ינוקא

[p. 245] רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא, מטו לההוא אתר דכפר סכנין, אתארחו באתתא חדא דהוה לה ברא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא, ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין. א“ל אמיה קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן.

קריב לגבייהו, עד לא קריב אהדר לאחורא. א“ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו דהא יומא דא לא קרו קרית שמע והכי אולפו לי כל מאן דלא קרי ק“ש בעונתה בנדוי הוא כל ההוא יומא.

[p. 246] שמעו אינון, ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו ודאי הכי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדווגא ולא הוה ב“נ דאשתדל עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק“ש ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה.

אמרו ליה ברי במאי ידעת.

א“ל בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו.

תווהו, נטלו ידייהו וכריכו רפתא, ור’ יהודה הוו ידוי מלכלכן ונטיל ידוי ובריך עד לא נטיל. [p. 247] א“ל אי תלמידי דרב שמעיה חסידא אתון לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות, ומאן דבריך בידים מזוהמות חייב מיתה.

פתח ההוא ינוקא ואמר (שמות ל:20) בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו’. ילפינן מהאי קרא דמאן דלא חייש להאי ואתחזי קמי מלכא בידין מזוהמן חייב מיתה. מ“ט, בגין דאצבען דב“נ יתבין ברומו של עולם. אצבעא חדא אית בידא דב“נ ואיהו אצבעא דארמא משה. כתיב (שם כו:26-28) ועשית את הבריחים למשכן חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית, וכתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. ואי תימא דההוא בריח התיכון אחרא הוא דלא הוה בכללא דאינון חמשה, לאו הכי אלא ההוא בריח התיכון מאינון חמשה בריחים, תרין מכאן ותרין מכאן וחד באמצעיתא, וחד באמצעיתא הוא הוה בריח התיכון עמודא דיעקב רזא דמשה. [קפו ע“ב] [p. 248] לקבל דא חמש אצבעאן בידא דבר נש והבריח התיכון באמצעיתא רב ועלאה מכלא, ביה קיימין שאר אחרנין, ואינון חמש בריחים דאקרון חמש מאה שנין דאילנא דחיי אזיל בהון, וברית קדישא אתער בחמש אצבען דידא, ומלה סתימא הוא על מה דאמ’. [p. 249] ועל דא כל ברכאן דכהנא באצבען תליין, פרישו דידא דמשה ע“ד הוה. אי כל דא אית בהו לית דינא למהוי בנקיו כד מברכאן בהו לקב“ה בגין דבהו ודוגמא דלהון מתברך שמא קדישא. ועל דא אתון דחכמיתו טובא היך לא אשגחתון להא ולא שמעתון לר’ שמעיה חסידא ואיהו אמר כל טנופא וכל לכלוכא סליקו ליה לסטרא אחרא דהא סטרא אחרא מהא טנופא ולכלוכא אתזן, על דא מים אחרונים חובא וחובה אינון.

תווהו ולא יכילו למללא. א“ר יהודה ברי שמא דאבוך מאן הוה.

שתיק ינוקא רגעא חדא, קם לגבי אמיה ונשק לה. א“ל אמי על אבא שאלין לי אלין חכימין, אימא לון.

א“ל אימיה ברי בדקת להו.

אמר הא בדקית ולא אשכחן כדקא יאות.

[p. 250] לחישת ליה אמיה ואהדר לגבייהו. א“ל אתון שאלין על אבא והא אסתלק מעלמא ובכל יומא דחסידי קדישין אזלין בארחא איהו טייעא אבתרייהו, ואי אתון קדישי עליונין היך לא אשכחתון ליה אזיל טייעא אבתרייכו. אבל בקדמיתא חמינא בכו והשתא חמינא בכו דאבא לא חמא חמרא דלא הוי טעין אבתריה חמארא למסבל עולא דאורייתא. כיון דלא זכיתון דאבא יטעין גבייכו לא אימא מאן הוה אבא.

אמר רבי יהודה לר’ יצחק כדדמי לן לא האי ינוקא בר נש.

אכלו וההוא ינוקא הוה אמר מלי דאורייתא וחדושי דאורייתא. אמרו הב ונבריך.

אמר לון יאות אמרתון בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה. [p. 251] פתח (תהלים לד:2) אברכה את יי’ בכל עת תמיד תהלתו בפי. אברכה את יי’, וכי מאי חמא דוד לומר אברכה את יי’, אלא חמא דוד דבעי הזמנה ואמר אברכה. כל היכא דבר נש יתיב על פתורא שכינתא קיימא תמן וסטרא אחרא קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכא לקב“ה סטרא אחרא אתכפייא ואיהי אתתקנת בברכהא לגבי עילא וסטרא אחרא לאו איהי בכללא, ואי לא אזמין ב“נ לברכא לקב“ה סטרא אחרא חדא ומכשכשא למהוי לה חולקא בההוא ברכה.

ואי תימא בשאר ברכאן אמאי לא אית הזמנה. אלא ההוא מלה דקא מברכין עליה איהי הזמנה. ות“ח דהכי הוא דהאי דמברך על פרי ההוא פרי איהו הזמנה ומברכין עליה ולית ביה חולקא לסטרא אחרא, וקודם דא דהוה ההוא פרי ברשו דסטרא אחרא לא מברכין עליה וכתיב (ויקרא יט:23) לא יאכל, בגין דלא יברכון על ההוא פרי ולא יתברך סטרא אחרא. כיון דנפק מרשותיה יאכל ומברכין עליה ואיהו הזמנה לברכתא. וכן כל מילין דעלמא דקא מברכין עלייהו כלהו הזמנא לברכתא ולית בהו חולקא לסטרא אחרא.

[p. 252] ואי תימא אוף הכי לברכת זמון כסא דברכתא הוה הזמנא, אמאי הב ונבריך. אלא הואיל ובקדמיתא כד הוה שתי אמר בורא פרי הגפן, הא הזמנא הוי, והשתא לברכת מזונא בעינן שנוי להזמנא אחרא דהא כסא דא לקב“ה הוי ולאו למזונא ובגין כך בעי הזמנא דפימא.

ואי תימא נברך שאכלנו משלו דא הוה הזמנה, ברוך שאכלנו דא הוא ברכה, הכי הוא ודאי, אבל נברך הזמנה אחרא איהו. הזמנא דקדמיתא איהי הזמנא לכוס דברכה סתם, ובהאי כוס כיון דאנטיל איהו הזמנה אחרא במלה דנברך לגבי עלמא עלאה דכל מזונין מתמן נפקין ובגין כך איהו בארח סתים דעלמא עלאה סתים איהו ולית לגביה הזמנה אלא בדרגא דא כוס דברכה.

א“ר יהודה זכאה חולקנא דמן [קפז ע“א] יומא דעלמא עד השתא לא שמענא מלין אלין, ודאי הא אמינא דדא לאו ב“נ איהו.

[p. 253] א“ל ברא מלאכא דיי’ רחימא דיליה האי דאמרת ועשית את הבריחים למשכן חמשה לקרשי צלע המשכן וגו’ וחמשה בריחים לירכתים ימה, הא בריחים טובא איכא הכא וידים תרין אינון.

אמר לון דא הוא דאמרית מפימוי דבר נש אשתמע מאן איהו, אבל הואיל ולא אשגחתון אנא אימא.

פתח ואמר (קהלת ב:14) החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך. וכי באן אתר עינוי דב“נ אלא בראשו, דילמא בגופיה או בדרועיה דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא. אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגלויא דרישא ארבע אמות. מ“ט, דשכינתא שריא על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בראשו אינון בההוא דשריא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דב“נ איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר (שם ט:8) ושמן על ראשך אל יחסר, דהא נהורא דראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן, ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתר אחרא.

[p. 254] ודאי אתון חכימין ושכינתא שרייא על רישייכו, היך לא אשגחתון להאי, כתיב חמשה בריחים לקרשי צלע המשכן האחת וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. האחת והשנית אמר קרא, שלישית ורביעית לא אמר דהא אחת ושנית דא חשיבו דתרין סטרין ובגין כך לא עביד חושבנא אלא על תרין אלין.

אתו אינון ונשקוהו כמלקדמין. בכה רבי יהודה אמר ר’ שמעון זכאה חולקך זכאה דרך דהא בזכותך אפילו ינוקי דבי רב אינון טנרין תקיפין רמאין.

אתאת אמיה אמרה לון רבותי במטו מנייכו לא תשגחון על ברי אלא בעינא טבא.

אמרו לה זכאה חולקך אתתא כשרה אתתא ברירא מכל שאר נשין דהא קב“ה בריר חולקך וארים דגלך על כל נשין דעלמא.

[p. 255] אמר ינוקא אנא לא מסתפינא מהאי דבר נונא רבא ויקירא אנא ונונא לא דחיל מעינא בישא דכתיב (בראשית מח:16) וידגו לרוב בקרב הארץ. מאי לרוב, לאסגאה על עינא, ותנינן מה דגים דימא מיא חפא עליהון ולית עינא בישא וכו’. לרוב ודאי. בקרב הארץ, בגו בני אנשא על ארעא.

אמרו ברא מלאכא דיי’ לית בנא עינא בישא ולא מסטרא דעינא בישא אתינן וקב“ה חפי עלך בגדפוי.

 

פתח ואמר (שם) המלאך הגואל אותי מכל רע וגו’. האי קרא אמר יעקב ברוח קודשא. אי ברוח קודשא א“ל רזא דחכמתא אית ביה. המלאך, קרי ליה מלאך וקרי ליה שמהן אחרנין, הכא אמאי אקרי מלאך. אלא [p. 256] שליחא איהו מלעילא כד קביל זהרא מגו אספקלריא דלעילא, דכד מתברכין אבא ואמא להאי אמרי ברתי זילי נטורי ביתיך פקידי לביתיך, הכי עבידא לביתיך, זילי וזוני לון, זילי דההוא עלמא דלתתא מחכא לך, בני ביתך מחכאן מזונא מנך, הא לך כל מה דתצרכי למיהב לון. כדין איהי מלאך.

ואי תימא והא בכמה דוכתין אקרי מלאך ולא אתי למיזן עלמין, ועוד דבשמא דא לא זן עלמין אלא בשמא דיי’. הכי הוא ודאי, כד שליח מגו אבא ואמא אקרי מלאך, כיון דשארי על דוכתיה על תרין כרובים יי’ שמיה.

למשה כד אתחזי ליה בקדמיתא אקרי מלאך, ליעקב לא אתחזי הכי אלא בדוגמא דכתיב (בראשית כט:9) ורחל באה, דא דיוקנא דרחל אחרא דכתיב (ירמיה לא:15) כה אמר יי’ קול ברמה נשמע וגו’ רחל מבכה על בניה. ורחל באה סתם. עם הצאן, דרגין דילה. אשר לאביה ודאי וכלהו אתמנון ואתפקדון בידהא. כי רועה היא, מנהגא לון ואתפקדא עלייהו. והכא[קפז ע“ב] במשה כתיב (שמות ג:2) וירא מלאך יי’ אליו.

[p. 257] ואי תימא יתיר הוא שבחא דאברהם דלא כתיב ביה מלאך אלא (בראשית יח:1) וירא אליו יי’ באלוני ממרא. התם באברהם אתחזי ליה אדון בא“ד בגין דבההוא זמנא קביל ברית ומה דהוה אתכסי מניה עד כען אתחזי ליה רבון ושליט והכי אתחזי דהא כדין בההוא דרגא אתקשר לא יתיר, ובגין כך בשמא דאדון רבון עליה. אבל משה דלא הוה ביה פרודא דכתיב (שמות ג:4) משה משה, דלא פסקא טעמא כמא דכתיב (בראשית כב:11) אברהם | אברהם דפסקא טעמא בגין דהשתא הוא שלים, מה דלא הוה מקדמת דנא, פרישו אית בין אברהם דהשתא לאברהם דקדמיתא. אבל משה מיד דאתייליד אספקלריא דנהרא דכתיב (שם ב:2) ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב (בראשית א:4) וירא אלהים את האור כי טוב. מיד אתקשר בדרגא דיליה ובגין כך משה משה ולא אפסיק טעמא. ועל דא לגבי משה אזעיר גרמיה דכתיב מלאך יי’.

[p. 258] יעקב קרא ליה בשעתא דהוה סליק מעלמא מלאך. מ“ט, בגין דבההוא שעתא הוה ירתא ליה לשלטאה. משה בחייו, יעקב לבתר דסליק מעלמא. משה בגופא, יעקב ברוחא, זכאה חולקיה דמשה.

[p. 259] הגואל אותי מכל רע, דלא אתקריב לעלמין לגבי סטרא דרע ולא יכיל רע לשלטאה ביה.

יברך את הנערים, כדין יעקב הוה מתתקן לביתיה כב“נ דאזיל לביתא חדתא ומתקן לה בתקונוי ומקשט לה בקשוטוי. יברך את הנערים, אינון דאשתמודען אינון דאתפקדן על עלמא לאתמשכא מנייהו ברכאן, תרין כרובין אינון.

ויקרא בהם שמי, השתא אתקין ביתיה ואיהו אסתלק בדרגיה בגין דחבורא ביעקב הוי. גופא אתדבק באתר דאצטריך ותרין דרועין בהדיה.

לבתר דאינון נערים מתברכן כדין כדקא יאותוידגו לרוב בקרב הארץ. ארחא דנונין לאסגאה גו מיין ואי נפקי מגו מיא ליבשתא מיד מתין, ואלין לאו הכי אלא אינון מן ימא רבא וסגיאו דלהון לאפשא ולאסגי בקרב הארץ איהו, מה דלית הכי לכל נונין דעלמא.

מה כתיב לעילא, ויברך את יוסף ויאמר, ולא אשכחן ליה הכא ברכאן דהא לבתר בריך ליה דכתיב (בראשית מט:22) בן פורת יוסף. אלא כיון דבריך לאלין נערים ליוסף בריך דהא לא יכלין לאתברכא אלא מגו יוסף, ומגו דאיהו בטמירו ולא אתחזי לגלאה כתיב ויקרא בהם שמי ושם אבותי, לכסאה עליה. מן האבות מתברכן ולא מאתר אחרא, דא הוא כסויא לחפאה על מה דאצטריך.

[p. 260] אתו ונשקוה כמלקדמין, אמרו הבו ונבריך.

אמר איהו אנא אברך דכל מה דשמעתון עד הכא מנאי הוה ואקיים בי (משלי כב:9) טוב עין הואיברך. מ“ט, בגין כי נתן מלחמו לדל, מלחמא ומיכלא דילי דאורייתא אכלתון.

א“ר יהודה ברא רחימא דקב“ה הא תנינן בעל הבית בוצע ואורח מברך.

א“ל לאו אנא בעל הבית ולאו אתון אורחין, אבל קרא אשכחנא ואקימנא ליה דהא אנא טוב עין ודאי, בלא שאילו דלכון אמינא עד השתא ולחמא ומיכלא דילי אכלתון.

[p. 261] נטל כסא דברכתא ובריך וידוי לא יכלין למסבל כסא והוו מרתתי. כד מטא על הארץ ועל המזון אמר (תהלים קטז:13) כוס ישועות אשא ובשם יי’ אקרא, קיימא כסא על תקוניה ואתישב בימיניה.

בריך לון, לסוף אמר יהא רעוא דחד מאלין אתמשכון ליה חיין מגו מלכא דחיי דכל חיין ביה תליין וקב“ה יערב ליה וישכח ערבא לתתא דיסתכם בערבותיה בהדי מלכא קדישא.

כיון דבריך אסתים עינוי רגעא חדא, לבתר פתח לון אמר חברייא שלם לכון מרבון טב דכל שלמא דיליה הוא.

תווהו ובכו ובריכו ליה. בתו ההוא ליליא, [קפח ע“א]אקדימו ואזלו. כד מטו לגבי דר’ שמעון סחו ליה עובדא. תוה ר’ שמעון, אמר בר טנרא תקיפא איהו ויאות הוא לכך ויתיר מדלא חשיב ב“נ, בריה דרב המנונא סבא.

[p. 262] אזדעזע ר’ אלעזר, אמר עלי למיהך למחמי לההוא בוסינא דדליק.

אמר ר’ שמעון דא לא סליק בשמא בעלמא דהא מלה עלאה אית ביה, ורזא איהו דהא משיכו דאבוי מנהרא עליה ורזא דא לא מתפשטא בין חברייא.

 

יומא חד הוו חברייא יתבין ומתנגחין אלין באלין והוו תמן ר’ אלעזר ור’ אבא ור’ חייא ור’ יוסי ושאר חברייא. אמרו הא כתיב (דברים ב:9) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, בגין רות ונעמה דהוו זמינין לנפקא מנייהו, צפורה אתת משה דהות ממדין ויתרו ובנוי דנפקו ממדין דהוו כלהו זכאי קשוט עאכ“ו. ותו משה דרביאו ליה במדין, ואמר ליה קב“ה (במדבר לא:2) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, א“ה משוא פנים אית במלה דיתיר אתחזו בני מדין לשזבא מן מואב.

[p. 263] ר’ שמעון אמר לא דמי מאן דזמין למלקט תאני למאן דכבר לקיט לון.

א“ל אע“ג דכבר לקיט לון שבחא איהו.

אמר להו מאן דלא לקיט תאני נטיר תאנה תדיר דלא יהא בה פגם בגין תאני דזמינת לאייתאה, כיון דלקיט תאני שביק לה לתאנה ותו לא נטיר לה. כך מואב דזמינת לאייתאה אינון תאני נטר ליה קב“ה דכתיב אל תצר את מואב, מדין דקא יהיבת תאני ואלקיטו כתיב (שם כה:17) צרור את המדינים, דהא מכאן ולהלאה תאנה דא לא זמינת לאייתאה פירין ובגין כך אתחזיאת ליקידת אשא.

פתח ואמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו וגו’. מואב אינון שרו ובגין אינון תאני דזמין מואב לאפקא אשתזיבו מן עונשא.

 

רבי אלעזר בעא למיחמי לר’ יוסי בר’ שמעון בן לקוניא חמוי והוו אזלי ר’ אבא ור’ יוסי ור’ חייא בהדיה, אזלו בארחא והוו אמרי מלי דאורייתא כל ההוא ארחא.

[p. 264] א“ר אבא מאי דכתיב ויאמר יי’ אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכתיב (דברים ב:9) וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, מלה דא כמלה דא, מה הפרש בין דא לדא, אלא אתחזי דשקילי הוו. ותנינן כד הוו מקרבי לגבי בני מואב הוו ישראל אתחזיין לגבייהו בכל מאני קרבא ולא מתגראן בהו, ולגבי בני עמון הוו ישראל מתעטפי בעטופייהו בלא מאני קרבא כלל, וקראי מוכחן בשקולא דא בדא.

אמר ר’ אלעזר ודאי הכי הוא ותנינן דדא דהות חציפא ואמרת מואב דכתיב (בראשית יט:37) ותקרא את שמו מואב אתחזון ישראל חציפין לגבייהו כמא דאיהי הות חציפא ואמרתמואב, מאב הוה ברא דא, אבל זערתא דאמרת בן עמי וכסיאת ארחהא ישראל הוו מכסיין ארחייהו לגבייהו מעטפי עטופא דטלית ואתחזון קמייהו כאחין ממש והא אוקמוה.

[p. 265] עד דהוו אזלי אדכר ר’ אלעזר מההוא ינוקא, סטו מארחא תלת פרסי ומטו להתם. אתארחו בההוא ביתא, עאלו ואשכחו לההוא ינוקא דהוה יתיב ומתקנין פתורא קמיה, כיון דחמא לון קריב גבייהו, א“ל עולו חסידי קדישין, עולו שתילין דעלמא, אינון דעילא ותתא משבחין לון, אינון דאפילו נוני ימא רבה נפקין ביבשתא לגבייהו.

אתא ר’ אלעזר ונשקיה ברישיה, אתא כמלקדמין ונשקיה בפומיה. א“ר אלעזר נשיקא קדמאה על נונין דשבקין מיא ואזלין ביבשתא ונשיקא תניינא על ביעין דנונא דעבדו איבא טבא בעלמא.

אמר ההוא ינוקא בריחא דלבושייכו חמינא דעמון ומואב אתגרי בכו, היך אשתזבתון מנייהו. מאני קרבא לא אית בידייכו ואי לאו לרחצנו תהכון בלא דחילו. [קפח ע“ב]

[p. 266] תווהו ר’ אלעזר ור’ אבא ור’ חייא. אמר רבי אבא זכאה ארחא דא וזכאה חולקנא דזכינא למיחמי דא.

אתקינו פתורא כמלקדמין. אמר חכימין קדישין תבעון נהמא דקרבא ופתורא דמאני קרבא או תבעון לברכא למלכא בכל מאני קרבא דהא פתורא לא אסתליק בלא קרבא.

אמר ר’ אלעזר ברא רחימא חביבא קדישא הכי בעינן דהא כל זייני קרבא אשתדלנא בהו וידענא לאגחא בחרבא ובקשתא וברומחא ובאבנין דקירטא ואנת רביא עד לא חמית היך מגיחין קרבא גוברין תקיפין דעלמא.

חדי ההוא ינוקא, אמר ודאי לא חמינא אבל כתיב (מלכים א כ:11) אל יתהלל חוגר כמפתח.

אתקינו פתורא בנהמא ובכל מה דאצטריך. א“ר אלעזר כמה חדו אית בלבאי ברביא דא וכמה חדושין יתחדשון על פתורא דא, ועל דא אמרית דידענא דזגי פעמוני רוח קודשא הוו אזלין ביה.

[p. 267] אמר ההוא ינוקא מאן דבעי לנהמא על פום חרבא ייכול.

חדי ר’ אלעזר. אהדר וקריב ינוקא לגביה, א“ל בגין דשבחת גרמך אית לך למיגח קרבא בקדמיתא, ואנא אמרית בקדמיתא דקרבא ליהוי בתר אכילה אבל השתא מאן דבעי סולתא יתלה מאני קרבא בידוי.

אמר ר’ אלעזר לך יאות לאחזאה מאינון מאני קרבא דילך.

פתח (במדבר טו:19) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליי’. קרא דא על עומר התנופה אתמר. מאי תנופה, אי בגין דאניף לה כהנא לעילא איהותנופה, מאי אכפת לן אי אניף אי מאיך. אלא ודאי אצטריך לעילא והיינו תרומה, ואע“ג דדרשינן תרי ממאה והכי הוא אבל תנופהמאי הוא, ארמותא.

[p. 268] רזא דחכמתא הכא. אי חסידי קדישין מארי דרומחין לא שמשתון לר’ שמעיה חסידא, דאי לאו תנדעון תנופה מאי הוא, חטה מאי הוא, שעורה מאי הוא. תנופהדקא אמרינן היינו תנ“ו פ“ה ורזא דיליה (ירמיה יג:16) תנו כבוד ליי’ אלהיכם, דהא פה עלאה היינו כבוד דבעינן למיהב ליה לקב“ה, ועל דא אבעי לן לארמא לעילא לאחזאה דליה אנן יהבין להאי פה, דלית שבחא למלכא עלאה אלא כד ישראל מתקני ליה ויהבי ליה למלכא ודא הוא תנופה וארמא הוא ודאי.

קרא דשרינא ביה, והיה באכלכם מלחם הארץ. וכי לחם הארץ שעורה איהו, לאו הכי ואנן שעורה מקרבינן בגין דשעורה קדמאה לשאר נהמא דעלמא. שעורה איהו שעור ה’ דהא אתר אתר ידיעא הוא בשיעורא דה“א. חטה, ט’ בנקודה באמצעיתא דלית חולקא לסטרא אחרא דחובא [p. 269] תמן, אלא חטה, ברתא דמתחטא לקמיה אבוה ועבדא לה רעותה. ומאי חטה, כללא דעשרין ותרין אתוון.

א“ר אלעזר אע“ג דהוה לן למשמע הכא אית לן למימר ולדרכא קשתא.

אמר ההוא ינוקא הא מגנא לקבל גירא.

אמר רבי אלעזר ודאי חטה הכי קרינן לה, אבל חמינן בשבטים כלהו דלית בהו ח“ט ובה אית ח“ט וקרינן חט“ה.

[p. 270] אמר ההוא ינוקא ודאי הכי הוא דהא ח“ט שריא סמיך ליה, בהו בשבטים לא הוו אתוון אלין דקא אתו מסטר קדושה אבל לגבה שריא. ואי תימא לא, תפיק חרבא ותימא אמאי נקטת אתוון אלין ההיא ברתא. אלא אי תנדע חובה דאדם הראשון דאמרו חט“ה הוה תנדע כלא, ואילנא דא כד נצח סטרא דטוב נקיט לכל סטרא אחרא וכפייא ליה.

חברייא קדמאי פרישו מלה דא ושרו לה מרחיק, חטה סתם. אתו בתראי ואמרו חטה ממש, אתא ישעיה ופריש מלה דכתיב (ישעיה נד:14) וממחתה כי לא תקרב אליך. וע“כ נקודה באמצעיתא דלא יהא חטאה דאלו נקודה לא הוי חטאה להוי, וחלופא בין ט’ לת’ תבירו לסטרא אחרא, ברירו דמלה.

[p. 271] אתון חברייא דלא שמשתון לר’ [קפט ע“א] שמעיה חסידא אמרין דבשבעת זיני דגן לא אית חולקא לסטרא אחרא ולאו הכי דהא כל מה דאתבלי בארעא לסטרא אחרא אית ביה חולקא. ומאי חולקא אית ליה, מוץ דתדפנו רוח דכתיב (תהלים א:4) לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנורוח, וכתיב (שם קג:16) כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו, בגין דרוח קודשא מפזר ליה בכל סטרין דעלמא דלא ישתכח.

דא בנוקבא, דכורא מאי הוא, תבן. ומוץ ותבן כחדא אזלין ועל דא פטור ממעשר דלית בהו חולקא בקודשא.

ה’, דגן בנקיו בלא תבן ומוץ. ח“ט, דכר ונוקבא מוץ ותבן, ה’ בנקיו דדגן, ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו ואילנא דחטא ביה אדם הראשון חטה הוה דכלא איהו ברזא דחטה.

תווה ר“א ותווהו חברייא, א“ר אלעזר ודאי הכי הוא.

אמר ההוא ינוקא הכי הוא ודאי קרא דשרינן ביה דהא שעורה אקדים למיתי לעלמא ואיהו מתקן למיכלא דבעירא [p. 272] סתם ואיהו רזא דאלף הרים דמגדלין בכל יומא והיא אכלה לון. ואקרי לחם תרומה, מיכלא דההוא תרומה ואתקריב בליליא דהא כתיב (ויקרא כב:7) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. מן הקדשים, דא תרומה, מן הקדשים ולא קדשים דהא קדש סתם לא אקרי תרומה דחומר בקדש מבתרומה תנן.

ארעא קדישא ברשו קב“ה הות ורשו אחרא לא עאל תמן. היך אבדיקת ארעא אי קיימא במהימנותא ולא אתחברת ברשו אחרא, בקריבו דתרומה דא דשעורים כגוונא דרזא דסוטה.

[p. 273] א“ר אבא ודאי שננא דחרבא לגבך.

אמר ההוא ינוקא ודאי אתקפנא במגן וצינה לאגנא מניה.

א“ר אבא ארעא קדישא לית בה רשו אחרא ולא עאל תמן, מוץ ותבן ממאן הוו.

פתח ההוא ינוקא ואמר (בראשית א:27) ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו’, וכתיב ויאמר להם אלהים פרו ורבו. ואי לא ייתי נחש על חוה לא יעביד תולדות לעלמין, או אי לא תאבו ישראל בעובדא דעגלא לא יעבדון תולדין. [p. 274] אלא ודאי אי לא ייתי נחש על חוה תולדין יעביד אדם מיד ודאי דהא גזרה אתגזר מיד דאתברי דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ואינון תולדין כלהון יהון בנקיו בלא זוהמא כלל. אוף הכי ארעא קדישא דהא לא עאל בה רשו אחרא עבדית מוץ ותבן ולאו מההוא סטרא ולבר מארעא ההוא מוץ ותבן דסטרא אחרא הוי דאזלא בתר קדושה כקוף בתר בני נשא.

אתו ר’ אלעזר וחברייא ונשקוה. אמר לון דאמי לי דרווחנא במאני קרבא נהמא דפתורא.

[p. 275] א“ר אלעזר ודאי הכי הוא דהא כל זיני קרבא בידך אינון ומצלחן בידך. אתו ונשקוה כמלקדמין.

 

פתח איהו ואמר (שם מ:10) ובגפן שלשה שריגים והיא כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים. עד הכא חזיונא דמלה דהא מכאן ולהלא חזיונא דיליה הוה דכתיב וכוס פרעה בידי, אבל חזיונא דמלה בגיניה דיוסף הוה ולבשרא ליה דישמע יוסף וינדע.

תנינן שבעה רקיעין אינון ואינון שבעה היכלין, ושית אינון וחמש אינון, וכלהו נפקי מגו יין עתיקא קדישא עלאה, ההוא יין דמשיך ליה יעקב מרחיק וסחיט ליה מענבים דההוא גפן. כדין יעקב אמשיך ליה ההוא יין דקא אתחזי ליה וחדי ושתה הה“ד (שם כז:25) ויבא לו יין וישת, הכא אכליל עילא ותתא ועל דא ארחיק מלה ומשיך לה במשיכו דתרי תנועי והיינו לו, ליה לתתא ליה לעילא, בתרין סטרין אחיד.

[p. 276] חנוך מטטרון אמר ויבא לו יין דארמי מיא בההוא יין, ואי לאו דארמי ביה מים לא יכיל למסבל. ושפיר אמר חנוך מטטרון ובגין כך אמשיך ליה טעמא, וההוא יין אזיל מדרגא לדרגא וכלהו טעמין ביה עד דיוסף חסידא טעים ליה דהיינו דוד נאמן הה“ד (שיר ז:10) כיין הטוב הולך לדודי למישרים. [קפט ע“ב]

מהו כיין הטוב, דאתא יעקב וארמי ביה מיא, דא הוא יין הטוב והכי הוא כמא דאמר חנוך מטטרון.

תווה ר’ אלעזר ותווה ר’ אבא, אמרו הא חמרא דילך הוא, נצחת מלאכא שליחא, פומא דרוח קודשא.

א“ל עד כען ההוא גפן מחכא למעבד פירין. ובגפן, דא איהו גפן דאשתמודעא בקודשא, בגין דאית גפן אחרא דאיהי אקרי גפן נכריהוענבין דילה לאו אינהו ענבין אלא קשין אחידין לבא נשכין ככלבא. אינון ענבין אקרון (ירמיה ב:21) סורי הגפן נכריה, אבל גפן דא כתיבובגפן, [p. 277] האי דאשתמודעא, ההיא דכל קודשין טעמו חמרא עתיקא חמרא טבא חמרא דיעקב יהב ביה מיא עד דכל אינון דידעין לטעמא חמרא טעמו ליה והוה טב לחכא.

וההוא גפן כד מטת לגבה אושיטת שלשה שריגים ואינון תלת דיוקנא דאבהן דאתקדשת בהו, ולית קדושה אלא ביין ולית ברכתא אלא ביין באתר דחדוא שארי.

והיא כפורחת, ככלה דאתקשטת ועאלת ברחימו דחדוא דההוא יין דאתערב במיא. כדין עלתה נצה, סליקת רחימו דילה לגבי דודה ושריאת לנגנא ולאעלא ברחימו, וכדין אתמליין ואתבשלן אינון ענבין רכיכן ומליין מההוא חמרא טבא עתיקא. ועל דא מאן דמברך על היין ומטי על הארץ אצטריך למרמי ביה מיא בגין דאית ליה לברכא רחם על ישראל עמך במיא גו חמרא, ואי לאו מאן יכיל למסבל. דא הוה לבשרא ליוסף בגין דביה הוה תליא מלתא.

[p. 278] חנו“ך מטטרו“ן אמר שלשה שריגים ודאי לקבל תלת אבהן, והא ארבע אינון דילה. אלא דא הוא דכתיב והיא כפורחת, בזמנא דאיהי סליקת ופרחת לסלקא בכנפהא כדין עלתה נצה, דא הוא ההוא רביעאה דאשתאר דסליק בהדה ולא אתפרש מנה הה“ד (שמואל ב כב:11) וירכב על כרוב ויעף, כד יעוף. כפורחת, בזמנא דפורחת, ושפיר אמר חנוך מטטרון והכי הוא.

אתו חברייא כלהו ונשקוה. א“ר אלעזר בריך רחמנא דשדרני הכא.

אמר ההוא ינוקא חברייא נהמא וחמרא עיקרא דפתורא אינהו, כל שאר מיכלא אבתרייהו אתמשך, והא אורייתא רווחת לון ודילה אינון. אורייתא בעאת מנייכו בבעו ברחימו ואמרת (משלי ט:5) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, והואיל ואורייתא זמינת לכו והיא בעאת מנייכו מלה דא אית לכו למעבד רעותא דילה. במטו מנייכו הואיל ואיהי זמינת לכו דתעבידון רעותה.

אמרו הכי הוא ודאי. יתבו ואכלו וחדו בהדיה. כיון דאכלו אתעכבו על פתורא.

[p. 279] פתח איהו ואמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה וגו’. ויאמר מואב אל זקני מדין, ויאמרו זקני מואב אל זקני מדין לא כתיב אלא ויאמר מואב, עולימין נטלו עיטא מסביא וסביא אתמשכו אבתרייהו ואינון יהבו לון עיטא. מאי עיטא יהבו לון, עיטא בישא נטלו לגרמייהו. אמרו לון למואב גדולא בישא גדלנא ביננא, ומנו, משה רבהון, על חד כומרא דהוה ביננא דגדיל ליה ורבי ליה בביתיה ויהב ליה ברתיה לאנתו. ולא עוד אלא יהב ליה ממונא ושדר ליה למצרים לשיצאה כל ארעא ואיהו וכל ביתיה אתמשכו אבתריה. אי ליה לההוא רביהון ניכול לאעקרא מן עלמא כל עמא דיליה יתעקרון מיד מן עלמא. וכל עיטא בישא מההוא מלה דפעור ממדין הוה.

ות“ח דכלא הוה ממדין וכל עיטא דלהון על משה הוה ובעיטא דלהון שדרו לבלעם. כיון דחמו דבלעם לא יכיל נטלו עיטא אחרא בישא לגרמייהו ואפקירו נשייהו וברתייהו יתיר ממואב דהא על נשי מדין כתיב (במדבר לא:16) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל ביי’ וגו’, וכלא ממדין הוה.

[p. 280] נטלו [קצ ע“א] עיטא בהדי נשיאה דלהון דיפקיר ברתיה וחשיבו לנטלא למשה ברשתיהון, בכמה זיני חרשין אעטרו לה דיתפס רישא דלהון וקב“ה משיב חכמים אחור. אינון חמן דרישא יתפס ברשתא דלהון ולא ידעו, חמו ולא חמו. חמו רישא דעמא דנפיל בהדה וכמה אלפין אוחרנין וחשיבו דמשה הוה, אפקירו לה ופקידו לה על משה דלא תזדווגי אלא ביה.

אמרה לון במה אנדע.

אמרו ההוא דתחמי דכלא קיימי קמיה ביה תזדווגי ולא באחרא.

כיון דאתא זמרי בן סלוא קמו קמיה ארבעה ועשרים אלף משבטא דשמעון בגין דהוה נשיאה דלהון והיא חשיבת דהוא משה ואזדווגת ביה. כיון דחמו כל אינון שאר לדא עבדו מה דעבדו והוה מה דהוה.

וכלא הוה ממדין בכמה זינין ובגין כך אתענשו מדין, וקב“ה אמר למשה (במדבר לא:16) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, לך אתחזי ולך יאות. למואב אנא סליק לון לבתר דתפקון תרין מרגלאן מנייהו, הא דוד בריה דישי דאיהו ינקום נוקמין מן מואב ויסחי קדירה מליא טנופא הה“ד (תהלים ס:10) מואב סיר רחצי ודאי. ועד דאינון תרין מרגלאן לא נפקו לא אתענשו, כיון [p. 281] דנפקו אתא דוד ואסחי קדירה מטנופא דלהון, וכלהו אתענשו, מדין בימי משה, מואב בימי דוד.

ת“ח חייביא דמדין דעכ“ד לא שכיכו מכל בישין דלהון. לבתר דרין דחמו דמית יהושע וכל אינון זקנים דאיתחזון למעבד נס על ידייהו אמרו השתא שעתא קיימא לו. מה עבדו, אתו לגבי עמלק, אמרו אית לכון לאדכרא מה דעבדו לכון בני ישראל ומשה רביהון ויהושע תלמידא דיליה דשיצו לכון מעלמא, השתא הוא עדנא דלית בהו מאן דאגין עלייהו ואנן בהדייכו. מיד (שופטים ו:3) מדין ועמלק ובני קדם וגו’, (שם:2) מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות וגו’. לא הוה בעלמא מאן דיעביד בישא בכלא כמדין ואי תימא עמלק, עמלק בגין קנאת ברית דקריבו לגבי ברית עלאה, על דא קני קב“ה קנאת עלמין דלא יתנשי.

אמרו ודאי הכי הוא ולית הכא ספקא בעלמא.

פתח ואמר (דברים ב:9) ויאמר יי’ אלי אל תצר את מואבואל תתגר בם מלחמה וגו’, וכתיב וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. ויאמר יי’ [p. 282] אלי, וכי עד השתא לא ידענא דעם משה הוה ממלל קב“ה ולא עם אחרא דכתיב ויאמר יי’ אלי, אלי למה. אלא למשה פקיד קב“ה דלא לאבאשא למואב אבל לאחרא לאו, לדוד לא פקיד דא ובגין כך אלי.

אל תצר את מואב, אפילו לתחום זעירא דלהון דהא מנייהו יפוק מאן דיתן נוקמין לישראל וינקום נוקמייהו ואיהו דוד דאתא מרות המואביה.

ואל תתגר בם מלחמה, כל דא אתפקד למשה, הא לאחרא שרי. ואי תימא ליהושע ולאינון זקנים דהוו דאריכו יומין בתריה שרי, לאו הכי בגין דכלהו מבי דינא דמשה הוו ומה דאתסר למשה אתסר להו. ועוד דלא נפקו אינון מרגלאן טבאן דהא ביומי שופטים נפקא רות וברתיה דעגלון מלך מואב הות. מית עגלון דקטל ליה אהוד ומנו מלך אחרא, ודא ברתיה אשתארת והות בבי אומנא ובשדי מואב, כיון דאזל תמן אלימלך נסבה לבריה.

ואי תימא דגיירה אלימלך תמן, לאו, אלא כל אורחי ביתא ומיכלא ומשתיא אוליפת קודם דאתגיירת, לבתר כד אזלת בנעמי כדין אמרת (רות א:16) עמך עמי ואלהיך אלהי.

[p. 283] נעמה בבני עמון ביומי דדוד נפקת. כדין שראת רוח קודשא על דוד, אמ’ לו דוד כד כל עלמא מדידנא ישראלחבל נחלתו הוו, דכירנא מה דעבדובחבל נחלתו מואב. מה כתיב ביה, (שמואל ב ח:2) וימדדם בחבל, בההוא חבל נחלת יי’. כל אינון דהוו מההוא זרעא ההוא חבל אחיד בהו.

כתיב (שם) מלא החבל, מהו מלא החבל, ההוא דכתיב (ישעיה ו:3) מלא כל הארץ כבודו. הוה אמר דא הוא לאחייא ודא הוא לקטלא וההוא חבל אחיד באינון דאתחזון לקטלא, ובגין כך אחיד בחבל ופשיט חבלעל ההואחבל נחלת יי’.

מדין גדעון שצי כל ההוא זרעא דלא אשאיר מנייהו מכל אינון דאבאישו לישראל בעיטא או במלה אחרא. ולכלהו דאבאישו לישראל קב“ה נטיר לון דבבו ונטיל מנייהו נוקמין, אבל אי זמינין מנייהו טב לעלמא [קצ ע“ב] אריך אפיה [p. 284] ורוגזיה עמהון עד דיפוק ההוא טב לעלמא ובתר כן נטיל נוקמא ודינא מנייהו.

א“ר אלעזר הכי הוא ודאי ודא הוא ברירו דמלה.

אמר ההוא ינוקא מכאן ולהלאה חברייא אתקינו מאני קרבא בידייכו ואגחו קרבא.

 

פתח ר’ אלעזר ואמר (תהלים קג:20) ברכו יי’ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. דוד מלכא זמין לברכא לקב“ה, זמין לחילי שמיא דאינון ככביא ומזלי ושאר חיילין ושתף לנשמתיה בהדייהו לברכא לקב“ה הה“ד ברכו יי’ כל צבאיו וגו’, ברכי נפשי את יי’, חתים בנפשיה כל ברכאן.

זמין למלאכי מרומא לברכא ליה דכתיב ברכו יי’ מלאכיוגבורי כח עושי דברו. עד לא אתו ישראל מלאכי מרומא הוו עבדי ושלמי עשייה, כיון דאתו ישראל וקיימו על טורא דסיני ואמרו נעשה ונשמע נטלי עשייה ממלאכי השרת אתכלילו בדברו, ומכדין הוה עשיה בארעא בישראל בלחודייהו ומלאכי קדישין בלחודייהו וישראל גמרי ושלמי עשייה, ועל דא גבורי כח עושי דברו בקדמיתא ולבתר לשמוע. זכאין אינון ישראל דנטלו עשייה מנייהו ואתקיים בהו.

[p. 285] אמר ההוא ינוקא נטיר גרמך ואצלח במאנך. וכי שבחא דא בלחודוי נטלו ישראל ולא אחרא.

אמר שבחא דא אשכחנא ולא אחרא.

אמר ההוא ינוקא שננא דחרבא דילך לא אצלח או אנת לא מנענעא ליה כדקא חזי למאן דאגח קרבא. שבחא עלאה דלא אתמסר למלאכי מרומא בלחודייהו אלא לישראל מאן איהו, קדושה. ברכה אתמסר לון בלחודייהו כמה דאתמסר לישראל אבל קדוש לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדי ישראל דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל.

ואי תימא והא כתיב (ישעיה ו:3) וקרא זה אל זה ואמר. אימתי, בזמנא דישראל מקדשי לתתא, ועד דישראל לא מקדשי לתתא אינון לא אמרי קדושה בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא ולא מתרין והיינו וקרא זה הא חד, אל זה הא תרין, ואמר הא תלתא. תלת עלמין אינון, לקבלייהו תלת קדושות, ובגין כך שבחא דישראל דנטלין קדושה לתתא.

[p. 286] א“ר אלעזר הכי הוא ומלין אלין אוקימנא לון. ותו אוקימנא דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא מן הדא קרא דכתיבוהתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי’. והתקדשתם חד, והייתם קדושים תרין, כי קדוש אני יי’ הא תלתא. הכא אתמסר לון קדושה.

א“ל יאות עבדית דלא אדכרת מרומחא עד דנטלית לה מבתר כתפך ושוית לה בידך. מכאן ולהלאה תדכר מרומחא דאיהי בידך. תוב לאתר דשבקת.

א“ר אלעזר במלין דאנן בהו בברכה אינון. ברכו, מאי ברכו, משיכו ברכאן מאתר דכל ברכאן נפקי עד דיתעבדון ברכה בסגיאו משיכו דאתמשך, ומגו סגיאו מיין בההוא בריכה מיד יפשון מיין נונין סגיאין לכמה זינין. וההוא משיכו מאי הוא, יי’ משיכו נהורא דנהיר מגו ההוא אספקלריא דנהרא דאתמשך מעילא לתתא.

האי למלאכי עלאי דאינון בבי מרומא דאדרא אתמר ברכו יי’. אנן דיתבי לתתא אמרין ברכו את יי’ בגין דאנן צריכין לאמשכא עלן להאי את ובה ניעול לגבי מלכא לאחזאה אנפוי, ועל דא אמר דוד (תהלים יז:15) אני בצדק אחזה פניך, בצדק ודאי. ובגין כך שירותא דצלותא ברכו את יי’ לאמשכא על רישן האי את, וכיון דאנן משכן להאי את עלנא אית לן לומר צלותא ולשבחא. [p. 287] ובגין כך אסור לברכא לב“נ עד לא יצלי ב“נ צלותיה וימשיך על רישיה להאי את, ואי יקדים ויברך לב“נ בקדמיתא הא אמשיך לההוא ב“נ במה על רישיה באתר דהאי את. ובגין כך למלאכי עלאי כתיב ברכו יי’, ואנן את לתוספת.

אמר ההוא ינוקא ודאי ידענא דמאני קרבא דילך טבין אינון אי תדכר מנהון ולא תנשי לון. ודאי גבורה דבר נש דאגח קרבא [קצא ע“א] ברומחא וחרבא איהו.

מהוגבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו.

א“ר אלעזר הא אמרית.

אמר ההוא ינוקא הא ידענא דחילא דדרועא דילך אתחלש, השתא איהו עדנא דלא לאמתנא אלא לאלקאה בקירטא אבנא בתר אבנא כד“א (שמואל א יז:50) בקלע ובאבן, בבהילו דא בתר דא.

[p. 288] חדי ר’ אלעזר וחדו ר’ אבא וחבריא.

פתח ההוא ינוקא ואמר (שיר א:5-6) שחורה אני ונאוה בנות ירושלם כאהלי קדר כיריעות שלמה, אל תראוני שאני שחרחרת וגו’. מלין אלין הא אוקמוה, אבל בשעתא דאיהי גו רחימו סגי לגבי רחימא מגו דחיקו דרחימו דלא יכלא למסבל אזעירת גרמה בזעירו סגי עד לא אתחזיאת מנה אלא זעירו דנקודה חדא, ומאי איהי, י’. כדין אתכסיאת מכל חילין ומשריין דילה ואיהי אמרת שחורה אני דלית באת דא חוורו בגווה כשאר אתוון, ודא שחורה אני ולית לי אתר לאעלא לכון תחות גדפאי.

כאהלי קדר, תנינן דא ז’ דלית בה חוורו לגו. כיריעות שלמה, דא ו’. [p. 289] ובגין כך אל תראוני, לא תחמון בי כלל דאנא נקודה זעירא.

מה עבדין גברין תקיפין חיילין דילה, שאגין כאריין תקיפין כד“א (תהלים קד:21) הכפירים שואגים לטרף, ומגו קלין ושאגין תקיפין דקא משאגין כאריין גוברין תקיפין דחילא שמע רחימא לעילא וידע דרחימתיה היא ברחימו כוותיה מגו רחימין עד דלא אתחזיאת מדיוקנא ושפירו דילה כלל.

כדין מגו קלין ושאגין דאינון גברי חילא דילה נפיק דודה רחימא מגו היכליה בכמה מתנן בכמה נבזבזן בריחין ובוסמין ואתי לגבה ואשכח לה כמאתא בלא דיוקנא ושפירו כלל, קריב לגבה מחבק לה ומנשק לה עד דאתערת זעיר זעיר מגו ריחין ובוסמין, ובחדוא דרחימא דעמה אתבניאת ואתעבידת בתקונהא בדיוקנהא בשפירו דילה ה’ כמלקדמין.

ודא גבורי כח עשו לה ואהדרו לה לדיוקנהא ושפירו דילה דתוקפא וגבורתא דלהון גרימו דא, ועל דא כתיב גבורי כח עושי דברו, עושי דברו ודאי ומתקנין ליה ומהדרין ליה לדיוקנא קדמאה. מכאן ולהלאה כיון דאתקנת ואתעבידת בדיוקנהא שפיר כמלקדמין כדין אינון וכל שאר חילין קיימין לשמוע מה דאיהי אמרת והיא קיימא כמלכא גו חיילהא, ודא הוא עושי דברו ודאי.

כגוונא דא לתתא בזמנא דחייבין בדרא איהי אתכפיא ואזעירת גרמה עד דלא אתחזיאת מכל דיוקנהא בר נקודה חדא. [p. 290] כד אתאן גבורי כח וזכאי קשוט כביכול עושים להאי דבר ואנהירת זעיר זעיר ואתעבידת בדיוקנהא בשפירו דילה כמלקדמין.

אתו חברייא ונשקוה. א“ר אלעזר אלמלא יחזקאל נביאה אמר דא תווהא הוי בעלמא. נטליה ר’ אלעזר ונשקיה כמלקדמין.

אמר ההוא ינוקא אנא אברך.

אמרו את בריך ולך יאות לברכא.

אמר כמה אתון קדישין, כמה ברכות זמינין לכו מאימא קדישא בגין דלא מנעתון לי לברכא.

פתח ואמר (משלי יא:26) מונע בר יקבוהו לאום וברכה לראש משביר. האי קרא באורייתא כמשמעו, אבל תנינן כל בר נש חייב בברכת המזון ואי לאו ידע אתתיה או בנוי מברכין ליה ותבא מארה לההוא גברא דלא ידע לברכא עד דאצטריך לאתתיה ובנוי דיברכון ליה. ואי הוה ידע אצטריך לחנכא לבריה ולמהב ליה כסא לברכא, ומאן דמנע ליה דלא יתחנך יקבוהו לאום. מונע בר דלא לברכא לקב“ה ולא יתחנך במצות יקבוהו לאום. יקבהו מבעי ליה או יקבוהו לאומים דהא לאום חד הוא כד“א (בראשית כה:23) ולאום מלאום יאמץ, מאי יקבוהו לאום. אלא לאם כתיב, לאימא קדישא יקבוהו [p. 291] להאי בר נש דמנע לההוא בר מלברכא לקב“ה.

אנא ברא יחידאי הוינא לאמי, הבו לי כסא ואברך למלכא קדישא דיהב בביתא דאמי גוברין דחילא דמלילנא קמייהו מלין תקיפין וזכינא לון ובגין כך אנא אברך. וקודם דא אתישר קרא על תקוניה, הא [קצא ע“ב] דשרינן ביה.

מונע בר יקבוהו לאם, מאן דמנעברכמא דאתמר יקבוהו לאם. מאי יקבוהו, (ויקרא כד:11) ויקוב בן האשה הישראלית את השם. אוף הכא יקבוהו, יפרשון ליה לאם, יפרשון חטאוי לאמא קדישא.

[p. 292] וברכה לראש משביר, לההוא ב“נ דיחנך בריה לברכא לקב“ה ולחנכא ליה בפקודי אורייתא.

ורזא דמלה כתיב ברזא דלעילא (משלי ל:4) מה שמו ומה שם בנו כי תדע, ההוא שם ידיעא יי’ צבאות שמו. שם בנו, ישראל שמו דכתיב (שמות ד:22) בני בכרי ישראל. והאיישראל כל מפתחן דמהימנותא ביה תליין ואיהו משתבח ואמר (תהלים ב:7) יי’ אמר אלי בני אתה. והכי הוא ודאי דהא אבא ואמא אעטרו ליה ובריכו ליה בכמה ברכאן ואמרו ופקידו לכלא (שם:12) נשקו בר, נשיקו ידא להאי בר. כביכול שלטנו יהב ליה על כלא דכלא יפלחון ליה.

פן יאנף, בגין דאעטרו ליה בדינא ורחמי. מאן דזכי לדינא לדינא, מאן דזכי לרחמי לרחמי.

כל ברכאן דעילא ותתא להאי בר סלקין ומתעטרן, ומאן דמנע ברכאן מהאי בר יפרשון חטאוי קמי מלכא קדישא, לאם ממש.

וברכה לראש משביר, מאן דמברך ואזמין [p. 293] בכסא דברכה למאן דאצטריך ליה בהא אתבר סטרא אחרא ואתכפיא בתבירו ואסתלק סטר קדושה ודא הוא דכתיב וברכה לראש משביר. כמא דאיהו מסלק ומברך לקב“ה ועביד לסטר אחרא דאתבר, הכי קב“ה משיך עליה ברכאן מלעילא וההוא דאקרי ברכה שריא על רישיה. מכאן ולהלאה חברייא הבו ונבריך.

יהבו ליה כסא ובריך, וחברייא כלהו הוו בחדוא דהא מיומא דהלולא דר’ אלעזר לא חדו חברייא כההוא יומא דיתבו תמן.

אקדימו ובריכו ליה בחדוא ברעו דלבא.

אמר ההוא ינוקא לית לכו לאתפרשא אלא מגו מלי דאורייתא והכי תנינן.

פתח ואמר (שמות יג:21) ויי’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. ויי’, זקיף טעמא לעילא, אמאי. אלא בההוא שעתא כמה יאות ושפירו הות להאי כלה דהות אתכפיאת עד השתא בגלותא והשתא אזלת בזקיפו דרישא באכלוסהא בחדוא. בודאי זקיף טעמא לעילא.

[p. 294] הולך לפניהם יומם, עד הכא לא ידיע אי האי כלה אזלת קמייהו ואי לא דהא טעמא אפסיק בויי’. אלא איהי הות תמן אבל מאן דאזיל קמייהו סבא עלאה מארי דביתא ההוא דאומי ליה קב“ה, ומנו, אברהם דכתיב (תהלים מב:9) יומם יצוה יי’ חסדו, וכתיב (ירמיה לג:25) אם לא בריתי יומם ולילה, יומא דכל יומין כלילן ביה, יומא דשאר יומין איהו, שאר כל יומין ודאי, ועל דא אקרי יומם ולא יום. ובגין כך הולך לפניהם יומם, הוא הוה אזיל ביממא וכלה אזלת בליליא דכתיב ולילה בעמוד אש להאיר להם, דא כלה כל חד כדקא חזי ליה. [p. 295] ואתון חברייא יומם ולילה יהא קמייכו בכל שעתא.

נשקוה וברכוה כמלקדמין ואזלו.

אתו לגבי רבי שמעון וסחו ליה עובדא. תוה, אמר כמה יאות הוא אבל לא סליק בשמא. אעא דקיק כד סליק נהוריה סליק לפום שעתא, ומיד כבה ואשתקע. ותו הא אמינא נהורא דא ממה הוי.

פתח ואמר (תהלים קיב:2) גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. כד בר נש איהו גבור בארץ, גבור באורייתא גבור ביצריה גבור בארץ ודאי, סליק נהוריה ואתמשך ביה משיכו סגי, כדין דור ישרים יבורך, יברך כתיב.

אמר רבי אבא והא חמינן ינוקי דאמרין מלין עלאין וקיימין לבתר רישין דעלמא.

א“ל ינוקא דאמר מלה חדא או תרין לפום שעתא בלא כוונה דלהון מובטח בר נש בדא דיזכי למילף אורייתא בישראל, אבל דא דנהורא דיליה קיימא על קיומיה בדעתא שלים לאו הכי. ותו דהא קב“ה תיאובתא דיליה לארחא בתפוחא דא, [קצב ע“א] זכאה חולקיה.

[p. 296] זכאין אתון צדיקייא דאתון כתיב בכו (מלכים ב יט:30) ויספה פליטת בית יהודה הנשארת שרש למטה ועשה פרי למעלה. שרש למטה, כגון אבוי דאסתלק מעלמא ואיהו שרש למטה במתיבתא דרקיעא. ועשה פרי למעלה, במתיבתא עלאה. כמה טבא שרשא ואיבא. ואי לאו דלא אהא מקטרגא לקב“ה דהואיל ותיאובתיה לארחא ביה לא הוה מאן דיכיל לשלטאה ביה, אבל יהא רעוא דאמיה לא תחמי צערא עליה. וכך הוה.