פרשת כי תשא

[p. 57] וידבר יי' אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'. ת"ח הא אוקמוה לית ברכתא דלעילא שרייא על מלה דאתמני. ואי תימא ישראל היך אתמנון, אלא כופרא נטל מנייהו והא אוקמוה וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא, ובקדמיתא מברכין להו לישראל ולבתר מנין ההוא כופרא ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל. אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא ולא סליק בהון מותנא.

מותנא אמאי סליק במניינא, אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא. כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שריא עליה ויכיל לאנזקא, בגין כך נטלין כופרא ופדיונא לסלקא עליה מניינא והא אוקמוה ואתמר. [קפח ע"א]

 

[p. 58] רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא. עד דהוו אזלין רמש ליליא, יתבו. אדהוו יתבין נהר יממא. אמרו קום וניהך. קמו ואזלו. שריאת צפרא ונהרא.

א"ר חייא חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרן. השתא כל אינון בני מדינחא דטורי נהורא סגדין לגבי האי נהורא ופלחין ליה עד לא יפוק שמשא, דהא כיון דנפיק שמשא כמה אינון דפלחין לשמשא ואלין אינון דקא פלחין לנהורא דא קראן להאי נהורא דנהיר באתר דשמשא עד לא יפוק אלה דמרגלא דנהיר ואומאה דלהון באלה דמרגלא דנהיר.

ואי תימא דפולחנא דא למגנא הוה, מיומין עתיקין קדמאין חכמתא ידעו ביה. בזמנא דשמשא נהיר עד לא יפוק ההוא ממנא דפקידא על שמשא נפיק ואתון קדישין דשמא עלאה קדישא רשימן על רישיה דשמשא ובחילא דאינון אתוון פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו ועבר, וההוא ממנא עאל גו ההוא זהרא דנהיר סחרניה דשמשא ותמן שכיח עד דנפיק שמשא ואתפשט בעלמא. וההוא ממנא איהו פקידא על דהבא וכל מרגלן סומקן ואינון פלחין לההוא דיוקנא דתמן, ובניקדין וסימנין דירתו מן קדמאי מיומין עתיקין אזלי וידעי נקדין דשמשא למשכח אתרין דדהבא ומרגלן.

[p. 59] א"ר יוסי עד כמה יהון פלחנין סגיאין אלין בעלמא דהא שקרא לית ליה קיימין לקיימא.

פתח אידך ואמר (משלי יב:19) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. ת"ח אלו כל בני עלמא הוו פלחין לשקרא הוה הכי אבל נהורא וזהרא דנהיר ודאי קשוט איהו, ככבי רומא דרקיעא קשוט אינון. אי בטפשו וחסרונא דילהו אינון אמרי אלהא לא בעי קב"ה לשיצאה עובדוי מעלמא. אבל לזמנא דאתי לא ישתצון ככביא ונהורין דעלמא אבל מאן ישתצי, אינון דפלחי לון. וקרא דא הכי הוא, שפת אמת תכון לעד, אלין ישראל דאינון שפת אמת, (דברים ו:4) יי' אלהינו יי' אחד, [p. 60] וכלא איהו אמת ורזא דאמת ומסיימי יי' אלהיכם אמת, ודא איהו שפת אמת תכון לעד.

ועד ארגיעה, ועד רגע מבעי ליה, אלא עד כמה יהא קיומא דלהון בעלמא, עד זמנא דייתי ויהא לי נייחא מפולחנא קשיא דעלי. ובזמנא דארגיעה ישתצי לשון שקר, לשון ישתצי דקראן אלה למאן דלא הוא אלה. אבל ישראל דאינון שפת אמת כתיב בהו (ישעיה מג:21) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.

אדכרנא זמנא חדא דהוינא אזיל בהדיה דר' אלעזר, פגע בהגמונא חדא, א"ל לר' אלעזר את ידעת מדאורייתא דיהודאי.

אמר ידענא.

א"ל לית אתון אמרין דמהימנותא דלכון קשוט ואורייתכון קשוט ואנן דמהימנותא שקר ואורייתא דילן שקר, והא כתיב שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, אנן מיומין דעלמא קיימין במלכותא ולא אעדי מינן לעלמין דרא בתר דרא, תכון לעד ודאי, ואתון זעיר הוה לכון מלכותא ומיד אעדי מנכון וקרא אתקיים בכו דכתיב ועד ארגיעה לשון שקר.

א"ל חמינא בך דאנת חכים באורייתא, תפח רוחיה [קפח ע"ב] דההוא גברא. אלו אמר קרא שפת אמת כוננת לעד [p. 61] כדקאמרת אבל לא כתיב אלא תכון, זמינא שפת אמת דתכון מה דלאו הכי השתא דהשתא שפת שקר קיימא ושפת אמת שכיב לעפרא, ובההוא זמנא דאמת יקום על קיומיה ומגו ארץ תצמח כדין שפת אמת תכון לעד.

א"ל ההוא הגמון זכאה אנת וזכאה עמא דאורייתא דקשוט ירתין. בתר יומין שמענא דאיגייר.

אזלו, מטו חד בי חקל וצלו צלותהון. כיון דצלו צלותא אמרו מכאן ולהלאה נתחבר בהדי שכינתא ונזיל ונתעסק באורייתא.

פתח ר' יוסי ואמר (ישעיה מא:11) הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו'. זמין קב"ה למעבד לישראל כל אינון טבוון דקאמר על ידי דנביאי קשוט וישראל סבלו עליהון כמה בישין בגלותהון, ואלמלא כל אינון טבוון דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא לא הוו יכלין למיקם למסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבוון דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קב"ה עלייהו ומתנחמין בגלותהון.

ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון ואמרין אן הוא אלהכון, אן אינון טבוון דאתון אמרין דזמינין לכו, וכי כל עמין דעלמא יכספון מנייכו. הדא הוא דכתיב (שם סו:5) שמעו דבר יי' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שונאיכם וגו'. מאי החרדים אל דברו, אינון דסבלו כמה בישין כמה שמועות שמעי אלין בתר אלין [p. 62] וחרידו עליהון כד"א (ירמיה ל:5) כי קול חרדה שמענו פחד אין שלום וגו'. אינון חרדים תדיר אל דברו כד אתעביד דינא.

אמרו אחיכם שונאיכם, אלין אחוכון בני עשו.

מנדיכם, כד"א (איכה ד:15) סורו טמא קראו למו, דלית עמא דקא מבזין לון לישראל ומרקקי באנפייהו כבני אדום ואמרי כלהו מסאבין כנדה ודא איהו מנדיכם.

למען שמי יכבד יי', אנן בנוי דאל חי די בן אתייקר שמיה, אנן שלטנין על עלמא בגין דההוא דאקרי גדול, (בראשית כז:1) עשו בנו הגדול, ובשמא דא אקרי קב"ה גדול (תהלים קמה:3) גדול יי' ומהולל מאד. אנן בני גדול ואיהו גדול, ודאי למען שמי יכבד יי'. אבל אתון זעירין מכלא (בראשית כז:15) יעקב בנה הקטן כתיב, אן הוא אלהכון, אן הוא טבוון דיכספון כל עממיא מחדוא דלכון. מאן יתן ונראה בשמחתכם כמא דאתון אמרין.

[p. 63] והם יבושו, רוח הקדש אמר והם יבושו כמאן דתלי קללה באחרא בגין דאתון אמרין דכדין יבושו ויכלמו ובג"ד רוח קודשא הוה אמר מלה הכי. ועל דא הם יבושו ויכלמו כל הנחרים בך. מאי הנחרים בך, דאתתקפו נחיריהון ברוגזא עלך בגלותא דא. בההוא זמנא יבושו ויכלמו מכל טבין דיחמו להו לישראל.

א"ר חייא ודאי הכי הוא אבל חמינן והכי חמו תקיפי עלמא דהא גלותא אתמשך ועדיין בריה דדוד לא אתי.

א"ר יוסי וכל דא הכי הוא אבל מאן עביד דיסבלון ישראל גלותא דא, כל אינון הבטחות דאבטח לון קב"ה, והא אתמר דעאלין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וחמאן כל אינון נחמות וכל מה דאומי קב"ה לון ואתנחמן וחדאן בלבייהו למסבל כל מה דייתי עלייהו ואלמלא דא לא יכלין למסבל.

א"ר חייא ודאי הכי הוא וכלא בתשובה תליא. ואי תימא ניכלין השתא לאתערא תשובה כלהו כחדא, לא יכלין. מ"ט לא יכלין, בגין דכתיב (דברים ל:1-4) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה וגו', וכתיב ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו, וכדין (שם) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך יי' אלהיך ומשם יקחך, וכתיב והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך יי' אלהיך שמה, ועד דכל אינון דברים אתקיימון לא יכלין [קפט ע"א] לאתערא תשובה מנייהו.

[p. 64] א"ר יוסי כמה סתמת כל ארחין ושבילין מכל בני גלותא ולא שבקת לון פתחון פה. אי הכי להוי כמה הוו בכל דרא ודרא דלא יסבלון גלותא ולא אגרא ויפקון מדינא דאורייתא.

פתח ואמר (ישעיה כו:17) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך וגו'. מאי כמו הרה, ארח איהו לעוברתא לאעברא עליה תשע ירחין שלמין ואית בעלמא כמה וכמה דלא עבר עלה אלא יומא חד או תרין יומין מתשיעאה וכל צירין וחבלין דעוברתא בתשיעאה אינון ואע"ג דלא אעבר עלייהו אלא יומא חד אתחשיב עלייהו כאילו אעברו כל תשיעאה שלים. אוף הכי ישראל כיון דאטעמו טעם ממש מן גלותא אי יהדרון בתשובה אתחשב עלייהו כאלו אעברו עלייהו כל אינון מלין דכתיבין באורייתא כ"ש וכ"ש דכמה וכמה אעברו עלייהו מן יומא דגלותא שרי.

אבל מאי כתיב (דברים ד:30) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. ת"ח כמה רחמנותא רחים קב"ה עלייהו דישראל במלה דא. למלכא דהוה ליה ברא יחידאה ורחים ליה רחימו דנפשא ומגו רחימו דיליה יהב ליה לאמיה מטרוניתא דתרבי ליה ותוליף ליה ארחין מתקנן. זמנא חדא חב לגבי אבוה, אתא אבוה ואלקי ליה ובתר אעבר חוביה. תב כמלקדמין וחב לאבוה ואפיקיה אבוה מביתיה וארגיז עליה. נפק ההוא ברא מביתיה. [p. 65] ובאתר דיהך בארח קשוט ויהא זכאה כדקא יאות בגין דישמע אבוה מלכא ויהא תיאובתיה עלוי מה עבד. אמר הואיל ונפקנא מהיכלא דאבא אעביד מכאן ולהלאה כל מה דאנא בעי. מה עבד, אזל ואתחבר בזונות ואתלכלך בלכלוכא בהדייהו ולא הוה משתכח אלא בהדייהו בחבורא דלהון. מטרוניתא אמיה מבקרת בכל יומא על ההוא ברא וידעת דברה בהדי זונות אתחבר וכל חברותא דידיה בהדייהו הוה. שרית למבכי ולאתמררא על בנה.

יומא חד עאל מלכא לגבה, חמא לה דאיהי מבכה. שאיל לה. אמרה ולא אבכה דהא ברנא לבר מהיכלא דמלכא ולא די דהוא לא יתיב בהיכלא דמלכא אלא דהוא בהדי זונות. מה יימרון כל בני עלמא, ברא דמלכא איהו דיתיב בבי זונות. שריאת למבכי ולאתחננא למלכא.

אמר מלכא בגינך אהדר ליה ואנת ערבא דיליה.

אמרת הא ודאי.

אמר מלכא הואיל וכך הוא לא אצטריך לאהדרא ליה ביממא באתגליא דכסופא דילן איהו למהך בגיניה לבי זונות. ואי לא הוי כגוונא דא דטנף גרמיה הכי וחלל יקרי הוינא אנא וכל חיילין דילי אזלין בגיניה בכמה יקר בכמה בוקינס קמיה בכמה מאני קרבא מימיניה ומשמאליה עד דכל בני עלמא יזדעזעון וינדעון כלא דברא דמלכא איהו. השתא כיון דאיהו טנף גרמיה וחלל יקרי איהו יהדר בטמירו דלא ינדעון ביה.

אהדר לגבי מלכא, יהביה לגבי אמיה. ליומין סרח כמלקדמין. מה עבד מלכא, אפיק ליה ולאמיה בהדיה מגו היכלא. אמר תרווייכו תהכון ותרווייכו תסבלון מלקיותא תמן. כיון דתרווייכו תסבלון כחדא כדין ידענא דברי יתוב כדקא חזי.

כך ישראל בנוי דמלכא קדישא אינון. אפיק לון ממצרים. ואי תימא בההוא זמנא דלא חאבו, גזרה דגזר קב"ה בין הבתרים הוה [p. 66] אתחזי למהוי קיים וקב"ה אשגח לתרין מלין, חד בגין דההוא מלה דאמר אברהם (בראשית טו:8) במה אדע כי אירשנה, דא הוא [קפט ע"ב] סבה ועילה. אבל עד דנפקו ממצרים לא הוו גוי ולא אתחזון כדקא יאות.

פתח ואמר (שיר ב:2) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. בעא קב"ה למעבד לון לישראל כגוונא דלעילא ולמהוי שושנה חדא בארעא כגוונא עלאה, ושושנה דסלקא ריחא ואתבריר מכל שאר וורדין דעלמא לא הוי אלא ההיא דסלקא בין החוחים ודא ארחא כדקא יאות. ועל דא זרע שבעין זוגין דהוו שבעין נפש ואעיל לון בין החוחים, ואינון חוחים מיד דהוו אינון זוגין תמן סליקו ענפין וטרפין ושליטו על עלמא וכדין פרחת שושנה בינייהו.

[p. 67] כיון דבעא קב"ה לאפקא שושנה ולקיט לה מבינייהו כדין יבשו חוחים ואזדריקו ואשתציאו ולא אתחשבו כלום. בשעתא דאזיל למלקט שושנה דא לאפקא בריה בוכריה בההוא זמנא אזל מלכא גו כמה חיילין רברבנין ושליטין עם דגלין פרישן ואפיק לבריה בוכריה בכמה גבוראן ואייתי ליה להיכליה ויתיב סגי בבי מלכא.

סרח כמלקדמין ומרד באבוה אפקיה מביתיה. מה עבדו ישראל, חמו דהא אתבדרו לבבל אתערבו בין עממיא נסיבו נשין נכריות ואולידו בנים מנהון. עכ"ד אימא קדישא הות אפטרופוסא עלייהו.

ועל דעבד הכי קב"ה אמר הואיל וכסופא איהו ליתי ברי איהו מגרמיה, הואיל וחלל יקרי לא אתחזי דאנא איזיל תמן לאפקא ליה ולמעבד ליה נסין וגבוראן כמלקדמין. תבו אינון בלא סיועא דאתחזי לון בלא פליאן ונסין אלא כלהו מתבדרן כלהו לאן במסכנו ותבו להיכלא דמלכא בכסופא ואימא קדישא ערבת לון.

חאבו כמלקדמין. מה עבד קב"ה, אפיק להאי ברא מהיכליה ולאימיה בהדיה. אמר מכאן ולהלאה אימא וברא תסבלון כמה בישין כחדא הדא הוא דכתיב (ישעיה נ:1) ובפשעיכם שלחה אמכם. ועל דא כתיב (דברים ד:30) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. מאי באחרית הימים, אלא דא היא אימא קדישא דהיא אחרית הימים ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא.

[p. 68] ואילו יהדרון בתיובתא אפילו חד ביש או חד צערא יתחשב עלייהו כאלו סבלו כלא ואי יסתיים קיצא בישא וכל דרין דיליה כמא דאמר בוצינא קדישא דכתיב (ויקרא כה:30) לצמיתות לקונה אותו לדורותיו. וכל דא בתיובתא תליא מילתא.

א"ר חייא ודאי הכי הוא ועל דא גלותא אתמשך, אבל קב"ה כל מה דחמי לון לישראל בהאי אחרית הימים עביד לון נסין ונוקמין דכתיב (ישעיה ב:2) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים. מאן ראש ההרים, דא אברהם סבא כהנא רבא ראש דכלא, ובגין דאיהו ראש כוס דברכה יהיה נכון בראש ההרים, דא אברהם סבא קדמאה לשאר ההרים. כוס דברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא.

[p. 69] (שם) ונשא מגבעות, אצטריך למהוי זקיף שיעורא דאקרי זרת זקיף מן פתורא לברכא לקב"ה ודא הוא ונשא. מגבעות מאי הוא, אלא בינה ובין בתולות אחריה רעותיה שיעורא דזרת איהו. נשא כוס דברכה מגבעות ודאי, ועל דא טבא דיהא ליה להאי ברא בוכרא באחרית הימים איהו.

א"ל שפיר קאמרת האי קרא דודאי דא ימינא אברהם סבא דאיהו ראש ההרים ודאי. ונשא מגבעות, משיעורא דגבעות אינון רעותיה ושפיר קאמרת. (ישעיה ב:2) ונהרו אליו כל הגוים מאי הוא.

א"ל ואפילו נשים וקטנים, לשמש דפלח על פתורא אע"ג דאיהו לא אכל אצטריך למשמע ולמימר אמן, [p. 70] דלא יימא בר נש אנא לא אכלית והואיל [קצ ע"א] ולא מצטריפנא לזמון לא אשמע ולא אימא אמן. הכל מחוייבין ביה.

ד"א ונהרו אליו כל הגוים, אע"ג דנשים וקטנים פטורים מן המצות בכוס דברכה הכל מחוייבין בלבד דינדעון למאן מברכים, ודא הוא ונהרו אליו כל הגוים.

אתא רבי יוסי ונשקיה, אמר כמה שפיר מלה דא ומתיקא לחכא. השתא אית לדייקא אי האי אחרית הימים איהו ממש מהו הר בית יי'. הוה ליה למכתב הכי והיה אחרית הימים נכון יהיה בראש ההרים, מהו באחרית הימים הר בית יי'.

א"ל אחרית הימים איהו אילנא כלא מרישיה ועד סופיה דהוא אילנא דטוב ורע, ואתא קרא לבררא באחרית הימים ואפיק הר בית יי', דא טוב בלא רע, הר בית יי' ודאי דלית תמן חולקא לסטרא אחרא דהא אתבריר הר בית יי' מגו אילנא אחרית הימים. ודא איהו כוס דברכה דאיהו נכון בראש ההרים.

א"ר יוסי זכאה ארחא דא דזכינא להאי מלה. א"ל ממאן שמעת לה.

א"ל יומא חדא הוינא אזיל בארחא וחמינא ליה לרב המנונא סבא דהוה דריש להאי קרא לרבי אחא וכיון דשמענא [p. 71] חדינא ביה ונטירנא ליה צריר בכנפא דלבושאי דלא יתעדי מנאי לעלמין.

א"ל ודאי מלה קדישא דא מנהירו דבוצינא קדישא אתנהיר, זכאה דרא דקיימי עלמא וסמכוי שריין בגויה. ואי אנת צרירת להאי מלה בקשרא חדא דלא יתעדי מינך אנא אצרור לה בתלתין או בארבעין קשרין בכיסאי דלא אתעדי מינאי לעלמין.

 

על ההוא מלה דאחמי קב"ה למשה בגין דאע"ג דישראל חבין קמיה בכל דרא ודרא לא בעי דיימא עלייהו דלטורין. מנא לן, מהושע דכתיב (הושע א:2) תחלת דבר יי' בהושע, הא אוקמוה מלה, ועל דא (שם ב:1) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, ובג"ד בריך לון בכמה ברכאן לאהדרא לון בתשובה ולאתבא לון לגבי אבוהון דבשמיא ולא אעדי מתמן עד דמחל קב"ה על כל חובייהו ואתנקיאו קמיה.

[p. 72] אליהו מה כתיב ביה, (מלכים א יט:4) ויבא וישב תחת רתם אחד וגו'. אמר מארי עלמא אתתא חדא שדרת לון לישראל ודבורה שמה דכתיב (שופטים ד:5) והיא יושבת תחת תמר, דא הוא רתם ואהדרת לון למוטב דכתיב (שם ה:7) עד שקמתי דבורה, ואנא עאלית בינייהו וקא אכרזית קמייהו ולא יכילנא.

עד דהוה יתיב אתגלי עליה קב"ה א"ל מה לך פה אליהו. א"ל קב"ה אליהו בקדמיתא הוית קא מקטרגא ומקני על ברית ומדחמינא בך דקנית עלי בההוא ברית נטלית ליה ברעו דמשה ויהיבנא לך, עד דמשה הוה אמר (במדבר כה:12) הנני נותן לו את בריתי שלום. השתא דאיהו דילך לא אתחזי לך לקטרגא עלוי, הוה לך למשבק קנוייך לי כמא בקדמיתא דהוה דילי שבקנא ליה לידא אחרא ולא קטריגנא עלוי. השתא מה לך פה. מאי פה, ברית קיימא פה יי' איהו. כיון דלא בעית לשבקא לי פומך יתברי באתר דההוא פימא.

[p. 73] תנן בההוא שעתא אתעבר מניה ההוא נבזבזא דיהב ליה משה דתנינן מאי דכתיב (מלכים א יט:8) וילך בכח האכילה ההיא עד הר האלהים חורבה, למתבע מתמן. וכי מתמן הוה בעי, אלא למתבע כמלקדמין מההוא דירית בהר האלהים ברית דא. פנחס הוא אליהו ודאי בדרגא חדא.

א"ל משה לית אנת יכיל לקבלא מנאי אלא זיל לינוקייהו דישראל ומנהון תרוח ואינון יהבי לך וכך הוא עביד.

 

[p. 74] כמה טיבו עבד קב"ה בכל דרא ודרא לישראל. תא חזי מה כתיב (מיכה ו:4) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים, וכי כמה נביאי הוו לבתר משה [קצ ע"ב] ואשלח לפניך את משה אהרן אלעזר ופנחס ויהושע אליהו ואלישע וכמה שאר צדיקי וחסידי, אלין תלתא אמאי. אלא אמר קב"ה עמי בני אמאי לא תדכרון לכל טבין דעבדית לכו דשדרית לכו למשה אהרן ומרים. מלך בשר ודם דאית ליה מדינתא ושדר לגביה גוברין אפרכין רברבנין דיהון מנהלי עמא ועייני בהו בדינייהו, מאן אצטריך למהוי זקוק במזונייהו במלי דאצטרכון, לאו עמא דמדינתא בעל כרחייהו אצטרכו לעיינא בהו ולמיהב להו יקרא.

שדרית למשה איהו אייתי קמייכו מן למיכל ונהיל לכו ולבנייכו ולבעירייכו ואשתדל בדינייכו ובכל מה דאצטריך לכו. שדרית אהרן אייתי היכלין לעננא לכו ענני יקר לחפיא עלייכו כמלכין, אסחי לכו בטלי יקר דלא אתרקבו לבושיכון ומנעליכון והוו מתחדשי בכל יומא. שדרית למרים אייתיאת בירא לאשקאה לכו ותשתון אתון ובעירכון. אינון יהבו לכון ומדלהון אכלתון ושתיתון ויתיבתון בחופאה דיקר דלהון ומדלכון לא יהביתון לון, ולא עוד אלא דאשתדלו עליכון ונטלו על צואריהון מטולכון והויתון מחרפין ומגדפין לון.

אמר רבי יוסי לא הוה אבא רחמן על בנוי כקב"ה וקרא הוא דכתיב (מלכים א ח:56) לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו'. ת"ח רחמנו דיליה, אלו אמר לא נפל דבר אחד מכל דברו ולא יתיר נח לעלמא דלא אתברי, אבל מדאמר מכל דברו הטוב אפיק ביש לאחורא דהא מלה דביש לא בעי למעבד. ואע"ג דאגזים וארים רצועה אתאת אמא ואתקפת [p. 75] בדרועיה ימינא וקם רצועה בקיומיה ולא נחית לתתא ולא אתעביד בגין דבעיטא חדא תרווייהו איהו דאגזים ואיהי דאחידת בימיניה.

ואי תימא מנא לן, ממלה דאיהי באתגליא דכתיב לך רד כי שחת עמך, שרי לארמא רצועה ומשה דלא הוה ידע ארחא דאמא שתיק. כיון דחמא קב"ה כך אנקיד ליה ובטש ביה ואמר ועתה הניחה לי, מיד ארגיש משה ואחיד בדרועיה דכתיב זכור לאברהם, דא דרועיה ימינא, ובגין כך לא נחית רצועה.

[p. 76] ואי תימא אמא דאיהי רגילא לאחדא ברצועה דמלכא אן הות דשבקא מלה למשה. שאילנא ואמינא דהא לא ידענא ברירא דמלה עד דנהוי לקמיה דבוצינא קדישא.

כד אתו קמיה דר' שמעון חמא באנפייהו סימן, אמר עולו בנין קדישין עולו רחימין דמלכא עולו רחימין דילי עולו רחימין אלין באלין. דאמר רבי אבא כל אלין חברייא דלא רחימין אלין לאלין אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו. כל חברייא ביומוי דר' שמעון רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו ובגין כך דרא דר' שמעון באתגלייא הוה, דהוה ר' שמעון אמר כל חברייא דלא רחמין אלין לאלין גרמין דלא ליהך בארח מישר, ועוד דעבדי פגימו בה דהא אורייתא רחימו אחוה וקשוט אית בה, אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם מתחבקן דא בדא, יעקב תרווייהו אחידין ביה ברחימו ובאחוה, יהבין ליה רוחייהו דא בדא. חברייא כההוא דוגמא אצטריכו ולא למעבד פגימו.

כיון דחמא סימן באנפייהו ואמר לון הכי אמרו ליה ודאי רוח נבואה שרא על בוצינא קדישא והכי אצטריך לן למנדע.

[p. 77] בכה רבי שמעון אמר חד מלה מאינון מלין דלחישו ליה מגו ריש מתיבתא דגנתא דעדן דלא אמרו באתגליא. דא איהי סתרא ואימא לכו בני רחימאי בני רחימין דנפשאי. מה אעביד, אמרו לי בלחישו ואנא אימא באתגלייא ולזמנא דנחמי אנפין באנפין [קצא ע"א] כל אנפין יסתכמון דא בדא.

בני, חובא דעבדו עמא דלבר ואשתתפו ביה עמא קדישא באמא חאבו דכתיב קום עשה לנו אלהים, אלהים ודאי כבוד דישראל דא איהו דשריא עלייהו כאמא על בנין ודא הוא רזא דכתיב (תהלים קו:20) וימירו את כבודם, דא כבודם דישראל אמא דלהון, ודא הוא דכתיב (שמואל א ד:22) גלה כבוד, דגרמו לשכינתא דאתגלא בגלותא עמהון. ועל דא וימירו את כבודם, במה, בתבנית שור.

[p. 78] הכא איהו רזא דמלה, ת"ח לתתא גו שמרים דחמרא דורדיין בישין נפיק חד ערעורא מקטרגא מזיקא קדמאה ואיהו ברזא דיוקנא דאדם כד קריב לגו קודשא. כיון דאתעבר מתמן ובעי לנחתא לתתא בעי לאתלבשא בלבושא לנזקא עלמא ונחית הוא ורתיכוי, ולבושא קדמאה דקא נקיט תבנית שור דיוקנא דשור וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע שור איהו ואינון ארבע אבות לנזקא עלמא וכלהו תלתא אבות דנזיקין בר שור כלהו דיליה, ועל דא כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור.

[p. 79] מהו אוכל עשב, הא דרשינן ביה אבל עקרא דמלה מתמצית דלחם ושבעה זיני דגן לית ליה בהו חולקא.

ובגין כך אימא לא הוית תמן ולא יאות לה למהוי תמן. ובגין דאבא הוה ידע רחמנו דאמא וארחא דילה אמר למשה, בני רחימאי עיטא בתרווייהו בדא תדיר ודא הוא דלחישו לי בלחישו דלא חזי לגלאה דברא לא ינדע [ויחשיב] בלביה דהא רצועה אתתקנת וידחל תדיר, אבל תרווייהו בעיטא דא ובעיטא חדא.

ת"ח כתיב וירא העם כי בשש משה. מאן העם, אינון ערב רב. מאן ערב רב, וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמין הוו דקראן לון ערב רב, והלא מצריים הוו וממצרים נטלו. ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין הוה למכתב ערב רב עלו אתם לפום ערבוביא דלהון. אלא (שמות יב:38) ערב רב עלה אתם, עמא חד הוה ולישן חד אבל כל חרשי דמצרים [p. 80] וכל חרטומי דלהון דכתיב בהו (שם ז:11) ויעשו גם הם חרטומי מצרים, דבעו למיקם לקבל פליאן דקב"ה. כיון דחמו נסין ופליאן דעבד משה במצרים אהדרו לגבי משה. א"ל קב"ה למשה לא תקבל לון.

אמר משה מאריה דעלמא כיון דחמו גבורתא דילך בעאן לאתגיירא, יחמון גבורתך בכל יומא וינדעון דלית אלוה בר מנך. וקביל לון משה.

אמאי קרא לון ערב רב, אלא כל חרשין דמצרים הוו וברישהון יונוס וימברוס ובשעתי דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו. כל אלין חרשין עלאין הוו מסתכלי מכי נטי שמשא משירותא דשבע שעות עד שירותא דתשע דהיינו ערב רברבא. כל אינון חרשין זעירין משירותא דתשע עד פלג ליליא. [p. 81] אינון עלאין דבהו הוו מסתכלי מכי נטי שמשא דהא כדין שראן תשע מאה ותשעין וחמש דרגין למשטטא על טורי חשוך ורוחא דלהון הוה משטטא על כל אינון חרשין בחרשייהו ואלין הוו עבדי כל מה דאינון בעאן עד דכל מצראי רחצנו דלהון באלין הוה וקראן לון ערב רב, בגין דאית ערב זעירא מתשע שעות [קצא ע"ב] ומחצה ולתתא דא ערב זעירא ותרי ערבי אינון ועל דא ערב רב עלה אתם.

וחכמתא דלהון הוה סגי ואינון אסתכלו בשעתא ואסתכלו בדרגין דמשה וחמו דהא בכל סטרין בשש משה, בשש שעתי קדמאין דיומא דאינון לא יכלין לשלטאה בהו, בשש דרגין עלאין דאחידן ביה, ובכל סטרין בשית הוה ובעטרין דאלין שית הוה זמין לרדת מן ההר דכתיב כי בשש משה לרדת מן ההר. מיד ויקהל העם על אהרן. והכי תנינן דבההוא שעתא דנחית משה וקביל אורייתא בלחודוי כללא דכל ישראל ואיהו קביל אורייתא בעלמא ואפילו מגלת אסתר דכתיב (אסתר ט:23) וקבל היהודים. וקבלו היהודים מבעי ליה, מאי וקבל, אלא דא משה דאיהו היהודים כללא דיהודאי.

[p. 82] ויקהל העם על אהרן. אמאי על אהרן, בגין לאתכללא בסטרא דימינא דהא אינון שמאלא בעו מניה ובגין דלהוי כליל בימינא אתכנשו על אהרן.

ויאמרו קום עשה לנו אלהים, אלהים ודאי בעו סטר שמאלא.

אשר ילכו לפנינו. אשר ילך מבעי ליה, מאי אשר ילכו. אלא אלהים שית דרגא אינון, כלהו בסטר שמאלא דאלהים שית אינון. ואי תימא דהא שבע אינון, ההוא אלהים עלאה לא עאל בכללא.

תא חזי כל זמנא דמשה הוה במצרים שמא דאלהים לא דכיר ועל דא קשיא ליה לפרעה, ומתמן ולהלאה שמא דיי' בגין דלא יהא תוקפא לההוא סטרא אחרא ולא יתתקף בעלמא. השתא בעו ההוא מלה והיינו קום עשה לנו אלהים, לנו דייקא דאנן צריכין להאי מלה לתקפא סטרא דילן דהוי אתדחיא עד השתא.

[p. 83] אשר ילכו לפנינו. מאי אמרו, אלא הכי אמרו חמינן דאתון ישראל כל טוב וכל יקר דעלמא לכו ואנן דחיין לבר. לכו (שמות יג:21) ויי' הולך לפניהם יומם, אוף הכי אשר ילכו לפנינו כמא דאזיל קמייכו יי' דהא רשו אית לסטרא דילן למהך אוף הכי לקמנא אי נזמין ליה עובדא.

ת"ח כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו וההוא עננא דיקר דכתיב ויי' הולך לפניהם יומם אזל לקמייהו, ואלין ערב רב וכל אינון בעירי עאנין ותורין הוו אזלי לבר ממשרייתא לבתרייתא. ות"ח כל אינון ארבעין שנין דקא אזלו ישראל במדברא שום לכלוכא וטנופא לא הוה גו ענני לגו ועל דא עאני ותורי דהוו אכלי עשב לבר הוו וכל אינון דנטרי לון.

א"ר אלעזר אבא אי הכי אינון ערב רב לא הוו אכלי מן מנא.

א"ל ודאי הכי הוא, אלא מה דיהיב לון ישראל כמא דיהיב לעבדא. וממה הוו אכלי, מתמציתא מה דאשתאר מבתר ריחיא פסולת. וקרא אכריז ואמר (שם טז:35) ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, בני ישראל ולא אחרא, ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא, ולא שאר ערב רב ועאני ותורי דהוו בינייהו.

[p. 84] לא אתכפיין אינון ערב רב והשתא קמו ובעו עובדא לאתתקפא לסטרא אחרא. אמרו או נהא כלנו עמא חדא ונהוי בכללא עמכון או יהא לן מאן דיהך קמנא כמא דיהך אלהכון קמיכון. אמר אהרן ח"ו דאלין יכשלון לעמא קדישא למהוי כלא בכללא חדא ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא כללא חדא אלא טב איהו לאתפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה. ואהרן לטב אתכוון אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא, ובגין כך כד אתא משה אצטריך לבררא וללבנא לעמא קדישא מההוא חובא ואשקי לון שקיו עד דיתברירו [קצב ע"א] כלהו ולא אשתאר בהו פסולת כלל.

אמר אהרן פרקו נזמי הזהב. וכי לא הוה לון דהבא אחרא, אלא אמר אהרן בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו יתעכבון ובין כך ייתי משה. ת"ח תנינן קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, כ"ש אלין דלא הוו גרים כדקא יאות. אינון מה עבדו, כתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. כמה אלפי ורבבן הוו מנזמיהון תמן.

[p. 85] מה כתיב, ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. אהרן לא אסתמר מאינון תרין חכימין דהוו ברישיהון דההוא ערב רב, חד מנייהו קמיה ואחרא הוה עביד בחרשוי. כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא נטלו ההוא דהבא חד תרין בידא דחד ושליש בידא דאחרא בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא.

בכה ר' שמעון אמר אי חסידא קדישא אהרן משיחא דאלהא רבא, בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא ואנת לא הוית ידע לאסתמרא. מה עבדו, כד מטו שית שעתין ויומא הוה במתקלא נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון. מ"ט, בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא לא בעי למיחן עינוי על ממונא. ואינון אמרו שעתא קיימא לן אי אנן לא מעכבין, לאו שעתא למיחס על ממונא. מיד ויתפרקו כל העם. מאי ויתפרקו, כד"א (מלכים א יט:11) מפרק הרים ומשבר סלעים, ותברו.

בכה כמלקדמין אי עמא קדישא, אי עמא קדישא דקב"ה.

פתח ר' שמעון בבכיה ואמר (שמות כא:6) והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או על המזוזה ורצע. הא אוקמוה חברייא אזן דשמע בסיני (ויקרא כה:55) כי [p. 86] לי בני ישראל עבדים עבדי הם ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה וזבין גרמיה לאחר תעקר. אלין חייביא רשיעיא בישין בתיאובתא למהדר לסרחנייהו לא בעו מנשיהון ובניהון אלא חבילו ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה ותברו אודנייהו דלית לון חולקא בעמא קדישא רבא.

מה עבדו, פליגו תרווייהו ההוא דהבא, חד נטיל תרין וחד שליש. קמו לקבל שמשא בשית שעתין, עבדו חרשייהו ובלטו בלטיהון בחרשא דפימא. כיון דמטא שירותא דשבע ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן. ומנא לן דמיד תרווייהו נטל ולא יתיר, דכתיב ויקח מידם, תרווייהו הוו ולא יתיר. כיון דאיהו קביל מידם, תרי ולאן ידיהם, קלא נפק ואמר (משלי יא:21) יד ליד לא ינקה רע, דכתיב כי ברע הוא, אייתי רע לעלמא.

[p. 87] רזא דמלה, אינון רשעין חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיע חמו דכוס של ברכה בימין איהו ומן ימינא אתקף תדיר. אמרו אי יהא בסטר דא ההוא רישא דימינא הא תוקפא דילן כדקא יאות.

כיון דמטא שבע שעתין ביומא יהיבו ליה לאהרן מיד. אי איהו אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול לא הוו יכלין בחרשייהו כלום, אלא מידם נטל, וקרא מתרעם ואמר ויקח מידם. חמו מה עבד אהרן גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא, דאלו נטיל מארעא כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא, בגין דויקח מידם ולא מארעא.

ויצר אותו בחרט. לאו כמו דחושבים בני נשא דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא, אלא אתא קרא לאוכחא מלה דאהרן דלא ידע לאסתמרא. אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא ואע"ג דיטול ליה לבתר לא הוה [קצב ע"ב] אצלח עובדא בישא דא, אבל בכלא סיועא בישא הוה דנקיט דהבא וטמריה מעינא, ביש בתר ביש. מאי ויצר אותו בחרט, דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר, כדין סליק כלא לעובדא.

[p. 88] בספרא דחנוך אשכחנא דהוה אמר הכי, ברא יחידא אתיליד לההוא רישא חוורא וכד ייתון מבשרא דחמריא יטעון ליה בההוא דנטיל מרגלאן בזוגין דדהבא בלא דעתא דיליה ודיוקנא יצייר בציורא בחרט אנוש, דא קולמוסא דאנוש חייבא דטעי לבני נשא. ודאי דא ברירא דמלה דאנוש כד אטעי עלמא בקולמוסא הוה רשים רשימין דכל דיוקנין דפלחנין נכראין ובההוא קולמוסא רשים רשימו ועל דא הוא בחרט ההוא דאשתמודע למעבד הכי ודא איהו ברירו דמלה.

וכלא הוה דודאי בכיסא ארמי דהבא וכסי ליה מעינא כמא דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין ודא הוא עובדא [p. 89] דחרשין אלין, מלה דאצטריך באתגליא לבתר אצטריך טמירו וכסויא בקדמיתא דיתכסי מעינא ובתר יפיק אומנא לאומנותיה, ומלה דאצטריך בכסויא לבתר אצטריך באתגליא בקדמיתא.

השתא בני רחימאי רחימין דנפשאי, מאי אעביד. ודאי צריכנא לגלאה, אציתו ואטמירו מלין. בסטר קדושה ההוא אלהים דקשוט מלך על עלמא בתלת מלין אתתקף בבריאה ביצירה בעשיה, והא אתמר רזא דכל חדא וחדא הכא, לקבל בריאה ויקח מידם, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום, לקבל יצירה ויצר אותו, לקבל עשיה ויעשהו עגל מסכה. מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין.

השתא אית למימר וכי לא כתיב ואשליכהו באש ולא יתיר וכדין ויצא העגל הזה, והשתא את אמר ויעשהו עגל מסכה. אלא ח"ו דאהרן עבד וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו, אבל ממה דכתיב ויקח מידם וכתיב ויצר אותו, מחילא דתרין אלין אתעביד כלא, כביכול איהו עביד ליה דאי תרין אלין לא הוו לא אתעביד ולא נפיק לאומנותא, אבל מאן גרם דאתעביד, אינון תרין. כביכול ויעשהו איהו ודאי עשהו, בעוד דאיהו לקח [p. 90] מידם אינהו הוו עבדי חרשייהו ומלחשי בפימייהו ומשכי זעיר זעיר רוחא לתתא מן סטרא אחרא. ומשכו תרין רוחין כחדא חד מן דכר וחד מן נוקבא, דכר אתלבש בדיוקנא דשור, נוקבא בדיוקנא דחמור, תרווייהו הוו כלילן כחדא. אמאי תרין אלין, אלא שור הא אתמר, חמור אמאי, בגין דחרשין אלין דמצראי כתיב בהו (יחזקאל כג:20) אשר בשר חמורים בשרם. ועל דא כל אינון דישראל דמיתו אתחברו בהדייהו בלבהון, ובגין דהוו תרין דיוקנין כתיב אלה אלהיך ישראל, ולא כתיב זה אלא אלה, תרין דהוו כחדא. אשר העלוך מארץ מצרים, העלוך ולא העלך.

כתיב ויעשהו עגל מסכה ויאמרו, ויאמר לא כתיב אלא ויאמרו דאהרן לא אמר מדי.

[p. 91] תנינן מאה ועשרים קנטרין הוו ביה. היך כתיב ויקח מידם, וכי בידם הוו כל אלין קנטרין. אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מלי ידייהו וההוא זעיר אסתלק על כלא כאילו הוה כלא בידייהו.

ת"ח מה כתיב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו. אי חסידא קדישא כמה רעותך הוה לטב ולא ידעת לאסתמרא. כיון דארמי ליה בנורא אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא ונפק [קצג ע"א] דיוקנא דשור כמא דאתמר בתרין משיכין דסטרא אחרא. מיד וירא אהרן. מהו וירא אהרן, חמא דסטרא אחרא אתתקף ואלמלא דאקדים ובנה מזבח דא עלמא אתהדר לחרבנא. ללסטים דהוה נפיק לקפחא ולקטלא בני נשא. חמא לגיונא דמלכא דההוא לסטים נפיק בחילא תקיף, אשתדל בהדי מלכא לנפקא בארחא, משיך ליה ההוא לגיונא בההוא ארחא. עד דאזיל ההוא לסטים בההוא ארחא חמא דיוקנא דמלכא דקאים קמיה. כיון דחמא ליה למלכא דהוה קמיה בארחא מיד נרתע ואהדר לאחורא.

כך וירא אהרן דסטרא אחרא אתתקף, אתקיף באסוותא ואחיד בסטר קדישא ושוי ליה לקמיה. כיון דחמא סטרא בישא דיוקנא דמלכא דקאים קמיה מיד אהדר לאחורא [p. 92] ואתחלש תקפיה וחיליה דהוה אתתקף. מיד ויבן מזבח לפניו ומזבח דא אתגבר ואתחלש סטרא אחרא.

ת"ח מה כתיב ויקרא אהרן ויאמר חג ליי' מחר, חג ליי' ולא לעגל, ולסטר קדושה עבד ולסטר קדושה קרא ואמר. ודא אסוותא אקדים דאלמלא דא לא קאים עלמא על קיומיה. ועם כל דא לא שכיך רוגזיה מאהרן אע"ג דלא אתכוון לביש. א"ל קב"ה אהרן תרין חרשין אלין משכו לך למה דבעו, חייך תרין בנך יפלון ועל חובא דא יתפסון הדא הוא דכתיב (דברים ט:20) ובאהרן התאנף יי' מאד להשמידו. מאי להשמידו, אלין בנוי כד"א (עמוס ב:9) ואשמיד פריו, דפריו דבר נש בנוי אינון.

ת"ח אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו ועגלא תב לאחורא, בנוי שוו לסטר אחרא לפניו וסטר קדושה אהדר לאחורא דכתיב (ויקרא י:1) ויקריבו לפני יי', לפני יי' שוו, אתפסו בחובה דא.

אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ההוא מזבח לא סתר ליה משה, דאילו כמא דחשבין בני נשא מלה קדמאה דאבעי משה [p. 93] לנתצא לההוא מזבח אצטריך כמא דנבי עדו על מזבח דבית אל ונבואתיה על ההוא מזבח הוה. אבל הכא מלה אחרא הוה כמא דאתמר וכתיב ויקח את העגל אשר עשו וגו' ולא כתיב וינתץ את המזבח.

ת"ח ויקרא אהרן, אכריז איהו בקלא ואמר. כתיב הכא ויקרא ויאמר, וכתיב ביונה (יונה ג:4) ויקרא ויאמר. מה להלן כריז לדינא אוף הכא כריז לדינא.

חג ליי' מחר, נבי נבואה בההוא רוח דמזבח דזמין דינא לשריא עלייהו. חג ליי', למעבד בכו דינא. ותלת דינין הוו, חד ויגוף יי' את העם, וחד בבני לוי, וחד דאשקי לבני ישראל. והיינו חג דבני לוי, ליי' דויגוף יי', מחר דאשקי לון משה, וביתו בההוא ליליא ומחר אשתכחו נפיחין ומייתין ואינון מיין מכשכשין במעיהון כל ליליא ובצפרא אשתכחו מיתין, ועל דא חג ליי' מחר. וכל אסותא דעבד אהרן בגין דכתיב ויבן מזבח לפניו.

[p. 94] ת"ח ההוא מזבח דכתיב וירא את העגל ומחולות, ואילו מזבח לא כתיב דהא אהרן מנדע הוה ידע דכתיב (שמות כב:19) זבח לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו, ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה וכלא ברעותא שלים טב דלא אתכוון לביש.

א"ל ר' אלעזר אבא ודאי הכי הוא וישראל לא הוו, אבל ירבעם דעבד עגלין הא ישראל הוו ועגל עבדו.

[p. 95] א"ל ודאי ואוקמוה אבל ירבעם חטא והחטיא ולא כמא דאמרו דודאי חובא בישא עבד ובמלכות חטא. אמר ירבעם ודאי ידענא דהא סטר קדושה לא שריא אלא בלבא דכל עלמא ודא ירושלם. אנא לא יכילנא לאמשכא לההוא סטרא הכא, מה אעביד. מיד (מלכים א יב:28) ויועץ המלך ויעש וגו', נטיל עיטא בישא, אמר הא [קצג ע"ב] סטרא אחרא דאתמשכא מיד לכל אתר, וכ"ש בארעא דא דתיאובתיה לאשראה בגווה אבל לא יכלא לאתלבשא אלא בדיוקנא דשור.

תרין עגלים אמאי. אלא אמר ירבעם במצרים הוו אינון חרשין דכתיב (יחזקאל כג:20) בשר חמורים בשרם, הכא לאו, אינון תרין רוחין בישין אתלבשו כדקא חזי לון, דכר ונוקבא אינון, [p. 96] נוקבא הות בדן, ומגו דכתיב (משלי ה:3) נפת תטפנה שפתי זרה אתמשכו ישראל אבתרה יתיר דכתיב וילכו העם לפני האחד עד דן. ובגין כך תרין עגלין הוו ומשיך לון ירבעם בארעא קדישא והוה חובא עליה ועל ישראל ומנע ברכאן מן עלמא ועליה כתיב (שם כח:24) גוזל אביו ואמו וגו'.

ועל דא הוו עגלין דהא לבושא קדמאה דמתלבשא סטרא אחרא שור איהו כמא דאתמר. ואי תימא אמאי לאו שור דאיהו עגל, אלא ודאי כך אתחזי וכן בכל סטרין שירותא דלבושא זוטא איהו והא אוקימנא.

ועל דא בני רחימאי כיון דאלהים בעו ובסטרא דאלהים אתבני עובדא אלהים קדישא אימא דאחידת תדיר בדרועא דמלכא וסלקא רצועה לא הות תמן ואצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרה. כיון דאנקיד ליה קב"ה אסתכל.

[p. 97] תלת זמנין אנקיד ליה, אי משה רעיא מהימנא כמה חילך תקיף כמה רב גבורתך. תלת זמנין אנקיד ליה דכתיב ועתה הניחה לי הא חד, ויחר אפי בהם ואכלם הא תרין, ואעשה אותך לגוי גדול הא תלת. חכמתא דמשה בתלת נקודין אלין. אחיד בדרועיה ימינא לקבל הניחה לי, אחיד בדרועא שמאלא לקבל ויחר אפי בהם ואכלם, אתחבק בגופא דמלכא לקבל ואעשה אותך לגוי גדול. וכד אתחבק בגופא תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא לא יכיל לאתנענעא לסטר בעלמא. דא הוא חכמתא דמשה דבמילי נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו באן אתר יתתקף ובחכמתא עבד.

[p. 98] אתא רבי אלעזר וחבריא ונשקו ידוי. הוה תמן רבי אבא, אמר אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די לן. בכה ואמר ווי ר' כד תסתלק מעלמא, מאן ינהר ויגלי נהורין דאורייתא. מלה דא בחשוכא אתטמר עד השתא דנפק מתמן והא נהיר עד רום רקיעא ובכרסיא דמלכא רשים וקב"ה חדי השתא בהאי מלה וכמה חדו על חדו אתוסף מקמי מלכא קדישא. מאן יתער מלי דחכמתא בעלמא כוותך.

 

תא חזי עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא אתמשיך אבתרייהו עד דאתפרש מאילנא דחיי וידע רע ושבק טוב. ועל דא כתיב (תהלים ה:5) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, מאן דאתמשך ברע לית ליה דיורא עם אילנא דחיי. ועד לא חטאו הוו שמעין קלא מלעילא וידעין חכמתא עלאה ולא דחלי. כיון דחטאו אפילו קלא מתתא לא הוו יכלין למיקם ביה.

[p. 99] כגוונא דא עד לא חאבו ישראל בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא ודחו ליה מנייהו וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא. כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין ואתנהרן עינייהו וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קב"ה חגירין דאתוון דשמא קדישא דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא ולא יסאב לון כדבקדמיתא. כיון דחטו בעגלא אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דעטרי שמיה עלאה ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין וגרימו מותא לכל עלמא. ולבתר מה כתיב, ויראו בני ישראל את פני משה כי [קצד ע"א] קרן עור פני משה וייראו מגשת אליו.

ת"ח מה כתיב בקדמיתא (שמות יד:31) וירא ישראל את היד הגדולה, וכלהו חמאן זהרין עלאין ואתנהרין [p. 100] באספקלריא דנהרא דכתיב (שם כ:15) וכל העם רואים את הקולות. ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין דכתיב זה אלי ואנוהו. לבתר דחטו מה כתיב, וייראו מגשת אליו.

ות"ח מה כתיב בהו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, דאתעברו מנייהו אינון מזיינין דאתחגרו בהו בטורא דסיני בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא. כיון דאתעבר מנייהו מה כתיב, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה.

[p. 101] אמר רבי אלעזר מאי האי קרא לגבי האי. אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב. מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא מה דלא הוה מקדמת דנא.

וקרא לו אהל מועד. וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד, אלא בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד. מאי מועד. ר' אלעזר אמר לטב, רבי אבא אמר לביש. ר' אלעזר אמר לטב, מה מועד איהו יום חדוה דסיהרא דאיתוספא בה קדושה לא שלטא בה פגימותא אוף הכא קרי לה בשמא דא לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו ולא אתפגים, ועל דא וקרא לו אהל מועד כתיב.

ור' אבא אמר לביש דהא בקדמיתא הוה אהל סתם כד"א (ישעיה לג:20) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח, והשתא אהל מועד. בקדמיתא למיהב חיין ארוכין לעלמין דלא ישלוט בהו מותא, מכאן ולהלאה אהל מועד כד"א (איוב ל:23) ובית מועד לכל חי. השתא אתייהיב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא. בקדמיתא לא אתפגים והשתא אתפגים, בקדמיתא חברותא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדון, השתא אהל מועד זווגא דלהון מזמן לזמן, ובגין כך וקרא לו אהל מועד מה דלא הוה קודם.

 

[p. 102] ר' שמעון הוה יתיב ליליא חדא ולעי באורייתא והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ור' יוסי. אמר ר' יהודה הא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא ושליט בהו ההוא חויא בישא דאעדו ליה מנייהו בקדמיתא. ישראל תינח, יהושע דלא חטא אעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקביל עמהון בטורא דסיני או לא. אי תימא דלא אתעדי מניה, אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא. ואי תימא דאתעדי מניה אמאי והא לא חטא דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל. ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל אמאי.

פתח ואמר (תהלים יא:7) כי צדיק יי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. האי קרא אמרו ביה חברייא מה דאמרו, אבל כי צדיק יי', צדיק הוא ושמיה צדיק ובגין כך צדקות אהב. ישר, ואיהו ישר כד"א (דברים לב:4) צדיק וישר. ועל דא יחזו פנימו כל בני עלמא ויתקנון ארחייהו למהך בארח מישר כדקא יאות.

[p. 103] ות"ח כד דאין קב"ה עלמא לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא. ות"ח כד חב אדם באילנא דאכל מניה גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא וגרים פגימו לאפרשא אתתא מבעלה וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא [קצד ע"ב] דסיני אתעבר ההוא פגימו דסיהרא וקיימא לאנהרא תדיר. כיון דחבו ישראל בעגלא תבת סיהרא כמלקדמין לאתפגמא ושלטא חויא בישא ואחיד בה ומשיך לה לגביה. וכד ידע משה דחבו ישראל ואתעברו מנייהו אינון זיינין קדישין ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא לאמשכא לה לגביה ואתפגימת, כדין אפיק לה לבר. וכיון דקיימא לאתפגמא אע"ג דיהושע קאים בעטרא דזיינין דיליה כיון דפגימו שריא בה ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם לא יכיל בר נש לאתקיימא בר משה דהוה שליט בה ומותיה הוה בסטר אחרא, ועל דא לא הוה רשו בה לקיימא ליהושע תדיר ולא לאחרא. ועל כך אהל מועד קרי ליה, אהל דהא שריא ביה זמן קציב לכל עלמא.

[p. 104] ועל דא רזא דמלה אית ימינא לעילא ואית ימינא לתתא, אית שמאלא לעילא ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא בקדושה עלאה, ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא. אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה לאתערא רחימותא לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לאתנהרא, ואית שמאלא לתתא דאפריש רחימותא דלעילא ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה. ודא הוא סטרא דחויא בישא דכד שמאלא דא דלתתא אתערא כדין משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא ואתחשכת נהורהא ואתדבקת בחויא, וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא דאתדבקת בחויא ואתרחקת מאילנא דחיי ועל דא גרים מותא לכל עלמא. ודא הוא דכדין אסתאב מקדשא עד זמנא קציב דאתתקנת סיהרא ותבת לאנהרא ודא הוא אהל מועד.

ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא דנחש דא דקריב ופגים משכנא כדקדמיתא. ודא הוא רזא דכתיב (שמות לג:11) ויהושע בן נון נער, ואע"ג דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא [p. 105] לא ימיש מתוך האהל, כמה דאתפגים דא הכי נמי אתפגים דא. אע"ג דזינא קדישא הוה ליה כיון דאתפגים הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה מההוא גוונא ממש והא אתמר.

זכאין אינון צדיקיא דידעין רזין דאורייתא ומתדבקין בה באורייתא ומקיימין קרא דכתיב (יהושע א:8) והגית בו יומם ולילה וגו', ובגינה יזכון לחיי עלמא דאתי דכתיב (דברים ל:20) כי היא חייך ואורך ימיך וגו'.