נהיר מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, ואתגניז. והקב"ה הוה נהיר ואפיק מיניה חד חוטא דימינא דקב"ה, ואחיד לסיהרא. ובההוא זימנא כתיב (איכה ב:3) השיב אחור ימינו.

והירח, דכתיב (ישעי' א:21) צדק ילין בה.

והככבים, מלאכי השרת שהיו באים בה, וידועים אצלה, ובטלו מקיומייהו. ואלין איקרון מלאכי שלום. [p. 332] ושבו העבים אחר הגשם, דכתיב מלאכי שלום מר יבכיון.

ביום שיזועו שומרי הבית, אלין תלת ב"ד דהוו אולפי תורה בלשכת הגזית.

והתעוותו אנשי החיל, אלו סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה.

ובטלו הטוחנות, אלו כהנים ולוים, וכלהו משמרות דהוו קיימי בירושלים.

[p. 333] וחשכו הרואות בארובות, אלין נביאים וצופים דהוו חמאן ברוח נבואה.

וסגרו דלתים בשוק, דבני נשא צווחין ולית מאן דיתיב עלייהו, דהא כל תרעין ננעלו מיומא דחריב בי מקדשא ובטילת עבידת בית אלהנא.

בשפל קול הטחנה, אלין אינון כותשי קטורת דהוו יהבי קלא בכל יומא בכתישו דיליה.

ד"א, קול הטחנה, קול השכינה צווחת בכל יומא, שובו בנים שובבים, ולית מאן דישגח בה.

וישחו כל בנות השיר, אלין אינון סלקי על דוכתאי בכל יומא ומנגני ניגונא דשיר. כל, לאסגאה מלאכי עילאה לעילא דהוו מתחלקי משמרות לקבל אינון משמרות לתתא. ישחו, אלין, כביכול אף אלין דלעילא שחו. גם מגבוה ייראו, ואע"ג דמגבוה הוו, ננסא הוו דחלין.

[p. 334] שחו, אינון בנות שיר, דהא פ' אלף לויים הוו ידיהון מהדקן לאחורא. כד מטו לנהרות בבל כנוריהון הוו תליין על אילנין דתמן. הוו שאלין לון לנגנא, ואמרי איך נשיר את שיר יי'. נשכו בשניהון בוהני ידיהון וכרתו לון ולא יכילו לנגנא. וקטלו לון.

וחתחתים בדרך, דהא הוו אזלין בריחיין על צואריהון תקיפי הוו, נפלו אצבעותייהו באורחא. וירמיה הוה לקיט לון בטליתיה, ונשיק לון, ובכי עלייהו, והוה אמר להו בני ולא אמרית לכו (ירמיהו יג:16) תנו כבוד ליי' אלהים בטרם יחשיך וגו'. ועל דא כתיב (שם ט:9) על ההרים אשא בכי ונהי.

וינאץ השקד, מן יומא דנציץ אילנא לבלבין עד יומא דעביד איבא חד ועשרים יומא נינהו. כך מי"ז בתמוז עד ט' באב, כ"א יום נינהו. הה"ד [צג ט"ב] (שם א:11) מקל שקד אני רואה.

[p. 335] ויסתבל החגב, דאתיהב מטולא על כתפוי דזרעא דדוד.

ותפר האביונה, דאתבטל עבידת בית אלהנא.

כי הולך האדם לבית עולמו, הוא כבוד דאסתלק לעילא, ובני נשא צווחין ולית מאן דישגח בהו.

עד אשר לא ירתק חבל הכסף, אתר דכהנא מקטיר קטורת על מדבחא דלגאו.

[p. 336] ותרוץ גלת הזהב, דא הוא בית קדש הקדשים, דתמן כרובים של זהב.

ותשבר כד על המבוע, דא מלכות בית דוד דאיתבר.

וישוב העפר על הארץ כשהיה, יתחרב בי מקדשא, ויהא כעפרא.

והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, דא שכינתא ואסתלקותא דרוח נבואה מן עלמא.

 

רבי יודאי פתח ביום שיזועו שומרי הבית, אלו תנאים ואמוראים דהוו נטרי עלמא בארעא דישראל ואזדעזעון מדוכתייהו.

והתעוותו אנשי חיל, כד"א ואם ידעת ויש בם אנשי חיל. חובא דבני יעקב דהוו אנשי חיל וסבלי עוות דינא, כד"א (איוב ח:3) האל יעות משפט. קבילו עוות דינא, אינון אנשי [p. 337] חיל. דכך אורחוי דנחש, לבתר דקטיל לבר נש, אהדר ונשיך ליה נשיכו בלא רחמין. דא איהו עוות דינא.

 

שלחו להו בני ארעא ישראל, יאות דאתון אית לכון למבכי כמאן דבכי מרחיק. דהא אבלא ובכיה ומספדא בנהי ומרירו לא מטא לכו. דהא רחצתון רגליכון ולא בעיתו לטנפא לון כמלקדמין, כד"א (שיר ה:3) רחצתי את רגלי, איככה אטנפם.

אבל אנן דשכינין בין גזרי נחש וכמין לן, בכל יומא קטיל ונשיך, ואנן חמינן בעינא עוות הדין דאתעביד ביננא. באינון אנשי חיל די ביומיהון שתיק ולא [p. 338] בעא דינא, דדחיל מינייהו דחילו סגי ולא יכלא לקיימא קמייהו. וכיון דעברו לההוא עלמא בתיובתא, קיימא קמי קב"ה ותבע דינא.

ודייק קרא דכתיב וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת.

אמר קב"ה לנחש יוסף לא היה איש.

ונמצא בידו וגו'.

הא בידיהון לא אשתכח.

אהדר קמיה ואמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא.

תמני מאה שנין הוה קיימא ותבע דינא. ואנן תנינן מאן דאתחייב בתרי דינין אתדן בחמירא. [p. 339] ווי מאן דקביל עונשא על חובוי, דהא מיתה מכפרה על חובין. ואהדר לקבל עונשא אוחרא. ווי די התעותו אנשי החיל, וסמאל ונחש קיימו.

על דא לן יאות למבכי ולמספד, דקרתא קדישא אשתארת בדד מכל טבין דבה.

בההיא שעתא נחת סמאל ובלבל עלמא. ואעיל רוחא דא במעוי דההוא רשע מלכא דרומי, ותבע דינא מתקיפי עלמא. ווי לדרא. ווי לעלמא. עוות דינא לא אשתכח מן יומא דעלמא אתברי כדא.

 

איכה. בניך עמודים דעלמא, קיימין סמכין דעלמא קיימא עליהון, ואנת מתעטר' עליהון בכל יומא. היך התעוותו ע"י דנחש. היך התעוותו רוחין קדישין לאתלבשא בלבושין אחרנין נוכראין לאקרעא למידן לון בקלנא סגי. ווי לדא. ווי לעוותא דא.

[p. 340] מאן חמא גו גנתא דעדן בשעתא דאתמסר דינא לעילא. עשר מרגלאן שפיראן, נהירו דכל גנתא בין כל אילנין, מתפשטין ונפקין כלהו לבר. וכל אילנין דגנתא צווחין ואמרין ווי דהתעוותו אנשי החיל, ונטורי תרעא דעדן מזדעזען. אינון כרובים [צג ט"ג] סלקין ונחתין, ולא יהבי דוכתא לאפקא אלין נהורין כד אתפשטו מגו נהורין דלבושיהון. ועילאין ותתאין צווחין לקדמותהון, ואינון נטורי חומות לעילא מזדעזעין בכל רום חיילי שמייא, בכאן ומייללן.

מאן חמא לאימנא געת ומייללא. נחתת לגבי כרובים, נטורי תרעין דבגנתא, ואינון מזדעזעין. סלקת אימנא וחד כרוב בהדה.

וכדין להט החרב המתהפכת, שננא סגי, בטש לגו תרעין ונפקו אינון עשר נהורין. עילאין ותתאין צווחין, ווי לעלמא, ווי לדרא.

[p. 341] אנן יאות לן למספד כתנים. כד נחתת אימא ולא אשכחת לון בגנתא וכל אינון נהורין ובוסינין געאן ומייללן, כדין געת ומייללת. אינון כרובים, נטורי תרעין, בכאן ומייללן פתחין בבכי', אנן עאכ"ו לן יאות למבכי על כולא ועל עוות דינא.

 

פתחו ואמרו ויצוו אל יוסף לאמר, וגו' אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך, ויבך יוסף בדברם אליו. חובא ליה עבדו והוא מכפר כולא ומכפר על חובייהו. כיון דאיהו מחיל, מאן אית ליה לתבעא על חובייהו. הוי והתעוותו אנשי החיל. [צג ט"ד] עוות דינא סגי הוה לאינון אנשי החיל. ווי לן. מאן ינחם לן. מאן ימלל על ליבנא. מאן ינחם לן.

כמה הות עות דינא דא. בגין דהא אימנא אתתרכת וערקת ואזלת לה, ובגין דא עוית דינא אשתכח. ואשתכחת בלחודהא ההוא דאסטינת עלנא, ולא הוה מאן דימחי בידיה, ויטעון עלנא טענתא. על דא אתמסרו בידהא כל תיקוני דאימנא. דאלו אימנא אשתכחת תמן, לגו משורת הדין אעלת לון.

על דא היא בכאת, [p. 342] על דא היא מייללא, על בנהא דלמגן אשתיציאו, ובדינייהו לא אשתכחת. ועביד ההוא נחש רעותיה בהו, ועל דא כתיב (ישעי נ:1) ובפשעיכם שולחה אמכם. שולחה, דלא תהא זמינת בדיניכון. איכה ישבה בדד. בההוא שעתא דאיהי הות נסבה טענת בנהא ובגינה אתקרע דינא.

כד אינון מרגלן י' נפקו מגן עדן לאתלבשא בלבושין אחרנין, כלהו לבושין אתמסרו בידא דנחש, בר חד, דכתיב וישב ראובן אל הבור. ועל דיהב עיטא למרמי לבירא, איתפס איהו בבירא ואשתזיב, תפיסת ר' אליעזר.