פרשת יתרו

[לא ט"א] אנכי יי' אלהיך. בהאי פסוקא שאל רבי ייסא זעירא דמן חברייא מרשב"י, וא"ל אית למשאל שאילתא חדא מינך ומכשכשא לי בלבאי. ואנא דחיל מלמשאל מינך, ואמינא אי נשאל דחילנא דילמא איתענש, אי לא נשאל משבשא לי בלבאי.

[p. 601] א"ל ר' שמעון אימא.

א"ל האי דקב"ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. מאי רבותא אוליף הכא. תנאה שלים הוא הדא דאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. א"כ למה לאדכרא להון מילתא דא בכל אתר ואתר.

א"ל ת"ח ברי, קב"ה לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים ולא מתחות שעבודא דדחלא אחרא. דודאי ישראל כד הוו במצרים אסתאבו ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין. ועוד דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון מה דלא אתני עם אברהם אלא לאפקותהון ממצרים, והוא עביד טיבותיה וחסדיה עמהון.

[p. 602] ובג"כ תשכח באורייתא חמשין זמנין יציאת מצרים לאחזאה לכל בני עלמא חסדא דעבד קב"ה עם ישראל דאפיק יתהון מאינון חילין דמסאבו ואעיל לון לגו חילין דדכיו, דהיינו חמשין תרעין דסוכלתנו. ודא איהו דאנן מנן להו מיומא טבא דפסחא ואנן מנן יומי ושבועי. והא איתערו חברייא מצוה לממני יומי ומצוה למימני שבועי, כי בכל יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן בחילא דדכיו.

 

[מא ט"ב] וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. איהו בלחודוי בדיבורא חדא, והא אוקימנא אנכי ולא יהיה לך בדיבורא חדא אתאמרו. וכי הני ותו לא.

[p. 603] אלא הני כללא דכלא, הני כללא דכל אורייתא, והכי נמי זכור ושמור. ובגין דזכור ושמור אינון כללא דכלא נקט הני דאינון כללא. זכור ושמור, אנכי זכור, לא יהיה לך שמור. וכלא בדיבורא חדא.

מאי בדבורא חדא, הכי הוא ודאי בדיבורא חדא ולא בתרין, בגין דהאי דבור איהו אתכליל מכלהו קלי. ואיהו דהוה אמר בתוקפא וחילא דכלהו, דכל חד וחד הוא בטש ביה [p. 604] בלחישו ואיהו הוה אמר. ובגין דכלהו הוו בלחישו ולא אשתמעו כתיב וכל העם רואים, ולא כתיב וכל העם שומעים, בגין דלא אשתמעו כלל. אלא כלהו הוו אתיין וכל חד וחד נשיק להאי דבור בלחישו, כמאן דנשיק בחביבו דרחימותא. ולבתר האי דבור פריש, ואמר מלה ואכריז לה.

וע"ד כתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה דאינון כללא דזכור ושמור, אנכי ולא יהיה לך.

אנכי כללא דכל פיקודי אורייתא דאינון בכלל זכור, ואיקרון מצות עשה. אנכי כללא דדכר ונוקבא כחדא. ומאן דאמר דאיהו רזא דכורסיא, לאו איהו כורסיא בלחודוהי ולאו הכי, דהא רזא דזכור איהו ואיהו דכורא. אבל אע"ג דאיהו דכורא, כללא דדכר ונוקבא כחדא איהו.

ואע"ג דכלא שפיר, אבל אני דא רזא דברית קדישא, יסודא דעלמא. כ' אתכליל בגויה, דא איהו רזא דנוקבא. ובכל אתר כ' דא איהי נוקבא, דאקרי [p. 605] כתר. ובג"כ כלא איהו כחדא, רזא דדכר ונוקבא כחדא, וכלא אקרי זכור דהא דכר לאו איהו בלחודוי, ונוקבא אוף הכי לאו איהי בלחודהא, ולעלמין לא אתפרשן דא מן דא.

זכור אתיא בנוקביה, שמור אתיא אוף הכי ברזא דוא"ו דאיהו דכורא, בגין דלא מתפרשן דא מן דא. אנכי כללא דדכר ונוקבא כחדא, וכלא איקרי זכור. מ"ט, בגין דאיהו נטיל לנוקבא ואכליל לה בגוויה, וע"ד לא אידכר, אלא איהו בלחודוי. וכד איהי אמשיכת לבעלה בהדה ואתי איהו לגבה, כד"א (שיר ג:4) עד שהבאתיו אל בית אמי, כדין איהי נטלא שמא וכלא איקרי שמור. מ"ט, בגין דאיהי אמשיכת ליה לגבה ונטלת ליה. כדין כל ביתא קיימא ברשותהא, ולא אדכר אלא איהי בלחודהא, ולעלמין לא מתפרשין דא מן דא.

אנכי, רזא דרזין לידעי חכמתא. בההוא שעתא דאלין אתוון נפקו ברזא דכליל כחדא, נפקא בוציצא לגלפא משחתא. מדיד בסטרא דא עשר אמין ונפקו זיקין בזיקין שבעין ואחד. ואתלהטן שביבין נציצין, סלקין ונחתין. לבתר אשתככו וקאימו בסליקו לעילא לעילא. מדיד בסטרא אחרא עשר אמין ונפקו אוף הכי זיקין בזיקין, כההוא גוונא קדמאה, וכן לכל סטרין.

[p. 606] אתפשטת בוציצא וסחרא סחור סחור ואתלהיטו שביבין נציצין, וסליקו לעילא לעילא, ואתלהיטו שמיא. וכל חיילין עילאין כלהו אתלהיטו ואתנציצו כחדא. סחרא בוציצא לבתר מסטרא דדרום ומדיד, וסחרא מתמן למזרח, וממזרח לצפון עד [מא ט"ג] דאסחר ותב לסטרא דדרום כדבקדמיתא. לבתר מתגלגלא בוציצא לאסתלקא וזיקין ושביבין אשתככו.

וכדין נפקו אלין אתוון מחקקן מתלהטן נצצין כדהבא. כד אתלהיט בנציצו, כהאי אומנא כד מצרף כספא ודהבא, ואפיק לון מגו אשא מלהטא בריר וצריף כולא. הכי נמי נפקי אתוון צריפן ברירן מגו משחתא דבוציצא. וע"ד כתיב (תהלים יח:31) אמרת יי' צרופה, כמאן דמצרף כספא ודהבא.

כד נפקו אלין אתוון, נפקו כלהו צריפין מחקקן ברירן נציצין מלהטן. וישראל כלהו הוו חמאן לון דהוו פרחי באוירא, ואזלין לכל סטרין, ואתו ומתחקקן על לוחי אבנא.

תא חזי. כד הוו נפקי אלין אתוון ברזא דכללא דדכר ונוקבא ברירן מחקקן, חד את הוה סליק עלייהו דהוה רשים וגליף להני אתוון ומעטר לון. וההוא את אזיל בכולהו, [p. 607] מרזא דבוציצא אתגליף. וההוא את איהו אות ו' דהוא סליק על כל אתוון אחרנין וגליף לון על כלא.

ורזא דא וכל העם רואים א"ת ה"קולות וא"ת ה"לפידים ואת קול השופר. את הקולות, אלין אינון אתוון אחרנין דהוו נפקין מאינון קולות כדקאמרן, ואתחזון באוירא לעיניהון דכלא, דכתיב את הקולות. ולא כתיב וכל העם רואים קולות, אלא את הקולות, אלין אינון אתוון דהוו נפקי מנייהו.

ואת קול השופר, דא את ו' דהוה סליק על כל אתוון וגליף לון כמא דאיתמר, בגין דרזא דאת ו' איקרי קול השופר, ובג"כ כתיב רואים.

[p. 608] וכד שמעו, לא שמעו אלא קול מילולא חדא, דכתיב קול דברים אתם שומעים, ההוא קול דאיקרי דברים, דהוא הוה אמר מלה בלחודוי.

ואע"ג דכל ישראל חמו יקריה דקב"ה, כמאן דחמי מגו עששיתא. והוו מסתכלן למנדע חכמתא באינון אתוון דהוו נפקי. והוו חמאן נהירו דנהיר מגו נהירו אחרא. וע"ד כתיב כי לא ראיתם כל תמונה.

אנכי רזא דזכור, רזא דדכורא דבטש ואנהיר לדבור, ונפקי אלין אתוון לאתעטרא, ובאלין אתוון הוו חמאן והוו שמעין מלה דאקרי אנכי, דאיהו אסתכלותא הוו חמאן מנייהו. שמיעה דתיבותא דילהון הוו שמעין, דכתיב קול דברים אתם שומעים. ההוא שמיעה למעבד דברים מאינון אתוון דהוו חמאן. ואע"ג דקול דברים איהו, ואיהו הוה ממלל, ולא הוה ממלל אלא מלה דאינון אתוון כמא דאיתמר.

אנכי, הכא איהו רזא כלל. ופרט, יהוה אלהיך. יי', רזא דזכור. אלהיך, רזא דשמור. ועל דא הכא כלל ופרט, ואורייתא ברזא דא מתעטרא. אנכי, רזא דזכור בכלל ופרט, כללא דכל אורייתא וכל פקודי אורייתא, בגין דאיהו כללא דזכור ושמור כחדא, כמא דאוקימנא בספרא דשלמה בגילופא דעיטורא דאתוון.

[p. 609] אנכי, א"י דכר. נ"כ, נוקבא. ושפיר איהו, והכי קאמר, אני, דכר ונוקבא כחדא, דהא נו"ן כפופה איהו נוקבא בכל אתר. אוף הכא אנכי כלא כחדא.

אמאי נקט אנכי ולא אני. אלא נ"כ תרי נוקבי אינון, ותנינן כמה דשכינה לתתא אוף הכי שכינה לעילא, וכלא אשתכח במלת אנכי בחיבורא חדא.

[p. 610] אנכי כללא דזכור, רזא דכל מהימנותא, כללא דעילא ותתא. יו"ד, לעילא לעילא, ראשיתא דכל מהימנותא. נ"כ, תרין נוקבי, [מא ט"ד] עילאה ותתאה, תרין עלמין עילא ותתא. א, רזא דקו אמצעיתא דנטיל מכל סטרין, מעילא ומסטרוי. וע"ד הכא אשתכח כל רזא דמהימנותא. ובגין דהכא תליא כלא בחיבורא חדא בכללא חדא שארי בהאי מלה, לאעטרא רזא דאורייתא במלה דא.

אנכי, כללא דכלא. יי' אלהיך, פרטא דכלא, שמא שלים דאתגליף עלייהו דישראל תדיר. ת"ח יי' אלהים, שם מלא על עולם מלא. דקיימא איהו בלחודוי ואתעטיר בגויה בגין דלא אשתכח בההוא זימנא עמא ולישן על מה דאתעטר, ובג"כ הוה מתעטר בגויה ואקרי יי' אלהים. כיון דאתו ישראל וקיימו על טורא דסיני וקבילו אורייתא, כדין אתעטר שמא שלים עלייהו דישראל, ואיקרי אלהיך.

[p. 611] וכד משה אמר יי' אלהינו, בגין דאיהו שבחא דישראל ועמיה אהרן כהנא רבא ובנוי דמשה מסטרא אוחרא, ביה הוה מתעטר שמא שלים יתיר מישראל, וע"ד הוה אמר יי' אלהינו. ועכ"ד אכליל עמיה לכל ישראל דלא כתיב יי' אלהים, אלא יי' אלהינו, כלא כחדא לאתעטרא עלייהו. וע"ד אתעטרו ישראל על טורא דסיני למהוי שמא שלים מתעטרא עלייהו כחדא, דהא מקדמת דנא לא אקרי יי' אלהיך אלא יי' אלהים.

כיון דקבילו ישראל אורייתא, ם סתימא דהוה אסתים בגויה, בההיא שעתא אתפתח ואתמשך לאנהרא לתתא ולאתעטרא עלייהו דישראל. ומן אות ם' אתפתח ואתמשך לאנהרא לתתא ואתעביד ך'. ועל דא תנינן ברזא דאתוון שיעורא דאת ך' כשיעורא דסתימו דם'. סתימא ומשיכו דאת נו"ן לתתא כשיעורא דכפלתא דנו"ן כפופה, דהא כלא רזא חדא וכלא הוה נפיק מההוא קול דברים דקאמרן, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר.