זהר, שיר השירים

[זהר חדש, סא ט“ד] [p. 345] פתח ואמר שיר השירים אשר לשלמה. זכאה דרא דחכמתא דלעילא שריא בגויה. בשעתא דקב“ה בעי לגלאה בארעא מה דלא אתגלי למלאכי עילאי, ומאי איהו, רזין דחכמתא דשמא גליפא עילאה, דשמהן קדישין לא אתמסרו לון ואתמסרו לחכימין בארעא, ומשבחן ואמרי יי’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים.

[p. 346] מה אדיר שמך בכל הארץ, אילין רזין גליפין דשמהן קדישין דאתגליין בארעא ותושבחתא דהאי על השמים, דכל אינון אוכלוסין אודן ומשבחן עובדא דא דאתגלי בארעא מה דלא אתגלי לון.

הא הכא רזין דרתיכא עילאה דארבע שמהן גליפן והא איהו רזא דרזין רתיכא עילאה דשמהן. אדנ“י צבאו“ת יהו“ה אהי“ה רזא דארבע שמהן גליפן דארבע זהורין. וכל זהרא אתכליל חד בחבריה ותיאובתא דהאי לעאלא בהאי ולאתכללא האי בהאי.

[p. 347] ואלין ארבע זהורין אתפרשן בשמהן ידיען, חד איקרי זוה“ר חשוך ולא חשוך. באסתכלותא דיליה מיד ארים חשוך, מסתכלאן ביה יתיר נציץ ולהיט בנהירו ושפירו עילאה, ונהוריה קמיט בגויה עד דבטש ביה זהרא אחרא דכרי בהאי נהורא ואנקיב לה כדין אתמליא מההוא זהרא ונציץ לכל סטר.

זהר“א דא אתגליף בשבעין ותרין נציצין דאינון שבעין ותרין שמהן גליפן דשבעין סנהדרין ותרין סהדין כדין האי זוהרא כלילא בשתי שמהן ומתעטרא בשמא דא אדנ“י כדין איהו שר דכל עלמין וכל חילין ומשריין דעלאין ותתאין כלהו אמרי תושבחתא דהאי דקא משבחן ליה ואמרין תושבחתא ומשבחים לעילא. ודא זהרא כד אשתלים איהו שי“ר אדון שר רבון. י שלימו דאשתלים מכולא. שי“ר המעלות, רב רבון ממנא על כל חילין ומשריין דרגין דלתתא.

[p. 348] זהר“א תניינא הוא זוהר דכל גוונין כניש לגביה, וההוא זוהר נציץ לעיינין דלא יכילו לאסתכלא ביה, והאי איקרי זוהר חי. ובגין דאיהו חי נטיל כל זהירין עלאין סתימין וזריק זהירין נציצין לתתא ועביד פירין ואיבין בזניה, ודא זוהר חי איקרי חי העולמים. ודא איהו כללא דעילאי ותתאי, ועל דאפיק זהרין נציצין ועביד איבין לזניה איקרי האי זוהר צבאו“ת.

[p. 349] ודא איהו דתיאובתי’ תדיר לשבחא תדיר בהאי זוהר קדמאה דאקרי שיר. וכד כלילן כחדא בחבורא חדא בלא פירודא גו תיאובתא, כדין איקרי כלא השירים. ואפילו איהו בלחודוהי דאיהו כללא דכלא, איקרי כללא דסגיאין כללא דכל זוהרין עילאה ותתאה. כל קרינן ליה כללא דכולא, חיי“ם איהו. עליה כתיב ועץ החיים בתוך הגן, כל חיים ביה תליין, מיניה פרחין חיין וזהורין לכל סטר.

האי שיר דקאמרן איקרי בא“ר [סב ט“א] ואינון חיים עאלין בגויה, וההוא זהרא דאקרי חיים נבעין ביה, וע“ד כתיב באר מים חיים. וכתיב באר חפרוה שרים השרים על שמא דאינון רברבין עילאין זהרין טמירין דאתכנשו בהאי זהרא, ואינון לא חפרוה אלא על ידא דדא.

[p. 350] זהר“א תליתאה האי איהו זהרא כללא דתלת זהרין, רזא דתלת אתוון. בהאי זהרא אבהן אתדבקו. האי איהו רצוא ושוב, לית מאן דיכול לאתישבא בנציצו דיליה, על האי כתיב (יחזקאל א:14) והחיות רצוא ושוב.

דא ירית אחסנתא, ירותא בזהרין טמירין דלא אתגליין ברזא דשמא קדישא ,דתלת אתוון תליין בהו יה“ו, את רביעאה לקיט ונקיט, והכי אתסדר בסידורא שלים.

דא זיהר“א איהו רצוא ושוב ברזא דאת ו’, ואיהו קאים באמצעיתא בין עילא ותתא, את ה מסטרא דא לעילא ואת ה מסטרא דא לתתא, והחיות דאינון ו באמצעיתא. ועל דא רצוא ושוב, רצוא לגבי ה עילאה לאסתלקא לגבה בתאובתא שלים, ושוב לגבי ה תתאה למיהב לה כמא דלקיט מעילא.

[p. 351] זהרא דא איהו כגלגולא דעינא באורח סתים דזהרא דיליה רצוא ושוב, תיאובתיה לאסתלקא לעילא ומיד אהדר, ורזא דא אשר קאים הכא והכא.

זהר“א רביעאה הוא זהרא סתים דלא אתחזי כלל דהא מהאי זהרא סתימא נפקו שאר זהירין ואתפשטן ואתכלילן חד בחברי’. האי זהרא לא אתגלי כלל אבל קאים [p. 352] בסוכלתנו דלבא, דלבא ידע ואסתכל ביה אע“ג דלא אתחזי כלל, ודא בגין דכל אינון זהרין נפקי מיניה.

תיאובתא דזהרא תתאה לשבחא שבחא לאסתלקה בגו אינון זהירין לאתכללא בגוייהו, לאסתלקא למחמי בההוא נועם עילאה. ועל דא אמר דוד מלכא אחת שאלתי מאת יי’ אותה אבקש וגו’ לחזות בנועם יי’ ולבקר בהיכלו. ורזא דא לשלמה, למלכא דשלמא דיליה.

 

כתיב (זכרי’ ד:2) ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה. זכריה אתגלי ליה רזא דמנרתי דכיין חד [p. 353] מתסדרא וחד דנהרא.

ראיתי והנה מנורה, דא מנרתא מתסדרא בשבחי דגוונין גליפאן בשמא אדנ“י, בשמא דא מנהרא לתתאי וזן ומפרנס לון כדקא יאות.

זהב כלה, רזא דבי דינא בשמא אלהי“ם למידן כל עלמא, דהא בדינא קאים ואתזן ועל שמא דא אתברי וכלא ברזא דשמאלא. כלה, כד אשתלים בסטרא דימינא דאתקיף בה ברזא דשמא ידו“ד דהא כדין איהי כלה בחופה דעלמין כולהו ברחמי בחדוה ברחימו בחבורא חדא, דהא כדין וגולה על ראשה. [p. 354] כתיב גלה, דא איהו מקורא דצדיק דאתעביד נהר פלגיו דחדאן עיר אלהים, ועביד פירין ואיבין בשמא דאתקרי צבאו“ת, מתתחמא בתריסר תחומין לארבע סטרי עלמא.

ושבעה נרותיה עליה, דא רזא דשמא עילאה גליפא ברזא דשבעין שמהן דאתקרי בהו קב“ה. ואינון שבעה קיימין דעלמא קאים עלייהו. שבעה ושבעה אלין תתאי דקיימין לקבליהון דעלאי, וכלהו אחיד לנרות אשר על ראשה. שבעה ושבעה [סב ט“ב] מוצקות, אלין שבעת ימים ושבעת ימים, אלין עילאי ואלין תתאי, דמתחבראן כחדא.

[p. 355] תו, שבעה ושבעה כולהו לעילא בגין דכליל חד בחבריה. שבעה אינון וכל חד כליל בחבריה, ואי תימא שיתא איהו שפיר דכליל כד בחבריה, חד דאשתאר במאן אתכליל. אלא כד סלקין כלהו לתריסר ההוא דקאים עלייהו דאשלים תליסר אתכליל בחד דקיימא עליה דאיהו דרגא דכלהו כלילן ביה, ודא איהו נקודה עילאה דכלא נפקא מיניה.

תו, תרין דרגין אינון וכל חד איקרי שבעה. חד איהו עלמא דאתי דאיהו שבעה, ואקרי שבעה דכתיב ויבנהו שבע שנים. וחד איהו צדיק דאקרי שבעה ואיהו שבע דכתיב (משלי כד) כי שבע יפול צדיק וקם. ואלין תרין כתרין מוצקות לנרות חד מסטרא דא וחד מסטרא דא, ואע“ג דאינון במניינא דאינון נרות, ועם כל דא שבחא מאלין תרין דאינון שבעה ושבעה דמוצקות לגבייהו דאינון נרות דקא נהרין על רישא דההוא מנורה.

[p. 356] וההוא מנורא קא מנהרא מחילא דילהון לסלקא לגביה עילא, וכד סלקא סלקא מדרגא לדרגא ומכתרא לכתרא דאתאחדא כלא לעילא. ורזא דא שיר השירים אשר לשלמה.

 

שיר השירים על פומא דאליהו אתגזר ברשו עילאה. שיר, שבחא דשבחין למלכא דשלמא דיליה בגין דאיהו אתר דבעי חדוה, דלא אית תמן רוגזא ודינא, דהא עלמא דאתי כולא איהו חדוה ואיהו חדי לכולא ובגין כך משדר חדו וחדוה לכל דרגין. כמא דאצטריך אתערו דחדוה לאתערא מהאי עלמא לעילא, הכי אצטריך לאתערא חדוה וחידו מעלמא דסיהרא לגבי עלמא עילאה, ובגין כך עלמין קיימין בדוגמא חדא, ואתערו לא סלקא אלא מתתא לעילא.

[p. 357] שיר תתר“ו סימן, באתוון גליפאן דשמא קדישא זעו לכל עלמין ורתותא דכל נוקבין דתהומא רבא. עד דהאי פשיטו דרוחא עאל לגבי תרעא קדמאה דלסטר ההוא מארי דעיינין בחמש מאה מפתחאן דהיכלין. והא איהו בגליפו דשמא קדישא דתריסר אתוון דטאסין ביה תשע סרי משריין מלהטן דנורא.

[p. 358] וההוא מארי דעיינין לקיט גרמין דאשא שייפי דנורא ועאלין גו ההוא היכלא דאיקרי היכלא זבול, דתמן כל שבחין אתבררן לסלקא לעילא. וע“ד כתיב בנה בניתי בית זבול לך. ואיהו היכלא דאית בה תתר“ו דרגין דסלקן בשבחי דתושבחן, ובגו כולהו אית חד דרגא פנימאה מכולהו דתמן אתבריר רחימו דהאי תושבחתא, ברירו דנקודא תתאה. וכד אתבריר מגו כולהו סלקא לעילא ברזא דשיר ואיקרי שיר השירים, וסלקא מכל אינון שבחין 7ואתבריר מכולהו.

 

כתיב (מ“א ו:7) והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע. והבית בהבנותו, כד הוו דכר ונוקבא כחדא מתחברן, כדין אבן שלימה אשתלימת כמה דאצטריך. ולא אשתלימת עד דהות מסע, דנסר לה קב“ה ואייתי לה לגבי דאדם, וכדין נבנה ואשתלימת מכולא.

[p. 359] וכד אתחברו דא עם דא כל רוחין אוחרנין וכל זינין בישין אתעברו מתמן ולא אתקריבו למקדשא, הה“ד ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא [סב ט“ג] נשמע בבית בהבנותו. דהא כולהו עאלו גו נוקבא דתהומא רבא. כיון דאתבני בי מקדשא לתתא ואתתקן היכלא על בורייה, כדין אתגלי שיר השירים דאצטריך לאתחברא מקדשא במקדשא.

כד הוה משה במדברא בגין חוביהון דישראל זווגא דמשה הות מתחברא ביה באחורא, והוו דכר ונוקבא מתחבראן כחדא, כדין והבית בהבנותו, בהבנותו זעיר זעיר. כד עברו ית ירדנא ומשה אתכניש נסר לה קב“ה ואתקין לה במשכן שילה עד דאשתלימת בבי עלמין ואתחברת למלך שלמה והוו עלמין אפין באפין.

[p. 360] כדין אבן שלימה מסע נבנה. מסע, דלא הות באתר חד קביע אלא אתעקר ואשתיל וכדין נבנה כדקא יאות.

וכל זיינין בישין וכל רוחין בישין כדין אתעברו מעלמא ולא שליטו כלל, הה“ד ומקבות והגרזן. בההיא שעתא כד אתעבר מעלמא ואשתארת אתתא בבעלה אפין באפין כדין אתגלי שיר השירים, ודא איהו שיר השירים אשר לשלמה בלא ערבוביא כלל. אשר לשלמה אפין באפין, אשר לשלמה דאתעקר ואשתיל באתר דשלמא כולא דיליה.

חדי ר’ שמעון. אמר ליה אליהו רבי אימא מילך ואנא אבתרך דהא מיני ומינך תסתיים מלתא. ורשו אתיהיב לך מעם עתיקא דכולא דיתגלו רזין אלין מתתא ומעילא, אנת לקביל תתאי ואנא לקביל עילאי. ובחייך רבי רבו יתיר אית לך דכל מילך יכתבון לעילא קמי עתיק יומין ומיליי לא יכתבון לעילא אלא בהאי עלמא יכתבין מיליי על ידך. מילך יהון כתיבין לעילא ומיליי כתיבין לתתא. זכאין אתון צדיקייא בהאי עלמא וזכאין אתון בעלמא דאתי.

[p. 361] פתח רבי שמעון ואמר שיר השירים אשר לשלמה. כתיב הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נשא אלמתיו. בכמה זמנין אוכח הקב“ה לון לישראל לאהדרא לון בתיובתא לגביה למהך באורח מישר בגין לאסתלקא בגוייהו, דהא כד ישראל זכאין כביכול סילוקא איהו לקב“ה עמהון דכל עמין דעלמא. כד ישראל זכאין ואזלין באורח מישור קב“ה סליק לון על כל בני עלמא וכולהו אודן ומשבחן ליה, ולאו אינון בלחודייהו אלא אפילו עילאין לעילא כולהו אודן ליה בגינייהו דישראל. ולא דא בלחודוי אלא איהו אסתלק ביקריה בגינייהו דישראל ממש. ולא דא בלחודוי אלא אפילו ישראל ממש מסתלקי ביקריה דקב“ה לעילא ותתא.

[p. 362] תא חזי בשעתא דישראל זכאין כורסא יקרא דלעילא אסתליק לעילא לעילא בכמה חדוון בכמה רחימו ומתחברן עלמין בחדווא, וכולהו אתברכן מעמיקא דנחלין ועלמין כולהו אשתקיין ואתברכאן ואתקדשאן בכמה ברכאן בכמה קדושין, וקב“ה חדי עמהון בחדוא בשלימו.

ובשעתא דישראל לאו אינון זכאין כולא איהו בהפוכא. ועם כל דא רחימו דקב“ה לא אתמנע מנייהו וכורסייא דיליה יתבא עלייהו כאמא על בנין, ולא אתמנעת מלמתבע עלייהו רחמי. ובהאי קלא סלקא לעילא בגין דרעותא דיליה מאן דאוליף סניגוריא על בנוי.

מנא לן, ממשה, דאסתלק בסליקו על דאוליף זכו עלייהו דישראל, הה“ד ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. אימתי אסתליק ביקרא דא, כד חאבו [סב ט“ד] ישראל ואוליף עלייהו זכו. כגונא דא כתיב הלוך ילך ובכה, על חוביהון דישראל.

מאן נושא משך הזרע, דא רזא דכורסייא דיקרא דאיהו נטיל משיכו דזרע קודשא עילאה למיעבד פירין ואיבין בהאי עלמא. וכד אסתליק’ בקלא דישראל אע“ג דלאו אינון [p. 363] זכאין, עם כל דא קב“ה אמלי לה ואשקי לה משקין דנחלא עמיקא ואשתלים מכל סטרין, כדין בא יבא ברנה מגו ההוא שלימו וברכאן וקדושין דאשתלים. בקדמיתא הלוך ילך ובכה על חוביהון דישראל, כד תב בא יבא ברנה.

בשעתא דבנה שלמה בי מקדשא ואשתלים עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה, ישראל כולהו הוו זכאין ואסתלקו בכמה דרגין עילאין. כדין אסתלק כורסייא דיקרא בחדוה בכמה חדוון בכמה עילויין. וכדין שיר השירים אשר לשלמה, סליקו בחדווא ונחיתו בחדווא, חבורא בחדוא, עלמין כלהו בחדוא. שיר, לקב“ה. השירים, לעילאין ותתאין. אשר לשלמה, חבורא דעלמין כולהו בחדוא למלכא דשלמא כלא דיליה.

 

על פומא דאליהו אתגזר, שיר השירים. כתיב יפתח יי’ לך את אוצרו הטוב את השמים. בשעתא דברא קב“ה עלמא ברא בקדמיתא שיתין עילאין דאינון מקורי לנחתא בהון גשמים דברכן וקדושין עילאין דלעילא, ואינון נטלו בקדמיתא ממקורא דחיי מאתר עילאה דנפקו מתמן.

[p. 364] דהא בקדמיתא עד לא איתברי עלמא סליק ואתגלי חד רעותא דאיקרי מחשבה סתימא, ושוי כולא בההיא מחשבה סתימא וכל מה דהוה ויהוי. ומההוא מחשבה סליק רעותא למברי עלמא ונפק נביעו דקיק כליל סתימו דמחשבה, ודא לא אשתמע לבר ולא אתגליא. ואית ביה אסתכלותא דחכמתא לחכימי לבא אתמסר ולא אתמסר בגין דלא אתגליא לבר.

מהאי נפקי חמש מקורין, וחד סתימא וחד דכניש כולא. ואינון מקורין הוו כד אתברי עלמא כד“א בראשית ברא אלהים. בראשית, בר“א שי“ת, דא שית מקורא דכניש כל מקורין למיזן עלמין. את השמים, אלין אינון ו’ מקורין עילאין דלעילא למיהב להאי שית.

מיומא דאתברי עלמא עד דאתבני בי מקדשא הוו סתימין ולא אתפתחו כלל. ואיתימא אברהם הוה בעלמא, הא כתיב ויהי רעב בארץ. יצחק, ויהי רעב בארץ מלבד הרעב וגו’. ויעקב, הא כתיב ויהי רעב בכל הארצות. משה, הא בכמה דוכתין כתיב מי יאכילנו, ויצמא שם העם למים, ולא היה מים לעדה. [p. 365] יהושע אע“ג דעאלו לארעא, כתיב וישבות המן ויאכלו מעבור הארץ. בימי השופטים, כתיב ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. דוד, כתיב ויהי רעב בימי דוד.

מאי טעמא כל דא, בגין דאינון שיתין לא אתפתחו ועלמא לא אתזן אלא מתמציתא דחיק בלא פתיחה כלל, אלא בזיע דזיע מגו אילנא ונחית לתתא או מגו אבנא. בשעתא דאתא שלמה ואתבני בי מקדשא והוו עלמין כולהו בשיקולא חדא עילא ותתא, כדין ההוא שית דמקבל וכניש כל אינון שיתין עילאין אתפתח. אימתי אתפתח, [סג ט“א] בשעתא דאינון שיתין עילאין אתפתחו. כיון דאתפתח האי שית נפקו ברכאן לעלמא.

אימתי אתפתח, כד אעדיו מני’ חד עקימו דיתיב לרגליה. כיון דההוא אתעבר שית אתעביד שיר.

אתפתח אוצר הטוב [p. 366] בחילא דמאן, את השמים. אינון שאר שיתין והיינו השירים דכולהו אתפתחו ואתקינו למיהב מזונא לכל עלמין. כדין כתיב (מ“א ה:5) וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וכתיב (שם ד:20) אוכלים ושותים ושמחים, דהא שית ושיתין אתפתחו.

וכל עידונין עילאין הוו נחתין לעלמין כולהו וכלהו הוו חדאן לסלקא לגבי עלמא עילאה למלקט ברכאן ועדונין לעלמין. כדין חביבו אתער מנייהו לגבי מלכא עילאה למהוי כולא חד בלא פירודא, כדין שבחא דסלקא על כל שבחין למלכא דשלמא דיליה למהוי כולא חדוא עילא ותתא.

כתיב (תהילים סה:1-2) שיר לך דומיה תהלה וגו’. דוד מלכא הוה ידע ברוח קודשא דאזדמן שיר דא לאתגליא בעלמא ואמר שיר, דאזדמן לאתגלי. לך דומיה, איהו בחשאי, דלית רשו לאתגלאה תושבחתא דא. אלא תהלה ותושבחתא דא אלהים בציון כד אתבני בי מקדשא דאיהו לקביל מקדשא עילאה, כדין לך ישולם נדר.

 

[p. 367] פתח רבי שמעון, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אז ישיר משה את השירה הזאת. התם תושבחתא דנוקבא, הכא תושבחתא דסליק לעלמא דדכורא ותושבחאת דדכורא איהו.

הכא איהו רזא דגופא ורוחא מתחבראן כחדא, גופא בגופא רוחא ברוחא. שיר השירים אתדבקותא דגופא בגופא, ישקני מנשיקות פיהו אתדבקותא דרוחא ברוחא, וכלא איהו ברזא דרחימו עילאה למהוי כולא חד בייחודא חדא.

[p. 368] ורזא דייחודא הכא שיר, דא איהו ישראל דממנא בסהדו דייחודא. השירים, יי’ אלהינו יי’ וכולא חד בייחודא חד. ואוקימנא ייחודא דא והכא ייחודא דעלמין כלהו. אשר לשלמה, רזא דאיהו דאחד. ודא הוא דאצטריך שלמה מלכא לייחדא ברזא דרוח קודשא לאתחברא כולא בייחודא חדא ברעותא לאתדבקא דא בדא למהוי כולא חד, דהא שלמה איהו מלכא דשלמא כולא דילה.

מאי כולא הכא, וכי סגיאין שלמין נינהו. אלא חד שלמא איהו, ותרין נינהו. חד שלמא איהו דאיהו שלמא דביתא דבגיניה אשתמודע דכורא דכר. וחד שלמא אחרא דאיהו שלמא דתרין סטרין. ואחיד חד דעאל באמצעיתא באינון תרין סטרין ועביד שלמא בינייהו, איהו שלום אחרא.

אבל שלום דדכורא אשתמודע דכר בגיניה איהו צדיק. ואקרי מלכא עילאה בגיניה, מלך שהשלום שלו. ובג“כ כל תושבחתא דשיר השירים למלכא דשלמא כולא דיליה, וייחודא דקא מתייחד כולא באתר דא איהו. בגין דאיהו נטיל כל תיאובתא דכל שייפין וכל עינוגין וכל כיסופין עילאין וכניש כולא לגביה, ועל דא איקרי איהו אחד.

[p. 369] שלמה מלכא ברזא דרוח קודשא, כד שרא עליה ההוא רוח קודשא בעא לחברא כולא ברעותא שלים כדקא יאות ולייחדא כולא בחביבו ברעותא למהוי חד עילא ותתא. ועל דא אמר (זכרי’ יד:9) יהיה יי’ אח“ד ושמ“ו אח“ד.

 

[סג ט“ב] ישקני מנשיקות פיהו. כתיב (יחזקאל א:15) וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו. האי קרא בקיטורא דרבי אלעזר אתמר. וארא החיות, רזא דישראל סבא קפטירא בגליפוי בימינא ובשמאלא. תלת רשימין קטורין דא עם דא, דרום מזרח וצפון, יה“ו. אפין סתימין לא שליט עינא למחמי.

והכא, וארא. אלא הוה מסתכל מגו נהורא דלא נהרא, כמאן דחמי בעששיתא גו עיינין סתימין כד מנצצן גו ההוא עששיתא. להיט להיטו לפום שעתא ולא קאים בקיומא, מתגלגלין נצצין לפום ההיא שעתא ועאל נציצו דא בדא.

[p. 370] חד סליק ונחית ואתתקף בסטר דרום ברזא דאת יו“ד. אתתקף ועאל בסטר צפון ומתגלגל בקוטרוי ועאל וסליק ברזא דאת ט’ ואתגניז. הה“ד וירא אלהים את האור כי טוב, דנציץ ולהיט בגלופיה באת ט’ וגניז ליה.

[p. 371] רזא דאת דא סתימא בסתימו, נפיק מיניה כל ניצוצו וזהרא דנהיר ונציץ. זכאה איהו מאן דחמי לה בחלמיה, דא אכסדרה דמינה נצצין נציצין פשיט וכניש.

וחד סליק ונחית ואתתקף בסטר מזרח ברזא ט’ ואת יו“ד. אתפשיט מתרין סטרין ומתגלגל בארבע, תרין לעילא כירותא דאבא ואימא. תרין מתרין סיטרין מסטר דרום וצפון. מתיישבא בכולהו ואיהו רתיכא עילאה בארבע סטרין.

אופן אחד בארץ אצל החיות, דא איהו רתיכא תתאה כלילא בארבע סטרין. רתיכא עילאה דאיהו רזא בארבע סטרין פשיט נהירו מתלת סטרין. חד דיליה, דאתחברו ביה ירותא דאבא ואימא דהוו תרין ומתחברן לחד, ותרין מתרין סטרין. פשיט נהירו דמזרח, האי רתיכא תתאה גלי פן חד לגבי דההוא נהירו ומקבלא ליה ואתנהיר מיניה. וכד אתנהיר ההוא פן מההוא נהירו כדין ההוא פן איקרי אדני. ואיהו שליט ורבון בשלטנו דנהירו רב. וההוא פן כיון דמקבל ההוא נהירו אתעביד ליה היכלא וגניז ליה בגויה, ובגיניה אתעביד אדון רבון ושליט.

[p. 372] פשיט נהירו דדרום, האי רתיכא תתאה גלי פן חד לגבי דההוא נהירו ומקבלה ליה ואתנהיר מניה, וכד אתנהיר ההוא פן מההוא נהירו כדין ההיא פן אקרי אל. ואיהו שליט לאוטבא לעלמא ברחמי ולמיהב מזונא לכלא, לכל חד וחד כדקא יאות. פשיט נהירו דצפון, האי רתיכא תיתאה גלי פן חד לגבי דההוא נהירו ומקבלא ליה ואנהיר מניה. וכד ההוא פן אתנהיר מניה כדין ההוא פן איקרי אלהים. ואיהו שליט רבון למידן עלמא בדינא ולמיהב דינא לכל מאן דאצטריך ולאתנהגא כולא בדינא.

עד הכא אנפין עילאין ואנפין תתאין ברזא דתלת, תלת מתחבראן ואתכלילו אלין באלין. פן חד דאשתאר מרתיכא תתאה, כולא שאלין עליה אופן, אן איהו פן חד דאשתאר. הדר ואמר באן אתר הוא, בארץ, בגין דלא ישתארון תתאין בלא אשגחותא אפי’ רגעא חדא. ההוא פן, כד אתכלילו כולהו תלתא אחרנין, האי פן נטיל מכולהו ואתכליל בכלהו ואיהו בלחודוי בכלהו, בגין לאשגחא בטובו על כל עלמא. והאי פן משבח תדיר ואתער תדיר אתערו לגבי אינון דלעילא דעלה.

ואינון [סג ט“ג] דלעילא דעלה מתערי לגבי אינון עילאין דלעילא. ואינון עילאין דלעילא מתערין לגבי עילא ואתקשרי דא בדא עד אין סוף. והאי כד אתער באתערו דאינון פנים באינון נשיקין עילאין למהוי דביקי ברזא עילאה ולאשלמא ולמיזן כל עלמין למהוי כלא בחידו, כד“א ישקני מנשיקות פיהו.

 

[p. 373] ישקני מנשיקות פיהו. על פומא דאליהו אתגזר, כתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את יי’. והאדם, דא אדם קדמאה, טסירא דגליפי דקיקין עילאין. ידע, מה דלא אשתמודע בה מקדמת דנא, ידע למהוי אנפין באנפין. כד אסתכלן אנפין באנפין לשימושא כדין כתיב ידע. ידע לאשקאה לה למיזרע בה זרעא למעבד תולדין. האי לטב באתערו דאשגחותא לתתא.

מדאתא נחש על חוה אטיל בה זוהמא וקין נפק מההוא זוהמא. ואי תימא איך נפיק מתמן, והא כתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, דמשמע דמאדם הוה ולא מסטרא אחרא, ואת אמרת דאטיל נחש בה זוהמא ונפיק מיניה קין. אלא ודאי ההוא נחש אטיל בה זוהמא ומההוא זוהמא דאשתאיב בה ההוא רוח בישא הוה מכשכשא במעהא, ולא הוה ליה גופא לאתכללא ביה ולמיפק לעלמא. וכיון דאתא אדם באתערו [p. 374] דההוא זוהמא ואתחבר באתתיה, עבד ליה גופא לההוא רוחא בישא דהוה במעהא ואתכליל בגויה ונפק לעלמא בדיוקנא שניו דאמי מעילא ותתא. וחוה אשגחת בהאי ואמרת קניתי איש את יי’, עם יי’.

ובגין כך כל עובדוי דקין הוו מההוא סטרא אחרא בישא. וכד אייתי קורבניה מההוא סטרא אייתי ליה, הה“ד ויהי מקץ ימים ולא כתיב ויהי מקץ ימין.

[p. 375] ותוסף ללדת את אחיו את הבל, דודאי ההוא רוחא בישא אתתקף ואתגבר בעובדא דקין ואתבר חילא ותוקפא דהבל ולא הוה לגביה כלום. עד הכא הוה בסטרא דזוהמא כולא.

כיון דאתא לבתר ואתייליד שת, אתבסם עלמא בצדיקי וחסידי דהוו לבתר בעלמא. ש“ת, דא איהו סיומא דאלפא ביתא. ואע“ג דאתבסם לא אעדיאו עקימו בישא מעלמא אלא אתכפיא מקמי סטרא מהימנותא סיומא דאתוון. דהא עד הכא אתברי עלמא באתוון דאורייתא ולא אשתלימו אתוון עד דאתייליד שת. כיון דאתייליד שת אשתלימו כל עובדא דלעילא ותתא ברזא דאתוון, כדין אתבסם עלמא דאשתלים תיקוני.

מכאן ולהלאה שארי עלמא לאתנהגא כפום מישר אורחוי. שירותא דקא שארי מאינון אתוון דאשתבקו בקדמיתא. אדם שארי [p. 376] באל“ף וסיים במ“ם ולבתר דסיים אלפא ביתא בשת אתהדרו אתוון. אנו“ש, אל“ף כמלקדמין. נ’, דאיהו בתר מ’ דאשתביק מאדם. ש’, שירותא דאתוון דש“ת נטיל אתוון מהאי ומהאי. ו’, דיוקנא דאדם, לאתחזאה דהא משת אתיחסו דרין בעלמא באורח מישר כדקא יאות.

וברזא דאתוון אתבני כולא. ואזלו תלתין ותרין אלפא ביתות עד דקיימו ישראל על טורא דסיני. כיון דקיימו ישראל על טורא דסיני [סג ט“ד] אתכנישו אתוון ואסתימו בהפוכא דאלפא ביתות. ונפקאת אורייתא כלילא בתלתין ותרין שבילין דרזא דחכמתא עילאה. ואתרשימת אלפא ביתא בתריסר תחומין, תריסר שבטין, בר תרין דאסתלקו מנהון. ואינון ח“ט דלא אתחזו בהו כלל עד דאעלו לארעא בשירותא והוה חרם בינייהו בחובא דעכן. וכדין אתהדרו אינון תרין אתוון דהוו מסתלקי מנייהו, ואינון מכרזי ואמרי חטא ישראל.

[p. 377] ואלין אתוון לא אסתלקו מנייהו אע“ג דהוו בארעא קדישא בכל דרא ודרא עד דאתא שלמה ובנה בי מקדשא ואתיישבו עלמין עילא ותתא בדיוקנא חדא. כדין אתיישרו אתוון כולהו ואינון תרין אתוון דהוו רשימין בינייהו אתהפיכו לטב, אתהדרו טח דכתיב וישב יהודה וישראל לבט“ח.

כולהו אתוון הוו שלמין בינייהו בלא קטרוגא כלל. ואתוון דאלפא ביתא כולהו הוו שלימי עילא ותתא, אתוון עילאין הוו שלימין לעילא אתוון דקיקין הוו שלימין לתתא.

בשעתא דכרובים הוו פרסי גדפייהו מתתא לעילא ואתוון פרחין מתתא לעילא ואתוון מעילא לתתא ועאלין אלין באלין ואתכלילו אלין באלין בנשיקין דרחימו. כיון דאתוון מתחברן כל דרגין תתאין ודרגין עילאין ועלמין כולהו מתחבראן כחדא ונשקי אלין באלין בנשיקו דרחימו, עד דהוו כולהו חד וקב“ה חד בלא פירודא כלל. כל נשיקין דרחימו לאו אינון אלא למהוי כללא חדא לאתכללא דא בדא בלא פירודא, ובג“כ נשיקין אלין בכולא אינון למהוי כולא חד בכללא חדא, אתוון באתוון עלמין בעלמין דרגין בדרגין אתתא בבעלה למהוי כולא חד.

 

פיהו, אמאי פיהו, פיו מיבעי ליה. אלא לאכללא תרוייהו כחדא. פיהו, [p. 378] לאתחזאה דהא איהי זמינית לגביה כאתתא דתקינת פומה לקבלה נשיקו בעלה, בגין כך אתחזי זמינו דפומה פיהו.

הכא אית לאסתכלא. אי תימא דנשיקין אינון לעילא לעילא באין סוף בגין דאמר באורח סתים ישקני פיהו ולבתר אהדר באתגליא דודיך. לאו הכי דהא נשיקין לא תליין תמן לעילא אלא אתתא בבעלה. אלא עד לא אתקריבו דא בדא אמר באורח סתים, כיון דקריבו ונשיקין בדביקו דרחימו דא בדא, איהי אמרה באתגליא דודיך. ולא כתיב דודיו דהא כלילן כחדא ברחימו בקירובא חדא, בלא פירודא כלל.

[p. 379] כי טובים דודיך מיין. טוב, לאו איהו אלא מסטר דאור קדמאה דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. והשתא דאת בשלימו דאתכליל ימינא בשמאלא, טובים דודיך מיין. דא יינא דאורייתא דאיהו חדוה דשמאלא, טובים מסטרא דשמאלא.

חדי רבי שמעון ואמר ודאי דא איהו חדוא דזכינא בכל הני מלין עילאין. א“ל אליהו רבי אפתח פומך כמא דאמינא, דמילך כתיבין לעילא ומיליי לתתא. זכאין אתון צדיקיא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

 

פתח ר’ שמעון ואמר ישקני מנשיקות פיהו. אורייתא דבעל פה איהי אמרה לגבי אורייתא דבכתב דאיהי אזלת בתר אינון נשיקין דתורה דבכתב, [סד ט“א] בתר מתיקו דיליה לאתחברא דא עם דא באינון נשיקין.

וכד איהי בפלוגתא בעולימתהא לאתתקנא בהדה למהוי כולהו קשיטין לגבי תורה שבכתב, וכד אתחברת ואתכלילת בתורה שבכתב בחדוה בחבורא חדא ונשיק דא לדא ברחימו, אתקפת ביה ואמרה ליה בחביבו, כמה יקירין חביבותיך מחמרא דילך דאתקיף בי רחימו דילך עד דרוי לי חמר דרחימו לאתתקפא בך.

[p. 380] קישוטא דאתקשטת אורייתא דעל פה בעולימתהא לאתחברא באורייתא דבכתב. משנה איהי שרותא דרישא ברזא דתיקונא דאתחזי לה. ברייתא איהי ברזא דתיקונא ירכין ורגלין. גופא בתיקונא דאתחזי לה. אתאן עולימתהא מקרבין לתקנא לה, דא אמר מותר ודא אמר אסור, דדא איהו קישוטא דכלה כד מקשטי לה. דא אמר, הכי אזלא קישוטא דא. ודא אמר, לאו הכי, אלא קישוטא דרישא הכי אסור ומהדק כיפה דרישא. ודא אמר, כיפה דרישא מותר בסטרא דא ואסור ומהדק בסטרא דא. דא אמרה, קישוטא דדהבא דא בלבושא דגופא דא איהו פסול למהוי קישוטא לגבי דא. ודא אמר, כשר ויאות הוא לאתחזאה דא בדא. וכל דא איהו תיקונא וקישוטא דכלה.

ועם כל דא בעוד דאינון מקשטן ורמיא קטרוגא בקישוטא היא אוסיפת חילא ונוי וגוון ותיקון בהו ויתבא ביקרא בינייהו ואתחשבת בנפשה יתיר מכמה דהות מאה זמנין. כיון דאתקשטת בהו כולהו אחדין לה בקישוטהא ובתיקון שפירתא ועאלין לה לגבי מלכא אורייתא דבכתב. כד יתבא מטרוניתא במלכא בתיקון שפירא ומלכא חזי לה מתקשטא בשפירו, ההוא קישוטא מכריז ואמר למלכא לנשקא לה, דדא איהו דבקותא דרחימו לאתכללא דא בדא.

[p. 381] מאן גרים באינון נשיקין ובההוא רחימו, אינון עולימתאן דקשיטו לה. כד בעיא לאוטבא לעולימתהא היא ומלכא למיהב לון נבזבזן לכולהו, יהיב כחדא לכולהו דמקטרגי דא בדא על קישוטהא, יהבי מלכא ומטרוניתא נבזבזן ומתנן ברעו בחביבו למיחסן לון ירותא באלף עלמין דכסיפין לעלמא דאתי. וכ“ש אינון דידעי ברזין דחכמתא לקשטא קישוטהא, דלית שיעורא לאחסנת ירותא דלהון בעלמא דאתי, עלייהו כתיב (משלי ח:21) להנחיל אוהבי י“ש מאוצרותיהם אמלא.

ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. הא שבעה תיבין הכא לקביל ז’ דרגין שייפין דעלה, ולקבלייהו ז’ הנערות הראויות לתת לה דקא מקשטי לה לאעלא לה לגבי מלכא. ישקני, לגבי חי העולמים. מנשיקות, לגבי חסדי דוד. פיהו, לגבי ישראל סבא. כי טובים, לגבי אור קדמאה. דודיך לגבי יצחק ידיד מבטן. מיין, לגבי יין עילאה דמנטרא תדיר.

שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך אינון מיכא“ל גבריא“ל רפא“ל אוריא“ל צדקיא“ל רזיא“ל יופיא“ל. וכמה אלף ורבבן [p. 382] משריין עמהון כד“א ועלמות אין מספר.

תלת קראי אינון הכא דכולהו בחושבנא על רזין דלהון. חד, שיר השירים דאיהו רזא דרתיכא כד“א. תרין, ישקני דאיהו רזא דשבע תיבין בז’ דרגין כמא דאתמר. תלת, לריח שמניך טובים דאיהו [סד ט“ב] רזא דעשר תיבין, עשר אמירן, ודא איהו רזא דתושבחתא דא לכללא חדא קדמאה. ועל רזא דא תושבחתא דשבת מתייסדא, בר תריסר בתראי דאינון בתושבחתא אחרא.

הכא בשיר השירים נר“ד וכרכם וגו’. ז’ נשיקין אינון בשבע דרגין דהאי קרא דנשיקין שבע אינון מכל דרגא חד נשיקה. וכן נשיקין דיעקב בז’ תיבין כליל נשיקוי, דכתיב וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. [p. 383] בכיה דחדוה דרחימו לקבל תיבה דיין דאיהו רחימו דחדוה לאתחזאה דנשיקין ברזא דשבע אינון, כמא דאיהי בת שבע הכי כל מילוי בשבע. וע“ד שובע שמחות. א“ת שובע אלא שבע, שבע שמחות.

בכל נשיקין דרחימו לית נשיקין כאינון דאתערא הכא כנסת ישראל, ישקני מנשיקות פיהו. אע“ג דאינון ז’ נשיקין כד“א תלת נשיקין אתחזון הכא. והני תלת נשיקי דאתחזון בקרא, ישקני חד, מנשיקות דאינון תרין, הא תלת. והשתא איהי תבעת מאינון נשיקות. ומה דאמרת מנשיקות, חד נשיקא, דכתיב מנשיקות ולא כתיב נשיקות דהא נשיקות דאינון תרין, מאינון נשיקות לאו איהו אלא חדא.

[p. 384] ודא אצטריך, מאן דשאיל לא אצטריך לשאלה סגי אלא זעיר, דהא כיון דשארי יטול מאן דיטול. קב“ה שאלין ליה זעיר והוא יהיב סגי. אברהם שאל זעיר וקב“ה יהב ליה סגי. הוא שאל ברא חדא, מה כתיב ושמתי את זרעך כחול הים, בגין דכך אורחוי דקב“ה, ועל דא אמרת מנשיקות ולא נשיקות.

ישקני דביקו דרחימו רוח ברוח, דהא ד’ רוחין מתחברן ואתעבידו כחדא, דא יהיב רוחא לחבריה ונטיל ההוא רוח דחבריה דאתדבק ביה. משתכחי רוחא דיליה ורוחא דחבריה הא תרין, אוף הכי חבריה. משתכחי ד’ רוחין דמתחברן כחדא באינון נשיקין.

מנשיקות, מאינון נשיקין עילאין דקא הוה נשיק מקדמת דנא, דהא רחימו דחדוא לאו איהו אלא מגו נשיקין דרוחא עילאה בתתאה. פיהו ולא כתיב פיו. מאי פיהו, אלא זמינו דעלמא דאתי מלך דשלמא כולא דיליה. ודא איהו תוספת ה’ דאתוסף על דא בגין דכל רחימו דעלמא תתאה לאו איהו אלא לאתחברא בעלמא עילאה, עלמא דאתי. וע“ד כל תושבחן אתער עלמא תתאה לגבי עלמא עילאה.

[p. 385] כי טובים, דליקו ונציצו דבוסינין עילאין וכל שרגין מתתקנן ודלקין ונהרין כדקא יאות. ודא הוא דודיך, אינון בוסינין רחימין עילאין כולהו נהרין ונצצין בנציצו כדקא יאות. מיין, מחדוה דחמרא טבא עילאה דנהיר אנפין ויהיב חדוה ללבא וכל עלמין בחולקהון חדאן בההוא חדוה.

ת“ח ישראל נטלין חולקהון וחדאן בההוא חדוה דחמר טב דנהיר וזכיך ושכיך וקיימא על דורדייה. שאר עמין כולהו לא נטלי אלא מגו אינון שמרים דתחות חמרא, וע“ד זמין קב“ה למעבד לון משתה שמרים, דהא אינון שמרים דורדיין כולהו חולקא דשאר עמין. וע“ד ישראל חדוה דילהון בההוא יין דמנטרא ונפקא מעלמא דאתי ומנטרא בענבוי.

[סד ט“ג] תנן, מאן דחמי ענבין בחלמא אי חווראן אינון סימן טב ליה. ואי אוכמי בעיין רחמי דהא ודאי [p. 386] בדינא קיימא. מ“ט, בגין דאינון ענבין חווראין אינון ענבי דנטרי ההוא חמרא עילאה ואינון גוון חיוור רחמי. ואינון ענבין סומקי“ן אינון סטר דינא גוון סומק. אכלן, כדאי איהו לעלמא דאתי. מ“ט, בגין דעבר על דינא ויכיל לשצאה ליה. וחמרא טבא דעלמא דאתי אית ליה ביה חולקא. שתי חמרא חיורא סימן טב ליה וחדוה. סומקא איהו דינא דשריא עליה.

יעקב כד קריב לגבי יצחק אבוהי יהב ליה מההוא חמרא טבא דמנטר מעלמא דאתי, דחדוה ורחימו לאו איהו אלא כד אתער מגו חמרא טבא. וע“ד יצחק דהוה מסטרא דדינא קשיא, אצטריך למחדי ליה בההוא חמרא טבא דאתי מרחוק. הה“ד ויבא ל“ו, יין מרחוק מדוכתא עילאה משיך עליה מההוא חדוה למחדי ליה. כדין אתבסם רוגזא ודינא תקיפא אתכליל ברחמי למהוי כולא כדקא יאות.

ובגין כך אינון דודים רחימין עילאין, בוסינין קדישין, לא נהרין אלא מגו ההוא יי“ן. ומאן איהו, דא שמא גליפא מפרש דשבעין אתוון. דאינון בוסינין קדישין שמא גליפא קדישא דשבעין שמהן. דא איהו רזא דאינון ענבין דנטרין יין עילאה כללא דאינון שבעין. ובגין כך חדוה ורעו באינון נשיקין לאתערא רחימו מיין עילאה איהי. ועל דא בוסינין נהרין ונצצין מההוא יין דכתיב כי טובים דודיך מיין.

[p. 387] לריח שמניך טובים. ר’ שמעון אמר האי קרא אסתכלנא ביה ואיהו סתים ברזא עילאה. ריח. אית ריח ואית ריח וכמה ריחין אינון. אית ריח דסליק מתתא לעילא כגון ריחא דקורבנא דהאי איהו ריחא דסליק וקשר קשרין דא בגו דא ומשתלשל דא בדא עד דאתעביד כולא קשרא חדא ונהירו חד ריח.

[p. 388] אית ריח אחרא ודא איהו מלכא משיחא דאקרי ריח, דכתיב והריחו ביראת ד’. ודא אקרי ריח ומתקשרא ברזא דריח קורבנא, ורזא דא אשה ריח ניחח ליי’.

אשה. לבר קישורא ומזונא ונהירו דחילין ומשריין דאשא בטהרונא קמיטין.

ריח. לגו מיניה ודא איהו דאתקשר לגו ונהיר ברזא דברית קדישא. ודא אתקרי מלכא משיחא דאיהו ריח מאינון בוסמין עילאין דכתיב כריח בשמים.

ניחוח. נהירו דכל גוונין עילאין תפארת ישראל ושפירו דכלא. ודא איהו נייחא דרוחא עילאה דשריא עליה ונהיר לגביה.

[p. 389] ליי’. למלכא דכולא, וכולא אתקשר דא בדא ואנהיר דא בדא, למהוי חד בחדוה דכולא ברזא דקורבנא.

ואי תימא הא אשה דאיהו לבר בקמיטון, דא איהו אשה דמההוא אשה מתקמטן כמה חיילין וכמה משריין אלין באלין מלהטן בכמה זיינין לכמה סטרין. וכולהו ברזא דקורבנא אתקמיטו ותאבו ועאלו בההוא אשא בגין דכולהו מארי תריסין מארי דדינין. וכד תבין כמא דתב רוגזא דנפיק מנחירין כדין הוי ניחא לדוכתיה.

כמא דאלין חיילין ומשריין מלהטן קמטין באתרייהו, הכי נמי חיילין ומשריין עילאין קדישין מארי דנייחא ורעו נהרין ותבין [סד ט“ד] בנהירו לאתקשרא גו האי ה. וכלהו אלין באלין ודא בדא בחבורא חדא אקרי אשה, רזא דנייחא ומזונא ונהירו דכל סטרין.

ריח. נקודא דלגו רזא דברית קדישא. אמאי אקרי ריח, בגין דאיהו ריחא דבוסמין עילאין טמירין דלא אתגליין. וכד שריין בה ארח לון בהאי מאן דארח ודאי ריח בהדס, איהו ריח נפיק מהדס. ודא נקודה אקרי ריח דנפיק מהדס.

[p. 390] ניחוח. אתר דנחת רוח עילאה ושראת עליה למהוי רתיכא עילאה ברזא דע“ב שמהן. ורתיכא עילאה כלא קישורא חד.

ליי’. למהוי כולא בנהירו חדא ועל דא אקרי ריח ניחוח.

ובכל אתר ריח מסליקו דקאים על דרגא אחרא תתאה מניה והאי איהו ריח מההוא עילאה. לריח דא איהו נקודה עילאה דקיימא בסתימו מגו ההוא דסתים בכל סתימו דכל סתימין דלא אתידע כלל. והאי נקודה איהי ריח מההוא סתימא דכולא. ובגין האי ריח כל אינון שמנין ובוסמין כולהו נהירין ואקרון טובים בגין דהאי קיים לון למהוי כולהו חד קישורא נהיר כחדא. ואי לאו לא אקרון טובים בגין דכד האי ריח עילאה עאל בסתימו לגו נחלא עמיקא ואמלי ליה כדקא יאות, כולהו דרגין אקרון טובים. מאי טובים נהירין.

[p. 391] רב המנונא סבא אמר הכי, אלין אינון ימים דאקרון טובים דאינון תפילין דרישא, דאינון תפילין דקב“ה מנח לון. וע“ד אקרון טובים בגין דאינון נהרין ברישא דקודשא עילאה. ובכל אתר ימים טובים אינון תפילין דרישא דקב“ה מנח לון. חולו של מועד דלא אקרי י“ט, אלין תפילין דדרועא דהא לית לה לסיהרא כלום אלא מנהירו די“ט. תפילין דדרועא דאיהי תפלה של יד לא נהירא אלא מגו נהירו דתפילין של ראש. תפילין דרישא ימים טובים. תפלין של יד חולו של מועד. ושפיר קאמר והכי הוא.

[p. 392] וע“ד חולו של מועד איהו לענין עבידתא כגוונא די“ט ואצטריך חדוה כגוונא דיליה. ובגין כך באלין יומין דאינון תפילין דמארי עלמא אסור לאנחא שאר תפילין דהא אלין יומין דאינון תפילין עילאין שריין על רישיהון דישראל קדישין.

רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי, א“ל תינח תפילין דרישא דשריין על רישיהון דעמא קדישא בי“ט. תפילין של יד דאיהי חולו של מועד, איך אנן אחדין ואיהי יד כהה. אסור למיעבד עבידתא בסטרא דיליה אצטרך למיעבד חדוה בסטרא דתפלין דרישא ועמא קדישא אחדין תפילין ושריין עלייהו בי“ט ובחולו של מועד. ואסור לאעברא תפילין דמארי עלמא מעל רישיא לאנחא תפילין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא.

[p. 393] למלכא דבעי לנטרא ליה לעבדיה. א“ל עביד כדיוקנא דחותמא דילי כל זמנא דההוא דיוקנא יתחזי עלך כלא יזועון וידחלון מינך. לבתר מגו רחימו עילאה דקא רחים [סה ט“א] ליה מלכא, יהב בידיה חותמא דגושפנקא עילאה דיליה. כיון דאחיד חותמא עילאה דמלכא בידיה שביק מניה ההוא דיוקנא דאיהו עבד. אי ההוא עבד דחי חותמא עילאה דמלכא בגין ההוא חותמא דאיהו עביד, ודאי בר קטולא איהו ההוא עבדא בגין דעביד קלנא בחותמא דמלכא ולא חייש ליקריה. ובג“כ אסור לעמא קדישא לדחיא חותמא דמלכא עילאה דשרי עלייהו בגין דיוקנא דא דאנן עבדין. האי במועד ובחולו של מועד וכ“ש בשבת דכלא שריא עלן.

שבת דמעלי שבתא תפלה של יד. שבת דיומא תפילין דרישא. והכי קא מסדר קב“ה לעמא קדישא רחימא דיליה. בחול אינון תפילין דעבדו דיוקנא דחותמא דמלכא למהוי נטירין בכל סטרין. בשבת ומועד דאינון יומין ותפילין דמארי עלמא ממש מעברן ההיא דיוקנא ומנחי תפילין דמארי עלמא. זכאין עמא דאחידן חותמא עילאה דמלכא.

מאן דמנח תפילין אצטריך למחדי ועל דא כתיב ושמחת בחגך. בתפילין דמארי עלמא אצטריך למחדי וחדוה דא במועד ובחולו של מועד בתפילין דרישא ובתפילין דדרועא. ביום טוב מההוא ריחא עילאה. שמניך טובים תפילין דרישא. בחולו של מועד שמן תורק שמך, תפלה של יד דקא סלקא לאתאחדא באורח סתים בתפילין דרישא.

[p. 394] על כן עלמות אהבוך. ביום טוב בתראה דחג דהא תפלה של יד אשתלים ואתנהיר בשלימו ולפלגא חולקא לכולא לכל אינון משריין וחילין דלעילא ולכל אינון משריין וחילין דלתתא. וע“ד עלמות אהבוך אינון משריין וחילין דלעילא עולמות ומשריין וחיילין דלתתא.

פתח ר’ שמעון ואמר וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה. מה חמא יצחק, דאע“ג דההוא מיכלא ומשתיא קא אייתי ליה יעקב לא ברכיה עד זמנא דארח באינון לבושין. הכא אית לאסתכלא, דהא אינון לבושין לא הוו דידיה דיעקב, דהא אורייתא אסהידת דכתיב את בגדי עשו בנה הגדול, והכא כתיב את ריח בגדיו. וכי בגדיו הוו. ריח הבגדים מיבעי ליה, מאי בגדיו. אלא בגדיו ודאי הוו לבושין אינון, ולאו דעשו. ואע“ג דכתיב בגדי עשו בטופסא הוו גביה.

[p. 395] כגוונא דא ההוא באר דיתיב עליה יעקב ויתיב עליה משה, בטופסא הוה לגבי אחרנין. כיון דאתא יעקב אשתמודע בירא למאריה וסליקו מיא לגביה, וכן לגבי משה.

כגוונא דא אינון לבושין בטופסא הוו לגבי דעשו. כיון דאלביש לון יעקב אשתמודעו מאנין למאריהון. מיומא דעביד לון קב“ה לא סליקו ריחין דילהון עד זמנא דא דאלביש לון יעקב. דהא אהדרו לבושין לדיוקנייהו. יעקב דיוקנא דאדם ודאי הוה ושפירו דיליה. בשעתא דחמו לבושין דיוקנא דאדם סליקו ריחא.

תלת ריחין אסתלקו הכא, חד ריח בגדיו, ב’ ריח בני, ג’ ריח שדה אשר ברכו יי’. וכולהו תלת סליקו לגבי דיצחק בשעת’ דעאל יעקב לגביה וכולהו כתיב בהאי קרא, ריח בגדיו היינו על כן עלמות אהבוך. ריח בני היינו שמניך טובים. ריח שדה היינו שמן תורק שמך. [סה ט“ב] ודאי כולא קישורא חדא.

ורזא דקורבנא דקא אתערנא ביה כד“א. אשה, דהיינו עלמות אהבוך וכלא רזא חדא. ריח, שמן תורק שמך. ניחוח, שמניך טובים, וכולא חד. ליי’, [p. 396] היינו לריח. וכולא מלה חדא ורזא חדא בקישורא חדא כד“א.

משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו וגו’. כתיב ונתתי משכני בתוככם. ת“ח קב“ה יהב שכינתיה ביניהון דישראל למהוי רביעא עלייהו כאימא על בנין ולאגנא עלייהו בכל סטרין וכל זמנא. דההיא אימא קדישא יתבא עלייהו קב“ה אתי לדיירא עמהון, בגין דהא קב“ה לא שביק לה לעלמין וכל חביבו דלעילא עלה איהו. ובגין כך יהב לה משכונא בגוייהו דישראל למנדע דלא ינשי לון ולא ישבוק לון לעלמין. מ“ט, בגין דההוא משכונא בגוייהו. והיא אמרת משכונא הויתי בתתאי, אהא משכונא לגבך ולסלקא לקבלך, ואנא ובני אחריך נרוצה.

[p. 397] משכני, אהדרנא לקישורא דמילין קדמאין, על רזא דאיהו אשה ריח ניחוח. דהא בשעתא דרעותא סליק מתתא ברזא דקורבנא, איהי סלקת ואמרת לגבי רחימא דילה משכני, אושיט ימינך לגבאי לקבלני ולסלקא לי בסטרא דאתערותא דשמאלא. וימינא לחבקא לי, ודא איהי משכני. ודא אשה אמר לגבי ריח, ריח לגבי ניחוח, ניחוח ליי’, וכדין אחריך נרוצה.

מאי נרוצה, נהא ברעותא כד“א ונרצה לו לכפר עליו. ודא איהי דכתיב ויריצוהו מן הבור. מאי ויריצוהו, דארצו ליה במלין טבין, במלין דרעוא טבא דהוה עציב מההוא בור. ועל דא נרוצה, נהא ברעוא ברעותא שלים כדקא יאות. אחריך נרוצה, טול את רעוא בקדמיתא ולבתר דתטול אנת, אנא. וכל אינון עולימתאי נהא ברעוא, ועל דא אמרת משכני.

מכאן דרעואן וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דכר ונוקבא אתחברו כחדא. ובג“כ משכני לגבך בקדמיתא, בגין [p. 398] דאקבל רעוא מאתר דכל רעוין אשתכחו. ולבתר אחריך נרוצה, נהא ברעוא. ואי לא תמשכני לגבך רעותא ורעוא עילאה לא ישרון עלך, דהא דכר בלא נוקבא לא שריין ביה ברכאן.

וכל דא בדיוקנא דקא אתערנא, ברזא דאלף דהא תמן אשתכחו רזין אלין. אשה ריח ניחוח ליי’, ואיהו רזא דלעילא ותתא, וכל רזא דמהימנותא ביה תליא. וע“ד סלקא באחד, וכלא איהי א.

בשעתא דאת דא פרח באוירא אסתליקו אלף ומאה עלמין ואתכלילו בגויה. ואתרשימו אתוון אחרנין ואתגליפו אבתריה. ואיהו אתעטר בעטורא גליפא דכליל כל עלמין. ואיהי חד, א, אשה ריח ניחוח ליי’. אשה, דא קוצא דתליא לתתא, רזא דכל חיילין ומשיריין אלין ואלין. ריח, רזא דעל ההוא קוצא דאתאחדא באמצעיתא. ניחוח, [p. 399] רתיכא דפשיטו דאמצעיתא דשריא עליה רוח עילאה. ליי’, נקודה עילאה דעל גבי אמצעיתא, דאיהו מקיים כולא וכולא קישורא חדא.

ודא דאחורי אמצעיתא אמר, משכני עמך לאתחברא עמך ליטול ברכאן מעם נקודה עילאה דעלך. וכד נהא דכר ונוקבא כחדא, כיון דתטול ברכאן ורעוא, אנא וקוצא דתליא לתתא מיני אחריך נרוצה. נתרעי אבתרך למהוי חד, שלימו עילא ותתא, ולמהוי א, כל אחד [סה ט“ג] בכל שלימו דיליה.

 

הביאני המלך חדריו וגו’. בכה רבי שמעון כמלקדמין ואמר, הלואי דלא יהא בידן לגלאה רזין עילאין חדוא יהא. והואיל ורעותיה לגלאה רזין עילאין בדרא דא.

אית למנדע דהא קישורא דמלין לא אשתכחו בקרא, דכיון דאמר משכני מהו הביאני המלך חדריו. תביאני לחדריך מבעי ליה, ועל דא נגילה ונשמחה בך. אלא ברזא דאתוון תליין עילאין ותתאין ועלמין כולהו. וקישורא דמלין הכי הוא, קישורא דתושבחתא לגבי נהורא דעלה, אמרה לגבי בעלה, אמצעיתא דאל“ף. משכני עמך, כד“א.

[p. 400] ואע“ג דאמרת דא בעאת לאשתבחא לגביה. דאע“ג דאיהי תחותוי בשחותא לגבי אמצעיתא דאל“ף ושכיבת תחותיה, אמרת לאו אנא בכך. ואע“ג דאנא לגבך הכי, הביאני המלך חדריו. אנא בעילויא וחביבו לגבי מלכא עילאה בלא שחותא דהא הביאני חדריו.

באן אתר, באת יי’, דהא אתפשטותא דלעילא רזא דמלכא עילאה איהו. וההוא דעאל לגביה, אנא איהי. ובגין כך אנא בתושבחתא סגי ובעילויא יקירא, אע“ג דאנא בשחותא לגבך. ואנא לא חיישנא אלא למהוי גבך בשחותא ואת דתשלוט עלי. ועל דא, אע“ג דאהא יתיר בשחותא לגבך, אנא וחיילי נגילה ונשמחה בך. חדווא ורעוא אית לן למהוי לגבך, ולא לאתפרשא מינך, דהא כל חדוא ורעוא לאו איהי אלא בך. לית חדוא ורעו לאתתא אלא בבעלה באמא ואבוה. הביאני המלך חדריו, ולא קבילנא רעו וחדוא אלא בך.

[p. 401] הביאני המלך חדריו, אלין אינון חדרי ג“ע. וא“ת חדרי ג“ע. איהי גן עדן, ואיהי אמרת. אלא אינון חדרים, חדרים דגן עדן אתזנת מנייהו ואתקרי בהו.

חדרא קדמאה י“ה. דא חדרא ואידרא עילאה, דלית ביה חיזו ולא גוון כלל אלא כמא דאצטבע לפום שעתא במדידו דבוצינא דקרדינותא, והדר סלקא לאין סוף בסתירו דגניז. האי חדרא קדמאה כד סלקא משחתא, אתעברא צביעו דגוונא ואתטמר, ולא אתחזי ביה גוון. כדין בארבע סטרין, אתחזיין בטמירו ואתכסיין באתגליא, ארבע אתוון, ואינון אהיה.

[p. 402] על מה אתקרי הכי, דזמין לאתגלייא מגו ריחא דעלה. ובגין דעד לא אתמלי לנהרא לתתא אתקרי אהי“ה. וסימנא דא שירותא דנבואה דמשה. דעד כאן לא נפקת סיהרא מכסויה לאתנהרא מגו שמשא. וכיון דסיהרא הות בחשוכא, עד כען שמשא לא נהיר לגבה, ואידרא עילאה דא לא אתגלייא לאנהרא. דהא ההוא ריחא עילאה סלקא לגו סתימא דכל סתימין דלא אתידע כלל, וכדין אהי“ה.

[p. 403] וכד תב לאתריה, כדין קיימא ודאי לאנהרא לכולא. וכדין אשר אהיה, דהא כדין אתתקנן לאתמליא מגו שביל חד דקיק דעייל ביה בסתימו. ועם כל דא בשמהן אלין, עד כען לא אתגלייא לאנהרא בוסינין. לבתר, אהיה תליתאה, דהא זמינת לאתגליא ולאפשטא נהורין לכל סטר. ודא איהו אהי“ה, הא אנא זמין לאתגלייא. ודא תליתאה, [סה ט“ד] תיקונא דשופר לאפקא קלא.

וכיון דנפק ההוא קלא בתקיפו דשירותא דקלא, כד נפיק בתוקפא דההוא דתקע ליה, ההוא שירותא דקלא איקרי יהוה. בגין דההוא תוקפא דשירותא תב לאתריה, ולא אתגלייא כשאר שמהן. לבתר כד אתפשט קלא בפשיטו ,דנייחא כדין איקרי יהוה שמא דאתגליא. הכא רזא דרזין לידעי חכמתא עילאה, וזעירין אינון דהא שמא דא.

[p. 404] ואע“ג דהא אוקימנא ברזא דאתוון והכי איהו, אבל נקודי ותנועי קבלה למשה מסיני באורח סתים לחכימי לבא. ורזא דא, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. דהא מרזא דנקודי ותנועי דטעמי הוו ידעין לאנהרא ציורין דלעילא. דהא נקודי דאתוון מתנהגן בהו הוו ידעין, וברזא דילהון הוו ידעין, ואשתמודען לקיימא ההוא ציורא ברזא עילאה. בגין דכוונה ורעותא איצטריך לכל אינון עובדין וציורין עילאין דלעילא. ואינון ידעי מגו רזא דציורא דנקודי לשוואה רעותא ולבא בכל עובדא ועובדא.

[p. 405] כל אינון ציורין דמשכנא לא הוין אלא רזא דאתוון דקיקין, בגין דאית אתוון עילאין רברבין, ואית אתוון זעירין דקיקין. אתוון זעירין דקיקין אינון עובדא דמשכנא. אתוון עילאין רברבין עובדא דבי מקדשא דבית ראשון. והני לא אתעבידו לאתקדשא לעילא אלא בציורא, דרזא דנקודי דאתוון דקיקין אינון מסטרא דשמאלא. ונקודי דאתוון עילאין רברבין, אינון מסטרא דימינא. ואלין כגוונא דאלין, ואתנשו מעלמא, בר דאתו חכימי דקבילו נהירו דחכמתא מקדמאי, ואקימו לון על אתוון לנטלא אתוון מטלנון בגינייהו. וע“ד עבידתא דמשכנא ועבידתא דבי מקדשא בציורא דנקודי הוו שלמין ברעותא וכונה.

[p. 406] תנועי דטעמי קיימו כולא על ידא דמשה. וע“ד, ויביאו את המשכן אל משה, דאיהו קיים כולא ברזא דלהון. בתנועי דטעמי אית בהו תנועי ברזא דלתתא, לאנהגא ולקיימא עובדא דמשכנא, ואית בהו תנועי ברזא דלעילא, לאנהגא ולקיימא עובדא דבי מקדשא.

שלמה מלכא לא אצטריך לנקודי וטעמי, אלא אינון הוו אתיין בסתימו ולחישו, ומתציירין בגליפו ציורי מקדשא, הה“ד והבית בהבנותו אבן שלמה וגו’. בהבנותו ודאי. אבן שלימה מסע נבנה, [p. 407] אבן שלמה, ולא חסרה באתוון דקיקין כעובדא דמשכנא. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. לא נשמע ודאי, דהא אתריה גרם דאיהו בלחישו.

ועל דא, ספר תורה, דיוקנא דבי מקדשא, לית ביה דיוקנא דטעמי ונקודי, דכולא סתים בגויה. כגוונא דדיוקנא דרזא דבי מקדשא קדמאה דטעמי ונקודי הוו סתימין בגויה.

ודחיקו דתוקפא דשירותא דקלא אהדר לאתריה, ונקודי דיליה באתוון ידו“ד אינון, ברזא דשמא אלהים. ובגינייהו איקרי בשמא לאתגליא אלהים חיים. וע“ד נקודי מתתא לעילא, ומעילא לתתא, כניש ונטיל ואהדר לאתריה. לבתר [p. 408] אתפשיט בפשיטו בנייחא, ואתהדרו נקודי כגוונא [סו ט“א] דרזא עילאה, למהוי כולא רזא חדא, כדקא יאות.

אתוון ונקודי בגוונא חדא. נקודי בתלת אתוון קדמאין. ה בתראה לית לה נהורא מגרמה כלום. י איהו אתנהיר ביה נהירו דנקודא, בההוא גוונא ממש, וההוא דיוקנא ממש. ה נהירו דנקודא בההוא גוונא, ורזא חדא. ו דאיהו אמצעיתא ברזא דיליה, למהוי כולא גופא ורוחא בדיוקנא ונהירו שלים, כדקא יאות. ועל דא, שמא דא שמא דרחמי, דאתוון ונקודי בדיוקנא ורזא חדא, באורח מישר.

כד אתוון ונקודי בעקימו דא מן דא, כדין לאו איהו באורח דרחמי, דהא בהפוכא קיימא, ורזא דא ויבא בין מחנה מצרים כו’. ברזא דאתוון גליפין דקב“ה אתחזי באינון תלת סטרין. וההוא דהפוכא, לאו איהו באורח דרחמי בגין דמתהפכן אתוון, וכ“ש אתוון דאינון כגוונא אחרא.

[p. 409] ה בתראה לית לה מגרמה כלום, ובגין כך לית לה נקודה מגרמה, בר כד עבדא שליחותא, דאוזפין לה חד נקודה לאעלא ולמעבד חילין ותוקפא. כמה דאוזפין לה נקודה לאעלא, אוף הכי אוזפין לה אתוון דאינון רזא עילאה, לאשלמא בההו שליחותא.

חדרא תניינא, אל. דא חדרא ואדרא דימינא, דאית ביה חיזו דאתטמר ואתגניז. כיון דנפיק ונהיר לפום שעתא אתגניז.

אל, אמאי איקרי הכי. א איהו רזא דנהורא קדמאה דכליל בתרין נהורין. ועל דא א’ איהו חד, מתמן שירותא לאתנהרא ולאתפשטא נהורין לכל סטר. ועל דא איהו קדמאה לכל אתוון, שירותא דכלהו.

כללא דתלת דאינון חד. תלת נהורין אינון כלילין באות א’, בדרועא חדא בחד סטרא, ודרועא חדא בחד סטרא. ו באמצעיתא, דכליל תרין דרועין. ואצטריך שיעורא דאמצעיתא בתרין דרועין [p. 410] דתרין סטרין. בגין דאיהו נטיל לון ואיהו בלחודוי בתרוייהו. א, אש מסטרא דא, מים מסטרא דא. רוח פסיק באמצעיתא, ונטיל בתרין סטרין, וכולא איהו חד.

תו, א דא אתפשט ואתכליל בכלל דכלהו. וכיון דאיהו כליל בשלימו דתרין סטרין באתערו דלתתא, אתער לגבי נוקביה, ואתהפך א ברזא אחרא, ונטיל נוקביה לתתא מיניה ומתחבראן כחדא. וכדין נקודה עילאה שריא עליה, לאחזאה דנהור’ עילאה, נקודה קמייתא ברזא דשכינתא עילאה, לא שריא אלא באתר דאיהו דכר ונוקב’ מתחברן כחדא.

בראשית ברא אלהים את. הא הכא ארבע אלפין מתחברן כחדא. דכר ונוקבא בארבע תיבין, בכל תיבה ותיבה א’ דאיהו דכר, ובכל תיבה את חד דאיהו נוקבא.

ובספרא דרב המנונא סבא בראשית, אדם ואתתיה. ברא, אברהם ונוקביה. אלהים, יצחק ונוקביה. את, יעקב ונוקביה.

[p. 411] ואי תימא את נוקבא בכל אתר. ת“ח, ת נוקבא, א דכר, כלילן תרוייהו כחדא. ונוקבא אתחזי בשלימו כלילא ברזא דכל אתוון. ובג“כ את, אע“ג דנוקבא איהו, אבל ברזא דכללא דדכורא.

וע“ד ארבעה זווגין אינון הכא. ובכל אתר א דכר, דמתחברא בנוקביה באת אחרא. קרית ארבע על דאתחברו ארבע רברבן ממנן דעלמא תמן.

ל, דא מגדל [סו ט“ב] דפרח באוירא דאיהו מלך גדול. ובגין כן איקרי אל עילא ואמצעיתא כחדא. עילא ורישא דאשגחותא, רישא דכל אתוון כחדא. אל נטיל אל“ף סיועא דההוא מגדלא דפרח באוירא לגביה, ועליה סליק בשמא.

[p. 412] תלתין ותרין שבילין אינון דנפקי מאורייתא, ואינון רזא דעשר אמירן, ועשרין ותרין אתוון דאורייתא, וכלהו נפקי מרזא דנקודה עילאה. עשר אמירן כלהו כלילן ברזא דאורייתא, דאיהו מלך עילאה, רזא דתורה שבכתב, עלמא דאתי. ועשרין ותרין אתוון מתפשטין ושריין לאתנהרא מרישא דנהורא קדמאה, ברזא דיחודא, דתמן אתוון לאתגליא ומתמן נהרין אתוון וסלקין. א’ רזא דכל אתוון ברזא דאחד.

חדרא תליתאה, אלהים. דא איהו זהרא סומקא, נציץ כדהבא. זהרא דלזמנין תאיב וטב, ולזמנין אתחשך בחשוכא, דלית נציצו כמה דהוה.

[p. 413] אלהים, רזא דאתערותא לגבי נוקבא בההוא סטרא. שמא דא איהו ברזא דרזין לידעי חכמתא, דשמא דא איהו דכר ואתערו לגבי נוקבא בשמא דא כלא אתער.

ואלמלא אתערו דשמא דא, צדי“ק לא איתער. ואע“ג דכולא איהו דינא וצדיק מסטרא דימינא איהו, אבל אתערו דיליה לאו איהו אלא מסטרא דשמאלא.

אדם שבק סטרא דא ואתער בההוא טופסרא דדהבא, מה דנפיק מלכלוכא דהתוכא דיליה.

אלהים, א’ דכר, להי“ם אתערותא דצדי“ק, ואיהו מיל“ה בפריעו, בלא סטר ערלה כלל. ודא איהו כד אדכר שמא דא לטב, כגון ויזכור אלהים את בריתו, דאתער ברית. ברזא דא ואלהים פקוד יפקוד.

[p. 414] בסטרא אחרא, אורייתא אסהידת על דינוי, דהא תמן ערלה נפקת. לזמנין שמא דא נוקבא ירתא ליה, בגין לאתדנא עלמא בההוא רזא דערלה. כד אתתקף האי אלהים לעילא ואתקשי ההוא ערלה, ופריעה לא אשתכח.

ועל דא לטב בפריעו איהו, דהא אתפרע ערלה ואתעבר ואתגליא רזא דברית קדישא. וכולא ברזא דאלהים איהו, דהא גוון דא אתהפך לכמה גוונין, לזמנין הכי ולזמנין הכי. ודא איהו ברזא דאלהים.

אלהים תלת שמהן אינון. חדא אלהים חיים דאיהו מלך עולם. אלהים דפחד יצחק. אלהים בתראה, ומתמן מתפשטין.

אלהים דפחד יצחק, אשגחותא דיליה חציו אל הים הקדמוני, וחציו אל הים האחרון. אל הים האחרון, דייקא, דאתקרי בשמא דא.

[p. 415] ובגין מה דנטיל מלעילא אית ליה רשו לאכללא ימינא בגויה. וכד אתכלילא ימינא בגויה, כדין איהי בחדוא, ואחיד בגו ימא תתאה תחות רישא, דכתיב שמאלו תחת לראשי. כדין אתקרי אלהי“ם, דהא אזיל אל הים האחרון.

ודא איהו חדרא מההוא מלך עילאה.

חדרא רביעאה, דיוקנא דיעקב סבא. ברזא יהו, דנטיל ירותא דאבא ואמא, ואיהו אתרבי בגוייהו ואזל לקמייהו.

אורח דצניעו דכל עלמא הכי אתחזי. כגוונא דסידורא דאתוון דמארי כולא, כמא דאינון מסתדרן יהוה, אורחיה דדכורא לשואה תדיר נוקביה לקמיה, [סו ט“ג] לאשגחא בה ולאסתלקא מינה חשדא וקנאה, ולא יהיב עינוי באנתו אחרא. י’ דכר, ה’ נוקבא, י“ה הא נוקבא לקמי דכורא בגין לאסתכלא בה תדיר. ברא אזיל לקמיה אמיה לחפיא לה מעינא, בגין יקרא דילה ויקרא דאבוי.

[p. 416] וסימנך בן פורת יוסף, דכתיב ואחר נגש יוסף ורחל, יוסף לקמי אמיה. נטיל נוקביה ושוי לה לקמיה, לאשגחא בה ולא באחרא, הה“ד תמיד עיני יי’ אלהיך בה. דלא תסתלק מעינא רגעא חדא. ודא איהו סדרא דאתוון קדישין, למהוי סידורא דא עילא ותתא.

אתוון אלין אתרשימו ברשימו דלהון. כד נפקו לבר מחילא ותוקפא דשופר. כדין בשעתא דנפקי מחילא ותוקפא דשופר, מגו דחיקו דאעביד קלא, כלילא באש ורוח ומים. אתוון אתגלימו ואתרשימו בפרצופין דלהון, כל חד וחד כדקא חזי ליה, ואתיישבו בדוכתייהו. גניזין הוו אתוון גו שופר, בלא רשימו דאתחזי כלל. כיון דנפקי, אתגלימו כולהו ואתרשימו בדיוקנייהו, כל חד וחד כדקא חזי ליה, כמא דאתחזי גו רזא דנקודין.

[p. 417] חדריו, חדרין טמירין. הביאני, גו אינון אתוון למהוי בינייהו, גופטרא, בחבורא חדא. וכל דא למה, נגילה ונשמחה בך, בגין דיהא לן חדווא בך.

 

על פומא דאליהו אתגזר. משכני אחריך נרוצה. כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו וגו’. כד ברא קב“ה לאדם, כמא דאמרו חברייא זכאין אינון, דו פרצופין אתבריאו, באתוון עילאין רברבין ובאתוון זעירין תתאין.

אתוון עילאין רברבין הוו באורח מישור [p. 418] לגבי דכר. אתוון זעירין תתאין הוו בהיפוכא לגבי נוקבא. אתוון עילאין רברבין הוו באורח מישר לגבי דכר אב גד. וכן כולהו כמא דאתחזי, למיהך אתוון באורח מישר לגבי דכר. אתוון זעירין תתאין הוו בהפוכא למפרע גו נוקבא תשרק. וכן כולהו כמא דאתחזי. גבי נוקבא דהוות מאחורא, קשר דתפילין דאיקרי אחור, כד“א אחור וקדם צרתני. אחור לגבי נוקבא, וקדם לגבי דכורא, ודא איהו דכתיב וראית את אחורי, דא נוקבא דהות מאחורא.

וכד אתקשטת נוקבא, דקשיט לה מלכא עילאה לאתיישבא אתוון בדוכתייהו כדקא חזי, אעיל לון לאדרוי לאתתקנא, ואתתקנו אתוון. וכל את דנוקבא קרי לכל את דדכורא, ואתתקנו כל את ואת דכר ונוקבא. וכל את קרי ואמר, משכני אחריך נרוצה.

כד אתתקנו לאתחברא, ברזא דא“ת ב“ש אתתקנו, ואתיישבו אנפין באנפין. ונוקבא כד בעא לאתחזאה לגביה, היא אומרת דהא אתקשטא ברעו דאימא וכל אתוון אתתקנו, וע“ד הביאני המלך חדריו. הביאני המלך חדריו, לאתתקנא ולאתקשט’ כדקא יאות.

[p. 419] וכל דא בגין דנגילה ונשמחה ב“ך, עשרין ותרין אתוון רשימין עילאין. ודא איהו ב“ך, ורזא דא אשר נשבעת להם בך.

נזכירה דודיך, כיון דנתחבר כחדא בההוא חדוא דילן, ניהב חלקא לכל חד וחד מההוא חדוא דילן. ונרווי לון כד“א יזכור כל מנחותיך. מיין, מחדוא דילן, מסטרא דההוא יין דחדי כולא.

 

מישרים אהבוך. מישרים, אינון שאר אתוון דאשתארו. ומאן אינון, מנצפ“ך דלית בכל אתוון דאיקרון מישרים בר אלין. [סו ט“ד] אינון דאתכפלו מישרים אלין באלין, מ’ בם’ נ’ בן’ צ’ בץ’ פ’ בף’ כ’ בך’. אלין מישרים, אלין באלין ודא בדא.

[p. 420] דהא עשרין ותרין אתוון כלילן ב“ך. אינון דאשתארו, דאינון מישרים, אהבוך, לאתכללא עמך באינון עשרין ותרין אתוון. אילין מישרים אינון אתוון טמירין גניזין גו עלמא עילאה. וכד אתגניז אור קדמאה, אתגניזו אתוון אלין, והוה ידע לון אדם. בתר דחטא אדם, אתגניזו כמלקדמין עד דאתא אברהם וידע לון ברוח קודשא דשראת עליה. לבתר אורית לין ליצחק דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. יצחק אורית לון ליעקב. יעקב אורית לון ליוסף. כיון דמית יוסף ובני ישראל הוו בגלותא, אתגניזו אתוון ואסתלקו כמלקדמין, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני. ואתמסרת אורייתא לישראל, אתגלו אתוון והוו ישראל ידעין לון על ברירו דלהון, ברזא דשמהן גליפין.

עד דחטאו. כיון דחטאו כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים. והוה ידע לון משה ויהושע ואינון זקנים, ובהו עאלו לארעא. כיון דאתבני בי מקדשא ואתגלי שיר דא, אתגליפו אלין אתוון בעשרין ותרין אתוון, רזא ב“ך, והיינו משרים אהבוך.

[p. 421] וכתיב אתה כוננת משרים. וחכך כיין הטוב הולך לדודי למשרים. כלהו ברזא דאלין אתוון, אינון דאקרון משרים. ואלין אתוון כתרין גניזין גו עלמא דאתי אינון. וכולהו נביעו בתר נביעו גו מחשבה, בגליפו דרזין דשמהן קדישין. בגליפו דכר בנוקבא, לאסתכמא כחדא. דהא לית בכל אתוון אסכמותא, אלין באלין למהוי דא בדא, בר אלין.

תו, משרים, אלין יה דרחימו דלהון לגבי ו’, ואינון אסכמותא דכלא וברעותא חדא לגבי ו. ועל דא משכני לגביך, למהוי עמך. דהא אתוון קדישין עילאין אינון יה, אתחבר עמהון ו’, ואיהו שמא קדישא עילאה יהו. תחותיה, ולית מגרמה כלום. תיאובתה דידה לסלקא לגביה, לאתחבר בהדיה. ולא סלקא אלא ברשו. ואיהי אמרת, משכני, למהוי בהדך בחיבורא חדא.

הביאני המלך חדריו, ואתקין לי בכל זיני תיקונין, בשפירו עילאה, בגין למהוי לגבך. וע“ד נגילה ונשמחה בך, אנא וכל תיקוני, כד אהא לגבך בחיבורא חדא.

נזכירה דודיך, כמה דאיתמר נרווי לכל חד ונחדי לון, מההוא יין דחדי כולא. ולא נפסיק מלמחדי לון דהא משרים אהבוך, ולא יפסקון למיתן לך, הואיל והם אהבוך, למיתן לך ולארקא בך ולאנהרא לך.

[p. 422] א“ר שמעון אי ניחא קמי דמר, הא כתיב אתה כוננת משרים. אי אינון יה, מאן יכיל לאתתקנא לון בר עתיקא דכל עתיקין דלא ידיע כלל. וההוא דלא אתיידיע טמיר וגניז לא אקרי אתה. אתה כוננת משרים.

אמר ליה הא אתמר דלית דיוקנא לאתוון בגלימו דלהון עד דנפקי לבר. כיון דנפקי, אגלימו ואתתקנו לאתקרי בהו באינון אתוון קב“ה. ובגין כך אתה כוננת משרים. כיון דמטו לההוא אתר דאקרי אתה, כדין אתתקנו משרים.

ועל דא תיאובתא לאתחברא באינון אתוון, למהוי כולא שמא שלים. ועד דאתתקנו אינון סטרין דילה, לא אתחברת עם שאר אתוון למהוי כולא שמא שלים. ועל דא [סז ט“א] איהי אמרת בתיקוני שפירהא, משכני אחריך נרוצה, הא היא וסטרהא. הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה, הא היא וסטרהא, בגין דאיהי אתתקנת בשפירו תיקונהא, לאתחברא למהוי שמא שלי’, בחיבורא חדא. דכד סלקא כדין איהו שמא שלים, רזא דשמא ידו“ד אלהים.

[p. 423] ואי תימא הא כד סלקא לאתחברא, כדין היא שמא שלים, ידו“ד ולא יתיר. אן הוא רזא דאלהים. אלא כד הוי שמא בשלימו, כדין אתכלילת עילא ותתא, עילא בשמא דידו“ד לתתא בשמא דאלהים, וכדין אשתלימת בכולא.

כתיב (מ“א ב:45) והמלך שלמה ברוך. אמאי איקרי הכי. והמלך שלמה, מלכא דשלמה דיליה. דהא בכמה אתרי כתיב המלך סתם ולא כתיב המלך שלמה. אלא המלך סתם על בית דוד קאמר, המלך שלמה על מלכא דשלמא דיליה קאמר.

ברוך, דהא כדין נביעו דברכאן לא הוו פסקין עילא ותתא. ברוך, דכל ברכאן נבעין מתמן, לאתברכא כל עלמין. וכל אתוון אתנהרין, כלהו בחבורא חדא, בשלימו חד.

[p. 424] וכדין ירתא שמא דא את בתראה דבשמא קדישא לאתקרי אוף הכי ברוך דכתיב (מ“א ח:15) ברוך יי’ אלהי כו’ דוד אבי. דכד אתקרי ברוך, כדין כולא איהו שמא שלים כדקא יאות, וכל עלמין אתברכאן גו מקורא דחיי. ושמא דא איהי עילא ותתא, לזמנין לעילא לזמנין לתתא.

זכאין אתון עמא קדישא, דרזין קדישין עילאין אתגליין לכו.

כד מתחברן אתוון דשמא קדישא, כדין ו’ נחית לאמשכא ה’ מתתא לעילא, למהוי חיבורא חדא. וכדין אתוון דאלפא ביתא נחתין וסלקין. א נחתא לגבי ת לאמשכא לה לגביה, לאתחברא אלין גו אלין. ב סלקא לגבי ש מתתא לעילא, דהא אתמשכת מתתא ובעיא לאתעטרא בבעלה. א רזא דאת ו, דבעי לאקמא לכלה באלין שירין דאיהי אתערת מתתא, כד איהי מתקשטת. ויהיב לה ידא לאמשכא לה לגביה, ואתוון חדאן דא לגבי דא.

בשעתא דאיהי אמרת לגביה משכני, כדין א’ דאיהו ו’, נחית לגבי ת’ לאמשכא לה לגביה. ובשעתא דאיהי אמרת אחריך נרוצה, סלקא ב’ ומרהטא בתר ש’ דאיהו ו’, וכדין עיילא איהי גו חדרי מלכא דאינון תלת נקודין, וחדרין ואכסדרין לגו חדרין. דא איהו את ש’, תלת נקודין ואכסדרין לגו.

[p. 425] ובשעתא דאמרת נגילה ונשמחה בך, אתיא ג’ לאתדבקא באת ר’, דהא כדין חדווא ורעוא בעשרין ותרין אתוון דאשתלימו באת ג’. ואת ר’ אתפרעא לגביה, לנטלא מניה בלא כיסופא כלל. ואיהו לאתדבקא בה, ולארקא בה ברעוא.

בשעתא דאיהי אמרת נזכירה דודיך מיין, אידכרת דהא ערלה אתייא גו אינון אוכלוסין לערבבא חדוהא, בגין למיטל חולקא בחדווא דקודשא. וכד איהי חמת ליה, דאחיד מסאבא בשיפולי מקדשא, כדין איהי אזעירת גרמה, בגין למיהב ליה תמצית דחיק וסתים, כמה דנביע מגו אבנא. וכדין ד’ יהיב לאת ק’. ק’ אתפשט בחדווא, לנטלא חולקא גו מקדשא.

[p. 426] ועל דכלה דא קדישא אית למיהב למסאבו, עבידת גרמה ד’, כמאן דלא נטיל בגוי’ כל כך, ואיהי מסכנא, והכי אצטריך. וסימניך ויאמר יעקב לבניו למה תתראו דאתון בשבעא ובעותרא, הא חייבי ארעא גבייכו, אחזו גרמייכו מסכנין וכפינין. ועל דא אחזיאת גרמה בחדוה.

כד חמא חייבא ד’, את ק’, אתפשט נחש, פשיט זנביה ואתקיף ליה בחדוא לינקא מן מקדשא, דכדין איהו אזדמן לערבבא חדווא בכל אתר דחמי לה. וע“ד בכל אתר דחדוא אית לאסגאה חילין, בגין דלא יכיל לקטרגא. וכן בכל אתר דאבלא אית לאסגאה חילין, דהא איהו תמן ולא יכיל לקטרגא, ויתברון חיליה.

[p. 427] בשעתא דאיהי אמרת משרים ואדכרת את חד מאינון מישרים, כדין נפקת את תקיף, זנבא פשיט לתתא חמשין אמין. כגוונא דההוא אתר דהמן אזדקיף ביה, ודא איהי את ץ’. כיון דזקיף נחש עינוי וחמא להאי זקפא דאתי, כדין אתפרש מגו מקדשא ועריק. וכלה נפקת לגביה ואתעברת מאת ד’ ועיילא באת ה’, ונפקת לגביה, וחדוה אתשלים מכל סטרין בלא קטרוגא אחרא ובלא ערבוביא.

הכא אית לאסתכלא. בשעתא דאמרת משכני, איהו א’ ואיהי ת’. ובשעתא דאמרת אחריך נרוצה, איהי ב’ ואיהו ש’. ובשעתא דאמרת נגילה ונשמחה בך, איהו ג’ ואיהי ר’. ובשעתא דאתיא נחש, כד אמרה נזכירה דודיך מיין, איהי ד’ וההוא מקטרגא ק’. כל דא, אמאי מתחלפי אתוון מאתר לאתר, איהו אתחלף באתוון אחרנין ואיהי מתחלפא באתוון אחרנין.

[p. 428] אלא בשעתא דאמרת משכני, לית את דאמשיך לה בר דא, דאיהי את דנהרא בסטרא דאור קדמאה, רזא דימינא. דהא ימינא מקרב תדיר, ואתקיף בה לאמשכא לה לעילא. ובגין כך איהו א’ ואיהי ת’, דאיהי מתקשטא בכל סטרין, בגין לסלקא לעילא, משבחת ומהדרת לאתערא לעילא.

ובשעתא דאמרת אחריך נרוצה, הא כל אינון אוכלוסין פנימאן דילה, דאינון גופא, נטלה לגבה. ואיהי ביתא לקבלא אוכלוסהא ולעאלא לון לגבי מלכא, כד“א (תהלים מה:15) בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. ועל דא איהי ב’ ואיהו אתעטר. ופתח היכלין דאינון חדרי מלכא, לקבלא לה ולאעלא לה לגבייהו.

ובשעתא דאמרת נגילה ונשמחה בך, הא חדוא דצדיק דאזדמן למחדי לה. ועל דא איהו ג’ ואיהו ר’. אתתקנת איהי בלחודהא ואתפרעא לגביה לנטלא חדווא. דההוא אתר כאתתא דאתפרעא לאשתמשא בבעלה.

[p. 429] ובשעתא דאמרת נזכירה דודיך מיין, אתקריב ההוא מקטרגא. וכיון דחמת ליה, אתעבידת מסכנא ברזא דאת ד’, בגין דלא יסתאב מקדשא. וההוא מקטרגא פשיט זנביה בחידו, לקבלא מעינוגי דחדוא. וע“ד ק’.

עד דאמרת משרים ואתגלייא ץ’, וההוא מקטרגא ערק. ואיהי אתייא ומתעברא מאת ד’ ועיילת באת ה’. וכדין אתגליין משרים, ה“ץ, הא משרים. ו“ף, הא משרים. ועל דא מתחלפי אתוון מאתר לאתר, ומדרגא לדרגא, וכולא ברזא דאתוון דאורייתא. זכאין עמא קדישא דאינון מתדבקי במלכא עילאה, וכולא אתתקן בגינייהו.

 

[סז ט“ג] חדי רבי שמעון. אמר ליה אליהו ר’ אפתח פומך וינהרון מילך קמי עתיק יומין.

פתח רבי שמעון ואמר ניחא קמי דמר דאשאל מיניה חד שאילתא. אמר ליה ר’ קוטרא דהורמנותא בגליפין טהירין מהו.

א“ל הה“ד משכני אחריך נרוצה, דהא באתר דהורמנותא דמלכא עילאה אזיל תמן אזלי כולהו ואתמשכן אבתריה. השתא ר’ אימא מיליך וסדר זיינך.

[p. 430] פתח ואמר משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו. כתיב (תהלים סג:1) מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. ת“ח דוד מלכא קב“ה אתרעי ביה יתיר מכל מלכין דעלמא כד“א (מ“א ח:16) ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל. מ“ט בגין דדוד מן יומא דהוה אזיל בתר עאנא במדברא הוה מסתכל התם במדברא עובד אומנותא דקב“ה, והוה משבח ואמר (תהלים ח:10) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה.

מ“ט, בגין דהא בליליא כל בני עלמא שכבי ניימין על ערסייהו ואיהו הוה יתיב במדברא ומסתכל בשמיא בסיהרא וכוכביא ובמזלי ובעובדי דשמיא. והוה אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה, וכתיב יי’ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. ותדיר הוה דחיל ומשבח ומרומם לקב“ה.

לבתר הוה עריק מקמי חמוי ובכל עאקו דהוה ליה, הוה משבח ומצלי קמי קב“ה. והשתא בהיותו במדבר יהודה דהוה שאול מלכא רדיף ליה הוה אמר שירה, דכתיב מזמור לדוד. וכן באבשלום כתיב מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו הוה אמר שירה, והשתא אמר שירה בהיותו במדבר יהודה באתר דהוה רדפין אבתריה. [p. 431] ומה אמר, אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי.

אלהים אלי אתה, תלת שמהן אינון. אלהים, דא איהו דרגא דיליה, כתרא דמלכותא. אלי, דא רישא דכתרא דא דקיימא עליה ואיהו חד עמודא דכל עלמא עליה קיימא, דכתיב וצדיק יסוד עולם. אתה, דא ימינא עילאה דכתיב אתה כהן לעולם. וע“ד תלת דרגין הכא אלהי“ם אל“י את“ה.

אשחרך ואבקר לגבך בכל יומא תדיר. צמאה לך נפשי כמאן דצחי למשתי אוף הכי אנא צחי נפשי לגבך תאיבא לגבך בשרא דילי, למהוי נפשא ובשרא דבקא לגבך. בארץ ציה ועיף בלי מים. מאי בלי מים, דלית תמן נהירו דאורייתא נהירו דנהורא עילאה.

כן בקדש חזיתיך. מאי טעמא, אלא כן בקדש חזיתיך אע“ג דאנא במדברא דא באתר דאיהו הכי אנא חמי לך לאתדבקא בך ותאיב אבתרך למחמי עוזך וכבודך. ודא איהו כמא דכתיב משכני אחריך נרוצה, בזמנא דתמשכני אבתרך כלא נתרעי עמך.

הביאני המלך חדריו, אלין חדרי דגנתא דעדן. דתנינן כד ברא קב“ה לאדם הראשון מעפרא דבי מקדשא נטיל ומתמן אתברי ונפח באנפוי נשמתא דחיי. ומתמן פתח ליה פתחא דגן עדן ועייל לה בשבעין אדרין היכלין קדישין. ועבד עשר חופות כגוונא דאינון חופות דזמין קב“ה למעבד לצדיקים בג“ע, ומלאכי עילאי הוו מרקדן קמיה והוה חדי תמן.

[p. 432] ותמן אעבר קמיה קב“ה כל אינון רוחין ונשמתין דזמינין ומתעתדן למהוי בבני [סז ט“ד] נשא דיפקון מיניה. כיון דמטא למלך דוד חמא ליה דלא הוי ליה חיין כלל. אמר קמיה רבש“ע מאן הוא דנא דלא חמינא ליה חיין. עד דאמר ליה קב“ה דוד מלכא איהו. כיון דחמא אדם הראשון כך יהיב ליה משנוי שבעין שנין ואינון ע’ שנין דחיי דוד מלכא. וכל שייפא ושייפא מכל שייפוי יהב ליה מדיליה. וחסרו מאדם קדמאה שבעין שנין מאינון אלף שנין דיליה.

כתיב משכני אחריך נרוצה. אתוון דרזא דשמא קדישא הוו גליפין עילא ותתא. בשעתא דאינון אתוון בלטין וסלקין [p. 433] לגבי אתוון אחרנין כל אינון משריין קדישין נטלין במטלנון בכסופא ואימתא בגין דלית תקיפו לעילאי. מהכא כל אינון בני עלמא דלית בהו כיסיפא לית להו חולקא לעלמא דאתי. כל אינון תקיפא מצחא דהוי בהו בישראל כד הוו מסתכלין באתוון דשמא קדישא בציצא נזרא דקודשא דכהן גדול הוו מתברי לבייהו ומסתכלאן בעובדיהון. בגין דציץ על את הוה קאים דכל מאן דאסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי.

אתוון דרזא דשמא קדישא דידו“ד דהוה גליף על ציצא הוו נהרין ובלטין ונצצין. כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו חמי אתוון בלטין ואנפוי נפלין מאימתא דמאריה ותבר לביה לגבי קב“ה.

 

כגוונא דא קטורת. כל מאן דארח בההוא תננא כד סליק ההוא עמודא מההוא מעלה עשן הוה מברר לביה בברירו ונהירו בחדווא ורעותא למפלח למאריה. ואעבר מניה זוהמא וטנופא דיצר הרע ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוי דבשמיא, בגין דקטורת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין. וכמא [p. 434] דציץ הוה קאים על ניסא אוף הכי קטורת, דלית לך מלה בעלמא דמתבר ליה לסטרא אחרא בר קטורת.

תא חזי דהא אוקמוה דכתיב ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת. דהא חבירו דסטרא אחרא לאו איהו אלא קטורת בגין דהא לית חדוה וחביבו קמי קב“ה כקטורת. וקיימא לבטלא חרשין ומילין בישין מביתא. ריחא ועשנא דקטורת דעבדי בני נשא לההוא עובדא ואיהו מבטל, כ“ש קטורת.

מלה דא איהו גזר אתקיימא קמיה קב“ה, דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא דקטורת אשתזיב מכל מלין דחרשין דעלמא ומכל פגעין בישין ומהרהורא בישא ומדינא בישא וממותנא. ולא יתזק כל ההוא יומא דלא יכיל סטרא אחרא לשלטאה עליה, ואצטריך דיכוין ביה.

[p. 435] אמר רבי שמעון אי בני נשא הוו ידעי כמה עילאה הוא עובדא דקטורת קמי קב“ה, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה וסלקי לה עטרא על רישייהו ככתרא דדהבא. ומאן דישתדל ביה לאסתכלא עובדא דקטורת ולכוין ביה בכל יומא אית ליה חולקא בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ויסלק מותנא מיניה ומעלמא וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא ומסטרין בישין ומדיני דגיהנם ומדינא דמלכו אחרא.

בההוא קטורת כד הוה סליק תננא בעמודא, כהנא הוה חמי אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא וסלקין לעילא בההוא עמודא. לבתר כמה רתיכין קדישין הוו סחרין ליה מכל סטרין עד דסליק וחדי למאן דחדי. ובההוא קטורת הוה [סח ט“א] מתקשרי קשורין עילאין ושייפין נחתין לאמשכא לדרגא דלתתא לעילא. וכדין איהי אמרת משכני אחריך נרוצה, בגין דקטורת איהי מקשר קשרין עילא ותתא.

 

פתח ואמר ויעש מזבח מקטר קטורת וגו’. האי קרא אית לאסתכלא ביה בגין דתרין מדבחין הוו, מדבחא דעלוון ומדבחא דקטורת בוסמין, דא לבר ודא לגאו. האי מדבחא דקטורת איהו פנימאה. [p. 436] אמאי איקרי מזבח והא לא דבחין ביה דבחין ומזבח על דא איקרי. אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין. וההוא סטרא אחרא הוה כפית כעולה דכפית לדבחא, אוף הכי סטרא אחרא הוה כפית דלא יכיל לשלטאה ולא למהוי קטרוגא. וע“ד איקרי מזבח.

כד ההוא סטרא אחרא הוה חמי עמודא דקטורת סליק הוה אתכפייא וערק ולא יכיל לקרבא למשכנא. ובגין דא כלא אתדכי ולא אתערב בההוא חדווא דלעילא אחרא קב“ה בלחודוי. ולית סטרא אחרא דאתהני מיניה ולית ביה חולקא כשאר קורבנין ועלוון, בגין דבשאר קורבנין לכולא אית חולקא וקריבו בההוא קרבן. בקטורת לא מתקשר ומתקרב אלא קב“ה, וכל סטרין בישין ערקין.

ומתקשרין שייפא לשייפא דא לדא כל חד וחד כדקא חזי ליה. ובגין דחביבא כ“כ לא קאים ההוא מזבח אלא לגו פנימאה. דהאי איהו מזבח דברכה אשתכח ביה וע“ד סתים מעינא.

סימנא דא אתמסר בידנא דבכל אתר דאמרי בכונה וברעותא דלבא עובדא דקטורת דלא שלטא מותנא בההוא אתר ולא יתזקו. ולא יכלין שאר עמין ולא שאר דרגין אחרנין לאתקרבא בהדייהו.

[p. 437] מה כתיב ביעקב, וישת לו עדרים לבדו. מכאן דבירר פסולת מן מקדשא ושוי חולקיה בלחודוי, וכל אינון רתיכין דאתחזון ליה לרזא דמהימנותא קדישא. ולא שתם על צאן לבן דשוי חולק שאר עמין בלחודייהו דלא יתערבון בהדי מהימנותא קדישא. הצאן המקושרות אינון דמתקשרי בקישורא חדא דלא מתערבי בשאר עמין דלא מתקשרין בהדייהו לעלמין.

כגוונא דא קטורת. דהא בההוא קטורת כל רתיכין קדישין דרזא דמהימנותא הוו מתקשרן, וכל שייפין עילאין ותתאין כולהו מתקשרין אלין באלין. דהא רתיכין קדישין דלתתא הוו מתקרבין ומתקשרין אלין באלין למהוי כולהו בייחודא כדקא חזי.

וכל אינון משריין דשאר עמין כולהו מתבדרי ומתפלגי דא מן דא. וע“ד איקרון ישראל גוי אחד דאינון בייחודא וקישורא חדא. ועל דא איקרון הצאן המקושרות מה דלית הכי לשאר עמין.

קטורת אסור לאקטרא באתר אחרא.

האי מאן דדינא רדיף אבתריה אצטריך להאי קטורת ולאתבא לקמי מאריה, דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מעליה. ובהאי ודאי מסתלקין דינין מעליה אי הוא רגיל [סח ט“ב] בהאי לאדכרא ליה תרין זמנין ביומא בצפרא וברמשא, דכתיב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים [p. 438] בבקר בבקר, וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. ודא איהו קיומא דעלמא תדיר דכתי’ קטורת תמיד לפני יי’ לדורותיכם, ודא איהו קיומא דעלמא לתתא וקיומא דעלמא לעילא.

בההוא אתר דלא אידכר בכל יומא עובדא דקטורת, דינין דלעילא שריין עליה ומותנין סגיאין ביה ועמין אחרנין שלטין עליה. בגין דכתיב קטורת תמיד לפני יי’ לדורותיכם תדיר איהו קיימא לפני יי’ יתיר מכל פולחנין אחרנין.

 

משכני באתוון דשמא קדישא. כד מתחברן תרין שמהן כחדא, דאינון שמא שלים יהוה אלהים, שמא קדמאה משיך לגבי שמא אחרא.

ומה דאמר אחריך נרוצה ולא כתיב ארוצה, בגין דשמא דא דאיקרי אלהי“ם, כמה רתיכין וכמה בי דינין כולהו כלילן ומתחברן ביה. וע“ד כתיב אחריך נרוצה. סגיאין אינון דכלילן בהאי שמא ואיהו כולא שמא חדא. דכיון דשמא קדמאה משיך לשמא אחרא כדין כלא הוא חבורא חדא. ועילאין ותתאין כולהו דרגין מתקשרין דא בדא, למהוי כולהו קשורא חד וחיבורא חד וייחודא חד.

 

הביאני המלך חדריו, דא מלכא קדישא עילאה. חדריו, אלין חדרין עילאין ואידרין קדישין דרתיכין, דאינון חדרין קדמאין עילאין.

[p. 439] חדרא קדמאה, איהו נהירו דנהיר מסטרא דימינא, נהירו דנהיר מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, נהירו דכל נהורין כלילן ביה, נהירו דארבע גוונין גליפין בארבע סטרין דעלמא, ואיקרי אל גדול. נהירו דנטיל ברישא, אדרא וחדרא קדמאה, ודא איהו נהירו דאתאחדא ברישא ברזא דאיקרי יהוה.

חדרא תניינא נהירו דחשוכא דקא נפקא מסטרא דנהירו קדמאה. ודא איהו נהירו סומקא דחשיך, ודא איהו דאתקרי אלהים דבסטר שמאלא לאתקשרא בנהירו קדמאה.

תרין אדרין דמתקשרן ומתחברן דא בדא. דהא באלין נהירו דלתתא אתאחדא ואעיל לה מלכא עילאה לאלין אדרין קדישין. ואנא וכולהו בשעתא דאתקשרנא כחדא בקישורא חדא, נגילה ונשמחה בך. נגילה ונשמחה באינון כ“ב אתוון אלפא ביתא דאקרי ב“ך, כד“א אשר נשבעת להם בך, בך יברך ישראל.

[p. 440] אב גד הו זח טי כל מנ סע פצ קר שת. אלין אינון עשרין ותרין אתוון דאלפא ביתא ומתחלפי לעשרין ותרין אלפא ביתות ברזא דשמהן קדישין גליפין בשמהן דלהון ואינון איקרון ב“ך.

 

נגילה ונשמחה בך. בך ודאי דהא כל אתוון נטיל האי קיומא קדישא רזא בך. אב גד הו זח טי כל מנ סע פצ קר שת. אשב גתד הקו זרח טפי כצל מסן עזר. אכתריאל יה צבאות יושב על כסא רם ונשא וכל גדודי שרי צבאות מעלה, מימינו חיים משמאלו מות, והכסא עומד על ארבעה עמודים.

[p. 441] עמוד הימיני בד’ שלהובי מלהטן דאתוון, בשא דתג וקה חרז יפט לצכ נסמ עזר יהו. דא איהו רזא וסתרא דעמודא קדמאה מאינון ארבע עמודין דההוא כסא סמכא עלייהו ברזא דאתוון דאלפא ביתא. ואינון [סח ט“ג] תריסר בכל עמודא ועמודא לאתקיימא כל חד מנייהו על תריסר עמודין סמכין לאתקיימא כורסייא עלייהו.

עמוד השמאלי איהו ברזא אחרא, דא איהו רזא וסתרא דעמודא דשמאלא, תאש רבק צגפ עדס נהם לוך כזי טחי הוי.

וכורסייא מתתקנא עלייהו ברזא וסתרא דתריסר סמכין. והא תשעה הוו. אלא תלת אתוון [p. 442] מצטרפין גו צירופא חדא בהאי סטרא ובהאי סטרא לתלת תיבין. סלקין ונתחין, ואינון טמירין ברזא יה“ו, גליפו דשמא קדישא מחקקא.

יה“ו יו“ה הי“ו, אלין גניזין בעמודא קדמאה דאיהו עמודא דימינא.

יו“ה יה“ו הי“ו, אלין גניזין בעמודא דשמאלא למהוי כורסייא שלימא ברזא דעשרין ותרין אתוון דאלפא ביתא. דההוא קים כניש ונטיל לגביה ברזא בך. וע“ד נגילה ונשמחה בך.

 

נזכירה דודיך מיין, מיינה של תורה. דודיך, אלין ע’ ממנן דסחרין כורסייא קדישא. ואינון רברבין שלטין ונטלין דינא מההוא יין. ועל דא כתיב אשקך מיין הרקח. ואינון דודים שבעין.

[p. 443] ואלין אינון, מיכאל גבריאל רפאל נוריאל קדומיאל מלכיאל צדקיאל פדאל תומיאל חסדיאל צוריאל רמאל יופיאל סטוריה גזריאל להמיאל חזקיאל רהטיאל קדשיאל שבניאל גדהסיאל ומיאל קדמיאל חכמיאל רמאל קדשיאל עניאל עזריאל פוריאל חכמיאל מבניאל קניאל גדיאל צורטק עופפיאל רחמיאל סנסניה ודרגזריה ודרגויה רססיאל רומיאל סניה טהריאל עזריאל גדיה שמיאל עינאל תסוריה דנאל צוריה כסיסיה עיריאל סמכיאל מרוניה כמניה ירויאל טטרוסיה חוניאל זכריאל ועריאל דטיאל גדיאל בראל אהינאל.

אילין אנון דסחרין כורסייא קדישא דאקרון דודיך. ונהרין ונצצין מאינון דודיך עילאין דנהרין ונצצין בטמירו וגניזו עלאה. ועלייהו כתיב כי טובים דודיך מיין. דודך, כולהון בכלל’ חדא, תתאין מגו עילאין, וכולהו נהירין ונציצין מגו מההוא יין דמנטרא.

עילאין טמירין אינון איקרון חיות טמירין, דאינון רצוא ושוב ואינון נהרין מגו עלמא עילאה עלמא דאתי. ואלין תתאין נהרין ונציצין מגו ההוא נהירו טמיר וגניז, דאלין נציצין.

[p. 444] וכלהו מיין, מאינון שבעין שמהן דאינון נהירין טמירין. דהא [סח ט“ד] אינון שבעין דסחרין כורסיא קדישא לתתא מאינון שבעין פנימאין נהירין כלהו ונצצי. ודא הוא מיין, מאינון נהרין עילאין יינא דאורייתא ואינון בוצינין עילאין דנהרין אנפין ובוצינין.

 

ואינון שבעין שמהן דאתקרי בהו קב“ה, ברזא וסתרא דאלפא ביתא דאינון כ“ב אתוון. אית מנייהו עשר עילאין, א“ב ג“ד ה“ו ז“ח ט“י, ותריסר אחרנין דמתהפכין לכמה גוונין ומתגלגלין באתוון. ולעולם לא משניין דהא יינא דאוריי’ מהכא מתפרש.

לא דנפקא מאלין אתוון אלא מטמירו דלהון, בגין דאתוון כולהו נפקו מגו נקודא עילאה טמירא וסתימא, רזא וכללא דאורייתא. ולא הוו רשימין אתוון עד דעלו לגו היכלא טמירא, ונפקו אתוון ולחים הוו ואתקרישו.

 

וכדין אתגליף שמא קדישא ברזא דאתוון בגו אתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא, שמא גליפא עילאה ברזא דמ“ב אתוון. כיון דקיימו אתוון על תיקונייהו ואתקיים עלמא, כדין אתתקני אתוון בע“ב שמהן דאיקרון יין, שבעין שמהן דאתקרי קב“ה בהו, ואלין אינון יי“ן.

[p. 445] וה"ו יל"י סי“ט על“ם מה“ש לל“ה אכ“א כה“ת הז“י אל“ד לא“ו הה“ע יז“ל מב“ה הר“י הק“ם לא“ו כל“י לו“ו פה“ל נל“ך יי“י מל“ה חה“ו נת“ה הא“א יר“ת שא“ה רי“י או“ם לכ“ב וש“ר יח“ו לה“ח כו“ק מנ“ד אנ“י חע“ם רה“ע יי“ז הה“ה מי“ך וו“ל יל“ה סא“ל ער“י עש“ל מי“ה וה“ו דנ“י הח“ש עמ“ם ננ“א ני“ת מב“ה פו“י נמ“ם יי“ל הר“ח מצ“ר ומ“ב יה“ה ענ“ו מח“י דמ“ב מנ“ק אי“ע חב“ו רא“ה יב“ם הי“י מו“ם.

 

שחורה אני ונאוה. בוצינא דמערב כד שלטא וקיימא לגבי בוצינא דמזרח, דא אוכמא ודא חיוורא, כמה הוא יאה בההוא נהירו חוורא. נהירו דבוצינא, תרין נהורין מתחברן כחדא, תתאה אוכמא עילאה חיוורא. דא שלטא על דא [p. 446] נהורא חיוורא על אוכמא. ועם כל דא, כמה איהי יאה בתיקונא דתחותה.

כמה תיקונין קיימין תחותה, פתילה ושרגא ומשחא. ואיהי קיימא יאה ברבו עילאה בההוא נהורא חיוורא. כך בנות ירושלים, אלין תקונין דלתתא דקיימין תחותה, בנוי דילה. כאהלי קדר וגו’, דא אוכמא ודא חיוורא.

 

שחורה אני ונאוה. כתיב (משלי כב:6) חנוך לנער ע“פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. כד ברא קב“ה לאדם ברא ליה בדיוקנא עילאה, אברוי ושייפוי כלהו ברזא עילאה. [p. 447] נחית ליה לארעא גו גינתא דעדן דברא קב“ה בארעא, באתר טמיר וגניז, דאיהו בדיוקנא וציורא דלעילא. דכתיב ויקח יי’ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויניחהו בג“ע, סתם דכולא ברזא חדא.

ואי תימא בג“ע עילאה כמה תחומין וכמה שורין מתתחמן סחור סחור ליה מכמה משריין עילאין ורוחין קדישין, והכא בהאי גנתא דעדן דארעא לא מתתחמא הכי. דאי תימא הואיל ואיהו בדיוקנא עילאה אתקין ליה בכמה רוחין ונשמתין דצדיקייא, אי הכי עד לא הוו צדיקייא בעלמא לא הוה בדיוקנא עילאה האי גנתא דעדן דלתתא.

אלא ודאי בדוגמא ודיוקנא עילאה איהו מיומא דאתברי עלמא. ועד לא אתברי אדם הוו כמה [סט ט“א] שורין תחומין דמלאכין עילאין סחרין ליה, דלא הוה בלא נטירו. בגין דבכל אינון היכלין דתמן אית שולטנין נטרין ליה. [p. 448] עד דאינון רוחין אתכלילן למיתי בהאי עלמא, כל רוחין ונשמתין דהוו זמינין לאעלא בהאי עלמא, כלהו הוו תמן עד לא אתברי אדם. ועד יומא עד לא ייתון בהאי עלמא, אינון רוחין דזמינין לאתייהבא בהאי עלמא כלהו תמן.

ואלין רוחין ונשמתין סלקין ונחתין, נפקו מג“ע דלעילא ונחתי בג“ע דלתתא. ומתלבשן תמן בלבושין כגוונא דגופי דהאי עלמא. ואתעסקן באורייתא למנדע ולאסתכלא, בההוא לבושא, ביקרא דמאריהון. כל חד וחד כמה דאזדמן למהוי בהאי עלמא.

וההוא דתיקוניה שפיר ויאות בההוא לבושא, ואי אשתדלותיה כדקא יאות, סלקין ליה לעילא לקמי מלכא קדישא בההוא לבושא כגוונא דהאי עלמא. וקאים קמיה וחדי ביה קב“ה, הה“ד (מ“ב ה:16) חי יי’ אשר עמדתי לפניו. אשר עמדתי, עד לא נפקית לעלמא.

[p. 449] אית לבושין דמתלבשין בהון רוחין קדישין כגוונא דגופא דהאי עלמא, והאי גופא אזדמן למשבק רוח’ קדישא ולאסטאה בתר רוחא בישא. ההוא רוחא קדישא פרח מגו ההוא לבושא, וההוא לבושא אתמשך לבר מג“ע. בגין דבכל יומא תניינא ובכל יומא רביעאה רוחא בישא דאשת זנונים אזלא סחרניה דגנתא דעדן. ואית לבושין דאתמשכן אבתריה דההוא רוחא בישא ותיאובתיה דההוא רוחא בישא בהו. וכיון דרוחא קודשא נחית ואתלבשא בגויה, לא אתישבא בגויה ופרח מניה וסליק לעילא, וההוא לבושא אתמשך בתר ההוא רוחא בישא ומפקי ליה לבר. ולבתר אתדן בגהינם, ויתבא תמן עד דאתי ההוא בר נש ואתלבש ביה בגיהנם, ואתדן ביה בכל יומא.

[p. 450] וההוא רוחא קודשא דקא פרח מההוא לבושא סליק לעילא ואעל בחד אוצר, עד דנפיק מההוא חייבא ברא או זרעא דייחות ההוא רוחא קדישא ביה ואשתלים כדקא יאות. וההוא חייבא אית ליה נייחא לבתר, ומצפצפא וסליק ואתלבש בלבושא אחרא.

וקאי אפתחא דג“ע וחמי לההוא רוחא קדישא דאיהו שבק בכמה יקר ובכמה נהירו, ואכסיף ביה. וכן אשגח בההוא יקר דשאר צדיקי ובכי ואכסיף על עובדוי.

וכד ברא קב“ה לאדם הראשון, אעיל ליה בגנתא דעדן בחד לבוש, יקר דנהורא דג“ע. ואשתלים ביה ברוח ונשמה קדישא למהוי שלים בכולא. הוה הוא ואתתיה מטיילין בג“ע ומלאכי עילאי סחרנייהו, מענגי לון בכמה עדונין ועינוגין. פתח ליה חד אוצר ואחמי ליה כל אינון דרין בתראין עד כל דרא ודרא. והוה חמי דיוקנין עילאין ודיוקנין תתאין בנהירו דאספקלריא דנהרא עלייהו.

[p. 451] נחתא אשת זנונים וההוא דרכיב ושליט עלה, ההוא חסר לב, דאסטי כלא. וחמו ההוא יקר עילאה דהוה ביה אדם ואתתיה. אתתקפת אשת זנונים בחילא ותוקפא דההוא דשליט עלה. וקריבת אצל חוה ושריאת למפתי לה בכמה פתוים ובכמה מתיקו דלישנא, עד דאתפתיאת. כדין, ואתפתי לבתר אדם, ופרחו אינון לבושין מיניה. וסליק’ נשמתא זהרא דאספקלריא דלעילא מיניה, ואשתאר ערום מכלא הוא ואתתיה.

כיון דחשיב תשובה [סט ט“ב] לבתר דאתתרך מגן עדן וקיימא לבר, חס עליה קב“ה ועבד ליה לבושין אחרנין כגוונא דאצטריך לאשתמשא בהאי עלמא. ולבתר אשתמש לבר ואוליד בנין.

[p. 452] וההוא זהרא דנשמתא עילאה דפרחה מניה סליקא לעילא, והות גניזא בחד אוצר דאיהו גוף, עד דאוליד בנין ונפק חנוך לעלמא. כיון דאתא חנוך, ההוא זהרא עילאה, נשמתא קדישא, נחתת ביה, והוה חנוך בההוא רבו עילאה דשבק מניה אדם. הה“ד ויתהלך חנוך את האלהים וגו’.

לבתר אצטריך ליה קב“ה לנטלא ליה מהאי עלמא, ולאתכללא רוחא קדישא מתתא ומלעילא ואתכליל כולא בההוא רוחא. וההוא רוחא קדישא אתכליל מתתא ומלעילא לאתמשכא כל עלמא, זינא בתר זיניה.

כיון דאתכליל אתעביד ממנא בהאי עלמא ובעלמא דלעילא. בהאי עלמא מסטרא דההוא כלילו דאתכליל מהאי עלמא, ובעלמא דלעילא מסטר דההוא כלילו דאתכלל מלעילא.

[p. 453] ובכל זמנא וזמנא דצדיקי וחסידי אית בעלמא, אתחדש ההוא כלילו דאתכליל מתתא, מסטרא דחנוך. כדין איהו נער ברזא דחדתותא דסיהרא. ורזא דא חנו“ך לנע“ר על פי דרכו. מאי ע“פ דרכו, ע“פ דרכו דחנוך, למיזל בההוא דרך קשוט באורח שלים.

[p. 454] גם כי יזקין, ההוא דיוקנא דחנוך מההוא זמנא דאתכליל בההוא קודשא. לא תימא דהא סיב מכמה יומין ואתעדי מההוא אתר. לאו הכי. אלא בכל זמנא וזמנא דצדיקי וחסידי אית בעלמא, ההוא כלילו דההוא סטרא אתחדש, ואתחזי ההוא דיוקנא ממש נער. ולא אתעדי מתמן. ובגין ההוא כלילו ירתי תתאי מטלא דשקיו עילאה, ונחתא ירותא דרבו קדישא לעלמא.

וע“ד שחורה אני מסטרא דלתתא ונאוה אני מסטרא דכלילו דלעילא. שחורה אני, כד חזינא כמה חייבין מרגזין למארי כולא ואנא זן לון בסטרא דההוא כלילו דלתתא דבי. ונאוה מסטרא דלעילא.

[p. 455] בנות ירושלים, אע“ג דירושלם ובי מקדשא כולא חדא, בי מקדשא איהו יתיר בכמה קדושין בכמה עילויין. בי מקדשא חד וירושלים חד ובית קדש הקדשים לגו מינייהו, פנימאה מכולהו. והאי בשעתא דמטרוניתא אתקשטת ובעיא לאתקרבא בבעלה והיא אתקשט’, איהי אמרת לאוכלסיה, שחורה אני מסטרא דלתתא, ונאוה מסטרא דלתתא תליא. בגין דכתיב ואתם הדבקים ביי’ אלהיכם. ישראל דבקים ביי’, בההיא תיקונא יתיר מכולא.

שחורה אני ונאוה. אמר ליה אליהו, ר’ כל אלין מלין כלהו רשימין לעילא עד לא תיתי לעלמא מן שמך. והשתא בחדתותא קיימי כולהו כמלקדמין, ובחותמא דגושפנקא דמלכא כולהו חתימין.

 

פתח ואמר, ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים. האי קרא אתמר, וחבריא אתערו ביה והכי איהו. אלא אמאי כתיב דא ביומא רביעאה. דהא מיום שני אתחזי למהוי סיהרא חסרא, דביום שני אתברי ביה גיהנם והואיל ואתברי ביה, סיהרא חסרה איהי בגיניה. אמאי איהו כתיב ברביעי. [p. 456] תו אית לשאלא, [סט ט“ג] אי גרעונא דסיהרא איהו ברביעי, הא תנינן דנישואי בתולה לאו איהו אלא ברביעי. יומא דגרעונא דבתולת ישראל לא אתחזי למהוי בתולה אחרא בשלימו, דהא לית שלימו לאתתא אלא בבעלה.

אבל ביום שני דאתברי ביה גיהנם, עד לא קיימא בקיומא. דהא נפק מיום שני דהוא חשך, וכדין אתברי מניה, דכתיב (איוב כח:3) קץ שם לחשך וגו’. וארחיה דההוא קץ, לכל תכלית הוא חוקר. אימתי, לבתר דקיימא בקיומה. ולא קיימת בקיומה עד דאזעירת סיהרא ברביעי, דהא סיהרא רגלא רביעאה איהי דכורסייא עילאה. ובגין דאיהי יומא ד’ גבי ג’ קיימין אחרנין, אתמר ברביעאה עובדא דילה. דהא אזעירת גרמה ואחשיך נהוראה.

[p. 457] ועל דא בתולה אית לה קיימא ברביעאה, לאחזאה קיימא בסיהרא. וההוא יומא דבתולה נשאת, ברביעי, ואית לה קיומא לתתא. כרוזא קרי לעילא, אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי. כי אשב בחשך יי’ אור לי. וע“ד ביומא דנפילה קימה משמע, דכתיב כי נפלתי קמתי.

ויאמר אלהים יהי מארת, חסר בגין דאתיהיב דוכתא לסטרא אחרא לשלטאה. וחפיא נהורא דסיהרא כהאי אגוזא דקליפה חפיא על מוחא בכל סטרין, ואתתקפת קליפא לבר וכערלה על ברית. ובגין כך אתחשכת נהורא דלעילא.

 

בנות ירושלם, לגבי אינון אוכלוסין דלא הוו בקשוטהא כאינון פנימאי. לפנימאי דקשיטו לה, לא אמרת האי. אלא כד נפקת לבר לגבי שאר אוכלסין אמרת האי. לפנימאי דידעי קישוטהא וקשיטו לה בכמה קישוטין עילאין היא אמרת לון ישקני, כמה אנא מתתקנת יאות לקבל נשיקין ממלכא.

[p. 458] לאינון דלבר דלא ידעי בקישוטהא, אמרת דאיהי שחורה מסטרא דתתאי, מסטרא דכלילו דלתתא, בגין דלא ישגחון בעינא בישא לקטרגא לתתאי.

דהא לית לון קנאה אלא בתתאי, כד תתאי אינון בעילויא אינון מקנאן לון יתיר מכולא. וא“ת דלית בהו קנאה בינייהו, תנינן בינייהו לית קנאה אבל על אחרנין אית קנאה.

ובגין דאיהי כאימא על בנהא על ישראל, ההוא תיקונא שפירא ויאה מכולא, דאיהו מסטרא דההוא כלילו דלתתא דבגיניה סלקא לעילא, מבערא ליה לגבי אוכלוסהא דלבר בגין דלא יקנאון ולא יקטרגו עלייהו דישראל. ובגין כך, אל תראוני שאני שחרחורת, לא תסתכלון בהאי תיקונא בגין שאני שחרחורת.

[p. 459] ובכל תיקונין דילה לית תיקונא שפירא ויאה בעילוייא, לסלקא לקודשא, בר ההוא תקונא מסטרא דכלילו דלתתא. וכל דא לגביה אוכלוסהא קאמ’, ולא לגבי רחימה. ועל דא אמרת לון שחורה אני ונאוה.

 

תו, שחורה אני, מסטרא דלתתא, ונאוה, מסטרא דילכון אתון בנות ירושלים. הא תיקונא דילי בכון איהי, דאתון אוכלוסין קדישין. ובגין כך לא תסתכלון בי, בההוא תיקונא דסטר תתאי.

[p. 460] וכלא איהו כאמא על בנין. דכמה מקטרגין אינון דקיימי התם. ואי יסתכלו בההוא תיקונא דכלילו דלתתא, כמה איהו יאה וכמה איהי שפירא, לסלקא ביה לעילא, ייתון לקטרגא ולאדכרא חוביהון דישראל. ומעכבי לה לסלקא לעילא ולאתחברא בבעלה.

ועל דא כאהלי קדר, מסטרא דתתאי. כיריעות שלמה, מסטרא דילכון. ובגין כך אל תראוני, לא תסתכלון בי כלל, ובכל אינון תיקוני דילי דאינון בסטרא דתתאי. דהא [סט ט“ד] בגיניהון נזיף בי שמשא. ולאו איהו בלחודוי, אלא בני אמי נחרו בי, אבהן דעלמא, כד חמו קדרותא דילי מסטרא דתתאי.

וא“ת יאות הוא למימר הכי. אין, דהא מתרין סטרין יאות הוא. חד, בגין אורח שלים דלא יקטרגון על ישראל בנהא. וחד, דלא יעכבון עלה מלסלקא לאתחברא בבעלה ולמלקט נייחא. דהא כלא בסיהרא.

דבזמנא דאיהי חפיא נהורא דסיהרא, שמשא לא אתקרב בהדה, בר חוטא חדא דחסד עילאה דאתמשיך עלה. והאי כרי בההוא קליפה ותבר חילה ויהיב לה נוי ושפירו. ואיהו אמרת שחורה אני מסטרא דערלה ונאוה מסטרא דההוא חוטא דאתמשך עלי.

[p. 461] תו, שחורה, מסטרא דחשך עילאה כד אתתקף, כד“א (ישעי’ ס:2) כי הנה החשך יכסה ארץ. ונאוה, מסטרא דאור קדמאה. כד“א (מיכה ז:8) כי אשב בחשך, מסטרא דשמאלא, יי’ אור לי, מסטרא דימינא.

אל תראוני שאני שחרחורת, היא אמרת לאוכלוסהא כמה ערבוביא דא לכון. דאל תראוני בזמנא דחפיא עלי ההיא סטרא, ולא תיכלון לאתנהרא מני ולאסתכלא בנהורי כלל.

בני אמי נחרו בי, דהא אסתלקו לעילא שמשא אתכניש ובני אמי אסתלקו לעילא. ובג“כ שלטא ערלה. ואתון אל תראוני, לא תיכלון למחמי ולאסתכלא בנהורי כלל.

שמוני נוטרה את הכרמים, דהואיל וערלה לגבי, הא ינקא ממני למיהב לאוכלסין ולאינון משריין דשאר עמין. [p. 462] כרמי שלי לא נטרתי, אלין אוכלסין קדישין דילי, דלא יכילנא בההוא סטרא למיזן לון.

השתא אית לאסתכלא, מאן דאתעסק בשיר, איך אמר תרעומין וקנטורין בשירותא דתושבחתא. אלא ודאי טעמא קדמאה איהו רזא דתושבחתא, וכלא איהו בקרא.

 

על פומא דאליהו אתגזר, שחורה אני ונאוה וגו’. כתיב (תהלים מח:3) יפה נוף משוש כל הארץ וגו’. יפה נוף, שפירו דנופא דאילנא דחיי, ברזא דכלילו דכל אתיון. דכד אתוון מתחקקן ואתרשימו באילנא דחיי, סלקן אתוון כולהו ואתרשמו בחד את, ואתכלילו בההוא את. וכיון דאתכלילו ביה כולהו, אפיק לון לבתר.

וההוא את איהו שבחא דכולהו. האי את לא עביד רשימו אחרא לבר מינה בגין דאיהי אתכלילת בגוה, ולא עביד רשימו בר טמירו וגניזו. ומאן איהי, את י’ דאיהי נקודה חדא בלא רשימו אחרא. כל אתוון אית לון רשימו אחרא על גבי אתריה דכתיב תמן, וההוא רשימו אשתאר בחוורו דההוא את. בר י’ דאיהי נקודה חדא בלא חוורו דאתר אחרא.

[p. 463] והאי נקודה ירתא כלה דא בתיקונהא. ואיהי נקודה חדא גו חילהא ומשרייאה, ואתקרי י’ נקודה חדא. וכיון דסלקא בשמא דא ואתקרי י’, הא אתקשטת בתיקונא עילאה ואמרת, שחורה אני, לית לי אתרא לאתכללא אחרנין בגוואי בזמנא דא. דהא בשמא די’ אתקרינא לסלקא לעילא.

וע“ד שחורה אני ונאוה, כתיקונא דלעילא, ריש כל דרגין. בהאי אתכלילנא בגווי לסלקא לעילא. ולית לי השתא אתר פשיטו אחרא לאתגליא. הא אתכסינא בלא חיזו אחרא, ברזא דנקודה חדא, לסלקא נקודה לנקודה. ובגין דאנא שחורה בלא פשיטו דאתר אחרא, אל תראוני, לית לכו רשו למחזי בי כלל. לא תיכלון [ע ט“א] למחזי בי דהא אנא בטמירו וגניזו ברזא דחד נקודה, דלא אתידע בה סטר כלל.

כל אתוון אית לון דוכתא אחרא בחוורו, בר י’ דלית לה פשיטו לאתחזאה כלל. ועל דא, אל תראוני שאני שחרחורת. בכל סטרין לית בי אתר חוורו ודוכתא אחרא לאתכללא בי אחרנין.

כאהלי קדר, דטמירין גו טינרי ולא נפקי לבר. כך הוא יונתי תמתי בחגוי הסלע, נקודה גו אוכלוסהא.

כיריעות שלמה. יריעות שלמה אינון כלילן כחדא באת חד, ובההוא את לא אתחזין כלל. ואינון שית ואינון חמש. [p. 464] ורזא דא חמש היריעות תהיין חוברות, בלא פירודא כלל. וחד דכליל לון דאיהו טמיר וגניז. ואיהו את חד דלית ביה חיורו דאתר אחרא. ודא איהו ו’ דלית בה אתר לאתחזאה בה כללא אחרא, אלא כלא סתים בגויה. כך האי נקודה היא בלא חוורו דאתר אחרא, וכלא כליל בגויה. ומאן כליל בגויה, שית סטרין אחרנין.

כאהלי קדר, דא את אחרא דאית בה כל דרגין אחרנין, דלית לה חוורו דאתר אחרא וכולא כליל בגויה. ודא איהו את ז’. את דא איהי אהלי קדר, יריעות שלמה דא את ו’. ועל דאת ז’ איהו דבני קדר, כולהו מגיחי קרבא תדיר מכל שאר עמין. וזמינין לאגחא קרבא בסוף יומין בכל עמין דעלמא.

וע“ד שחורה אני. כד“א דלית ביה חוורא דאתר אחרא, וכולא כליל בגויה. כאהלי קדר, את ז’ דהכי איהו דלית ביה חוורא מאתר אחרא, וכולא כליל בגויה. כיריעות שלמה, את ו’ דלית ביה חוורו דאתר אחרא, וכולא כליל בגויה.

ועם כל דא אע“ג דתרין אלין, אהלי קדר ויריעות שלמה, אינון סתימין ולית בהו חוורו אחרא, לית סתים וגניז כאת י’. ובג“כ אל תראוני כד“א.

[p. 465] וא“ת את ן’. האי נפקא מאת ו’ דאתפשט בכלילו דכר ונוקבא. ובגין דנפקת מאת ו’ לאו איהו חושבנא בגרמה. וע“ד תרין אלין אינון שחורות בגרמייהו. וכללא דאינון פנימאין, קרבין דלהון, ולית בהו חוורו דאתר אחרא לאתחזאה, אהלי קדר ויריעות שלמה. ובכל אתוון לית בהו כמה דאת י’, דאיהי סתים מכל סטרוי.

 

יפה נוף, דא נופא דאילנא דחיי דנפיק מאת ו’, ולבתר אתכליל באת י’. כיון דאריק כל אינון ברכאן בחבורא חדא אתכליל באת י’, והוי כולא נקודה חדא. ודא איהו משוש כל הארץ. לבתר דאתכליל בההוא נקודה כלא איהו הר ציון, נקודה חדא איהי.

אע“ג דאיהי זעירא קרית מלך רב איהי. ולא אתחזיאת בה פשיטו אחרא וחוורו לאתכללא בה אחרנין, קרית מלך רב איהי. וההוא מלך רב, עילאה ושליטא. וכל אוכלסין דיליה כולהון עאלין גו האי נקודה דאיהי י’.

 

ודא איהי עיר קטנה ואנשים בה מעט, דלית בה חוורו דאתר לאתכללא ולאעלא אחרנין בגווה. [p. 466] ובא אליה מלך גדול, דא את ל’ דאיהי מגדלא דפרח באוירא דכיא דאתתפש. בגין דאית אוירא אחרא דלא אתתפש כלל ולא ידיע.

והאי אע“ג דאת דא מלך גדול על כל אתוון עייל בגווה, ואיהי את זעירא שחורה דלית בה חוורו דאתר. כניש ליה בגוה וכלל ליה. וסבב אותה באת חד דאיהי ט’, ל’ הות. ובההוא סיבובא דקא מסבב סחור אתעביד בעגולא ט.

ובנה עליה מצודים גדולים. עליה, לאתפשא [ע ט“ב] ולמלקט מאן דבעיא בתפיסו דילה כד“א אשר היא מצודים וחרמים. ובנה עליה. עליה, ודאי, בגינה. בגין יקרה למיהב לה שלטנו [p. 467] בני. כמה מיתות בית דין, כמה קנסין, כמה עונשין, מאן דיעול לגבי ההוא נקודה. קנסא יתירא קניס על נקודה דא.

בגין נקודה דא אפסיד שלמה מלכא מלכותיה ואתקרע ואתיהב לאחרנין, ואע“ג דאיהי זעירא מכל אתוון ואיהי נקודה חדא בלחודאה. דהא בההוא שעתא סליק י’ קמי מלכא קדישא אמרה קמיה, הא שלמה מלכא עבד לי פלסתר. מאן י’. י’ דלא י“רבה לו סוסים ולא י“רבה לו נשים וכסף וזהב לא י“רבה לו מאד. אמר לה קב“ה, שלמה יתאבד ואלף אחרנין, ואת לא תתעקר מגו אתרך.

בההיא שעתא נפקת קוף מקמי קב“ה, ותריך ליה ממלכותיה. ואזל הדיוטא בעלמא והוה אכריז ואמר באת ק’, אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים.

[p. 468] ועל דא ובנה עלי“ה מצודים גדולים, לאתפסא בגינ“ה בני עלמא בחוביהון. ואם לשלמה מלכא הוה הכי ואתפס באינון מצודין, כ“ש וכל שכן שאר בני נשא. ובגין כך איהי אמרת שחורה אני, כמה דאתמר. וע“ד אל תראוני, לא תיכלון לאסתכלא בי ולעאלא בגוואי, בגין שאני שחרחורת, כלא כד“א.

 

בני אמי נחרו בי, אעיקו לי בהאי נקודה דלא לאעלא אחרא בגוואי. אינון אתפשיטו ואתתקנו בתיקוניהון כדקא יאות. אתתקנו ואתפשטו באת ו’ דנפקא מגו נקודה עילאה, ואתתקנו בתקוניהון כדקא יאות. אתתקנו ואתפשטו ואתגליפו באת ש’ דנפקא מתמן. אתתקנו ואתגליפו ואתפשטו באת ן’. אתתקנו ואתגליפו ואתפשטו באת ץ. ואנא לית לי פשיטו לסטרא בעלמא, ולא שבקו לי אתר אחרא לאכללא לכו.

 

שמוני נוטרה את הכרמים, דאנא נקודה חד דנטיר לשאר אתוון דאתנקידו בי. ונטיר לון דהא אנא אזיל בכל אתוון ואתפשטו כולהו בי, מגואי אתפשטו.

[p. 469] כרמי שלי לא נטרתי דאנא לית לי פשיטו ולא ענפא לסטרא דא ולא לסטרא דא. דאלמלי פשיטנא ענפין, ואחידנא לכון בגואי. אבל לא נטרתי, לא אושיטנא ענפין לסטרא בעלמא. נטרתי, נטר ענפא.

את דא בית ישראל איהי, דירית לה מגו נקודה עילאה, דכתיב (ישעי’ ה:7) כי כרם יי’ צבאות בית ישראל. וע“ד כרמי שלי לא נטרתי דלא אושיטנא ענפין לסטרא בעלמא לאחדא לכו.

ואנא נוטרה את הכרמים, משלח ופשיט ענפין לכל אתוון, ומגוואי אתתקנו ואות. שלי לא אושיטנא ביה ענפין. ובגין כך אל תראוני, לא תוכלון לאסתכלא בי ולאעלא בגואי.

וכל דא בגין דאיהי ה“א, אתכלילא בייחודהא לסלקא לעילא. ולא אצטריכה לאכללא בגוה, בר איהי בייחודא דילה, נקודה פנימאה גו אוכלוסהא. וכל אוכלוסהא בתיאובתא לאתקרבא בגווה. וכיון דאמרת דא איהי סלקא ואתטמרא מנייהו לאשתעשעא לעילא. כיון דסלקא, ושבקו לה אוכלוסהא.

דהא דא קשיא בגין דלא שבקו לה אוכלוסהא, ואפי’ רגעא חדא. וכד איהי באת דא, אתכלילת בגוה בייחודהא, ואמרת דא. כדין [ע ט“ג] אוכלוסהא שבקין לה בעל כרחייהו. ואיהי אשתמיטת מנייהו וסלקא לעילא. כיון דסלקא לעילא, אמרת לגבי רחימה, הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרבץ בצהרים.

[p. 470] חדי ר’ שמעון, אמר, אי ניחא ליה למר מאן דשרי מלה ליסיים. דהואיל וחדוה במלין דמר במאי דשרי ליסיים.

א“ל, ר’ מליך דמתחקקין ומתגלפין לעילא, הוי אימא בקדמיתא. מילי דמתחקקין ומתגלפין לתתא, אימא לבתר. ואת פתח פומך וינהרון מילך.

 

פתח רבי שמעון ואמר, הגידה לי שאהבה נפשי וגו’. הא אתערנא, בכל אתר דכתיב הגד ויגד הגידו, כולהו מלי דאגדה אינון ואית לאסתכלא בהו. והכא כתיב הגידה לי, רזא דחכמתא איהו.

וא“ת הא סגיאין אינון באורייתא דלית בהו רזא דחכמתא. כגוונא דכתיב (ש“א י:16) הגד הגיד לנו כי נמצאו האתונות, ואת דבר המלוכה לא הגיד לו. אפי’ הני רזא דחכמתא הוו. דאלמלא ברזא דחכמתא, מנא ידע שמואל אי אשתכחן אי לא אשתכחן. דבר המלוכה חכמתא עילאה איהו לעילא ותתא, רזין דקב“ה.

הגידה לי שאהבה נפשי. כתיב ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים וכו’. כד סליק ברעותא דקב“ה למברא ארעא, נטיל מתלגא דתחות כורסי יקריה, וארמיה לגו מיא. ואתקפא תמן, והות ארעא גלידא גו מיא ואתטמרת תמן, והות גו חשוכא בקדרו.

[p. 471] בשעתא דאמר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, דהא אינון מקורין אושיטו ואנגידו מיין מעילא לאתר דיסודא דעלמא. כדין ארעא, דהוות טמירא גו תתא, אתקשטת ואתתקנת לאתחזאה. דאי לא אתתקן האי אתר, ארעא לא אתחזיאת, דהאי אתר לא אתתקן בנגידו דמיין עילאין בר למיתן לנוקבא.

וכד איהו אתתקן לגבה, כדין ותראה היבשה. ותראה, בקשוטהא. מכאן דלא תתחזי אתתא בקישוטהא ובתיקונהא בר כד איהי בבעלה, אזי תראה ותתתקן כדקא יאות.

כדין ויקרא אלהים ליבשה ארץ. יבשה הות בקדמיתא, דלית לה חיזו ודיוקנא למעבד פירין ואיבין. כיון דאתתקין בבעלה, מיד נקראת ארץ, אתר מתתקנא למעבד פירי ואיבין. בשעתא דאמר יקוו המים מתחת השמים, ודאי. [p. 472] כדין, כל חדוה וכל חידו וכל תיקונא אתתקן. כיון דתיקונא אתתקן, כדין סלקא לגבי דכורא, ואיהי אמרת, הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים.

איכה איכה, תרין זמנין, רמז על חרבן בית ראשון וחרבן בית שני. ובגין כך איכה תרעה, בחרבן קדמאה, איכה תרביץ בצהרים, בחרבן תניינא. דהא חדוה דילן טב ויאות, ובגו חדוה דא אית לי לבעיא על תרי מקדשי, חד מקדשא עלאה, וחד מקדשא תתאה.

שלמה אהיה כעוטיה, אי לאו הני תרי זמני דאנא זמינא למקרי איכה. שלמה אהיה, בשלם כעוטיה בלא גאותא כלל. בשלם על בני לתתא.

כעוטיה, כד“א (שמואל א’ כח:14) והוא עוטה מעיל. איהי מתעטפא בעיטופא קדישא עילאה, דאיהו שמא קדישא י“ה. שלמה אהיה, בשלם איהי בכל שלימו דלעילא. כעוטיה, כעוטה י“ה, למהוי בכל שלימו עילאה. על עדרי [p. 473] חבירך, אלין דרגין קדישין, דכולהו כגוונא דלעילא.

כדין [ע ט“ד] איהו אתיב לגבה ושרי ממלה דא, דאיהו בתראה מן האי שבחא. ואמר אם לא תדעי לך היפה בנשים. אם את לא ידעת תרין איכה איכה למאי נינהו, צאי לך, פוק וחמי על מה יהא חורבן בית ראשון ובית שני. תנדע על מה, על משכנות הרועים, זמינין לבטלא אורייתא בבית ראשון ובבית שני.

הגידה לי שאהבה נפשי. את רחימא דנפשאי, הגידה לי, ברזא דחכמתא, איכה תרעה. אי כדין תרעי אנת לקבלי, למהוי אנא גבך בחדוה, ולמהוי עמך. דהא בזמנא דאהא עמך, שלמה אהי’. בשלם אהא כמוחא דאגוזא, דאיהי מתעטפא על כל אינון היכלין דבגווה, דכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

זכאין כל אינון דמשתדלי באורייתא למנדע בחכמתא דמאריהון, ואינון ידעי ומסתכלין ברזין עילאין. בגין דכד ב“נ [p. 474] נפיק מהאי עלמא, בהא אסתלקו מניה כל דינין דעלמא. ולא עוד, אלא דמתפתחן ליה תליסר תרעי דרזי דאפרסמונא דכיא, דחכמתא עילאה תלייא בהו. ולא עוד, אלא דקב“ה חקיק ליה בההוא פורפירא דכל דיוקנין גליפין תמן, בהאי עלמא ובעלמא דאתי. וקב“ה אשתעשעא ביה בגן עדן ואחסין תרין עלמין, עלמא דא ועלמא דאתי.

חכמתא דאצטריך ליה לבר נש. חד למנדע לאסתכלא ברזא דמאריה. וחד למנדע ליה לגופיה, ולאשתמודע מאן איהו, ואיך אתברי. ומאן אתי, ולאן יהך. ותיקונא דגופא, היאך אתתקן. והיאך איהו זמין למיעל בדינא קמי מלכא דכולא.

[p. 475] וחד למנדע ולאסתכלא ברזין דנשמתיה. מאי היא האי נפש דביה. ומאן אתיא. ועל מה אתי’ להאי גופא, טפה סרוחה, דיומא כאן ולמחר בקבר. וחד לאסתכלא בהאי עלמא דאיהו ביה, ועל מה יתתקן. ולבתר, ברזין עילאין דעלמא דלעילא לאשתמודעא למאריה. וכל דא יסתכל בר נש מגו רזין דאורייתא.

ת“ח כל מאן דאזיל לההוא עלמא בלא ידיעה, אפי’ אית ביה עובדין טבין סגיאין, מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא.

פוק חמי מאי כתיב הכא, הגידה לי, אימא לי רזין דחכמתא. איך אנת רעי ואנהיגת בההוא עלמא. אוליף לי רזין דחכמתא, מההוא חכמתא עילאה, דלא ידענא ולא אסתכלנא עד הכא, בגין דלא אהוי בכיסופא בגו אינון דרגין עילאין דאנא עאל בינייהו. דהא עד הכא לא אסתכלנא בהו.

תא חזי מאי כתיב אם לא תדעי לך. אם אנת אתיא בלא ידיעה ולא אסתכלת בחכמתא עד דלא תיעול הכא, ולא ידעת ברזין דעלמא עילאה, צאי לך. לית אנת כדאי למיעל הכא בלא ידיעה. והוי ידעת גו אינון עקבי הצאן, אלין אינון דבני נשא דשין לון בעקב. וידעין רזין עילאין דמאריהון, ובהו תנדע לאסתכלא.

[p. 476] ורעי את גדיותיך, אלין אינון תינוקות, ינוקי דאינון בבי מדרשא, ואולפין אורייתא. על משכנות הרועים, על אינון בתי כנסיות ובתי מדרשות דתמן אולפין חכמתא עילאה. אע“ג דאינון לא ידעי, אנת תנדע מגו אלין דחכמתא דקאמרי.

 

כתיב ויברא אלהים את שני המאורות הגדולים וכו’. ויברא אלהים, בקדמיתא תרין נהורין הוו שקולין דא לקביל דא, כמא דאוקמוה חבריא. ואוקימנא דאינון תרין נהורין הוו ברזא חדא, דבוקים כחדא. והוו בשיקולא חדא, [עא ט“א] לאתקרי תרוייהו גדולים, כמה דאוקימנא.

לאו דהות סיהרא בקדמיתא רב ועילאה. אלא דבכל זימנא דסיהרא קיימת בשמשא ברזא חדא, בגיניה אתקריא איהי, בהדיה, גדולים. זנבא דאריה אריה איהו, ואריה אתקרי.

[p. 477] אמרה סיהרא קמי קב“ה, אפשר למלכא חד דלאשתמשא בתרין כתרין כחדא. אלא דא בלחודוהי ודא בלחודוהי.

אמר לה, חמינא בך דרעותך למהוי ראש לשועלים. זילי ואזעירי גרמיך. דהא אע“ג דתהא רישא להון, אזעירו אית לך מכמה דהוית.

ודא איהו דאמרת סיהרא, הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה. איכדין אפשר לך לאנהגא בתרין כתרין כחדא. איכה, איכדין תנהיג. בצהרים, דהא סיהרא לית היא כדאי לאנהרא, ואי אפשר לך לאנהגא בתרין כתרין כחדא, בשמשא ובסיהרא, דהא סיהרא, מה נהורא אית לה בצהרים. בג“כ, אי אפשר לך לאשתמשא בתרין כתרין כחדא.

שלמה אהיה כעוטיה, אכדין אהא אנא מתעטפא בצהרים כד נהירו ותוקפא דשמשא להוי אזיל ואתקיף. הא אנא מתעטפא בכיסופא קמיה. ולא איכול לשמשא קמך. ואנת, איך תיכול לאנהגא ולאשתמשא בתרין כחדא.

אמר לה קב“ה, הא ידענא ביך. זילי ואזעירי גרמיך. אם לא תדעי לך היפה בנשים, דאמרת דאיך אפשר לי לאנהגא בתרין כתרין כחדא. זילי ואזעירי גרמיך, ותהא רישא לשועלים.

[p. 478] צאי לך בעקבי הצאן, פיקי והוי רישא לכל אינון אוכלוסין וחיילין זעירין דלתתא. ורעי לון ואנהיגי לון, והוי מלכא דכולהו תתאי, ואנהיגי לכל חד וחד כדקא חזי ליה. והוי שלטא בליליא ודאי. פוקי ואזעירי גרמיך, והכי אתחזי לך.

אמר ליה אליהו, זכאה חולקך. דסתרין דמארך נהירין קמך כנהורא דשמשא. ובג“כ כל אינון מילין דפומך חקיקין לעילא, וחדינא דאנא שמענא לון מפומך. זכאה אנת בהאי עלמא וזכאה אנת בעלמא דאתי. מלה דא הוה תליא קמי מלכא קדישא דלא אתגלי לכל חיילין דלעילא. מאן איהו דגלי ליה בהאי קרא השתא. אנת הוא, דזכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא דאתי.

 

על פומא דאליהו אתגזר, הגידה לי שאהבה נפשי. כיון דאיהי סלקת לעילא, ואשתמיטת מגו חילהא וכל אינון אוכלוסהא ברזא דאת י, איהי אמרת הגידה לי, שאהבה נפשי, אנת דאיהו רחימא דנפשאי, איכה תרעה. הואיל ואנא נקודה חדא בלא פשיטו כלל, דהא אנא כלילא בגרמאי ולא יכילנא למלקט ולמיהב.

ודא איהי אמרה לגבי רחימה בגין דיתבא קמוטא בגרמה, בנקודה חדא. ואיהו בעי לאעלא בגוה, כד“א ובא אליה מלך גדול, אע“ג דאיהי את זעירא מכל אתוון.

וע“ד מיומא דאתחריב בי מקדשא, אומי קב“ה דלא ייעול לגבה עד דייעלון ישראל לתתא. דכתיב (הושע יא:9) בקרבך קדוש ולא אבא בעיר. כתיב הכא בעיר, וכתיב התם (קהלת ט:14) עיר קטנה. דהא איהי את י’ זעירא מכלהו.

[p. 479] שלמה אהיה כעוטיה, כלילא בגואי, דלית לי פשיטו מכל סטרין כלל. בגין דאיהי סתימא מכל סטרין, יתיר מכל שאר אתוון.

אם לא תדעי לך וגו’ צאי לך פשיטי גרמיך בכל סטרין, ולקיטי עדונין וכיסופין בההוא [עא ט“ב] פשיטו. ומאי איהו ההוא פשיטו, דאתעביד כחד סכה דעבדי אינון נטורי עדרי עאנא. ודא איהו את ה’.

ודא איהי צאי לך. צאי לא כתיב אלא צאי לך, כד“א (ישעי’ נד:2) הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשוכי. דהא בקדמיתא לא הוית אלא נקודה חדא שחורה דלית בה אתר אחרא, אלא איהי סתימא בגווה. השתא דסלקא וקא מתחברא בבעלה, איהו אמר לה צאי לך. הרחיבי מקום אהלך, פשיטי גרמיך. וכדין, ורעי את גדיותיך, תוכלי למלקט עדונין וכיסופין.

דהא בשעתא דאיהי נקודה חדא וסלקא לעילא, וההוא מלכא עילאה נחית לגבה למיעל בה, בטש בההוא נקודה ואתפשט בכל סטרין. ואתעביד ההוא נקודה את ה’, ואשתלימת מכל סטרין, ונקטא [p. 480] עדונין וכיסופין. כדין אמר לה ורעי את גדיותיך, זילי, והוי זן ומפרנס לכל אוכלוסיך, זעירין ורברבין.

היפה בנשים, נקודא חדא גו אתוון. לית שפירו לכל אתוון בר את י’. בנקודה דא מתתקנן כל אתוון, ואיהי שפירא דכלהו. ולית את דאזיל בלא נקודה דא. היא בכלהו וכלהו בה. והיא יפה ושפירו דכולא. דהא מאתר סתימא עילאה קא אחת ריש כל דרגין עילאין, ובה איהי ריש כל דרגין תתאין, דלתתא. בג“כ, היפה בנשים, שפירו דכלא.

ותו, היפה בנשים, כתיב בנשים, באינון אתוון דאינון נוקבי. ומאי איהו, את ה’. דהא כדין איהי פשיטו ושפירו דכולא, למרעי ולפלגא חולקין לכל אוכלוסין עילאין דילה. ועל דא, צאי לך, מהאי סתימו דאת כלילא וסתימא בגווך. לך, לגרמך ולתועלתך. וכולא ברזא דאתוון איהו.

כתיב (תהלים מח:4) אלהים בארמנותיה נודע למשגב, דהא בשעתא דההוא מלך גדול אתי לגבה ואמשיך לה לעילא למיעל בה ובטש בה בההוא נקודה. כיון דבטש בההוא נקודה, [p. 481] אתפשטת ואתפתחת לכל סטרין. ואתעבידת את ה’, פתחא דהכלין לכל סטר, למעל בה ההוא מלך גדול. וכדין אלהים בארמנותיה, באינון פתיחו דהיכלין באת ה’ אשתמודע.

ההוא אלהים חיים, נטלא ההוא שמא למיזן ולמפלגא חולקין לכולא. וכדין, נודע למשגב, למהוי משגב לתתאי, ולארקא ברכאן לכולא, כגוונא דלעילא.

בשעתא דבעא קב“ה למברי עלמא, סליקו כל מלין דעלמא, וכל דרגין עילאין ותתאין, כלהו במחשבה. אמאי אקרי מחשבה, אלא דא איהי נקודה חדא סתימא, דקיימא במחשבה. דהא נקודה חדא, לא אתידע לאן אתר אתפשטת, ומה יהוי מינה, ולאן אתר יסטי אורחא. ונקודה דא איהי רישא דכל רעותין וכל מחשבין דעלמא.

והוה כלא סתים בגווה, ולא אתידיע, עד דאתפשט האי מחשבה ואתעביד חד פשיטו לסטרא דא ולסטרא דא. כיון דהאי נקודה אתפשט בהאי פשיטו, אתגלי יתיר כל מה דהוה סתים.

[p. 482] לא דאתגלי בה למנדע, אלא אתגלי ההוא סתימו לאן אתר סטי אורחא ונפקא מרזא דמחשבה. דהא לא קיימא במחשבה ולא סלקא בשמא דא. אלא קיימא בשמא לאתגלייא, ואתעביד חד קול בלחש. ומאי איהו, דא את ה’, דא איהו זמינו לאפקא כל אינון מלין סתימין דהוו גו מחשבה.

הכא איהו בהיפוכא מגוונא דלתתא. לתתא, מאן דבטש בההיא נקודה דלתתא, כד איהי סתימא ואתי [עא ט“ג] לגבה, ההוא מלך גדול, דאיהו ברזא דאת ו’, דנפיק מההוא ה’ עילאה. ההוא ו’ דנפיק מגויה, בטש בהאי נקודה, ואפיק מגווה כל מה דנקיט מלעילא, ואתפשטת ואתפתחת לכל סטרין, ואתעביד את ה’.

לעילא, מאן דבטש באת ה’ עילאה, איהי נקודה חדא עילאה סתימא. כיון דבטש בה, אפיק לבר ואתגליין כל אינון מלין סתימין דהוו תמן, ונפקי לבר. הא אתיידע ההוא מחשבה דהוה סתים ולא ידיע.

כגוונא דא, כד בטש ו’ בנקודה דא לתתא, כדין אפיק מגווה כל אינון חיילין ומשריין ואוכלוסין ונהורין ונחלין עמיקין דלעילא.

וכדין אמרי לה, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. טול נהורין ומזונין, ופלגי לכל אינון חיילין, והבי לון. [p. 483] על משכנות הרועים, אינון רועים דקא מנהגי עלמא, למיהב לון שולטנו ותוקפא כל חד וחד כדקא חזי ליה. וכל דא באתפשטו דההיא נקודא, דהות סתימא מן קדמת דנא.

חדי רבי שמעון ואמר, בקדמיתא, עד לא אתאמר ולא אתגלי מלין אלין דשיר השירים, בכינא ועציבנא. והשתא דמלין אלין אתגליין, חדינא. ואמינא, דזכאה חולקי דהוינא בדא. ותו, דמלין עילאין דלעילא אתגליין הכא על ידא דמר.

 

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך, רעיתי.

רבי שמעון פתח ואמר, ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלשם על כלה. ת“ח חכמתא דמצרים, דכל מה דעבדו, לגבי רזא דחכמתא דלעילא עבדו. ופרעה חכים הוה יתיר, דהא לא מוקמי מלכא במצרים אי לא יהא חכים מכלהו.

ועל דא כתיב ויקח, איהו נטיל כולא בחכמה. נטיל עיטא דחכמתא לגביה. אמר עמא דא שש מאות אלף אינון. עאל לאידרוי והפך בכל זיני חרשין דיליה, ועבד פגימין פסיסין, וחרש חרשין, ונטיל שית מאה רכב ברירן. בחור, ברירן בחרשין, טעונין בכל זיני קסמין וחרשין כרזא דלעילא, דההוא ממנא דאתמנא עלייהו.

[p. 484] והוה נטיל, טעין בקסמין וחרשין, שש מאות רכב בחור דהוו ברירן לקבלייהו דישראל. וכל רכב מצרים, כל חד וחד טעין בחרשוי וקולפוי. לא הוו חכימין בכל מצרים דלא טעין טעונין דקסמין וחרשין.

ושלישים על כלה, מאי ושלישים. אלא זינין דחרשין ושמהן דמסאבו הוו באתוון דתלת תלת. כלהו גליפי בקסירין מזיינן כגוונא דלעילא, למהוי ליה זייונין קסירין לגבייהו דישראל.

על כלה כתיב דהא עיטא נטל על כלה, ובגין לשיצאה לון לישראל. וכלהו הוו זיני משריין על כלה, דהות נטלא קמייהו דישראל.

[p. 485] מיד, ויחזק יי’ את לב פרעה מלך מצרים, וירדוף אחרי בני ישראל, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. מאי יד רמה, אלא יד רמה ההוא דכתי’ וירא ישראל את היד הגדולה. ההיא יד הגדולה איהי יד רמה.

בההיא שעתא, חקיק קב“ה בהאי יד כל דיוקנין וכל חיילין ותוקפין דמצראי, כגוונא דאינון חרשין וקסמין דעבדו. בשעתא דהוו אתיין בחרשא דא, ההיא יד הוה חקיק ביה לקבליה דההוא חרשאי, ואתברת קמיה דההוא דיוקנא דהוה חקיק בההוא יד. הה“ד ימינך יי’ נאדרי בכח, ימינך יי’ תרעץ אויב. [עא ט“ד] ובגין האי, דמיתיך. דיוקנין וציורין חקיקנא ביך כגוונא דסוסוותא דפרעה.

עד הכא. אבל בקישורא דמלין לא אתקשרו. דאי הכי, מאי האי לגבי קרא דלעילא. וברזא דרחימו וחדוה דתשבחתא דא, מאי בעאן הכא רתיכין דפרעה. ומאי קא אתיב לגבה. אלא ודאי כולא בקישורא דרזא חדא איהו. לסוסתי ברכבי פרעה.

[p. 486] אהדרנא למלה קדמאה. דכד קב“ה מני לה על כל אינון אוכלסין ומשיריין דלתתא, למהוי רישא דלהון, מההוא זמנא איהי משבחת תדיר ולא שכיכת. וכל אוכלוסין דילה משבחן תדיר ולא שכיכו לעלמין.

ותושבחתא דרחימו דא הוי שירותא כד נפקת ממצרים, וכל אוכלוסין דלעילא ותתא הוו קמה. וכדין שריאת רחימו דתושבחן לגבי עילא. וסוסוון דפרעה ורתיכוי הוו נטלן אבתרייהו דישראל, איהי שריאת בתושבחתא דרחימו לגבי עילא.

וקב“ה לא בעי בתושבחתא בההוא זמנא, כמא דתנינן, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ואיהי אשתיקת מגו תושבחתא דרחימו דשריאת.

פוק חמי, כלה דקיימא ברחימו למחמי לבעלה, כיון דחמאת ליה אתערת רחימו לגביה, ושריאת לשבחא לגביה. ואי איהו לא בעי בתושבחתא, ושתקה בשתיקו מאתערותא דרחימו דשריאת. היך שכיך לבה ורעותה.

כיון דטבעי כל אינון סוסוון ורתיכין דפרעה בימא, וחמו ישראל כל אינון גבוראן וניסין דעבד לון קב“ה, שבחו ישראל בארעא תושבחתא בגינה. וקביל לון קב“ה, דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליי’. לבתר, כד אהדר בירא, שבחו ישראל תשבחתא בגינה, דכתיב אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אתא יהושע ושבח תושבחתא בגינה. אתו דבורה וברק ושבחו תושבחתא בגינה.

[p. 487] כיון דבנה שלמה בי מקדשא ועלמין הוו כלהו בשיקולא חדא, כדין איהי אתערת רחימו ותושבחתא עילאה, ואמרת מלין דתושבחן ורחימו לגביה.

כדין איהו, מגו רחימו ותיאובתא דכלה, בעא לאדכורי לה ההוא שתיקו דעבד לה למשתק, ולא בעא בתושבחתא. פתח ואמר, לסוסתי ברכבי פרעה. כד אינון סוסוון ורתיכין דפרעה הוו אתיין ורדפין אבתריהון דישראל, דמיתיך רעיתי, אשתיקית לך באשתוקא.

דמיתיך כד“א דומיה, וידום אהרן, דמו להרג.

ועם כל דא הכי אצטריך, דהא בההוא זמנא עד כען בנין ואוכלוסין דארעא וכל תיקונין דילך, לא הוו שלמין כדקא יאות. ואת לא הוית בהו מתעטרא כדקא יאות בתיקוניך.

אבל השתא, נאוו לחייך בתורים, כמא יאיין כל תיקונין דילך. וכמה שפירין אינון בתורים, [p. 488] דכבר קבילו אורייתא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואתעטרת בה, מה דלא הוית מקדמת דנא.

ובגין כך דמיתיך, ולא בעינא בתושבחתיך ואתערו דרחימו דילך, בגין דאת ערם ועריה, ולא הוית מתתקנא בתיקונין. והשתא, כמא יאיין תיקונין דילך, ורעינא בך ובמילי תושבחתיך.

צוארך, הא אית לך בי מקדשא בארעא בגוונא דכלהו ציורין עילאין, וכמה צדיקים וחסידים עאלין בגויה. והשת’ דאת מתעטר’ [עב ט“א] בתיקוניך ובשלימו דלהון, הא כל מקורין עילאין וכל דרגין ושייפין, הא אינון לגבך, לקבלא לך ולאתקנא לך בתיקונין עילאין.

[p. 489] ועל דא, תורי זהב נעשה לך. נעשה, ודאי. אעשה לא כתיב אלא נעשה, מרישא דנקודה עילאה עד יסודא תתאה נתקן לך ונקבל לך מסטרא דזהב, דתמן אתערו דרחימו. עם נקודות הכסף, מסטרא דימינא.

לאחזאה דהא אתערו דלעילא לא אתער ולא אתתקן לגבה אלא כד אתתקנן בקדמיתא בתיקוני דהאי עלמא. כיון דתיקונין דהאי עלמא אתתקנו בה כדקא יאות, כדין תיקוני דלעילא מתתקני בה, ויהבי לה תורי זהב עם נקודות הכסף. תורי, כמד“א, תור אסתר בת אביחיל.

וע“ד, כד סוסוון ברכבי פרעה, דמיתיך, דלא תשבח ולא תתער רחימו גבאי בלא תיקונין דילך לתתא. והשתא, יאות הוא, דהא נאוו לחייך בתורים וגו’. ודאי תורי זהב נעשה לך וגו’, נתקן לך כדקא יאות. כל חד וחד כפום אורחוי.

ומלין הכי מתקשרן.

[p. 490] סוסתי ברכבי פרעה וגו’. כתיב ויי’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו’. בשעתא דקב“ה אפיק לון לישראל ממצרים, לא הוו בעאן למיזל במדברא באורח נגיבו. דהוו רגילין במצרים דהויא כגנתא דעדן, כד“א כגן יי’ כארץ מצרים. והוו אזלין באתר נגיבו, בחורבא בלא יישובא.

מה עבד קב“ה, שדר קדמייהו שכינתא, דהות אזלא בכל גוונין דזהרא, בכל גוונין דתיאובתא. והוו רהטין אבתרה, למחמי בתיאובתא. ובג“כ הוו רהיטין ואזלי אבתרה, ואזלי ולא הוו מתעכבי. וקב“ה עביד לון הכי בגין דלא יתעכב קדושא דשמיה על ימא, דאיהו הוה בעי לאתיקרא בגו עמין דעלמא.

כגוונא דאלין אזלין בבהילו, אוף הכי עבד פרעה ברתיכוי וסוסוון דיליה, בגין למרדף בבהילו, ולא יתעכבון רתיכוי באורחא. מה עבד, נטל סוסוון נוקבי וסוסוון דכורי, ושוי נוקבי קמייהו ודכורי מאחורא. דכורי הוו רהטי בתר נוקבי ונוקבי הוו רהטי מקמי דכורי, ואלין ואלין רהטי בבהילו. ודא עבד פרעה בחכמתא, למרדף בבהילו אבתרייהו דישראל.

[p. 491] כיון דאדביק לון ובעא לאגחא בהון, נטל נוקבי וחגר לון לאחורא ודכורי לקמייהו, בגין ליאשא רתיכוי. כך בקדמיתא כתיב ויי’ הולך לפניהם יומם, ולבתר כתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, בגין דיתייאשון ישראל ויהון נטירין. וכל אינון גירין ובלסטראין ואבנין וקולפין דהוו שדאן לגבייהו דישראל לא מטו לון. ועל דא כתי’ התיצבו וראו את ישועת יי’. התייצבו ודאי. ובגין כך דמיתיך, בההוא גוונא ממש.

כיון דאינון אוכלוסין אתעברו, וחמו כל עלמא אינון נסין וגבורן דעבד קב“ה על ימא, כדין נאוו לחייך בתורים, אתתקנו ישראל ברזא דמהימנותא. דכתיב ויאמינו ביי’ ובמשה עבדו. וקבילו ישראל אורייתא על טורא דסיני, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכדין אתתקן כולא, עילא ותתא כדקא יאות.

נאוו לחייך בתורים. ת“ח כל גוונין דלגו וכל מחשבין וכל רעותין דעלמא דאינון גו לבא, כולהו אתחזון באנפין, ובאנפין אשתמודעא בר נש. מאן איהו עובדוי לטב. ומאן איהו עובדוי לביש. כד“א (ישעי’ ג:9) הכרת פניהם [עב ט“ב] ענתה בם. והשתא דתיקונין דכלא כלהו כדקא יאות, בתיקונין דכשראן, בתיקונין דעובדין טבין, מיד נאוו לחייך, בלא כיסופא כלל.

[p. 492] וכל דא הוי בזמנא דאתבני בי מקדשא ועלמין כולהו בחבורא חדא, עילא ותתא. וכדין אתתקנו אנפין כדקא חזי. אנפין באנפין כדקא חזי.

לחייך, ולא כתיב פניך, בגין דכולא חד. אבל לחיים, אינון מתקנן צפצופא ומילולא לאסתכלא בהו. ובגין כך שירתא דא, השתא אתתקנת יתיר משאר זמנין דעלמא.

 

[p. 493] כתיב והנה דבר יי’ אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. וכי אברהם, דהוה אזיל בשלימו לגבי מלכא קדישא, איך לא הימין בכמה זמנין דקב“ה אמ’ ליה דיהא בנין, דכתיב ויוצא אותו החוצה וגו’. וכתיב לזרעך אתן את הארץ הזאת. ולבתר איהו אמר והנה בן ביתי יורש אותי. שפיל לרישיה דקרא מה כתיב ואנכי הולך ערירי. וכתיב הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי.

אלא בקדמיתא אברהם דהוה מהימין בקב“ה, הוה מסתכל בכוכבייא ובקיני דמזליא והוה חמי דלא יהא ליה בר. בגין דעד כען לא הוה דביק בדביקו דמאריה.

כיון דכתיב ויוצא אותו החוצה, אפיק ליה מההוא אורח וקריב ליה לגביה לפולחניה, למנדע אורחין אחרנין דחכמתא. ואפיק ליה מההוא טיירו ואמר ליה, אברם אינו מוליד ודאי. לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך.

[p. 494] מאי טעמא, בגין דלית בכל אתוון את דמתתקנא לאולדא בר את ה’. האי את איהי מתתקנא למעבד פירין ואיבין יתיר מכל שאר אתוון, ובגין כך איהו פתיחא מכל סטרין.

וא“ת את דא לא אצטריך ליה לאברהם לאתוספא ליה, דהא לאו דיליה. ה’ איהי נוקבא בכל אתר. ותינח לשרה למהוי את דא רשימא בגווה.

אלא תרי ההין אינון, חד עילאה וחד תתאה, חד עלמא דדכורא וחד עלמא תתאה דאיהו עלמא דנוקבא. כיון דאתוסף ה’ באברהם, אור קדמאה, דהוה האי ה’ מתעטף ביה, נפיק ועבד איבין. ואתרשים אברהם בההוא דרגא עילאה דיליה בחילא דהאי ה’ עילאה, דהא לית חילא ותוקפא לההוא אור קדמאה בר ה’. ובגין כך נטיל ההוא אור קדמאה את ה’ עמיה ואתישב בדרגיה, דהא סליק למהוי עביד תולדין.

[p. 495] תרין אתוון רשימין הכא, דאינון סליקו דעלמא עילאה, ואינון ה“ם. את ם’ מעלמא עילאה איהו. מאי בינייהו בין את מם ובין את ה’, דהא תרוויהו מעלמא עילאה אינון.

אלא כד סתים כולא גו מחשבה עילאה, ואיהי נקודה אתפשטא ואסתים כל אינון שבילין עילאין, ואסתים כולא באת ם’. והוו כל אינון שבילין ואתוון עילאין סתימין כלילן באת דא. כיון דסלקי ברעו לאתגלאה ולאפקא תולדין, האי את ם’ אתפתח ואתעביד את ה’.

לא אשתנו דא מדא אלא דאתפתח לאפקא תולדין ולאתגלייא בלחישו, דהא את דא לא אתגלייא אלא בפום גלי ולא אדכר. ואע“ג דאיהי בלחישו, הוא בפום גלי.

[p. 496] ובגין כך בשעתא דאתגלי ואתפתח כדין זמין לאולדא. דהא בעוד דלא קיימא בפתיחו דה’, כולא סתים [עב ט“ג] בגויה באת ם’. לבתר דאתפתח עביד תולדין באות ה’.

ואינון תולדין לא נפקי לבר בר בחד אבר, שייפא קדישא, דאתתקן גביה ועאל באת ה’ בתרייתא. מאת ה’ נפיק ובאת ה’ עייל, בההוא אבר דאתתקן גבי ה’ תיתאה.

ובשעתא דאתוסף ואתפתח את דא, ה’ עילאה, כדין אתתקן בתיאובתא האי אבר, צדיקא דעלמא, אתתקן עליה. וע“ד כד אתתקן האי אבר בתיאובתא, אתוסף ביה ה’. וכד האי אבר לא הוה בתיאובתא והוה טמיר וגניז, גרע ה’ והוה ם’ בלחודוי, לאתחזאה דהא לא קיימא לאולדא.

ורזא דא אב“ר ם’, דא אינו מוליד דהא ם’ סתימא איהו ולא קיימא לאולדא. כד אתוסף ה’ הא ההוא ם’ אתפתח ואתוסף ה’, וקיימא בההוא אבר למעבד תולדין. ורזא דא אב“ר ה“ם, דא מוליד ועביד איבין. ובגין כך אברם אינו מוליד, אברהם מוליד, בגין דההוא אבר לא אתתקן עד דאתי ה’. ובכל אתר, ה“א קיימא לתולדין ואיבין. וע“ד שמא גרים.

[p. 497] ומנ“ל דההוא אבר לא אתתקן אלא בגין ה’. דהא בזמנא דהוה אברם, לא אתגזר ההוא אבר ולא אתתקן. בתר דאתא ה’, אתתקן ההוא אבר ואתגזר, למעבד איבין בההוא ה’ בתראה. ובעוד דאיהו עלמא עילאה סתום באת ם’, ההוא אבר לא אתתקן, וקיימא ערלה בלא גזירו.

ודרגא תתאה קיימא מגו ערלה, באת ד’ גו מסכנו. כד עלמא עילאה גו סתימו ברזא דאת ם’, עלמא תתאה במסכנו ברזא דאת ד’. כד אתפתח עלמא דאת ם’ ואתעביד ה’, כדין אתתקן ברית ואתעבר ערלה.

[p. 498] וכיון דאתתקן האי ברית, נפקין אלין תרין אתוון ועיילי אתוון אוחרנין. נפקין תרין אלין ד“ם. וכל גזירו דלא נפיק מיניה דם לאו איהו גזירו. דהא אלין מתעברן ועיילין תרין אחרנין. באתר דאת ם’ עייל ה’, באתר דאת ד’ עייל ה’. כדין כולא קיימא לאולדא.

ורזא דא (ישעי’ ט:6) לם“רבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה. לם רבה, רזא דא, כד לאת ם’ רבה המשרה, דאסגיאו רבו עילאה, דאתפתח ואתעביד ה’, כדין ולשלום אין קץ.

[p. 499] מאי ולשלום, אלא ולשלום, דא ההוא אבר יסודא דעלמא, דאתעבר מניה ערלה. ההוא דאקרי קץ כל בשר, ודאי. ולשלום אין קץ, דהא אתעבר. ולשמשא ההוא שלום, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה.

וכל דא כד אתעבר ם’ ואתפתח, כדין אתעבר ערלה ואתעבר ד’, כד“א. ורזא דא הנה דם הברית, דאצטריך לאפקא מיניה תרין אתוון אלין.

ועל רזא דא, אברהם אבר ה. דאתפתח את ם’ בגין לשמשא ההוא אבר בעלמא לתיתא.

[p. 500] ובגין האי יצחק לא נפיק עד דאתעבר ערלה מההוא אבר קדישא עילאה. ובג“כ קב“ה כל מה דעבד בארעא, כולא איהו ברזא דשימושא, כגוונא עילאה. לאחזאה דהא אפיק שמהן כולהו בחכמתא עילאה כגוונא דרזא דלעילא, כלא כדקא יאות.

והנה דבר יי’ אליו לאמר, לא יירשך זה. מאי טעמא, בגין דהוה [עב ט“ד] עבד משכיל. וכדין אמר הן לי לא נתת זרע. והנה בן ביתי כו’. בגין דהא איהו הוה מסתכל וחמי בטייר דלא יוליד.

ובשעתא דאתגזר, אברהם אשתלים בכולא, באת ה“א דאתפתח מאת ם’, ואת ד’ אוף הכי. כדין עאל אברהם באורח אחרא, ואתעבר מההוא אורחא קדמאה דכוכביא ומזלי.

ת“ח בשעתא דהוה ביה ערלה, דלא אתגזר, קב“ה לא אתגלי ליה אלא במחזה, בגין דעלמא עילאה הוה סתום באת ם’, ועלמא תתאה הוה במסכנו באת ד’. כיון דעלמא עילאה אתפתח באת ה’, ואברהם אעבר ההוא ערלה, ואתעבר עלמא תתאה מההוא ד’, כדין כתיב וירא אליו יי’. אתגלי כולא ואתפתח מאי דלא הוה מקדמת דנא כדין.

[p. 501] בהאי גוונא ממש, כל זמנא דצדיקי וחסידי אסגיאו בעלמא, כדין כולא אתגליא ואתפתח. בזמנא דשלמה מלכא בנה בי מקדשא והוו ישראל כולהו צדיקי וחסידי, שקטי כחמרא על דורדייה, כדין אתפתח כולא, ואתגלי שירתא דא עילא ותתא.

בההוא שעתא כתיב לסוסתי ברכבי פרעה. מה סוסוותא דרתיכין דפרעה הוו כולהו מזיינין בכל זייני קרבא, אוף הכי אנת הוית מתלבשא בכמה זיני קרבא לאגחא קרבין. אי מה סוסוון דפרעה הוו טעונין בכמה זיני קרבין, אבנין גירין בלסטראין קסורין, כולהו טעונין לאגחא קרבא, אוף הכי אנא בך טעין כל זייני קרבא, לאגחא קרבין, לאתקדשא בך לעיניהון דכולא, ולאגחא קרבא בהון.

[p. 502] והשתא חמינא לך בגוונא אחרא, בכמה תיקונין יאין, בכמה שפירין. נאוו לחייך בתרים, בתרי ההי“ן. דהא כולא אתפתח לגביך, ואתגלייא. ה’ עילאה חדי בך ויאי לקבלך, ואתפתח. ואת אתעברת מאת ד’ ועיילת באת ה’. ואלין תרין נאוו ואתתקנו לגביך. דאינון תרין ההי“ן אינון תרים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. צוארך בחרוזים, תיקונין עילאין, דכל מקורין דאתתקנו לגבך.

ודא איהו דאיהו דכר לגבה בחביבו ורחימו סגי, בגין דתיאובתיה לגבה, ולנחמה ולמללא על לבה, ולאחזאה לה רחימו סגי. ועל דא אמר לגבה תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. מכאן ואילך אית לאוספא לך שפירו על שפירו, תיקונין על תיקונין.

 

כתיב ויאמר יי’ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. האי קרא אוקמוה חברייא. [p. 503] אבל עלה אלי ההרה, זכאה חולקא דעבדא דמריה סליק ליה לגביה ברתיכיה. הה“ד עלה אלי ההרה, ההרה ודאי. דהא ההר מבעי ליה.

והי“ה שם, הכא אתמסר ליה למשה מה דלא אתמסר ליה מקדמת דנא, דהא ההוא שמא רתיכא קדישא אתמסר ליה בידיה.

וא“ת הא כתיב של נעליך. ודאי פקיד ליה לאתפרשא מאתתי’ מכל וכל, אבל זווגא אחרא לא אתמסר ליה עד השתא. בשעתא דאמר ליה והי“ה שם, כדין מסר ליה קב“ה שמיה גליפא, וחקיק ליה לגבי משה בארעא.

בקדמיתא כד הוה במצרים, חקק ביה שמא דאלקים, דכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה.

שמא דא [p. 504] ודאי אתחקק ביה בשירותא דנביאותיה. [עג ט“א] כיון דאסתלק בעילוייא אחרא, חקיק ביה קב“ה שמי’ ממש, בגין לאסתלקא על שמא דאלהים דהוה ביה בקדמיתא. והשתא חקיק ביה שמא קדישא דיליה בגין לאזדווגא בשמא קדמאה. ולמהוי בארעא שמא שלים כגוונא דלעילא, יהו“ה אלהי“ם, דהוא שמא שלים.

ושמא שלים הוה ביומי דמשה בארעא. אלקים ההוא זווגא דיליה. יהו“ה שמא קדישא ביה. ועד דאתגליף ביה במשה, שמא דא לא אזדווג ביה שמא דאלקים. כיון דכתיב עלה אלי ההרה, אתיהיב ליה רשו למיתב על [p. 505] כורסייא דמלכא. כדין כד מלכא יהיב ליה כורסייה, יהיב ליה שמיה ממש. דכתיב והי“ה שם. אנח ליה באתריה בכולא.

בתרין דרגין סליק משה בההוא זמנא, מה דלא אסתליק הכי בר נש בעלמא, אתיהיב ליה כורסייא דמלכא ומלכא מסר ליה שמיה. זכאה חולקיה דמשה.

ואתנה לך את לחת האבן. והא אוקמוה לחת האבן כמשמען, אלא כל מפתחן אתמסרו ליה למשה. משמע דכתיב ואתנה לך. ל“ך ודאי. דהא כד אסתלק בשמא דא, והי“ה שם, ואתמסר ליה כורסייא דמלכא. כדין אעטר ליה בכולא, למהוי תיקונא שלים, תיקונא עילאה.

והתורה והמצוה, אלין תרין דרועין, מסטרא דא ומסטרא דא. אשר כתבתי, אלין תרין ירכין. להורותם, דא איהו דרגא יסודא חדא דמיניה נפקין כל טעמין לאענאה לתתא. וכלא אתמסר ליה למשה, בגין לאעטרא ליה בגוונא דרזא עילאה, למהוי תרין שמהן גליפן דאינון שמא שלים בארעא.

[p. 506] ועל דא אמר דוד מלכא (תהלים מו:9) לכו חזו מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שמות אלא שמות. תרין שמהן דאינון שמהן גליפן וסלקן לשמא שלים, למהוי שמא שלים בארעא כגוונא דלעילא.

כיון דאתא שלמה ואתבני בי מקדשא, מה כתיב. וישב שלמה על כסא יהו“ה למלך. כדין האי כסא אתעטרא עילא ותתא, וסלקא בתושבחתא לגבי עילא.

כיון דסלקת בתושבחתא, אושיט לה מלכא ימינא לקבלא לה. וקביל לה בין דרועוי, ואמר לה מילי דרחימו, ופקיד למיהב לה מתנן ונבזבזן ויקר סגי. ואמר תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף.

תורי זהב, אינון פסוקי טעמי, בגין דאינון אולפין אורח לאענאה, אי לימינא ואי לשמאלא.

[p. 507] ועל מה אקרון תורי. בגין דכד מטא תור וזמנא דהאי דרגא למיהב לה על ידא דההוא יסודא, עביד בה רשימו לאענאה ולמהך בההוא אורח דבעי למהך. וכן כד דרגא אחרא מטא תור וזמנא למיהב בה, עביד בה רשימו בגוונא אחרא, לאענאה ולמהך בההוא אורח ממש. ועל רזא דא (הושע יד:10) ישרים דרכי יי’. אלין אינון תנועי דטעמי, כל חד וחד כדקא חזי ליה.

תורי זהב, בגין דטעמי הכי תליין על אתוון כמא דתליין נזורין דנזמין על גבי אודנין, כגון תלשא ושאר תנועי, דאינון נזמין ונזורי דתיקונין דאתוון.

תיבין בלא טעמי, ולא אית בהו תנועי, הכי אינון כאודנין דכלה בלא נזורין ועגולין ושלילא מתקוני. תיבין בלא נקודי הכי אינון כאתתא בלא לבושין, דלא יכלא למיהך לאתר דעלמא. בגין כך תיקוני דאתוון [p. 508] אינון טעמי ותנועי. אלין ואלין [עג ט“ב] תיקונין ומלבושין אינון דאתוון. וע“ד תורי זהב אלין תנועי דטעמי.

ומה דאמר זהב, בגין דאינון אתיין מרישא דמלכא למיהב דעתא וסכלתנו לאתוון כלהו. בגין כך כולהו ברזא חדא קיימין.

נקודי וטעמי, תרין דרגין אינון. כלהו, אלין ואלין אצטריכו לאתתקנא בהו אתוון. אתוון אינון רשימין ברזין עילאין, דהא כולהו נפקן מרזא דחכמתא עילאה, באינון תלתין ותרין שבילין דנפקא מחכמתא.

ואתוון כולהו חקיקין לתתא, וירתא לון תורה שבעל פה. וכד כולהו אתיין לאתקנא לה ברזא דאינון אתוון, עבדי בה נקודי וטעמי. כמה דאתמר ועל דא תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף.

והכא רזין עילאין לאינון דידעי מדין. אתוון כולהו רשימין ברזא עילאה ואקרון גוף תורה, דקיימן לאולפא ולמנדע ברזין עילאין.

[p. 509] נקודין אינון נפקין מרזא דמוחא לקיימא אתוון על תיקונייהו. ובנקודה חדא אשתני תיבה, ואעבר לההיא תיבה מקיומה בגוונא אחרא.

בוצינא דקרדינותא כד בטש ההוא אוירא דכיא במוחא, בטש ולא בטש. מטא לגביה דההוא מוחא ואסתליק, מטא ולא מטא. כדין ההוא בטישו נפיק לגבי אתוון מגו מוחא, ואתוון אתנקידו.

וא“ת נקודי תיקון סופרים הוא. ח“ו דאפי’ כל נביאי עלמא אי יהון כמשה דקביל אורייתא מטורא דסיני, לית לון רשו לחדתא אפילו חדא נקודא זעירא באת חד, אפילו את זעירא דאורייתא.

[p. 510] כיון דההוא בטישו אתיישב במוחא מגו אוירא דכיא דאתפס, בגין דאית אוירא דכיא דלא אתפס כלל. והאי דאתפס, כד אתיישב בהאי מוחא ההוא בטישו עילאה, כדין נפקי כל תנועי דטעמי.

ואינון טעמי כמתג לסוסיא למהך באורח מישר, לימינא ולשמאלא, לכל רעותא דטעמי. אזלי ופסקי יתבי ומרהטי אזלי בגאותא ובשפלי. ולית רשו לכל אתוון למהך לסטרא דא ולסטרא דא בר ברשו כמה דטעמי מדברי לון. ומלה בגינהון אשתמע בגין למהך באורח מישר.

וע“ד אתוון כלהו אתיין למיהך ברזא דהני תרין, בנקודי וטעמי כחדא. ורזא דא (משלי כה:11) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר [p. 511] דבור על אופניו. תפוחי זהב, אינון טעמי ותנועי. במשכיות כסף, אלין נקודי. דבר דבור על אופניו, דהא לית מלה כדקא יאות בר בתרין אלין. ובג“כ תורי זהב נעשה לך.

 

כתיב ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו וגו’. האי קרא אתערו ביה חברייא. ודאי קב“ה אמר דא גבי משריין עילאין ואתייעט בהו למברי אדם, כמלכא גו חילוי.

אבל אית לאסתכלא אי ברזא דלעילא הוה דהאי אלהים. אי איהו אלהים חיים רזא דעלמא עילאה, ואי איהו אלהים רזא דעלמא תתאה. אי אלהים רזא דעלמא עילאה, היך אתתקן נעשה להאי סטרא ולהאי סטרא.

אלא ודאי כולא איהו כגוונא חדא וברזא חדא. אדם כליל בכל סטרין, רזא דיליה איהו בכולא, ומרזא דאלהים אשתכח אדם, ולא אשתכח מרזא דשאר שמהן. הה“ד ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים.

[p. 512] בצלמו בצלם, תרין צלמין אמאי אינון. אלא חד לדכורא וחד לנוקבא. תרין אלהים הכא חד דכר וחד נוקבא. בצלמו דכר. בצלם נוקבא. ועל דא ויברא [עג ט“ג] אלהים את האדם בצלמו, דא עלמא עילאה. בצלם אלהים, דא עלמא תתאה. ורזא דא, נעשה, כללא חדא כדקא אמרן.

בשעתא דאתברי אדם, אתוון כלהו אתגלימו ואתציירו. בשעתא דאתנשיב ביה רוחא, נפקו נקודי ואתיישבו באתוון. בשעתא דאתתקן בסוכלתנו ובמדע, נפקו תנועי וטעמי ואתיישבו על נקודי ואתוון. וכל תיקונא דרזא דאדם הכי איהו, בכל סטרין דעלמין. ברזא דאדם אתיישב כולא כד“א. ולית אדם בר בכל הני תיקונין.

א“ל אליהו, ר’ אפתח פומך וינהרון מילך, דרשו דלעילא אתמסר בידך.

[p. 513] פתח ואמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. האי קרא אוקימנא ליה בכמה דוכתי. אבל ת“ח, על רזא דא בעקרא דא כדקא אמרן, דהא אי ייתון כל נביאי מהימני דעלמא ויסלקון בנבואתהון בסליקו דנבואה דמשה, לא יכלין לחדתא אפי’ חדא נקודה דאורייתא.

מאי טעמא, בגין דאתוון כולהו לא נפקו אלא מגו נקודה חד זעירא. ואתוון אינון כללא דאורייתא, והא לית לכל אתוון רשו לנטלא להאי סטרא ולהאי סטרא בר בנקודי. אתוון כולהו כגופא בלא נפשא. כד אתיין נקודי, הא גופא אתקיים בקיומיה. וכדין, ויהי האדם לנפש חיה כתיב. וכלהו מרזא דחד נקודה נפקי.

בשעתא דאתוון נפקו מגו עלמא דאתי, כולהו אגלימו ברזא דאדם, והוו גופא בלא נפשא. עד דאתער האי נקודה עילאה ועאל בטמירו גו עלמא דאתי, ונפקו נקודי כולהו מגו האי נקודה, לקיימא אתוון על קיומייהו.

[p. 514] ודא איהו בראשית ברא אלהים. בראשית, דא נקודא עילאה דבה ברא אלהים, ואתקין כל תיקוני דאתוון, דאינון רזא דשמים וארץ. ואי לא האי ראשית, רזא דנקודא עילאה, לא אתנקידו אתוון ולא הוה בהו קיומא.

ת“ח בראשית, בהאי ראשית רזא דנקודא עילאה ברא אלהים. בחילא דהאי נקודה נפקו אתוון ואתציירו בתיקונייהו, למהוי רזא דגופא בשייפין ידיען, בלא נפשא. ובג“כ כתיב ברא, בגין דלא נפק נפשא לגופא למיהוי בקיומיה.

[p. 515] כיון דאתער נקודה עילאה לאפקא נקודי נפשא גו עלמא דאתי, כדין כתיב ויאמר אלהים יהי אור, אתנהירו אתוון בנקודי נפשא.

אור, דא נקודה קדמאה דנהיר מגו ההיא נקודה עילאה סתימא, דסתים ולא ידיע. נקודה דא דנהיר מגו ההיא סתימא, דא נקודה דאיקרי חולם, דנהיר לעילא על כל אתוון, בגין יקרא דנקודה סתימא.

ובגין דאתוון כולהו אתכנשו בחמש מאה פרסי דעלמא דאתי, אנהיר נקודה דא חמש זמנין. ורזא דא ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור, וירא אלהים את האור כי טוב, ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, ויקרא אלהים לאור יום.

[p. 516] יהי אור, דא נקודה חלם. ויהי אור, דא נקודה אחרא דאקרי שרק. בגין דנקודה קדמאה דאיקרי חלם נהיר לעילא, ועד דלא אתמשך לאנהרא לתתא, הוה סתים. כיון דאתמשך, נהיר גו אמצעיתא, ברזא דשרק. וירא אלהים את האור כי טוב, דא חרק כד נהיר לתתא.

בזמנא דנפקו נקודין לאנהרא לגופא, אור קדמאה, דאיהו חלם, נהיר לעילא ואתיישב ברישא דגופא, ויהיב [עג ט“ד] נהירו לכל רישא, לאנפין, לעיינין, לנהירו דרישא, לכל תיקוני רישא.

ושרק שארי באמצעיתא ויהיב נהירו לגופא וקיומא, ממראה מתניו ולמעלה, בכל רזין דיליה.

חרק שארי לתתא, ויהיב נהירו וקיומא, ממראה מתניו ולמטה, בכל תיקונין ורזין דיליה. כדין וירא אלהים את האור כי טוב.

[p. 517] כד אתתקן גופא דאתוון באלין, ויבדל אלהים בין האור ובין החושך. לעולם הבדלה בדרועא דשמאלא, דאית ביה חשך. ואנהיר בנקודת סגול, לאנהרא מגו חשוכא ולואי.

ויקרא אלהים לאור יום, דא נקודת צרי, דאנהיר ואתישב בדרועא ימינא, ואתקין ליה בכל תיקונוי.

וכד נוקבא אתדבקת בימינא ושמאלא, ואתיהיבת בינייהו, אתדבקו בה תרין נקודין אלין צר“י וסגול. בקיומא והפוכא אחרא, דלא מתיישבן בה הכי, צרי אתהפך ואנהיר בה בדיוקנא אחרא, בלא יישובא בדכורא, ואיהו שבא. וסגול אתהפך ואנהיר בה בדיוקנא אחרא, ואיהו שרק דתלת נקודין. ולאחזאה חביבו דדכורא לגבי נוקבא, דאיהו כולא חד, לזמנין דאנהיר בהו דכורא. מהכא אתפשטו נקודי לכל שאר שייפין דאתוון בגופא.

[p. 518] ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים, דא נקוד’ פתח, פשיטו דנהירו דאנהיר בסטרא דדכורא, בסטרוי שמאלא, ואנהיר לההוא סטרא, והשתא אתחליפו ואתכללו ימינא בשמאלא, ושמאלא בימינא.

מים, איהו לימינא, ברזא דההיא נקודה דאנהיר בה צר“י. בסטרא דא דימינא, אתפליגו תרין מימין, והא אוקימנא. ובגין כך צרי תרין נקודין, מתיישבן לקביל תרין מימין, חד לעילא וחד לתתא, כמה דאתחזי בנקודת שב“א.

[p. 519] לבתר כיון דאתנהיר האי רקיע, דאיהו נקודה דאיקרי פתח, האי נקודה עאל בין נקודה לנקודה דצרי, בין מים למים. ואפריש בינייהו ונטיל לון לגביה. וכדין מים לסטר שמאלא, בנקודת פת“ח. ועל רזא דא, יפתח יי’ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר וכו’. דהא מים מסטרא דפתח אינון.

תו אתפשט רקיע מסטרא דימינא ועאל בסטר שמאלא, בין נקודת סגו“ל, ואתעביד קמץ. ועאל כדין שמאלא בימינא, ואתכליל דא בדא, ימינא בשמאלא, ושמאלא בימינא.

ויאמר אלהים יקוו המים. לעילא כתיב מים חמש זמנין, יהי רקיע בתוך המים, [p. 520] ויהי מבדיל בין מים למים, ויבדל בין המים כו’, ובין המים. הא חמש זמנין מים לקביל תרין נקודין, דאינון חמש צרי וסגול. צרי תרין, וסגול תלתא. הא חמש אלין מתיישבן בימינא ושמאלא.

נוקבא עאלת בין ימינא ושמאלא ומקבלא לאלין נקודין למיהב לה דעתא בשלימו. ולא מתיישבן בה הכי, ומתהפכן בה באורח קליל. צרי אתהפך בה לנקדת שבא, באורח קליל. סגול אתהפך בה לנקודה שורק, באורח קליל.

ולעולם אתתא דעתה קליל עלה, דהא לא יכילו לאתישבא בה למהוי בה דעתה שלים, כמה דאינון לעילא. אלא אהדרו בה באורח קליל, ואשתכח דעתה קלה עלה.

כמה דאינון תרין נקודי צרי סגול אינון חמש, אוף הכי בה שבא שרק אינון חמש, אבל בלא יישובא כלל.

יקוו המים, אינון כולהו חמש, לנקודא חדא, [עד ט“א] דאיהי נקודת חיריק דקיימא תחות רקיע קמץ. כל [p. 521] אינון מיין דהאי סטרא והאי סטרא, ואינון חמש נקודין מתיישבן בהאי נקודה. ודא אתיישבת ונהיר לברית קדישא דבדכורא. וכל נהירו דחמש נקודין כולהו ירית דא.

כיון דהאי ירית כולהו, כדין אתנהירת נוקבא למעבד פירין ואיבין, דכתיב תדשא הארץ דשא וגו’. בחילא דהאי נקודה דקיימא לתתא דעביד בה פירין ואיבין.

ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים, דא נקודת חטף קמץ, דנהיר נהירו כגוונא דההוא אור קדמאה, נקודת חלם. ועל דלא אנהיר בישובא כגוונא דיליה, איהו מארת חסר, דלא נהיר בישובא כגוונא דחלם, אע“ג דקיימא בגוונא דיליה.

ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא איהו ברזא דנקודת שב“א סגו“ל, דהא סגו“ל דאתכלילו מיין באשא. רחשין רחישו דההוא נפש חיה, ההוא דעתא דאתיהיב לה מתרין סטרין, ואיהי קלה עלה. ודא אקרי שרץ דנפש חיה, רחישו דרחיש ואזלא בכל נקודי.

[p. 522] ותא חזי, שב“א איקרי מהיר צדק, והכי הוא שמיה. ובג“כ איקרי נפש דההיא חיה.

שרק דתלת נקודין, בשעתא דאת ו’ אסתלק מינה, אפיקת דעתא, וההיא דנטלה מגו עילא, כד“א. ובאתריה דאת ו’ נפיק שרק, והכי איהו בכל אתר.

ועל דא נקודי כולהו קיימין לאנהרא לאתוון, כעובדא דשמיא וארעא, וכל עלמין כולהו. ולית קיומא ונהירו לכל אתוון בר בנהירו דנקודי, וכולא אתמסר ברזא דאורייתא בסיני. והכי איהו ברזא דלעילא, וכלא תיקונא דאדם כמה דאתמר.

 

[p. 523] ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. כתיב (תהלים לז:23) מיי’ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. ת“ח כד ברא קב“ה עלמא עילאה ועלמא תתאה, כולא בדיוקנא חדא הוה, למהוי דא כגוונא דדא. בשעתא דבעא למברי אדם לתתא, בעא למעבד ליה כגוונא דתרין עלמין.

וכל רזין דלעילא ותתא, כלא איהו באדם. גולגלתא דרישא דקיימא על גופא איהו ברזא דעלמא עילאה, באינון תיקונין דרישא. גופא איהו ברזא דגופא, דקיימין דרגין בשייפין ידיען תחות האי רישא. ירכין ורגלין כולא בדרגין דלתתא, כמה דאתחזי ליה, למהוי כגוונא דלעילא ולמהוי כגוונא דלתתא. כל דיוקנין עילאין ותתאין כולהו חקיק קב“ה באדם, למהוי איהו שלים בכולא.

תא חזי, מיי’ מצעדי גבר כוננו. כד קב“ה אתרעי ביה בבר נש, כל צעדוי וכל אורחוי כלהו מתתקנן קמיה, ואיהו מתקן לכלהו, כל חד וחד כדקא יאות. ודרכו יחפץ אפילו במילי דעלמא.

תו, מיי’ מצעדי גבר כוננו. אי בר נש ישוי דעתיה ורעותיה ולביה לגבי מלכא קדישא לבתר אורחיה דאיהו עביד, קב“ה אתרעי ביה כאילו הוא דיליה ממש.

[p. 524] בשעתא דנפקו אתוון מגו רזא עילאה, כד“א, ואתגלימו ואצטיירו בדיוקנא דאדם, לבתר נפקו נקודי ואנשיב בהו רוחא דחיי, ואתקיימו אתוון, כבר נש דקאים על רגלוי בקיומא דרוחא.

לבתר דנקודי אתקיימו על אתוון ויהבו בהו נפשא, אצטריך למהוי בדעתא וסוכלתנו, ולנטלא במטלנוי, ולמיהב מזונא לאחרא. ודא איהי [עד ט“ב] בצלמנו כדמותינו, כמא דאוקימנא. בצלמנו, דא רזא דעלמא עילאה. כדמותנו, דא רזא דעלמא תתאה.

דבר אחר. בצלמנו, אלין תנועי דטעמי דאינון תיקונא ושלימו בדעתא וסוכלתנו, למנדע ידיעה לאסתכלא לעילא, כמה דאיהו סתים ולא אתגלייא.

כמלכא דאיהו חכים בסוכלתנו בחכמתא ולא נטיל לסטרא דא או לסטרא דא בר בדעתא ובסוכלתנו ובמנדע. [p. 525] אוף הכי, כגוונא דא תנועי דטעמי כולהו מטלניהין בחכמתא ובסכלתנו ובמנדע, כמה דאתחזי. ודא איהו בצלמנו.

כדמותנו, אלין רזא דנקודי דאינון נפקו מגו דיוקנא חדא דנקודה עילאה, מההוא דיוקנא סתימא דלא אתחזי. ומגו דנפקי מגו נקודה חדא, אקרון נקודי. דמות, דיוקנא דנקודה עילאה.

דאי תימא אתוון, לאו הכי, דהא דיוקנא לאו איהו לעילא ולא תלייא תמן דיוקנא. דהא לבתר דנפקי מרזא דעלמא עילאה אגלימו ואצטיירו כולהו, מה דלא הות מקדמת דנא. דלאו אית דיוקנא וציורא לעילא כלל.

ועל דא, לא ידעי ולית מאן דידע ביה כלום. ראשיתא, סתימא דאתגלייא ולא ידיע. חד נקודה סתימא איהו. וההוא נקודה לא ידיע ולא אתגליא, ולית מאן דידע בה.

אבל אתוון לא אתציירן ולא תליין לעילא, דהא לית תמן דיוקנא כלל. ועל דא כדמותינו, אלין נקודי. בצלמינו, אלין תנועי דאיהו שלימו דכלא.

[p. 526] רזא הכא לידעי מדין. תנועי דאיהו שלימו דכלא, אן אינון בבר נש. אלא רזא דא בצלמנו, דא איהו צולמי דבר נש, מלגו ולבר. לגו, סוכלתנו ומדע וחכמה. לבר, ההוא צולמא דאזלא עליה ומדברא ליה לבר נש בנטירו, למהוי נטיר מכלא. בעוד דהני תנועי אינון בבר נש, ב“נ איהו שלים בכלא. כגוונא דא בכל אינון רזין עילאין דלעילא.

ורזא דא מיי’ מצעדי גבר כוננו, למיטל במטלנוי באינון תנועין דטעמי. ודרכו יחפץ, באינון נקודי. מיי’, מיניה אתנטיל רזא דא, למהוי לתתא כלא כגוונא חדא ורזא חדא.

[p. 527] מיי’ מצעדי גבר כוננו, כגון אזלא מקף שופר הולך, דאינון מצעדי גבר, דמתתקנן כל חד וחד כדקא חזי ליה, ודא איהו כוננו. ושאר תנועי אינון דכתיב ודרכו יחפץ, הן בזקיפו, הן למיזל, הן למיפסק, הן לנגנא בחדווא, הן למשתק, הן למיהב דינא, כלא איהו מנדע וסכלתנו למיטל במטלנוי, כדקא יאות.

זרקא, דא איהו ניגונא בחדוה, כד אתי בוצינא דקרדינותא בההוא בטישו דגו אוירא דכיא דלא אתפס, יהיב חדו וחדוה וזריק מרחוק, לנגנא בחדוה למאן דלא ידיע ולא אתפס כלל. וקאים בקיומיה ולא אתישב למנדע עד דקרי’ בסכלתנו יתיר. וכן תנועי כולהו, כל חד וחד כדקא יאות.

[p. 528] ועד לא מטו אלין תנועי, כל אינון שייפין דגופא לא יכלין לנטלא במטלנין. דהא כל שייפין דגופא אתפלגו באתוון, דאינון עשרין ותרין אתוון דאתגלמו בפרקין ושייפין. תריסר שייפין, אינון פרקין דנטלין. ואלין תריסר לא נטלין במטלנין כדקא יאות בר ברזא דתריסר תנועי, דכולהו עבדין להני פרקין לנטלא לון. ואית תנועי אחרנין למיהב סוכלתנו וחכמה ומדע לכל גופא, ולנטלא כל גופא, ולמיהב חדוה לעילא ותתא, [עד ט“ג] כולא כדקא חזי.

עשרין ותרין אתוון, אינון כללא דרזא דגופא, וכלהו אתפלגו בשייפין דגופא. ומרזא דאתוון גופא אשתלים. אשתארו אתוון אחרנין, דאינון עשר. תריסר אתוון אינון קדמאי, דאינון שייפין קיומא דכל גופא, למהוי כל שייפא ושייפא על תיקוניה.

[p. 529] ואע“ג דאית בהו באתוון אתוון דאתחזון בדכורא, ואתוון דאתחזון בנוקבא. כגון א’ דכורא, ב’ נוקבא, ג’ דכורא, ד’ נוקבא, ה’ נוקבא, ו’ דכורא, וכן אתוון כולהו אחרנין, מנהון כלילן בדכורא, ומנהון כלילן בנוקבא. ואי תימא, אי הכי איך אתבני אדם ברזא דעשרין ותרין אתוון. דהא כד אסתכלן ואתברירו אתוון דאצטריכו לדכורא ואתחזון ליה, בר תריסר, לקביל תריסר שייפין.

אלא ודאי אתוון כולהו כלילן ברזא דדכורא. ואינון עשרין ותרין אתוון, אתוון דכורי ואתוון נוקבי. בגין דשייפין כולהו, אית שייפא באינון פרקין דאינון כלילן דא בדא, ועייל דא בדא. מאן דעייל, איהו דכר ההוא דמקבל ליה בגויה, איהי נוקבא.

בכל שייפין אית דכר ונוקבא, ועייל דא בדא כדכורא בנוקבא. ובגין כך כלהו אתוון סלקין ברזא דדכורא ונוקבא. ואתוון כולהו אצטריכו אלין לאלין, ולאתחברא אלין באלין, אעיל דא בדא כדכורא בנוקבא.

כ“ב אתוון אחרנין כלילן בנוקבא לתתא, ואינון אתוון זעירין. דהא כד אתחבר דכר בנוקבא בתיאובתא דכל אתוון דשייפין כולהו לגבי נוקבא, אטיל בה רזא דאתוון באינון מיין דילה. ולבתר אקרישו שמים, דאגלימו אתוון ונפקי אתוון אחרנין כגוונא דאלין. ועל דא אית אלפא ביתא דאתוון עילאין, ואית אלפא ביתא דאתוון דקיקין.

[p. 530] א איהו חד ורזא דחד, נפיק ואגלים ברזא דתלתא שייפין עילאין דמתחברן בחד, ואינון חד. ועם כל דא לאו איהו אלא שייפא חד, בגין דכד נפקא א ואתיהיבת בראש, נפקא בההוא דיוקנא דאינון אחרנין דאצטריכו ליה לאתחברא בהדיה. וכד נפק א, אחזי לתרין דרגין אחרנין דאצטריכו למיהוי בהדיה, דאינון שמאלא ואמצעיתא. וכולהו אתאחדו כחדא ואתחזון בדיוקנא דיליה. כיון דאשתכחו ואתיישבו בדוכתייהו אינון תרין שייפין אחרנין, אתהדר א ואתיישב בדוכתיה, בראש בסטרא דימינא.

היך עבד קב“ה. כד אתוון נפקו, את קדמאה דנפיק, ריש לכל אתוון, איהי א. מה עבד קב“ה. אתעטף בההוא את וברא שמים. ואת דא ברא ביה קב“ה רזא דייחודא, דאינון תלת דרגין. ואינון שמים, רזא חד, כמא דאוקימנא והא אתמר.

[p. 531] כיון דאתברו שמים ברזא דא, עד לא הוו קרישו ולא גלידו שמים. דהא טמירין הוו גו מייא, רזא דאת א, דאיהו לימינא. לבתר דאקרישו, מגו מייא נפקת את ו’ מתציירא בציורא, דגלימו בדיוקנא דאדם. ועם כל דא לא חסר מההוא דיוקנא דאת א כלום, ואתהדר ואתיישב בדוכתיה.

שארי נהירו דהאי את לאנהרא מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. גניז ליה נהורי’ באת אחרא, ועביד להאי את בי“ת חד, לאגנזא נהוריא בגויה. ואתגניז ההוא אור בגויה.

ומההיא שעתא אתגניז ואיטמר ולא נפיק לעלמא בר בחד שביל דקיק, דאמשך חד חוטא מיניה. ומיניה אתזן עלמא וקאים בקיומיה. מהאי את אתבני כולא. מהאי את אתזן כולא.

[p. 532] באת דא [עד ט“ד] נטיר לון קב“ה לישראל ותבר שנאיהון קמייהו, הה“ד ימינך יי’ נאדרי בכח ימינך יי’ תרעץ אויב. בשעתא דגרמו חובין מה כתיב (איכה ב:3) השיב אחור ימינו. כדין בההוא זמנא אתגלון ישראל מארעא, ושלטו בהון שונאיהון.

א אתיישב בדרועא ברזא ותוקפא וחילא דאינון תרין סטרין אחרנין דאתתקפו ביה, ואיהו דרועא דימינא. ב אתכליל בגווה וכניש ליה לקבליה, כנוקבא דעייל בגוה לדכורא. בג“כ אתוון כולהו, חד דכר וחד נוקבא.

א אתפשט לאתוון אחרנין ואשתלים בשלימו, לנטלא תרין דרגין אחרנין, אלף, למהוי שלימו דיליה. ורזא דא והחונים עליו מטה פלוני. והחונים עליו תרי דרגין בחד.

[p. 533] עד דסלקין אתוון לשתין רבוא, כחושבן שבטיהון דישראל, דאינון תריסר, וסלקין לשתין רבוא. אוף הכי אתוון כד אתפליגו, סלקין לשתין, אלף בית גימל דלת הא וו זין חית טת יוד כף למד מם נון סמך עין פא צדי קוף ריש שין תו. אלין אינון סליקו דאתוון לשיתין רבוא, בגין למהוי שלימו ברזא דאתוון בשייפי כולהו.

תו אשתארו אתוון ואינון תריסר, מם סתימא, צדי אחרא אריכא, נון, פא, כף. ואינון אתוון אחרנין כפולי’ מנצפ“ך, ואינון סלקי לתריסר אתוון. וכד אתוון כולהו אשתלימו, סלקין לע“ב אתוון, רזא דשמא קדישא דקב“ה אתקרי בהו.

חושבן ישראל שבעים נפש ותרין אתוון, דאינון סהדי בגוייהו ואתכלילו בהו, ואינון י“ה, דכתיב (תהלים קכב:4) ששם עלו שבטים שבטי י“ה עדות לישראל. ורזא דא הראובני השמעוני, והא אוקמוה. וכולא סלקא לע“ב.

[p. 534] כגוונא דא אלפ“א בית“א, דסלקא אתוון כולהו לרזא דע“ב אתוון, למהוי כלא רזא דגופא שלים, רזא דאדם, רזא דרתיכא עילאה, רזא דשמא קדישא גליפא.

בג“כ אתוון כלהו סלקין בסליקו דרתיכא עילאה, בדיוקנייהו וגופייהו, למהוי כולא רזא חדא כדקא יאות. אתוון כולהו, כד מתחברן ואתגליפו בגלופייהו ברזא דע“ב אתוון גליפין, אתעבידו כולהו גופא חדא.