פרשת בשלח

[ל ט"א] [p. 573] מ"ט יהושע אגח קרבא, לא משה ולא שאר מן עמא. אלא בגין דעמלק אתא עליה על ההוא חובא דשבתא דלא נטרו ליה, כמה דאתערו חז"ל, אלמלא נטרו ישראל שבתא קמא לא שלטא בהו אומה ולשון. מה כתיב, ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, וכתיב ויבא עמלק.

ות"ח, רזא דמלה כד פקיד לון קב"ה לישראל במרה על שבתא בגין דאתיא מדת דינא לקטרגא על ההוא חובה דצדיק דזבינו ליה, דאיהו לקביל יומא דשבתא, ואינון אפיקו ליה לחול. אמר קב"ה הא אית לון רפואה לההוא חובה, אי אינון נטרין ליומא דשבתא, דאיהו לקביל צדיק חי העולמים. והיינו דכתיב ויורהו יי' עץ, עץ חיים, דינטרון יומא דשבתא, ואינון אחילו ליה. כדין ויבא עמלק.

[p. 574] בההיא שעתא א"ל משה ליהושע, פוק אגח קרבא בעמלק דהא לך חזיא בגין דאת בר בריה דההוא צדיק, ואיהו בההוא חובא אתי עלן. ואי לא אשתכח מקטרגא ליה לעמלק מחולקיה ומבנוי דההוא צדיק, לית מאן דיכיל ליה. כדין עבד יהושע כמא דאמר משה.

ות"ח, דבגין ההוא חובא אתא עלייהו. דדבר לון לאינון דהוו מבתר עננא ונסיב מינייהו ההוא ברית קדישא, וזריק ליה כלפי עילא. ואי לאו דאינון חאבו ביה לא הוה ליה רשו ולא הוה ליה סייעתא מלעילא למיעבד הכי. אלא בגין לאחזאה לון דישתמודעון חוביהון דחבו בההוא צדיק דנטר האי ברית. והשתא אחילו שבתא דאיהו לקבליה דאיהי קאי לאגנא עלייהו מקמי מדת דינא.

[p. 575] ת"ח כתיב ויסעו ממרה ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים וגו'. מהו אלימה, אלא דתבו לפולחנא דקב"ה ולקבלא מלוי בלבא שלים. בג"כ אל"ימ"ה. והא אוקמוה דההיא אתרא הוה משובח במיא מכל אתרין דעלמא, דהא אורייתא שבכתב תמן הוא, ותמן תרין עשר מבועין ושבעין דקלין, וכולא ברזא דמהימנותא. דהא כלהו ע' סנהדרין מההוא אתרא מתזנין ומתברכין מאינון מיין עילאין בסימאן.

זכאה מאן דזכי לההוא מייא לאתברכא מנייהו. וישראל קדישין שראן תמן ומחברין אינון מיין עילאין באינון תרין עשר מבועין תתאין.

[p. 576] ואי אינון קלקלו בקדמיתא וחבו לגבי ההוא צדיק, הא דביקו ליה באתריה ומתזן על ידיה עלמא. ואינון תרין עשר לקביל תרין עשר תמרים, מתזנין מההוא תמר, זאת קומתך דמתה לתמר. ואינון תרין עשר מבועין לקביל תרין עשר שבטין סחרין לההוא אתרא קדישא. והוו ישראל עסקין באולפן אורייתא דאוליפו ממרה. ואתחבר עמייהו ההוא, ואתפרש חויא עקימא מההוא באר מים דהוה ממרר לאינון מיין. ומאן הוה גרים, חובייהו עד השתא.

אבל השתא כיון דאהדרו בתיובתא למאריהון, וקב"ה אוליף לון אורחי דההוא אילנא דחיי, הה"ד ויורהו יי' עץ, דא תורה שבכתב. וישלך אל המים, דא תורה שבעל פה.

ומאי וישלך, אלא י"ש ל"ך. י"ש, דא עלמא דאתי, הה"ד (משלי ח:21) להנחיל אוהבי יש. ל"ך, דא אימא עילאה, חמשין תרעין דאתדבק ביה. כדין בסימו מיא ונחת טלא עילאה מעתיקא קדישא ואתמלי חקל תפוחין.

[p. 577] מאן גרם כל דא. אל"י מ"ה, תיובתא דישראל למאריהון. וכדין הוה להון רשו למשרי על הנהו מיא, [ל ט"ב] הה"ד ויחנו שם על המים. מאי ויחנו שם, אלא סמא דחיי שריא באינון מיין, בג"כ ש"ם על המים.

 

תניא א"ר יוסי גליף הוה חוטרא מתרין סטרין בשמא קדישא. חד סטרא דרחמי ודינא באתוון גליפין, וחד סטר דינא בדינא, נחש עלי צור.

[p. 578] ת"ח כתיב ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים. מאי ונטה, כלומר נטה בחד גיסא דגליפא ברחמי ודינא. וכתיב ויט משה את ידו, ולא כתיב וישלח את ידו, כלומר אסטי מחד גיסא.

ואי תימא דגליף הוה מקדמת דנא נחש עלי צור, אלא באסנא אתגליף, דכתיב וישלכהו ארצה ויהי לנחש, בההיא שעתא אתגליף נחש עלי צור.

[p. 579] ות"ח א"ר יהודה בעא קב"ה דשמוי דהוו גליפין בחוטרא יעביד אתאן. ותניא תרין אתין אתעבידו בימא. בההוא סטר דסטא משה ברחמי ודינא בזע ימא לישראל בי"ב שבילין, ואתיב בדינא על מצראי ואטבע לון בתהומא, הה"ד וישב יי' עליהם את מי הים.

מההוא שעתא בעי לאפקא מיא. א"ל קב"ה, אסטי חוטרא מגיסא אחרא, ותרין אתאן אתעבידו ביה כמא דאתעביד מסטרא אחרא, חד את הכא וחד את במריבה. אבל השתא והכית בצור. מאי צור, בהאי צור וסליק נחש דלזמנא אחרא.

א"ר אלעזר מאי דכתיב קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם. מהו ודברתם, אר"א מני ליה עלי נחש דהא אתעביד בצור. השתא בעי דיתעביד נחש לאשלמא שמוי דקב"ה באלין אתוון.

משמע דכתיב ודברתם. וכתיב וידבר העם באלהים ובמשה. מה כתיב בתריה, [p. 580] וישלח יי' בעם את הנחשים השרפים. מה נחש חיליה בפומיה אוף הכא בפומא. ומשה לא עביד הכי אלא הכה. מחא ולא אשלים שמא אלא חזר כקדמיתא בשמא דצור ושבק דנחש. הה"ד ויך, ולא כתיב וידבר כמה דאתפקד ודברתם.

דתנינן צור למעבד ונחש למללא. וכתיב ויך את הסלע במטהו פעמים, חד עבר וחד השתא.

תניא אר"א בה שעתא אשתאר שמא, כלומר דלא אשתלים בההוא אות. דשבק משה נחש ולא אשתלים כל שמא. דהא בחד גיסא אשתלים בימא. מגיסא אחרא שרי בצור ולא אשתלים בנחש. א"ל קב"ה עבדא דשרי שמי ולא אשתלים למעבד אתין, אוף את שרית ולא תשתלים, לכן לא תביאו. שרית לאפקא לון ולא תשלים לאעלאה לון לארעא, לכן לא תביאו.

אר"א ידע לבא דמשה בקדמיתא דדחיל כד חמא נחש, דכתיב וינס משה מפניו, לבא חמא ולא ידע.

[p. 581] א"ר אלעזר כתיב ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס. על נס לא כתיב אלא על הנס, בעא לאתקן ולהשלים מה דחסר. א"ל קב"ה כתיב להקדישני במים, במים ולא בדבר אחר. כשם שהתחלתי במים בעינא דישתלים בשמי הנס במים.

א"ר אלעזר אתרא דחסר לא שלים אבל את מגיד נסא דא.

[ל ט"ג] א"ר יהושע כתיב עשה לך שרף. עשה לך, לתועלתך. עשה לך, תקין מה דחסרת. עכ"ז לא תקן אלא ראיה, שהיו רואין בנחש וחיין, אבל לא נקדש שמא במים ואשתאר חסר מהשאר.

ותקנת בראיה, עלה אל הר העברים וגו' וראה. הנך רואה בעיניך ושמה לא תעבור [p. 582] וראית אותה ונאספת אל עמיך. ת"ח דעונשו הוה דאפילו ראיה. כיון דעבד ראיה בהאי אשלים ליה ראיה. אבל לא אשלים שמא במיא כמו שאר כל שמא.

א"ר יצחק בשעה שאמר קב"ה לכן לא תביאו, אמר משה האי חוויא לתקלא דעלמא הוה. א"ל קב"ה לאו הכי, דינא הוה לחייביא וחיין למארי קשוט. באותה שעה דכתיב וראה אותו וחי, ידע משה דרכיו והצדיק עליו את הדין. פתח ואמר הצור תמים פעלו, דא הוא צור דקאמרינן. אל אמונה ואין עול דכתיב וראה אותו וחי. וכתיב (תהלים יח:31) האל תמים דרכו.

א"ר חייא והא תנינן אל גזרת רחמי הוה כד"א אל מוציאם ממצרים, אל רחום וחנון.

א"ל לאו הכי, דתנינן דשליט רחמי על דינא. אל בלחודוי יכולת הוה ליה ורשותיה הוה דיליה. מאי יכולת, [p. 583] שולטנותא. דאל אתגבר גזרה דיליה כד"א יש לאל ידי. ורשותא דיליה, יכולת דעינא בישא. כד"א יש לאל ידי.

א"ל והא כתיב האל הגדול הגבור. אל גדול נצחא, אל בלחודוי נצחא. וכתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, הא צור. אל אמונה ואין עול, הא נחש עלי צור.

נהדר למילי קדמאי. וכתיב (איוב ח:3) האל יעות משפט משום דאורחיה דנחש לאסטאה אורחיה, לכך כתיב ואין עול. האל יעות משפט, ח"ו.

א"ר אלעזר היינו דכתיב (תהלים פה:9) אשמעה מה ידבר האל יי' וגו'.

 

וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו, כד"א מטה משפט, מטה כלפי חסד.

[p. 584] א"ר יוסי שני מטות היו, אחד של משה ואחד של הקב"ה. מאי משמע דכתיב ומטה האלהים. דתנינן בשעתא שהיה נוטל משה המטה היה ברשותו, כאלו שלו, הה"ד ויקח משה את מטה האלהים בידו. כיון דאמר ויקח משה איני יודע שלקחו בידו. אלא מהו בידו, ברשותו, ביכלתו.

וא"ר יוסי ברשותו של משה היה עד שהוקם המשכן. כיון שהוקם המשכן חזר המטה לפני העדות ומשם היה נוטלו לעשות בו נסים. הה"ד ויקח משה את המטה מלפני יי'. כיון שלקחו הרי הוא ברשותו וכשלו היה.

א"ר יהושע אותו המטה של סנפירנון היה, ומששת ימי בראשית נברא, כמה דתנינן והמכתב והמטה.

ר' יהודה אומר של עץ היה.

[p. 585] מאן דאמר של סנפירינון היה דכתיב (יחזקאל א:26) כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכתיב ומטה האלהים.

ומאן דאמר עץ היה דכתיב ויורהו יי' עץ וגו' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. אמר הקב"ה מכאן הרי חק ומשפט לעשות נסים. חק ומשפט, נחש עלי צור, דכתיב נחש עלי צור. ושם נסהו משום דכתיב וימתקו המים.

דבר אחר. אמר הקב"ה מכאן ולהלאה חק ומשפט שלא יהא נקדש אלא במים שנמתקו.

א"ר יהודה כתיב כי מרים הם. מכאן שנינו יש מים עכורים ויש מים צלולים, ויש מים מרים ויש מים מתוקים.

ויצעק אל יי'. למה צעק, מכאן שהיה בצער באותה שעה. א"ל, משה הנחש [ל ט"ד] שנהפך בסנה עכשיו אצטריך לחקקא ליה בצור. ותרוייהו עמדו על המים המרים. ובאותה שעה [p. 586] נתחקק צור בנחש שהיה בו קודם, הה"ד שם שם לו חק ומשפט.

כד אתא רבי אבא שאילו קמיה. אמר להו שפיר קאמר ר' יהודה והכי הוא, ואנא אצטריך לגלאה רזא דמלה, הא חזינא דרבי יהודה גלי לה.

אלא אמר הקב"ה למשה, משה, השתא במצרים היה המטה של אהרן לדחות הקש השולט על ישראל במצרים, אבל כשיצאו ממצרים כמה מקטרגים מזומנים על ישראל לדחותם בים. כמה מים מרים נזדמנו אצלם, כמה מים רעים יקטרגו בהם.

באו לים, בא רהב שרו של מצרים ושל ים. אמר הקב"ה, משה, הרם את מטך ונטה את ידך. כיון דאמר הרם את מטך, מהו ונטה את ידך. אלא הרם את מטך נגד שרו של ים.

[p. 587] באו למרה כמה מים מרים נזדמנו אצלם ונצטער משה וצעק, הה"ד ויצעק אל יי'. א"ל קב"ה, משה, הרי לך עצה בזה. השלך המטה אצלם ויתחקק נחש עלי צור, שניהם ביחד ויצולו. הה"ד ויורהו יי' עץ, כמד"א (קהלת יא:3) מקום שיפול העץ, שהוא עצה. וישלך אל המים. וכתיב שם שם לו חק ומשפט, נחש עלי צור.

ושם נסהו, עטרהו בנסים. אמר הקב"ה מכאן ולהלאה הרי לך שיעמוד אצל המים, הרי לך שיתקדש שמי במים.

[p. 588] כשבאו לאלים באו המים לקטרג עליהם. אמר קב"ה, משה, במקום הזה אין צריך מטה. הרי יעקב, שהוא האילן בשבעים נפש, והוא שבעים תמרים. ושתים עשרה עינות מים, שנים עשר שבטים.

כשבעים עמודים ושנים עשר שבטים זכותם יגן עליכם במקום הזה שנקרא אילן. והוא אלים, כד"א (ישעי' א:29) כי יבושו מאילים אשר חמדתם.

מיד, ויחנו שם על המים. משמע דכתיב על המים. ומשמע דכתיב שם שם לו, ולא במקום אחר. ושם שלטו בני ישראל על המים ולא הוצרך המטה. מכאן ולהלאה אצטריך המטה בנחש עלי צור אצל המים.

[p. 589] באו לחורב, באו המים לקטרג. אמר ליה הקב"ה, והכית בצור. המטה אצטריך הכא, והכית לאלו באותו צור, ולא בנחש.

אמר משה, יתיר אצטריך הכא, אנא חמי מים דבעו לשטפא. אמאי, הנני עומד לפניך שם על הצור והכית בצור.

א"ל קב"ה למשה, עדיין במריבה עתידים המים לקטרג יותר שהם מים עכורים רעים וזדונים, ויזדווגו בהם בישראל בגלוי לעיניהון. ובאותה שעה אצטריך המטה והתיר עליהם הנחש בגלוי לעיניהם, ויתקדש שמי, הה"ד להקדישני במים לעיניהם. מהו לעיניהם, בגלוי, דבר שנזדווגו בהם בגלוי.

ת"ח הכי חמא דוד דכתיב לולי יי' שהיה לנו בקום עלינו אדם, זה פרעה. אזי עבר על נפשנו, המים הזדונים, כדאמרינן. וכתיב (תהלים קכד:7) נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים וגו'.

[p. 590] א"ר אבא מה ראה משה באותה שעה שלא עשה בנחש. אלא ישראל היו דוחקין למשה, תנה לנו מים. נתיעץ משה ואמר, קב"ה אמר לי לעמוד בנחש ואנא חמי דאין גזירה לנחש במים אלא בעפר, דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך. משמע דעפרא ייכול כל יומוי אבל לא במיא. וישראל דחקין לי. ואע"ג דיתעביד ניסא לא יתעביד באתר דא אלא אתחקק בעפרא, ולא במיא, דכתיב וישליכהו ארצה ויהי לנחש. וצור בדא אתחקק במיא במרה, וכבר עבד ניסא בהאי דאתעביד זמנא אחרא, דכתיב ויך את הסלע [לא ט"א] במטהו פעמים.

א"ל קב"ה, משה יען לא האמנתם בי להקדישני דחשבתון דלא יכיל נחש במים, לכן לא תביאו.