THE ZOHAR: PRITZKER EDITION
Translation and Commentary by Daniel Matt
THE ZOHAR: PRITZKER EDITION
Translation and Commentary by Daniel Matt
THE ZOHAR: PRITZKER EDITION
Translation and Commentary by Daniel Matt
  
[Home] [Variant Readings]

Parashat Be-Reshit Genesis 1:1–6:8

פרשת בראשית

[טו ע"א] [p. 107] בראשית.

בריש הורמנותא דמלכא גליף גלופי בטהירו עלאה. בוצינא דקרדינותא נפיק גו סתים דסתימו [p. 108] מרישא דאין סוף, קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא, לא חוור ולא אוכם ולא סומק ולא ירוק ולא גוון כלל. כד מדיד משיחא עביד גוונין לאנהרא. לגו בגו בוצינא נפיק חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא, סתים גו סתימין דרזא דאין סוף. בקע ולא בקע אוירא דיליה. לא אתיידע כלל עד דמגו [p. 109] דחיקו דבקיעותיה נהיר נקודה חדא סתימא עלאה. בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל, ובגין כך אקרי ראשית, מאמר קדמאה דכלא.

(דניאל י"ב:3) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד. זהר סתימא דסתימין בטש אוירא דיליה דמטי ולא מטי בהאי נקודה, וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה היכלא ליקריה [p. 110] לתושבחתיה. תמן זרע זרעא לאולדא לתועלתא דעלמין ורזא דא (ישעיה ו':13) זרע קדש מצבתה.

זהר, דזרע זרעא ליקריה כהאי זרעא דמשי דארגוון טב דאתחפי לגו ועביד ליה היכלא דאיהו תושבחתא דיליה ותועלתא דכלא. בהאי ראשית ברא ההוא סתימא דלא אתיידע להיכלא דא. היכלא דא אקרי אלהים ורזא דא בראשית ברא אלהים.

[p. 111] זהר, דמניה כלהו מאמרות אתבריאו ברזא דאתפשטותא דנקודה דזהר סתים דא. אי בהאי כתיב ברא לית תווהא דכתיב (בראשית א':27) ויברא אלהים את האדם בצלמו.

זהר, רזא, בראשית, קדמאה דכלא. אהיה שמא קדישא גליפא בסטרוי. אלהים גליפא בעיטרא. אשר, היכלא טמיר וגניז, שריאותא דרזא דראשית. אשר, ראש דנפיק מראשית. וכד [טו ע"ב] אתתקן לבתר נקודה והיכלא כחדא כדין בראשית כליל ראשיתא עלאה בחכמתא. לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא ואקרי בית ונקודה עלאה אקרי ראש, כליל דא בדא ברזא בראשית כד איהו כלא כחדא בכללא חדא עד לא הוי ישובא בביתא. [p. 112] כיון דאזדרע לתקונא דישובא כדין אקרי אלהים טמירא סתימא.

זהר, סתים וגניז כד בנין בגויה לאולדא, וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קדש. ועד לא אתעדיאת ולא אתפשט פשיטו דישובא לא אקרי אלהים אלא כלא בכללא, בראשית. לבתר דאתתקן בשמא דאלהים אפיק אינון תולדין מההוא זרעא דאזדרע ביה.

מאן ההוא זרעא. אינון אתוון גליפן, רזא דאורייתא, דנפקו מההיא נקודה. ההיא נקודה זרע בגו ההוא היכלא זרעא דתלת נקודין, חל"ם, שור"ק, חיר"ק, ואתכלילו דא בדא ואתעבידו רזא חדא, קול דנפיק בחבורא חדא. בשעתא דנפק נפקת בת זוגיה בהדיה דכליל כל אתוון דכתיב את השמים, קול ובת זוגו. האי קול דאיהו שמים איהו אהיה בתראה.

[p. 113] זהר, דכליל כל גוונין כגוונא דא עד הכא. יהוה אלהינו יהוה, אלין תלתא דרגין, לקבל דא רזא עלאה. בראשית ברא אלהים. בראשית, רזא קדמאה. ברא, רזא סתימא לאתפשטא מתמן כלא. אלהים, רזא לקיימא כלא לתתא. את השמים, דלא לאפרשא לון, דכר ונוקבא כחדא. את, כד נטיל אתוון כלהון, כללא דכלהו אתוון אינון רישא וסופא. לבתר אתוסף ה"א לאתחברא כלהו אתוון בה"א ואתקרי אתה, ועל דא (נחמיה ט':6) ואתה מחיה את כלם. את, רזא אדני והכי אקרי. השמים, דא יהוה, רזא עלאה. ואת, תקונא דכר ונוקבא. ואת, רזא ויהוה וכלא חד. הארץ, [p. 114] דא אלהים כגוונא עלאה למעבד פירין ואיבין. שמא דא כלילא בתלת דוכתי ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין.

עד הכא רזא דסתרא דסתרין דגליף ובני וקיים בארח סתים בסתרא דחד קרא. מכאן ולהלאה בראשית, ברא שית, מקצה השמים ועד קצה השמים, שית סטרין דמתפשטן מרזא עלאה באתפשטותא דברא מגו נקודה קדמאה. ברא, אתפשטותא דחד נקודה דלעילא. והכא אגליף רזא שמא דארבעין ותרין אתוון.

(דניאל י"ב:3) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, כגוונא דתנועי דמנגני, ובנגונא דלהון אזלין אבתרייהו אתוון [p. 115] ונקודי ומתנענען אבתרייהו כחיילין בתר מלכיהון. גופא אתוון ורוחא נקודי. כלהו נטלו במטלניהון בתר תנועי וקיימי בקיומייהו. כד נגונא דטעמי נטיל, נטלי אתוון ונקודי אבתרייהו. כד איהו פסיק, אינון לא נטלין וקיימי בקיומייהו.

והמשכילים יזהירו, אתוון ונקודי. כזהר, נגונא דטעמי. הרקיע, אתפשטותא דנגונא כגון אינון דמתפשטי בפשיטו ואזלי בנגונא. ומצדיקי הרבים, אינון פסוקי דטעמי דפסקי במטלניהון דבג"כ אשתמע מלה. יזהירו, אתוון ונקודי, ונהרין כחדא במטלנין ברזא דסתימו במטלנותא באינון שבילין סתימין. מהאי אתפשט כלא.

תנינא, כל שלמה דאתמר בשיר השירים במלכא דשלמה דיליה, במלך סתם בנוקבא, מלה תתאה בעלאה. ורזא דירתא תתאה לעלאה, תרוייהו [p. 116] כחד, היינו ב' דכתיב בחכמה יבנה בית. כתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון, דא תקונא דעלמא תתאה מעלמא עלאה, דעד לא ברא קב"ה עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה, חד, ולא קיימא מלה עד דסליק ברעותא דמחשבה לקיימא עלמא במטון דסמיטרא למברי [p. 117] עלמא. והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בעטופא דחד זוהר, ימינא עלאה, וברא שמים. ובהאי דאיהו זוהר קדמאה לשאר נהורין ברא שמים, ורזא דא האי קרא, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון. המשכילים, אינון קיימין וסמכין עלאין דאינון מסתכלי בסכלתנו בכל מה דאצטריך ההוא אפריון וסמכין דביה. וסתרא דא כד"א (תהלים מ"א:2) אשרי משכיל אל דל.

יזהירו, דאי לא יזהירו ולא נהרין לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון בכל מה דאצטריך.

כזהר הרקיע, דקיימא [טז ע"א] ע"ג אינון משכילים דכתיב ביה (יחזקאל א':22) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא.

[p. 118] זהר, דאיהו נהיר לאורייתא. זהר, דנהיר לאינון ראשי דההיא חיה, ואינון ראשי אינון משכילים, דזהרין ונהרין תדיר ומסתכלן לההוא רקיע, לההוא נהירו דנפיק מתמן ודא איהו נהירו דאורייתא דנהיר תדיר ולא פסיק.

 

והארץ היתה תוהו ובהו וגו'. היתה דייקא, מקדמת דנא. תלגא גו מייא. נפקא מנה זוהמא בההוא חילא דתלגא במייא, ואקיש בה אשא תקיפא והוה בה פסולת ואתעבידת תהו, מדורא דזוהמא, קינא דפסולת. ובהו, ברירו דאתבריר מגו פסולת ואתיישב בה.

[p. 119] חשך, רזא דאשא תקיפא. וההוא חשך חפי ע"ג תהו על ההוא פסולת ואתתקף מיניה.

ורוח אלהים, רוח קודשא דנפיק מאלהים חיים, ודא מרחפת על פני המים. בתר דהאי רוח נשיב אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת כטיסא דזוהמא כד אבריר ואצריף זמנא ותרין עד דאשתאר ההוא זוהמא דלית ביה זוהמא כלל. כך האי תהו אבריר ואצריף ונפק מניה (מלכים א' יט:11) רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים, ההוא דחמא אליהו. אבריר בהו ואצריף ונפק מניה רעש דכתיב (שם) ואחר הרוח רעש. ואבריר חשך ואכליל ברזא דיליה אש דכתיב ואחר הרעש אש. אבריר רוח ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה.

תהו, אתר דלית ביה גוון ולא דיוקנא ולא אתכליל ברזא דדיוקנא. השתא איהו בדיוקנא, כד מסתכלן ביה לית ליה דיוקנא כלל. לכלא אית לבושא לאתלבשא בר האי דאתחזי ביה וליתיה כלל ולא הוי.

[p. 120] בהו, להאי אית ליה ציורא ודיוקנא, אבנין משקעין גו קליפא דתהו, נפקי גו קליפא דמשקען תמן, ומתמן משכי תועלתא לעלמא. בציורא דלבושא משכי תועלתא מעילא לתתא וסלקי מתתא לעילא. ועל דא נקובין ומפולמין, הני תליין באוירא, לזמנין תליין באוירא, לזמנין מטמרין ביומא דעיבא ומפיקי מיין מגו תהומא לאתזנא תהו מתמן, דהא כדין חדוה ושטותא דקא אתפשט תהו בעלמא.

חשך הוא אשא אוכמא תקיף בגוון, אשא סומקא תקיף בחיזו, אשא ירוקא תקיף בציור, אשא חיוורא דכליל כלא. חשך תקיף בכל אשין ודא אתקיף לתהו. חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו, ורזא דא (בראשית כ"ז:1) ותכהינה עיניו מראות ויקרא את עשו וגו'. חשך, פני רע דאסבר אנפין לרע, וכדין אקרי חשך דשרי עליה לאתקפא ליה, ורזא דא וחשך על פני תהום.

רוח הוא קול דשארי על בהו ואתקיף ליה ואנהיג ליה בכל מה דאצטריך, ורזא דא (תהלים כ"ט:3) קול יי' על המים, וכן ורוח אלהים מרחפת על פני המים, אבנין משקען גו תהומי דנפקי מייא מנהון ,ועל דא אקרון פנים, פני תהום. רוח אנהיג ואתקיף לאינון פנים פני המים, דא כמה דאצטריך ליה ודא כמה דאצטריך ליה.

[p. 121] תהו, עליה שריא שם שדי. בהו, עליה שריא שם צבאות. חשך, עליה שריא שם אלהים. רוח, עליה שריא שם יהוה. רוח חזק מפרק הרים, לא ברוח יי' וגו.' שמא דא לא הוי ביה דהא שדי שלטא ברזא דסתרא דתהו. ואחר הרוח רעש, לא ברעש יי', דהא שם צבאות שלטא ביה ברזא דבהו, ועל דא אקרי בהו רעש דלאו איהו בלא רעש. ואחר הרעש אש, לא באש יי', דהא שמא דאלהים שלטא ביה מסטרא דחשך. ואחר האש קול דממה דקה, הכא אשתכח שם יהוה.

ארבע פרקין הכא דאינון פרקי גופא ואברין ידיען דאינון ארבע ואינון תריסר, והכא שמא גליפא דתריסר אתוון דאתמסר לאליהו במערה. [טז ע"ב]

 

[p. 122] ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. מהכא איהו שירותא לאשכחא גניזין היך אתברי עלמא בפרט, דעד הכא הוה בכלל ובתר אתהדר כלל למהוי כלל ופרט וכלל. עד הכא הוה כלא תליא באוירא מרזא דאין סוף. כיון דאתפשט חילא בהיכלא עלאה, רזא דאלהים, כתיב ביה אמירה, ויאמר אלהים, דהא לעילא לא כתיב ביה אמירה בפרט, ואע"ג דבראשית מאמר הוא אבל לא כתיב ביה ויאמר. דא ויאמר איהו קיימא למשאל ולמנדע. ויאמר, חילא דאתרם ארמותא [p. 123] בחשאי מרזא דאין סוף ברישא דמחשבה. ויאמר אלהים, השתא אוליד ההוא היכלא ממה דאתעדיאת מזרעא דקדש ואוליד בחשאי, וההוא דאתילד אשתמע לבר. מאן דאוליד ליה אוליד בחשאי דלא אשתמע כלל. כיון דנפק מניה מאן דנפק אתעביד קול דאשתמע לבר, יהי אור. כל מה דנפק ברזא דא נפק. יהי על רזא דאבא ואמא דאיהו י"ה, ולבתר אתהדר לנקודה קדמאה למהוי שירותא לאתפשטא למלה אחרא, אור.

ויהי אור, אור דכבר הוה. אור דא רזא סתימא, אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עלאה סתימא. בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה [p. 124] סתימא מרזא דיליה, דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה וגלי האי נקודה י'. כיון דהאי י' אתפשט מה דאשתאר אשתכח אור מההוא רזא דההוא אויר סתימאה. כד אשתכח מניה נקודה קדמאה י', אתגלי לבתר עליה, מטי ולא מטי. כיון דאתפשט נפק ואיהו הוא אור דאשתאר מאויר והיינו אור דכבר הוה. והאי קיימא נפק ואסתלק ואתגניז ואשתאר חד נקודה מניה למהוי מטי תדיר באורח גניזו בההיא נקודה, מטי ולא מטי, נהיר ביה בארח נקודה קדמאה דנפק מניה. ובגין כך כלא אחיד דא בדא, נהיר בהאי ובהאי. כד סליק כלא סלקין ואתאחדן ביה, ואיהו מטי ואגניז באתר דאין סוף וכלא חד אתעביד.

ההוא נקודה דאור אור איהו, ואתפשט ונהירו ביה שבע אתוון דאלפא ביתא ולא אקרישו ולחים הוו. נפק חשך לבתר ונפקו ביה שבע אתוון אחרן דאלפא ביתא ולא אקרישו וקיימו לחים. נפק רקיע דאפריש מחלוקת דתרין סטרין ונפקו ביה תמניא אתוון אחרנין, כדין כ"ב. דלגו שבע אתוון דהאי סטרא ושבע דהאי סטרא ואתגליפו כלהו בההוא רקיע והוו קיימי לחים. אקריש ההוא רקיע ואקרישו אתוון ואגלימו ואתציירו בציורייהו, ואגליף תמן אורייתא לאנהרא לבר.

[p. 125] יהי אור, דהוא אל גדול, רזא דנפיק מאויר קדמאה. ויהי, רזא דחשך דאקרי אלהים. אור, דאתכליל שמאלא בימינא, וכדין מרזא דאל הוי אלהים, אתכליל ימינא בשמאלא, ושמאלא בימינא.

וירא אלהים את האור כי טוב. דא עמודא דאמצעיתא. כי טוב, אנהיר עילא ותתא וכל שאר סטרין ברזא יהוה, שמא דאחיד לכל סטרין.

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. אפריש מחלוקת למהוי כלא שלים.

ויקרא אלהים לאור יום. מהו ויקרא. קרא וזמין לאפקא מהאי אור שלים דקיימא באמצעיתא חד נהירו דאיהו יסודא דעלמא דעליה קיימין עלמין. ומההוא אור שלים, עמודא דאמצעיתא, אתפשט יסודא חי עלמין דאיהו יום מסטרא דימינא.

ולחשך קרא לילה. קרא וזמין ואפיק מסטרא דחשך חד נוקבא, סיהרא דשלטא בליליא ואקרי לילה, רזא דאדני, אדון כל הארץ.

[p. 126] עאל ימינא בההוא עמודא שלים דבאמצעיתא, כליל ברזא דשמאלא, וסליק לעילא עד נקודה קדמאה ונטיל [יז ע"א] ואחיד תמן חילא דתלת נקודין, חל"ם שור"ק חיר"ק, זרע קדש, דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא. ואתחבר כלא בעמודא דאמצעיתא ואפיק יסודא דעלמא, ובגין כך אקרי כל דאחיד לכלא בנהירו דתיאובתא.

שמאלא להיט בתוקפא וארח, בכולהו דרגין ארח ריחא. ומההוא להיטו דאשא אפיק ההוא נוקבא סיהרא, וההוא להיטו הוה חשוך בגין דהוה מחשך. ותרין סטרין אלין אפיקו תרין דרגין אלין, חד דכר וחד נוקבא.

יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא מההוא תוספת נהורא דהוה ביה, דכיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים ועביד שלם לכל סטרין כדין אתוסף ביה נהירו מעילא ומכל סטרין בחדוה דכלא ביה, ומההוא תוספת דחדוה נפיק יסודא דעלמין ואקרי מוסף. מהכא נפקין כל חיילין לתתא ורוחין ונשמתין קדישין ברזא יהוה צבאות, אל אלהי הרוחות.

לילה, אדון כל הארץ, מסטרא דשמאלא מההוא חשך. ובגין דההוא חשך תיאובתיה לאתכללא בימינא וחלש תוקפיה אתפשט מניה האי לילה. [p. 127] כד שארי לאתפשטא האי לילה עד לא אסתיים, ההוא חשך עאל ואתכליל בימינא וימינא אחיד ליה ואשתאר בגריעו האי לילה. וכמה דחשך תיאובתיה לאתכללא באור, הכי לילה תיאובתיה לאתכללא ביום. חשך גרע נהוריה ובגין כך אפיק דרגא בגריעו ולא בנהירו. חשך לא נהיר אלא כד אתכליל באור. לילה דנפק מניה לא נהיר אלא כד אתכליל ביום. גריעו דלילה לא אשתלים אלא במוסף. מה דאתוסף הכא גרע הכא. במוסף הוה ביה רזא דנקודא עלאה ורזא דעמודא דאמצעיתא בכל סטרין ובגין כך אתוסף ביה תרין אתוון. בלילה גריעו ביה אלין תרין. כדין קרא. כתיב ויקרא וגרע מיניה ו"י וכתיב קרא לילה. הכא רזא דשמא דשבעין ותרין אתוון גליפן דכתרא עלאה.

 

ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו'. הכא רזא בפרט, לאפרשא בין מיין עלאין לתתאין ברזא דשמאלא, ואתברי הכא מחלוקת בסטרא דשמאלא, דעד הכא רזא [p. 128] דימינא הוא והכא איהו רזא דשמאלא, ובגין כך אסגיאו מחלוקת בין דא לימינא. ימינא איהו שלימא דכלא ובגין כך בימינא כתיב כלא דהא ביה תלייא כל שלימו. כד אתער שמאלא אתער מחלוקת ובההוא מחלוקת אתתקף אשא דרוגזא, ונפק מניה מההוא מחלוקת דאתער שמאלא גיהנם, וגיהנם בשמאלא אתער ואתדבק.

חכמתא דמשה, בהא אסתכל ובעובדא דבראשית אשגח. בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא ובההוא מחלוקת דאתער ביה שמאלא נפק ביה גיהנם ואתדבק ביה. עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי עאל ביינייהו ואפריש מחלוקת ואסכים לתרין סטרין, וגיהנם נחית לתתא ושמאלא אתכליל בימינא והוה שלמא בכלא.

כגוונא דא מחלוקת קרח באהרן, שמאלא בימינא. אסתכל משה בעובדא דבראשית, אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא. אשתדל לאסכמא בינייהו ולא בעי שמאלא ואתקף קרח בתוקפיה. אמר ודאי גיהנם [p. 129] בתוקפא דמחלוקת דשמאלא אצטריך לאתדבקא. הוא לא בעי לאתדבקא לעילא ולאתכללא בימינא, ודאי יחות לתתא בתוקפא דרוגזא דיליה. ועל דא לא בעי קרח לאסכמא האי מחלוקת בידא דמשה בגין דלא הוה לשם שמים ולא חייש ליקרא דלעילא ואכחיש עובדא דבראשית. כיון דחמא משה דהוה מכחיש עובדא דבראשית ואתדחא איהו לבר מיד ויחר למשה מאד. ויחר למשה, על דאכחישו ליה דלא אסכים ההוא מחלוקת. מאד, על דאכחישו עובדא דבראשית. ובכלא אכחיש [יז ע"ב] קרח בעילא ובתתא דכתיב (במדבר כ"ו:9) אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על יי', הא תתא ועילא, ועל דא אתדבק במה דאתחזי ליה.

מחלוקת דאתתקן כגוונא דלעילא וסליק ולא נחית ואתקיים בארח מישר, דא מחלוקת דשמאי והלל. וקב"ה אפריש בינייהו ואסכים לון, ודא הוה מחלוקת לשם שמים [p. 130] ושמים אפריש מחלוקת ועל מחלוקת דא אתקיים עלמא. ודא הוה כגוונא דעובדא דבראשית, וקרח בעובדא דבראשית אכחיש בכלא ופלוגתא דשמים הוה ובעא לאכחשא מלי דאורייתא. ודאי באתדבקותא דגיהנם הוה ועל דא אתדבק בהדיה. ורזא דא בספרא דאדם. חשך כד אתער אתער בתוקפיה ואתברי ביה גיהנם ואתדבק בהדיה בההוא מחלוקת. כיון דשכיך רוגזא ותוקפא אתער מחלוקת בגוונא אחרא, מחלוקת דרחימו. ותרין מחלוקות הוו, חד שירותא וחד סיומא. ודא איהו ארחיהון דצדיקייא, שירותא דלהון בקשיו וסופא דלהון בנייחא. קרח הוה שירותא דמחלוקת כפום רוגזא ותוקפא ואצטריך לאתדבקא בגיהנם. שמאי סופא דמחלוקת [p. 131] כד רוגזא בנייחא ואצטריך לאתערא מחלוקת דרחימו ולאסתכמא ע"י דשמים.

ורזא דא יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל. דא מחלוקת קדמאה, אתערו דרוגזא ותוקפא. בעא לאפרשא, ואתער גיהנם עד דרוגזא ותוקפא אצטנן. וכדין ויעש אלהים את הרקיע ויבדל, אתער מחלוקת דרחימו וחביבו וקיומא דעלמא. וברזא דא מחלוקת שמאי והלל, דתורה שבע"פ עאלת ברחימו גבי תורה שבכתב והוו בקיומא שלים.

הבדלה איהו ודאי בשמאלא. כתיב הכא הבדלה, ויהי מבדיל, וכתיב ויבדל, וכתיב התם (שם ט"ז:9) המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל, וכתיב (דברים י':8) בעת ההיא הבדיל יי' את שבט הלוי, דהא ודאי לית הבדלה אלא בשני באתר שמאלא. ואי תימא הבדלה בשני איהו ודאי. אמאי הבדלה בלוי דאיהו תליתאה. הבדלה בשמעון אצטריך דאיהו שני. אלא אע"ג דלוי איהו תליתאה, לדעתא דיעקב שני הוה ולעולם הבדלה בשני, וכלא בארח מישר, בארח שלים כדקא יאות.

[p. 132] הבדלה במוצאי שבת בין אינון דשליטין ביומי חול לשבת. וכד נפיק שבת סלקא מגיהנם חד טסירא ממנא בישא דבעא לשלטאה בשעתא דאמרין ישראל (תהלים צ':17) ומעשה ידינו כוננה עלינו, ונפיק מההוא דרגא דאקרי שאול ובעי לאתערבא בזרעא דישראל ולשלטאה עלייהו. וישראל עבדי עובדא בהדס וביין ואמרי הבדלה ואתפרש מנייהו. וכיון דמבדילי על הכוס מאיך ההוא טסירא ועאל לדוכתיה בשאול, אתר דקרח וסיעתיה תמן דכתיב (במדבר ט"ז:33) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ואינון לא נחתו תמן עד דישראל עבדו הבדלה מנהון דכתיב (שם) הבדלו מתוך העדה הזאת.

ולעולם הבדלה בשני דאיהו שמאלא, בשירותא ותוקפא ורוגזא דאתער שמאלא במחלוקת עד לא שכיך בנייחא, ואתברי ביה [p. 133] גיהנם. כדין אתבריאו כל אינון מלאכים דקטרגי למאריהון לעילא ואכיל לון נורא ואתוקדו וכן שאר כל אינון דמתבטלי ולית לון קיומא ואתאכלו בנורא. כגוונא דא קרח לתתא וכלא כגוונא חד.

יהי רקיע, יתפשט פשיטו דא מן דא. אל, קטפא ימינא, אל גדול. אתפשט פשיטו מן גו מייא לאשתלמא שמא דא אל, ולאתכללא בההוא פשיטו דא בדא, אתפשט מאל אלהים. הי"ם, אלין אתפשטו ואתהפכו למהוי מיין תתאין ימ"ה. ההוא פשיטו [p. 134] דאתפשט בשני מיין עלאין הי"ם, זה הים גדול. הי"ם מיין עלאין, הפוכא דאלין אתוון ימ"ה מיין תתאין. כיון דאתתקנו אתעביד כלא כללא חדא ואתפשט שמא דא בכמה דוכתי. מיין עלאין דכורין, מיין תתאין נוקבי. בקדמיתא הוו מים במים עד דאתפרשו לאשתמודעא מיין עלאין ומיין תתאין, דא אלהים ודא אדני, ה' עילאה, ה' תתאה. מה כתיב, ויעש אלהים את הרקיע ויבדל. אתפשטותא דא נטל שמא דא אלהים, מיין עלאין, ומיין [יח ע"א] תתאין אדני. ועם כל דא כיון דאשתלימו מיין דכורין במיין נוקבין שמא דאלהים אתפשט בכלא.

ואע"ג דאפריש בין מיין עלאין לתתאין מחלוקת לא אתבטל עד דאתי יום תליתאי ואסכים מחלוקת ואתישב כלא [p. 135] בדוכתיה כדקא יאות. ובגין מחלוקת דא אע"פ דאיהו קיומא דעלמא לא כתיב כי טוב בשני, דלא אשתלים עובדא. מיין עלאין ומיין תתאין הוו כחדא ולא הוו תולדין בעלמא עד דאתפרשו ואשתמודעו ובגין כך עבדו תולדין. ועם כל דא אע"ג דהבדלה הוה בשני ומחלוקת ביה הוה, יום תליתאי אסכים בכלא דאיהו שמא דאתגליף בגליפו הו"ה לאסתכמא מיין עלאין ומיין תתאין, ה' עלאה, ה' תתאה, ו' בינייהו, לאשלמא בתרין סטרין. וסימנא דא מי הירדן, מיין עלאין קמו נד אחד, מיין תתאין נחתו לימא וישראל אזלי באמצעיתא.

חמש רקיעין כתיבי הכא וחי העולמים אזיל בהו ואנהיג בהו וכלהו כלילן דא בדא. ואלמלא האי מחלוקת דאסתכם ע"י דאמצעיתא לא אתכלילו ולא אתישבו [p. 136] דא בדא. חמש מאה שנין אינון דאילנא דחיי דביק בהו למעבד אבין ותולדין לעלמא, וכל מימוי דבראשית דנגדין ואתמשכן מבראשית אתפלגו תחותוי על ידיה. ודוד מלכא נקיט כלא ואיהו פליג לבתר דכתיב (שמואל ב' ו:19) ויחלק לכל העם לכל המון ישראל אשפר אחד ואשישה אחת, וכתיב (תהלים ק"ד:28) תתן להם ילקוטון, וכתיב (משלי ל"א:15) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה.

בשעתא דאתער מחלוקת בתוקפא דשמאלא, אסגי ואתקף הורפילא דטיפסא ונפקו מתמן תרין טסירין ואקרישו מיד בלא לחותא כלל והוו דכר ונוקבא ומנהון אתפרשו זיינין בישין לזנייהו, והכא תקיעו דרוח מסאבא בכל אנון תוקפין טסירין ואנון רזא דערלה. אלין אתקפו בזיינין תקיפין, חד אפעה וחד נחש ואתהדרו לחד. אפעה אוליד לשבעין שנין, בחבורא חדא אתהדר כלא לשבע שנין דנחש. הכא איהו רזא דגיהנם דאקרי בשבע שמהן. יצר הרע בשבע שמהן אקרי. [p. 137] ובכמה דרגין אתפשט מסאבו מהכא לעלמא וכלא מרזא דשמאלא. אתפרש טב וביש ואיהו ישובא דעלמא. הכא שמא גליפא דתמני סרי אתוון ממנא על גשמי רצון וברכה, ישובא דעלמא.

 

ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. יקוו, בארח קו למהוי בארח מישר, דהא מרזא דההוא נקודא קדמאה נפיק כלא בסתימו עד דמטי ואתכניש להיכלא עלאה ומתמן נפיק בקו מישר לשאר דרגין עד דמטי לההוא אתר חד דכניש כלא בכלל דכר ונוקבא. ומאן איהו, חי עלמין. המים, דנפקי מלעיל מאת ה' עלאה. מתחת השמים, ו' זעירא, ועל דא ו"ו, חד שמים וחד מתחת השמים. כדין ותראה היבשה, דא ה' תתאה. [p. 138] דא אתגלי וכל שאר אתכסי, ועל דא רזא דברכאן באתגלייא ואתכסייא ולית באתגלייא בר דא. ומגו האי ותראה, אשתמודע בסוכלתנו ההוא דאתכסי. אל מקום אחד, בגין דהכא הוא קשורא דיחודא דעלמא עלאה.

יהוה אחד ושמו אחד. תרין יחודין, חד דעלמא עלאה לאתיחדא בדרגוי, וחד דעלמא תתאה לאתיחדא בדרגוי. קשורא דיחודא דעלמא עלאה עד הכא איהו. חי עלמין תמן אסתיים ואתקשר עלמא עלאה ביחודא דיליה, ובגין כך אקרי מקום אחד. כל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן והוו כלהו ביה חד בלא פרודא כלל, ולית דרגא דאתיחדן תמן ביחודא חד אלא האי, וביה אתכסיין כלהו בארח סתים בתיאובתא חד. ועד הכא בדרגא דא אתאחיד עלמא דאתגלייא בעלמא דאתכסייא.

עלמא דאתגלייא אתאחיד אוף הכי לתתא ועלמא דאתגלייא איהו עלמא דתראה. (ישעיה ו':1) ואראה את יי', (שמות כ"ד:10) ויראו את אלהי ישראל, (במדבר י"ד:10) וכבוד יי' נראה, (שם י"ז:7) וירא כבוד יי', (יחזקאל א':28) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב, [p. 139] הוא מראה דמות כבוד יי', ודא איהו רזא ותראה היבשה.

את קשתי נתתי בענן, נתתי מן יומא דאתברי עלמא. ביומא [יח ע"ב] דעיבא דאתחזי קשת, מראה דמות כבוד יי', אתער שמאלא לאתתקפא. נפקת רחל ותקש בלדתה. מיכאל בסטרא דא, גבריאל בסטרא דא, רפאל בסטרא דא, ואנון גוונין דאתחזיין בההוא דמות, חיור וסומק וירוק. כן מראה הנגה סביב, נהירו דאתכסייא בגלגולא [p. 140] דחיזו דעינא. הוא מראה דמות כבוד יי', גוונין, דאתיחדא יחודא תתאה לפום יחודא דלעילא. יהוה אלהינו יהוה, גוונין סתימין דלא אתחזיין ואתקשרן אל מקום אחד, יחודא חדא עילאה. גוונין דקשת לתתא לאתיחדא בהו חוור סומק וירוק כגוונא דגוונין סתימין, ואנון יחודא אחרא רזא ושמו אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יחודא דלתתא. יחודא עלאה (דברים ו':4) שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד. דא לקביל דא, הכא שית תיבין, והכא שית תיבין.

יקוו, מדידו דקו ומשחתא. משחתא בוצינא דקרדינותא דכתיב (ישעיה מ':12) מי מדד [p. 141] בשעלו מים. ודא איהו יקוו המים. הכא שעורא דיוצר עלמין יו"ד ה"א וא"ו ה"א. קדוש קדוש קדוש יי' צבאות. קדוש קדוש קדוש, דא איהו יקוו המים. יי' צבאות, דא איהו אל מקום אחד ברזא דשמא דא. מלא כל הארץ כבודו, דא ותראה היבשה, רזא גליפא, שמא דיחודא, כוז"ו במוכס"ז כוז"ו.

תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע. השתא אפיקת ארעא חילהא באינון מיין דאתכנשו לאתר חד ונגדין בגוה גו טמירו סתימאה ונפקין בגוה טמירין עלאין וחיילין קדישין די כל אנון בני מהימנותא מתקנן לון בתקונא דמהימנותא [p. 142] בההיא פולחנא דמאריהון, ורזא דא (תהלים ק"ד:14) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. מצמיח חציר לבהמה, דא בהמה דרביעאה על אלף טורין ומגדלין לה בכל יומא ההוא חציר, וחציר דא אינון מלאכין שליטין לפום שעתא דאתבריאו בשני וקיימין למיכלא דהאי בהמה, בגין דאית אשא אכלא אשא. ועשב לעבודת האדם. עשב דא אלין אופנין וחיות וכרובים דכלהו מתתקנן גו תקונייהו וקיימין לאתתקנא בשעתא דבני נשא אתיין לפולחנא דמאריהון בקרבנין ובצלותא דדא איהו עבודת האדם. ועשב דא אזדמן ואתעתד לעבודת האדם לאתתקנא בתקוניה כדקא יאות, וכד אינון מתתקנן בההיא עבודת האדם לבתר מנייהו נפקי מזוני וטרפין לעלמא דכתיב (שם) להוציא [p. 143] לחם מן הארץ, ודא איהו עשב מזריע זרע דהא חציר לא מזריע זרע איהו אלא אזדמן למיכלא דאשא קדישא ועשב לתקונא דעלמא. וכל דא להוציא לחם מן הארץ. כל תקונין דבני נשא דקא מתקני להאי עשב בההוא ארץ בפולחנא דלהון למאריהון, כלא לאפקא על ידיהון מההיא ארץ טרפא ומזוני להאי עלמא ולאתברכא בני נשא מברכן דלעילא.

עץ פרי עושה פרי, דרגא על דרגא, דכר ונוקבא. כמה דעץ פרי אפיק חילא דעושה פרי, אוף הכא אפיקת איהי. ומאן נינהו. אלין אנון כרובים ותמרות. מאי תמרות. אלין אנון דסלקי בתננא דקרבנא ומתתקני בהדיה ואקרון תמרות עשן. וכלהו קיימין בתקונייהו בעבודת האדם, מה דלא קיימא כן חציר דהא אתעתד למיכל דכתיב (איוב מ':15) הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך חציר כבקר יאכל.

עץ פרי עושה פרי, דיוקנא דכר ונוקבא. ודמות פניהם פני אדם. אלין לאו אנון כאנון כרובים, אלין אפי רברבן בגוונא סתימא, כרובים אפי זוטרי כרביין. פני [p. 144] אדם כל דיוקנין כלילן בהו בגין דאינון אפין רברבין ומצטיירין בהו ציורין גליפין בגלופי שמא מפרש בארבע סטרי דעלמא, מזרח מערב צפון ודרום.

מיכאל רשים ברשימו לצד דרום, וכל אנפין מסתכלין לגבי פני אדם, פני אריה, פני שור, פני נשר. אדם איהו דכר ונוקבא ולא איקרי אדם בר הכי, ומניה אצטיירין ציורין דרכב אלהים רבותים דכתיב (תהלים ס"ח:18) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. שנאן, כללא דכלהו ציורין, שו"ר נש"ר ארי"ה, ן' דא איהו אדם, [יט ע"א] פשיטו דאתכליל כחדא ברזא דכר ונוקבא. וכלהו אלפין ורבבן כלהו נפקי מהני רזא, שנא"ן, ומהני דיוקנין מתפרשין כל חד וחד בסטרייהו כמה דאתחזי לון, ואלין אינון דקא משלבן חד בחד וכליל חד בחד למהוי כל חד כליל בחבריה, שור נשר אריה אדם, אתנהגן ברזא דארבע שמהן גליפאן סלקין לאתנהגא ולאסתכלא.

סליק שור לאנפי אדם. סליק שמא חד מתעטרא מחקקא ברזא דתרין גוונין ואיהו אל. כדין אתהדר לאחורא וכורסייא חקיק וגליף ליה ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.

סליק לאתנהגא ולאסתכלא נשר לאנפי אדם. סליק שמא אחרא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין לאתנהרא [p. 145] ולאסתלקא בסליקו דעטורא לעילא ואיהו גדול. כדין אתהדר לאחורא וכורסייא חקיק וגליף ליה ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.

סליק לאתנהגא ולאסתכלא אריה לאנפי אדם. סליק שמא אחרא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין לאתתקפא ולאתישרא בתוקפא ואיהו גבור. כדין אתהדר לאחורא וכורסייא חקיק וגליף ליה ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.

אדם אסתכל בכלהו וכלהו סלקין ומסתכלין ביה. כדין כלהו אצטיירו בגלופייהו בציורא דא ברזא דשמא חד דאקרי נורא, וכדין כתיב עלייהו (יחזקאל א':10) ודמות פניהם פני אדם. כלהו כלילן בהאי דיוקנא והאי דיוקנא כליל לון, ועל רזא דא אקרי קב"ה (נחמיה ט':32) האל הגדול הגבור והנורא, דהא שמהן אלין גליפין אנון לעיל ברזא דרתיכא עלאה, כלילא בארבע אתוון יהוה דאיהו שמא דכליל כלא.

דיוקנין אלין מחקקן גליפן בכורסייא וכורסייא גליפא מרקמא בהו, חד לימינא וחד לשמאלא וחד לקמא וחד לאחורא, רשימא בארבע סטרין דעלמא. כרסייא כד סלקא רשימא בארבע דיוקנין אלין. אלין ארבע שמהן עלאין נטלין להאי [p. 146] כרסייא וכרסייא אתכליל בהו עד דנקטא ולקטא נפשין וענוגין וכסופין. כיון דנקטא ולקטא אנון ענוגין וכסופין נחתא מלייא כאילנא דמליא ענפין לכל סטר ומלי אבין. כיון דנחתא נפקי אלין ארבע דיוקנין מצטיירין בציורייהו, גליפן מנהרין נציצין מלהטין, ואנון זרעין זרעא על עלמא. כדין איקרון עשב מזריע זרע, דאינון זרעין זרעא על עלמא. נפקא דיוקנא דאדם דכליל כל דיוקנין. כדין כתיב עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ. לא אפיק זרעא אלא לתועלתא, על הארץ. אשר זרעו בו, דייקא. מכאן דלית רשו לבר נש לאפקא זרעא מניה לבטלא.

דשא דהכא לאו איהו מזריע זרע ובגין כך אתבטל ולא קיימא בקיומא כהני אחרנין, דלית ליה דיוקנא לאצטיירא ולאתגלפא בדיוקנא וציורא כלל, אלא אתחזון ולא אתחזון. כל אנון דלא אצטיירו בציורא ודיוקנא לית לון קיומא, קיימי לפום שעתא ואתאכילו באשא דאכלא אשא ומהדרין כמדלקדמין וכן בכל יומא.

בר נש לתתא אית ליה דיוקנא וציורא ולא איהו בקיומא הכי כגוונא דלעילא. ציורא ודיוקנא דלעילא מצטיירין בציוריהון כמה דהויין בלא מלבושא אחרא לאצטיירא, ובגין כך אנון בקיומא תדיר. ציורא דאדם לתתא מצטיירין בציורייהו במלבושא ולא כגוונא אחרא, ובגין כך קיימין בקיומא [p. 147] זמן ועדן. ובכל ליליא וליליא אתפשט רוחא מהאי מלבושא וסלקא וההוא אשא דאכלא אכיל ליה, ובתר אתהדרן כמלקדמין ומצטיירין בלבושייהו. ובגין כך לית לון קיומא כאנון ציורין ודיוקנין דלעילא, ועל דא כתיב (איכה ג':23) חדשים לבקרים, בני נשא דאינון חדשים בכל יומא ויומא. [יט ע"ב] מ"ט, רבה אמונתך, רבה איהו ולא זעירא. רבה אמונתך ודאי רבה דיכלא לנטלא כל בני עלמא ולאכללא לון בגוה עלאה ותתאה. אתר רב וסגי איהו דכליל כלא ולא אתמליא יתיר, ורזא דא (קהלת א':7) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. אזלי לגבי ימא וימא נטיל לון ואכיל לון בגויה ולא אתמליא יתיר, ובתר אפיק לון כמלקדמין ואזלי לון בגוונא דא.

רבה וסגיא איהי אמונתך, כליל כלא ואכיל לון ולא אתמליא יתיר ומהדר לון כמלקדמין, ואינון חדשים בעלמא כבל יומא ויומא. ביומא דא כתיב כי טוב, כי טוב, תרי זמני, בגין דיומא דא אחיד לתרין סטרין ואפריש מחלוקת. אמר להאי סטרא כי טוב ולהאי סטרא כי טוב ואסכים בינייהו, ובגין כך אית ביה תרין זמנין ויאמר, ויאמר. רזא דשמא דארבע אתוון גליפא מחקקא, סליק לתריסר אתוון בארבע דיוקנין בארבע סטרין, רשים על כורסיא קדישא.

 

[p. 148] ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים. מארת, חסר, דאתברי אסכרה לרביי, דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה אתברי קליפה למוחא, וההיא קליפה אתפשט ואפיק קליפה אחרא. כיון דנפקת סלקא ונחתא, מטת לגבי אנפי זוטרי. בעאת לאתדבקא בהו ולאצטיירא בגווייהו ולא בעאת לאתפרשא מנייהו. אפריש לה קב"ה מתמן ונחית לה לתתא כד ברא אדם בגין לאתקנא האי בהאי עלמא. כיון דחמת לחוה דקא מתדבקא בסטרוי דאדם בשפירו דלעילא וחמאת דיוקנא שלים, [p. 149] פרחא מתמן ובעאת כמלקדמין לאתדבקא באנפי זוטרי. אנון נטרי תרעין דלעילא לא שבקו לה. נזף קב"ה בה ואטיל לה בשפולי ימא ויתבת תמן עד דחטא אדם ואנתתיה. כדין אפיק לה קב"ה משפולי ימא, ושלטא על כל אינון רביי, אפי זוטרי דבני נשא, דאתחזון לאענשא בחובי דאבוהון. ואיהי אזלא ומשטטא בעלמא, קריבת לגבי ג"ע דארעא וחמת כרובים נטרי תרעי דג"ע ויתבא תמן לגבי ההוא להט החרב בגין דהיא נפקת מסטרא דההוא להט. בשעתא דההוא להט אתהפך ערקת ומשטטת בעלמא ואשכחת רביי דאתחזון לאתענשא וחייכת בהו וקטילת לון. ודא איהו בגריעו דסיהרא דאזעירת נהורא, ודא מארת חסר.

כד אתיליד קין לא יכלא לאתדבקא ביה. לבתר אתקריבת בהדיה ואולידת רוחין וטיסין. אדם מאה ותלתין שנין [p. 150] שמש ברוחין נוקבין עד דאתת נעמה ומגו שפירו דילה טעו בני האלהים בתרה, עזא ועזאל, ואולידת מנייהו ומנה אתפשטו רוחין בישין ושדין בעלמא. ואיהי אזלא ומשטטא בליליא, ואזלין בעלמא וחייכן בבני נשא ועבדי לון דאושדין קרי, ובכל אתר דאשכחן בני נשא ניימין יחידאין בביתא שרן עלייהו ואחידן לון ומתדבקן בהו ונטלי מנייהו תאובתא ואולידן מנייהו. ותו פגעין ביה במרעין ולא ידע. וכל דא בגריעו דסיהרא.

מארת. כד אתתקנת סיהרא אתהפכן אתוון, (תהלים י"ח:31) אמרת יי' צרופה מגן הוא לכל החוסים [p. 151] בו. מגן הוא על כל אנון רוחין בישין וקסטירין דמשטטי בעלמא בגריעו דילה, לכל אנון דאחידן ביה במהימנותא דקב"ה.

שלמה מלכא כד נחת לעמקא דאגוזא דכתיב (שיר ו':11) אל גנת אגוז ירדתי, נטל קליפה דאגוזא ואסתכל בכל אנון קליפין וידע דכל עינוגין ותפנוקין דאינון רוחין, קליפין דאגוזא, לאו איהו אלא לאתדבקא בבני נשא ולאסטאה לון דכתיב (קהלת ב':8) ותענוגות בני אדם שדה ושדות. תו תענוגי בני אדם, דמתענגי בשינתא דליליא, נפקא מנייהו שדה ושדות.

וכלא אצטריך קב"ה למברי בעלמא ולאתקנא עלמא בהו, וכלא מוחא לגו וכמה קליפין חפיין למוחא, וכל עלמא כהאי גוונא עילא ותתא מריש רזא דנקודה עלאה עד סופא דכל דרגין, כלא [כ ע"א] איהו דא לגו מן דא ודא לגו מן דא עד דאשתכח דהאי קליפה להאי והאי להאי.

[p. 152] נקודה קדמאה הוה נהירו פנימאה דלית ליה שעורא למנדע זכיכו ודקיקו ונקיו דיליה עד דאתפשט פשיטו מיניה, וההוא פשיטו דההיא נקודה אתעביד חד היכלא לאתלבשא ההיא נקודה, נהירו דלא ידיע לסגיאו זכוכא דיליה. היכלא דא דאיהו לבושא לההיא נקודה סתימא איהי נהירו דלית ליה שעורא ועם כל דא לאו דקיק וזכיך איהו כההיא נקודה קדמאה טמיר וגניז. ההוא היכלא אתפשט פשיטו אור קדמאה וההוא פשיטו דההוא אור קדמאה איהו לבושא לההוא היכלא דאיהו נהירו דקיק וזכיך פנימאה יתיר. מכאן ולהלאה אתפשט דא בדא ואתלבש דא בדא עד דאשתכח דא לבושא לדא ודא לדא, דא מוחא ודא קליפה. ואע"ג דדא לבושא, אתעביד איהו מוחא לדרגא אחרא.

וכלא כגוונא דא אתעביד הכי לתתא עד די בצלם דא איהו בר נש בהאי עלמא, מוחא וקליפה רוחא וגופא וכלא איהו תקונא דעלמא ועלמא הכי הוא.

כד הות סיהרא בשמשא בדבקותא חדא הות סיהרא בנהירו. כיון דאתפרשא מן שמשא ואתפקדת על חילהא אזעירת גרמה, אזעירת נהורה ואתברון קליפין על קליפין לגניזו דמוחא וכלא תקונא דמוחא, ועל דא יהי מארת, כתיב חסר, וכל דא לתקונא דעלמא ודא הוא דכתיב להאיר על הארץ.

 

[p. 153] ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. ויעש, רבויא ותקונא דכלא כדקא יאות. את שני המאורות הגדולים, בקדמיתא בחבורא חדא, רזא דשמא שלים כחדא יהוה אלהים, אע"ג דלא איהו באתגליא אלא בארח סתים. הגדולים, דאתרביאו בשמא, דא כדא, לאתקרי בהו רזא דכלא, מצפץ מצפץ. אלין שמהן עלאין דתליסר מכילן דרחמי. הגדולים, אלין אתרביאו וסלקין לעילא בגין דאנון עלאין מרזא עלאה וסלקין לתועלתא דעלמא, לאתקיימא בהון עלמין.

כגוונא דא שני המאורות, תרוויהו כחדא סליקו ברבותא חדא. לא אתיישב סיהרא לגבי שמשא, דא אכסיף מקמי דא. סיהרא אמרה (שיר א':7) איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים. [p. 154] שרגא זעירא אכדין צהיר בצהרים. (שם) שלמה אהיה כעוטיה אכדין אהוי בכסופא. כדין אזעירת גרמה למהוי רישא לתתאי דכתיב צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך. א"ל קב"ה זילי ואזעירי גרמך. ומתמן לית לה נהורא בר משמשא דהא בקדמיתא כחדא יתבי בשקולא, לבתר אזעירת גרמה בכל אנון דרגין דילה, אע"ג דאיהי רישא עלייהו, דהא לית אתתא ברבוייא בר בבעלה כחדא.

את המאור הגדול, יהוה. ואת המאור הקטן, אלהים, סוף כל דרגין, סופא דמחשבה. בקדמיתא אתרשים איהי לעילא באתוון דשמא קדישא, את רביעאה דיליה, ולבתר אזעירת גרמה לאתקרי בשמא דאלהים. ועם כל דא סלקא בכל סטרין לעיל באת ה' בחבורא דאתוון דשמא קדישא. לבתר אתפשטו דרגין מסטרא דא ומסטרא דא. דרגין דאתפשטו מסטרא דלעילא אקרון ממשלת היום, דרגין דאתפשטו מסטרא דלתתא אקרון ממשלת הלילה. ואת הככבים, שאר חילין ומשיריין דלית לון חושבנא, וכולהו תליין בההוא רקיע השמים חי העולמים דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים.

[p. 155] מלכותא דדוד אתתקן ביומא דא, רגלא וסמכא רביעאה דכורסייא. אתתקנו אתוון ואתיישרו על דוכתייהו, ועם כל דא עד יום שתיתאה דאתתקן דיוקנא דאדם תקונא כדקא יאות לא אתיישב בדוכתיה, וכדין אתתקן כורסיא עלאה וכורסיא תתאה ועלמין כלהו אתיישבו בדוכתייהו ואתוון כלהו אתתקנן [כ ע"ב] על גלגלוי בפשיטו דטופסירא דקוטרא.

ויומא רביעאה איהו יומא מאיס מבונים כד"א (תהלים קי"ח:22) אבן מאסו הבונים, הה"ד (שיר א':6) בני אמי נחרו בי, דהא נהורא דא אזעירת גרמה ונהירו דילה וקליפין אתתקנו על דוכתייהו. כל אינון נהורין דנהרן כלהו תליין [p. 156] בהאי רקיע השמים לאתתקנא בהו כורסייא דדוד. אלין נהורין מציירן ציורא דלתתא לאתתקנא ציורא דכלהו דאנון בכללא דאדם, ציורא פנימאה, דכל ציורא פנימאה אקרי הכי, ומהכא כל ציורא דאתכליל באתפשטו דא אקרי אדם, הה"ד (יחזקאל ל"ד:31) אדם אתם, אתם אדם ושאר עמין לאו אינון אדם. וכל רוחא אקרי אדם, רוחא דסטר קדישא גופא דיליה לבושא דאדם איהו ועל דא כתיב (איוב י':11) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני. בשרא לבושא דאדם איהו, ובכל אתר כתיב בשר אדם, אדם לגו, בשר לבושא דאדם גופא דיליה.

טסירין דלתתא, דאתהתך בהתוכא דרוחא דא, אצטיירו מניה ציורין דאתלבשן בלבושא אחרא כגון ציורי דבעירי דכיין, (דברים י"ד:4-5) שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר, אינון דבעיין לאתכללא בלבושא דאדם, בבשרא דאדם. ההוא רוחא פנימאה דאנון ציורין סליק בההוא שמא דאתקרי [p. 157] בה גופא דיליה, לבושא דההוא שמא. בשר שור, שור איהו פנימאה דההוא גופא, בשר דיליה לבושא, וכן כלהו.

כגוונא דא בסטרא אחרא דמסאבו. רוחא דאתפשט בשאר עמין נפקא מסטרא דמסאבו. לאו איהו אדם ובגין כך לא סליק בשמא דא. שמא דההוא רוחא טמא, לא סליק בשמא דאדם ולית ביה חולקא. גופא דיליה לבושא דההוא טמא, בשר טמא, טמא לגו, בשר לבושא דיליה. בגין כך בעוד דשרי ההוא רוחא בההוא גופא אתקרי טמא, נפק רוחא מההוא לבושא לאו אקרי טמא ולא סליק ההוא לבושא בשמא.

טסירין לתתא דאתהתך בהתוכא דרוחא דא אצטיירן מניה ציורין דאתלבשן בלבושא אחרא כגון ציורי בעירי מסאבו, ואורייתא פתח בהו (ויקרא י"א:29) וזה לכם הטמא, כגון חזיר ועופי ובעירי דההוא סטרא. רוחא סליק בההוא שמא, גופא לבושא דיליה וגופא בשר חזיר אקרי, חזיר לגו, בשרא לבושא דיליה.

ובגין כך אלין תרין סטרין מתפרשן. אלין אתכלילו ברזא דאדם ואלין אתכלילו ברזא דטמא. כל זינא אזיל לזיניה ואתהדר לזיניה.

נהורין עלאין דקא מנהרין נהרין בההוא רקיע השמים לאצטיירא לתתא ציורין כדקא חזי דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה. שלטנו דתרין נהורין דא איהו שלטנו כדקא חזי, מאור גדול שלטנו ביממא, מאור קטן שלטנו בליליא. ורזא דא מהכא, שלטנותא דדכורא ביממא [p. 158] למלאה ביתיה בכל מה דאצטריך ולאעלא ביה טרפא ומזונא. כיון דעאל ליליא ונוקבא נקיט כלא לית שלטנו דביתא בר בנוקבא דהא כדין שלטנו דילה ולא דדכורא דכתיב (משלי ל"א:15) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, היא ולא הוא. ממשלת היום לדכורא, ממשלת הלילה לנוקבא.

ואת הככבים. כיון דנוקבא פקידת ביתהא ואתכנישת בבעלה לית שולטנו דביתא אלא לעולימתן דאשתארן בביתא לתקנא כל תיקונין דביתא. ובתר אתהדר ביתא לשלטנו דדכורא ביממא, כלא כדקא חזי.

 

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, דא מאור ודא מאור. בגין כך אינון נהורין דסלקי לעילא אקרון מאורי אור, ואנון נהורין דנחתין לתתא אקרון מאורי האש, דאנון דרגין דלתתא ושלטי כל יומי דחול. ועל דא כד נפיק שבתא מברכין על שרגא דהא אתיהיב לון רשו לשלטאה.

אצבען דבר נש אנון סתרא דדרגין ורזין דלעילא ואית בהו פנימאין ואחורים. אחורים אינון לבר ואינון רמז לטופרין דאצבען ובגין כך אית [כא ע"א] רשו לאסתכלא בטופרין במוצאי שבת [p. 159] דהא נהרין מההוא שרגא ונהרין מההוא אש לשלטאה. אלין אתחזיין, אצבען לגו לא אית רשו לאתחזייא בההוא שרגא דהא מלעילא נהרין ואקרון פנים פנימאין. ורזא דא (שמות ל"ג:23) וראית את אחורי ופני לא יראו. וראית את אחורי, אלין פנים דלבר דאתרמיזו בטופרי. ופני לא יראו, אלין אצבען לגו. אלין שלטי בשבתא ואלין שלטי בחול. וביומא דשבתא קב"ה שליט בלחודוי באנון פנים פנימאין על כורסי יקריה וכלהו אתכלילן ביה ושלטנותא דיליה איהו, ובגין כך אחסין נייחא לכל עלמין וירתין ירותא דיומא דא עמא קדישא דאקרון עמא חד בארעא, מאורי אור מסטרא דימינא דאיהו אור קדמאה דהוה ביומא קדמאה. ביומא דשבתא נהרין אנון מאורי אור בלחודייהו ושלטין ומנייהו נהרין כלהו לתתא, וכד נפיק שבתא גניזין מאורי אור ולא אתגליין ומאורי האש שלטין כל חד וחד על דוכתייהו. אימתי שלטין. ממוצאי שבת עד מעלי שבתא, ועל דא אצטריכו לאתנהרא מההוא שרגא במוצאי שבת.

 

[p. 160] והחיות רצוא ושוב, דלא יכיל עינא למשלט בהו בגין דאנון רצוא ושוב. חיות דאתגליין אנון דההוא אופן קאים בגוייהו. ומאן איהו. דא מטטרון דאיהו רב ויקיר משאר חיילין ועלאה חמש מאה פרסי. חיות דמטמרן אנון רביען תחות תרין אתוון עלאין דאתכסיין, י"ה, אתוון שליטין על ו"ה, אלין רתיכא לאלין, וההוא טמירא לכל טמירין דלא אתידע כלל שליט על כלא ורכיב על כלא. חיות דאתגליין אנון לתתא תחות אלין עלאין דמטמרן ואתנהרן מנייהו ונטלין בגינייהו. חיות עלאין כלהו כלילן ברקיע השמים ועלייהו כתיב יהי מארת, והיו למאורות ברקיע השמים. כלהו תליין בההוא רקיע השמים.

רקיע שעל גבי החיות, ההוא דכתיב (יחזקאל א':22) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה. דא ה' קדמאה דהא מתמן ולהלאה לית מאן דיכיל לאסתכלא ולמנדע. מ"ט, משום דאיהו סתים [p. 161] במחשבה. מחשבה דקב"ה אל"ף טמירא סתימא עלאה. מחשבה דב"נ בכל עלמא לא יכיל לאדבקא ולמנדע לה. מלין דתליין במחשבה עלאה לית מאן דיכיל לאדבקא לון, מחשבה ממש עאכ"ו. לגו מן מחשבה מאן איהו דעביד רעיוני, דהא לית סוכלתנו למשאל כ"ש למנדע. אין סוף לית ביה רשומא כלל ולא תליא שאלתא ביה ולא רעיונא דאסתכלותא דמחשבה כלל. מגו סתימא דסתימו, מריש נחיתו דאין סוף, נהיר נהירו דקיק דלא ידיע, סתים ברשימו כחדודא דמחטא, רזא סתימו דמחשבה, ולא ידיע עד דאתפשט נהירו מניה באתר דאית ביה רשימין דאתוון כלהו מתמן נפקן.

בריש כלא א', רישא וסופא דכל דרגין, רשימו דאתרשים בדרגין כלהו, ולא אקרי אלא אחד לאחזאה דאע"ג דאית ביה דיוקנין סגיאין לאו איהו אלא חד. ודאי איהו את דעלאין ותתאין תליין ביה. ראשיתא דאל"ף טמירו חד דרזא דמחשבה עלאה, וההוא אתפשטו דההוא רקיע עלאה כלא סתים בההוא רישא, בגין דכד נפיק א' מהאי רקיע, בדיוקנא דרזא דרישא דמחשבה נפקא. בההוא אמצעיתא דא' שית דרגין כלילן ביה, רזא דכלהו חיות טמירין עלאין דתליין מגו מחשבה.

[p. 162] חד, נהירו דנהיר ואיגניז. דא נהירו דאת ט' דבראשית, חום היום, רזא דהוה אברהם יתיב פתח האהל דאיהי פתחא מתתא לעילא וחום היום נהיר על ההוא פתחא ונהרא מתמן.

תנינא, נהירו דאזיל לאתחשכא לעת פנות ערב רזא דצלותא דיצחק לאתקנא האי דרגא דכתיב (בראשית כ"ד:63) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, לההוא פנות ערב. אסתכלותא דערב וחשכין כלהו לגביה. בהאי פנות ערב אסתכן יעקב בההוא ממנא דעשו.

תליתאה, נהירו דכליל תרין [כא ע"ב] אלין, נהירו דנהיר באסוותא, רזא דכתיב ביעקב (בראשית ל"ב:32) ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, ודאי כד אתכליל בההוא פנות ערב. [p. 163] מכאן ולהלאה והוא צולע על ירכו, דא איהו נצח ישראל. ירכו כתיב ולא ירכיו, דא דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל, ועליה כתיב (שמואל א' ט"ו:25) וגם נצח ישראל לא ישקר. כדין אתתקן דרגא דא דהוה חלשא מכד אסתכן יעקב בממנא דעשו. ויגע בכף ירכו. כד אתא לגבי דיעקב נטל תוקפא מההוא פנות ערב בדינא תקיפא, ויעקב הוה אתכליל ביה ולא יכיל ליה. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, נטל תוקפא דדינא מתמן בגין דירכא איהו לבר מגופא, דיעקב גופא הוה וגופא הוה כליל ברזא דתרין דרגין ברזא דאקרי אדם. כיון דנטל תוקפא לבר מגופא מיד ותקע כף ירך יעקב, ולא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל. ועל דא נצח ישראל כתיב ביה כי לא אדם הוא. [p. 164] יהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב (במדבר כ"ז:20) ונתת מהודך עליו, ודא דרגא חמישאה, נצח ירכא שמאלא דיעקב. ובגין כך אתא דוד וכליל ליה בימינא דכתיב (תהלים ט"ז:11) נעימות בימינך נצח. ימינך לא כתיב אלא בימינך.

מ"ט אתחלש ירכא דיעקב. בגין דאתקרב ביה סטר מסאבו ונקיט תוקפא מניה ואתעכב עד שמואל, ועל דא אתא לאדכרא דדא איהו ירכא דישראל דכתיב וגם נצח ישראל, ועל דא כל מילוי הוו בדינא בשירותא ובסופא. ותו קב"ה כליל ליה לבתר בהוד. אימתי, לבתר דמשח מלכין. [p. 165] ועל דא שקיל איהו כמשה ואהרן. מה משה ואהרן בתרין סטרין דלעילא, אף הוא לתתא כגוונא דאינון תרין סטרי. ומאן אינון, נצח והוד. ועל דא שקיל הוה שמואל כמשה ואהרן, וכלהו דרגין אחידן דא בדא דכתיב (שם צ"ט:6) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, דהא שית סטרין אתכלילו ואחידן דא בדא. כמה דאלין אחידן משה ואהרן ושמואל, אוף הכי אחידן יעקב משה ויוסף. יעקב מאריה דביתא. מית יעקב, נטל משה ביתא ומני לה בחייו. יוסף ע"י דיעקב ומשה הוה צדיק ותרווייהו לא שמשו בביתא אלא [p. 166] ביוסף בגין דהוה צדיק. יעקב ביוסף נטל ביתא דכתיב (בראשית ל"ז:2) אלה תולדות יעקב יוסף. משה לא שמש בה עד דנטל ליה ליוסף. כד נפקת שכינתא מן גלותא לא יכיל לאזדווגא בה אלא ביוסף דכתיב (שמות י"ג:19) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כיון דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף, אמאי כתיב עמו. אלא גופא לא אזדווג בנוקבא עד דאזדווג בהדי ברית, ועל דא משה נטל ליה ליוסף עמיה. כיון דהוה עמיה שמש בנוקבא כדקא יאות. ובגין כך יעקב משה ויוסף כחדא אזלי. יעקב מית וגופיה אעלו ליה בארעא קדישא. יוסף מית, גופיה לא אתקבר בארעא קדישא אלא גרמוי. משה לא האי ולא האי. אמאי, אלא יעקב בעלה קדמאה דמטרוניתא הוה. מית יעקב אזדווגת ביה במשה, [p. 167] ובעוד דהוה משה בהאי עלמא מני לה כדקא יאות ואיהו הוה בעלה תניינא. יעקב אעילו ליה לארעא גופיה שלים בגין דאיהו גופא. יוסף גרמוי ולא גופיא בגין דגרמין אנון חיילין ומשריין דלעילא וכלהו נפקי מההוא צדיק וצדיק צבאות אקרי. מ"ט, בגין דכל צבאות ומשריין עלאין מניה נפקין. ועל דא גרמוי דאינון צבאות אעלו בארעא. משה הוה לבר ולא עאל תמן לא גופיה ולא גרמוי, אלא אעלת שכינתא בארעא בתר דמית משה ואתהדרת לבעלה קדמאה דתמן ודא איהו יעקב. מכאן נוקבא דאתנסיבת בתרין, בההוא עלמא אהדרת לקדמאה. משה הוה לבר כיון דבעלה קדמאה הוה בארעא. משה מני לה בחיוי, מה דלא זכה כן יעקב. יעקב שמש בה בההוא עלמא, משה בהאי עלמא.

ואי תימא גריעו דמשה הוה, לאו הכי, אלא כד נפקו ישראל ממצרים מסטרא דיובלא הוה, וכל אינון שתין רבוון מעלמא עלאה הוו, [כב ע"א] ובההוא דיוקנא אזלו במדברא וחד מנהון לא עאל בארעא אלא בניהון [p. 168] תולדין דלהון כדקא חזי דאנון תקונא דסיהרא. וכל עובדי ארעא תקונא דסיהרא הוו. משה שמש בסיהרא בעוד דאיהו בגופא ומני לה לרעותיה. כד אתפטר מהאי עלמא סליק בסליקו עלאה ברוחיה קדישא ואתהדר ברוחא ליובלא עלאה ותמן אתדבק באינון שתין רבוא דהוו דיליה, מה דלא הוה כן ליעקב דאיהו אתהדר ברוחא לגו שמטה, מה דלא הוה כן בחיוי בגין דביתא אחרא הוה ליה. וארעא קדישא בתקונא דלתתא אתתקנת בחילא דלעילא, ועל דא לא אתחזון למהוי כלהו כחדא, אנון דעלמא עלאה הוו בלחודייהו כלהו ברוחא ואינון דעלמא תתאה הוו בלחודייהו כלהו בגופא. ולא אתחזון למהוי אלין ואלין גו סיהרא אלא [p. 169] אלין גו סיהרא ואלין לבר, לנהרא אלין מגו אלין. וכלהו דעאלו בארעא דיוקנא דקדמאי הוו ולא הוו בסליקו עלאה כוותייהו, בגין דלא יהא דרא ולא הוה מקדמת דנא כאנון קדמאי דאתחזי להון זיו יקרא דמאריהון אפין באפין.

יעקב שמש בנשוי בגופא, לבתר אתדבק רוחא ברוחא. משה אתפרש מאתתיה ושמש כד איהו בגופא בההוא רוחא קדישא. לבתר אתדבק רוחיה ברוחא עלאה טמירא דלעילא, וכל דרגין הוו מתדבקן כלהו כחדא. רוחא דמשה דיובלא איהו, גופיה דשמטה. רוחא דיעקב לאתדבקא בשמטה, גופיה דנשוי הוה בהאי עלמא.

כל אנון נהורין עלאין בדיוקנא דלהון לתתא בארעא וכלהו תליין ברקיע השמים. רזא דתרין שמהן כלילן כחדא ושכלולא דלהון תלתא ואתהדרן לחד, דא לקבל [p. 170] דא, ואיהו שמא גליפא מחקקא, כלילן בהאי ברזא דמהימנותא.

 

[כט ע"א] בראשית. תנינן כל שלמה דאתמר בשיר השירים במלכא דשלמא דיליה, במלך סתם בנוקבא, מלה תתאה בעלאה. ורזא דמלה דירתא תתאה לעלאה, תרווייהו כחד, והיינו בי"ת דכתיב (משלי כ"ד:3) בחכמה יבנה בית, וכתיב (שיר ג':9) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי [p. 171] הלבנון. אפריון, דא תקונא דעלמא תתאה מעלמא עלאה. דעד לא ברא קב"ה עלמא הוה הוא ושמיה סתים בגויה חד, ולא קיימא מלה והוא הוה בלחודוי עד דסליק ברעותא דמחשבה לקיימא כלא במטון דסמיטרא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד דאתעטף בעטופא דזיהרא דמחשבה וברא [p. 172] עלמא ואפיק אילנין, ארזין עלאין רברבין מההוא נהורא, זיוא עילאה. ושוי רתיכוי על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן ואתיישבו, הה"ד מעצי הלבנון, וכתיב (תהלים ק"ד:16) ארזי לבנון אשר נטע דהא מאלין עביד ההוא אפריון.

עשה לו המלך שלמה. לו לגרמיה, לו לתקוניה, לו לאחזאה יקרא עלאה, לו לאודעא דאיהו חד ושמיה חד, כד"א (זכריה י"ד:9) יהיה יי' אחד ושמו אחד, ולמנדע דאיהו ושמיה חד הוא דכתיב (תהלים פ"ג:19) וידעו כי אתה שמך יי' לבדך.

במטון דקלפוי קסטורין ידיעאן. נטיף לסטרא דא לעילא, נטיף לימינא, סטא לשמאלא, נחית לתתא וכן לארבע זויין. מלכו אתפרש לעילא ותתא ולארבע זויין למהוי חד נהרא עלאה, נחית לתתא ועביד ליה ימא רבא, כד"א (קהלת א':7) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, דהא הוא כניש כלא ושאיב ליה בגויה, כד"א (שיר ב':1) אני חבצלת השרון, ואין שרון אלא אתר דשאיב כל מימין דעלמא. בגין כך דא אפיק ודא שאיב, נהיר דא בדא [p. 173] באורחין ידיען, וכדין (משלי כ"ד:3) בחכמה יבנה בית, ועל דא בי"ת, בראשית, בית עלאה אתבני בחכמה וכן תתאה אוף הכי, אבל בית עלאה רברבא, ישובא דעלמא, מלך סתם בית תתאה.

(תהלים ס"ג:12) והמלך ישמח באלהים. כד אתער גבורה עלאה לאחדא ביה תחות רישיה ולקרבא ליה בחדוה למהוי כלא חד, והמלך ישמח, חידו דנהרא דנפיק בחד שבילא טמיר וגניז דעייל ביה. ב', תרין דאנון חד, ועל דא עלמא אשתכלל בקיומא שלים. והמלך ישמח באלהים, עלמא תתאה חדי בעלמא עלאה עמיקא, חדו דנגיד ונפיק. באן אתר חדי. באלהים, ביה חדי, ביה שדר חיים לכלא. חיי מלכא אקרון. דא הוא עקרא [כט ע"ב] דביתא. ביתא דא בני ביתא דעלמא ובני עלמא, ורזא דא בראשית, ב' ראשית, ראשית חכמה.

כדין כניש כלא לגויה ואתעביד ימא רבא לשאבא כלא. ימא דקאפו מימוי שאיב כל מימין דעלמא וכניש [p. 174] לון לגויה ומיין אזלין ושאטין ואשתאבן ביה, ודא נפיק מגו עלאה. וסימניך דרזא דא (איוב ל"ח:29) מבטן מי יצא הקרח, דמימוי גלידין ביה לשאבא אחרנין. האי קרח ימא דקפא, לא נגדין מימוי אלא בשעתא דתוקפא דדרום מטי לגביה ומקריב ליה בהדיה. כדין מיא דהוו גלידין בסטרא דצפון אשתארן ונגדין, דהא מסטרא דצפון גלידי מיא ומסטרא דדרום תשתארן ונגדין לאשקאה כל אנון חיות ברא, כד"א (תהלים ק"ד:11) ישקו כל חיתו שדי. ואלין אקרון הרי בתר, טורין דפרודא, דכלהו משתקיין כד סטרא דדרום שארי לקרבא בהדיה, וכדין מיא נגדין ובחילא דא דעילאה נגיד כלא בחדו.

כד מחשבה סליק ברעו דחדווא מטמירא דכל טמירין מטי ואנגיד מגויה חד נהר טמירא. מתקרבין דא בדא בחד שביל דלא ידיע לעילא ותתא, והכא הוא ראשיתא דכלא. וב' מלך סתם מהאי ראשיתא אשתכלל. [p. 175] ובחילא דא ברא אלהים את השמים, סתימא, נהרא סתימא דנגידו מימוי ונפקי, ברא ואפיק קול מגויה ודא אקרי קול השופר, והיינו ברא אלהים את השמים. ושמים שליטין בחיי מלך עלאה על ארעא, וסימניך בן ישי חי על האדמה, דחיים תליין בבן ישי ובהו שליט בכלא וארעא מיניה אתזנת, הה"ד ואת הארץ, וא"ו דאתוסף לשלטאה במזוניה על ארעא, את לעילא והוא חילא תתאה דכליל עשרין ותרין אתוון דאפיק אלהים לשמים, כמא דכתיב (שיר ג':11) בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו. והיינו את השמים, לאכללא דא בדא ולחברא לון דא בדא לאתקיימא כחדא באנון חיי מלכא, מלך סתם, לאתזנא מינייהו שמים. ואת הארץ, [p. 176] חבורא דדכר ונוקבא דאתגליפו באתוון רשימין, וחיי מלכא דאתנגידו מעלמא עלאה לשמים לקיימא ארעא וכל אוכלוסין דילה.

ורזא דאלהים עלאה עבד שמים וארץ לקיומא ואפיק לון כחדא בחילא דלעילא, ראשיתא דכלא. כגוונא דא רזא עלאה נחית לתתא והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא, ורזא דכלא ב', תרוייהו עלמין נינהו ובראו עלמין, דא עלמא עלאה ודא עלמא תתאה, דא כגוונא דא. דא שמים וארץ ודא שמים וארץ, ועל דא ב', תרין עלמין נינהו, דא אפיק תרין עלמין ודא אפיק תרין עלמין, וכלא בחילא דראשית עלאה. נחית עלאה בתתאה ואתמלייא בארח דחד דרגא דשרי עלה, כגוונא דההוא שביל סתים וטמיר דגניז לעילא, בר דחד שביל דקיק וחד ארח. ההוא דלתתא ארח, כד"א (משלי ד':18) וארח צדיקים כאור נוגה, וההוא דלעילא שביל כדכתיב (איוב כ"ח:7) נתיב לא ידעו עיט. ורזא דכלא (ישעיה מ"ג:16) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, וכתיב (תהלים ע"ז:20) בים דרכך ושבילך במים רבים.

[p. 177] עלמא עלאה כד אתמליא ואתעברא כנוקבא דמתעברא מן דכורא אפיקת תרין בנין כחד, דכר ונוקבא, ואינון שמים וארץ כגוונא עלאה. ממייא דשמיא אתזן ארעא ומימוי אשתארן בגווה, אלא דעלאי דכר ותתאי נוקבא ותתאי מן דכורא אתזנו, ומיין תתאין קראן לעלאין כנוקבא דפתיחא לדכורא ושדת מיא לקבל מיא דדכורא למעבד זרעא, ונוקבא מן דכורא אתזנת, הה"ד ואת הארץ בתוספת וי"ו כמה דאתמר.

 

כתיב (ישעיה מ':26) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. אתוון אתחקקו [ל ע"א] בעובדא דכלא, בעובדא דעלאה ובעובדא דתתאה. לבתר אתרשימו אתוון ואתחקקו בקרא. ב' ברא, א' את. ב' ברא ודאי כמה דאתמר. [p. 178] ב' ברא ודאי בחילא עלאה. ב' נוקבא, א' דכר. כמה דב' ברא הכי א' אפיק אתוון, כללא דעשרין ותרתין אתוון. ה' אפיק שמים, השמים, למיהב ליה חיין ולאשרשא ליה. ו' אפיק הארץ למיהב לה מזונא ולאתקנא לה ולמיהב לה ספוקא דאתחזי לה. ואת הארץ דנטיל וא"ו את, כללא דעשרין ותרין אתוון, ומתזן ארעא וארעא כליל לון לגווה כד"א (קהלת א':7) כל הנחלים הולכים אל הים. והיינו רזא ואת הארץ, חבורא דכר ונוקבא, וכלא אתכניש לגבי נוקבא וקבילת לון. הארץ נטלא ואת וקבילת לון לאתזנא.

מטון מלה בקולפוי שכיחי, קוסטרא דקוטרא בארעא שכיח.

כד אשא דמלהטא נגיד ואתער משמאלא אחיד בה וסלקא תננא, כד"א (שמות י"ט:18) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יי' באש. דא אשא ודא תננא, וכתיב (שם כ':15) ואת ההר עשן. מגו דאשא כד נחית אחידן דא בדא [p. 179] תננא באשא, וכדין בסטר שמאלא קיימא כלא. והיינו רזא (ישעיה מ"ח:13) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, בחילא דימינא לעילא. בהאי גוונא אתעבידו שמיא דאיהו דכר, ודכר מסטרא דימינא קא אתי ונוקבא מסטרא דשמאלא דכתיב אף ידי יסדה ארץ.

(ישעיה מ':26) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. עד הכא אסתלקו מלין, דלא לשאלא בדעילא, דחכמה אשתכליל מאין ולא קיימא לשאלא דסתים ועמיק, לית דיקום ביה. כיון דאתפשט נהרא עמיקא קיימא בשאלתא אע"ג דאיהו סתים מכלא דלתתא וקראן ליה על פום שאילתא מי, מי ברא אלה, והיינו רזא דקאמרן (איוב ל"ח:29) מבטן מי יצא הקרח, מבטן מי ודאי, ההוא דקיימא בשאלתא, ולית לשאלא מה לעילא מה לתתא אלא שאלתא [p. 180] אתר דנפקו, למנדע ולא למנדע ליה דהא לא יכלינן, אלא קיימא בשאלתא ולא למנדע.

בראשית, ב' ראשית. ראשית מאמר הוא או נימא דבראשית איהו מאמר. אלא עד לא נפיק ואתפשט חיליה וכלא סתים ביה, בראשית איהו ומאמר איהו. כיון דנפיק ואתפשט מניה חילין, ראשית אקרי והוא מאמר בלחודוי.

מי, שאילתא, ההוא דברא אלה. לבתר כד אתפשט ואשתכלל אתעביד ים וברא לתתא וכלא עביד כההוא גוונא ממש דלעילא, דא לקבל דא ודא כגוונא דדא ותרוייהו ב'.

כתיב (שיר א':12) עד שהמלך במסבו. במסבו, לאתיישבא במלכו תתאה ברזא דההוא חברותא ותפנוקא [p. 181] דבעדן עלאה, בההוא שביל דסתים וגניז ולא אתידע ואתמליא מניה ונפקא בנחלין ידיען. נרדי נתן ריחו, דא מלכא תתאה דברא עלמא לתתא כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עלאה לשלטאה ולמעבד ויכיל ושליט ונהיר בנהורא עלאה.

בתרין גוונין אתברי עלמא, בימינא ובשמאלא, בשיתא יומין עלאין. שיתא יומין אתעבידו לאנהרא, כד"א (שמות ל"א:17) כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ. ואלין כרון ארחין ועבדו שיתין נוקבין לתהומא רבא ואינון שיתין לאעלאה מיא דנחלי גו תהומא, ועל דא תנינן שיתין מששת ימי בראשית נבראו, ואנון הוו שלמא דעלמא.

 

והארץ היתה תהו ובהו, סוספיתא דקמרי גו קולטוי, דהוה בקדמיתא ולא אתקיימת, היתה [p. 182] כבר ולבתר אתקיימת. בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא ואתקיים, וכלהו עטורא דשמא קדישא. כד מצטרפין סלקין [ל ע"ב] אתוון לעילא ונחתין לתתא, מתעטרן עטרין בארבע סטרי עלמא ויכיל עלמא לאתקיימא ואלין אתקיימו בעובדוי דעלמא. טופסרא דקילטא בהני שכיחי בחותמא דגושפנקא. עאלו ונפקו את ואת ואתברי עלמא. עאלו גו חותמא ואצטרפו ואתקיים עלמא בקולפי [p. 183] דחויא רברבא. מחו ועאלו תחות נוקבי דעפרא אלף וחמש מאה אמין. לבתר תהומא רבא הוה סליק בחשוכא וחשוכא חפי כלא עד דנפק נהורא ובקע בחשוכא ונפק ואתנהיר דכתיב (איוב י"ב:22) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות. מיא אתקלו בתיקלא, אלף וחמש מאה באצבעאן תלת נטיפו גו תיקלא, פלגו מנייהו לקיומא ופלגו דעאלו לתתא, אלין סלקין ואלין נחתין. כיון דסליקו בטיקלא דידא קאים טיקלא באורח מישר ולא סטא לימינא ולשמאלא, הה"ד (ישעיה מ':12) מי מדד בשעלו מים וגו'. כלא הוה בה בארעא, סתים ולא אתגלייא, וחילא ותוקפא ומיא גלידין בגוה ולא נגידו ולא אתפשטו עד דאתנהיר עלה נהורא דלעילא, ונהורא מחאת בקולטוי ואשתריאו חילהא, [p. 184] הה"ד ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, דא הוא אור קדמאה עלאה דהוה מקדמת דנא. ומהכא נפקו כל חילין ותוקפין וארעא אתבסמת ואפיקת חילהא לבתר. כיון דנהיר הוה אסתלק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. כד אסתכל בחייבי עלמא אתגניז ואתטמר ולא נפיק אלא בשבילוי סתימין דלא אתגליין.

 

וירא אלהים את האור כי טוב. תנן כל חלמא דקיימא בקיומא דכי טוב שלמא הוא לעילא ותתא. חמי אתוון כפום ארחוי כל חד [p. 185] וחד. חמא ט' טב ליה טב לחלמיה דהא אורייתא פתח ביה כי טוב, נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא. ט' טב הוא נהירו באשלמותא. ט' תשיעאה דכלא, את דאתנהיר מעלאה ראשיתא דאתכליל ביה ואתעביד בסתימו דנקודה רזא די' דהיא נקודא חדא. ו' מחיליה נפק, ביה אתעבידו שמים. כד אסתיים בנקודא חד ואתגניז גו את נהרא ב'. מניה נפקו עלאה ותתאה, עלאה טמירא, תתאה אתגלייא, ברזא דתרין וקיימא בחילא דלעילא. ודא הוא טוב, אלין תלת אתוון טו"ב אתכלילו לבתר בצדיקא דעלמא דכליל כלא לעילא ותתא, כד"א (שם ג':10) אמרו צדיק כי טוב, בגין דנהירו עלאה כלילא ביה דכתיב (תהלים קמ"ה:9) טוב יי' לכל, לכל כתיב, דא סתמא דמלה בגין לאנהרא יומא חד דנהיר לכלא, עלאה על כלא, עד כאן סתמא דמלין.

 

בראשית ברא אלהים, רזא דראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. [p. 186] ב' ביתא דעלמא לאתשקאה מההוא נהר דעייל ביה, רזא דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ונהר דא כניש כלא מעומקא עלאה ולא פסיקו מימוי לעלמין לאשקאה לגנתא. וההוא עומקא עלאה בית ראשון אסתימו ביה אתוון בחד שביל דקיק דגניז בגויה, ומגו ההוא עומקא נפקו תרין חילין דכתיב את השמים. שמים לא כתיב אלא השמים, מגו ההוא עומקא רזא סתימא דכלא. ואת הארץ, סתימא דא אפיק להאי ארץ בכללא דשמים ונפקו כחדא מתדבקא בסטרוי. כד אתנהיר ראשיתא דכלא [p. 187] שמים נטלו לה ואותיבו לה באתרה דכתיב ואת הארץ, ו' וכללא דאתוון. כד אתהדרת למיתב באתרה ואתפרש [לא ע"א] מסטרוי הות תוהה ובוהה לאתדבקא בשמים כחדא כקדמיתא בגין דחמת לשמים נהירין והיא אתחשכת, עד דנהורא עלאה נפק עלה ואנהיר לה ותבת באתרה לאסתכלא בשמיא אפין באפין, וכדין אתתקנת ארעא ואתבסמת.

נפק נהורא בסטר ימינא וחשוכא בסטר שמאלא ואפריש לון לבתר בגין לאתכללא דא בדא, הה"ד ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ואי תימא הבדלה ממש, לא, אלא יום אתי מסטרא דנהורא דאיהו ימינא ולילה מסטרא דחשוכא [p. 188] דאיהו שמאלא, וכד נפקו כחדא אפריש לון, והבדלה הוי מסטרוי לאסתכלא אפין באפין ולאתדבקא דא בדא למהוו כלא חד. ואיהו אקרי יום וקרי ליה יום, והיא אתקרי לילה דכתיב ולחשך קרא לילה בגין דאחיד בה חשך ולית לה נהורא מגרמה. ואע"ג דאתא מסטרא דאשא דאיהי חשך, אבל חשך עד דאתנהיר מסטרא דיום. יום אנהיר ללילה, ולילה לא נהיר עד זמנא דכתיב (תהלים קל"ט:12) ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה.

 

רבי אלעזר קפץ בקדמיתא ודרש (שם כ"ט:3) קול יי' על המים אל הכבוד הרעים יי' על מים רבים. קול יי', דא קול עלאה דממנא על המים דנגדין מדרגא לדרגא עד דמתכנשי לאתר חד בכנופיא חדא. ההוא קול עלאה משדר לאינון מיין בארחייהו כל חד וחד כפום ארחיה, כהאי גננא דממנא על מיא לשדר לון לכל אתר ואתר כדקא חזי ליה. כך קול יי' ממנא על המים.

אל הכבוד הרעים, כד"א (איוב כ"ו:14) ורעם גבורותיו מי יתבונן. דא סטרא דאתיא מן גבורה ונפקא מניה.

[p. 189] ד"א אל הכבוד הרעים, דא ימינא דנפקא מניה שמאלא.

יי' על מים רבים. יי' דא חכמ"ה עלאה דקיימא על מים רבים, על ההוא עומקא סתימאה דנפיק מניה, כד"א (תהלים ע"ז:20) ושבילך במים רבים.

 

ר' שמעון פריש פלוגתא, פתח קרא ואמר (שמות כ"ה:27) לעמת המסגרת תהיינה הטבעות לבתים לבדים. מאן ההוא מסגרת. דא הוא אתר סגיר דלא פתיחא בר בשביל חד דקיק דאתיידע בגניזו לגביה, ובגיניה אתמלי ורשים תרעין לאדלקא בוצינין. ובגין דאיהו אתר גניז וסתים אקרי מסגרת ודא הוא עלמא דאתי.

תהיינה הטבעות. אלין עזקאן עלאין דאתאחדן דא בדא, מיא מרוחא ורוחא מאשא ואשא ממיא, כלהון אתאחדן דא בדא ונפקן דא מן דא כהני עזקאן, וכלהון מסתכלן לגבי ההוא מסגרת דביה אתאחיד נהרא עלאה לאשקאה לון ואתאחדן ביה.

[p. 190] בתים לבדים הני עזקאן עילאין אנון בתים ואתרין לבדים דאנון רתיכין דלתתא, בגין דדא אתי מסטרא דאשא ודא מסטרא דמיא ודא מסטרא דרוחא וכן כלהו בגין למהוי רתיכא לארונא. ועל דא מאן דמקרב יקרב באלין בדים ולא במה דלגו. לך לך אמרין לנזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב. בר אנון דאתחזון לשמשא לגו, לון אתיהיב לאעלאה ולקרבא, ועל דא כתיב (במדבר א':51) והזר הקרב יומת.

 

רבי יוסי שאיל ליה ואמר האי שיתא יומי בראשית דקא תנינן, מאן אנון.

אמר ליה היינו דכתיב (תהלים ק"ד:16) ארזי לבנון אשר נטע. כמה דאלין ארזין נפקין מן לבנון, הכי נמי אנון שיתא יומין נפקין מן בראשית. ואלין שיתא יומין עלאין קרא פריש לון דכתיב (ד"ה א' כ"ט:11) לך יי' הגדולה והגבורה וגו' [לא ע"ב] ועל דא בראשית, ב' ראשית, בגין דאיהי תניינא לחושבנא ואקרי ראשית, בגין דהאי כתרא עלאה טמירא היא קדמאה, ועל דלא עייל בחושבנא תניינא הוי ראשית. בגין דא ב' ראשית. [p. 191] ברא, הה"ד ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, לאשקאה ולקיימא ליה ולאסתכלא ביה בכל מה דאצטריך.

אלהים, אלהים חיים, דמשמע בראשית ברא אלהים ודאי על ידא דההוא נהרא בגין לאפקא כלא ולאשקאה כלא.

את השמים. דא אתפשטותא דההוא נהר דאתפשט ונגיד ונפיק בתר דראשית אפיק ליה. כיון דהאי אפיק כלא וכלא אתיישב בדוכתיה כחד, עזקא דא בתרייתא אתעבידת ראשית, ובהאי ראשית אפיק נהרא ושדי מיא לנגדא לתתא.

ועל דא בראשית ודאי ברא אלהים. ביה ברא עלמא תתאה, ביה אפיק נהורין, ביה יהיב חילא לכלא.

ר' יהודה אמר על דא כתיב (ישעיה י':15) היתפאר הגרזן על החוצב בו. שבחא דמאן, לאו דאומנא. כך בהאי ראשית ברא אלהים עלאה את השמים. שבחא דמאן, דאלהים הוא.

אמר ר' יוסי האי דכתיב (דברים ד':7) אשר לו אלהים קרובים אליו. קרובים, קרוב מבעי ליה. אלא אלהים עלאה, אלהים דפחד יצחק, אלהים בתראה, ובגיני כך קרובים, וגבורות סגיאין אנון דנפקין מחד וכלהו חד.

 

[p. 192] ויאמר אלהים יהי אור. דא איהו נהורא דברא קב"ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לאדם קדמאה והוי חזי ביה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא. והוא נהורא דאחזי קב"ה לדוד והוה משבח ואמר (תהלים ל"א:20) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. והוא נהורא דאחזי קב"ה למשה וחמא ביה מגלעד ועד דן. ובשעתא דחמא קב"ה דיקומון תלתא דרין חייבין, ואנון דרא דאנוש ודרא דטופנא ודרא דפלגה, גניז ליה בגין דלא ישתמשון ביה. [p. 193] ויהב יתיה קב"ה למשה ואשתמש ביה תלת ירחין דאשתארון ליה מיומי עבורא דיליה, כד"א (שמות ב':2) ותצפנהו שלשה ירחים, ובתר תלת ירחין עאל קמי פרעה, נטיל ליה קב"ה מניה עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא והדר ליה ההוא נהורא ואשתמש ביה כל יומוי ולא יכלו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי, כד"א (שם ל"ד:30) וייראו מגשת אליו, ואתעטף ביה כטלית, הה"ד (תהלים ק"ד:2) עוטה אור כשלמה.

[p. 194] יהי אור ויהי אור. כל מה דאתמר ביה ויהי הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי.

אמר ר' יצחק אור דברא קב"ה בעובדא דבראשית הוה סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ואתגניז. מאי טעמא אתגניז. בגין דלא יתהנון מניה חייבי עלמא ועלמין לא יתהנון בגיניהון, והוא טמיר לצדיקיא, לצדיקיא דיקא [לב ע"א] דכתיב (תהלים צ"ז:11) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. וכדין יתבסמון עלמין ויהון כלא חד, ועד יומא דיהא עלמא דאתי הוא טמיר וגניז.

ההוא נהורא נפק מגו חשוכא דאתגלפא בקלפוי דטמירא דכלא עד דמההוא נהורא דאתגניז אתגליף בשביל חד טמירא [p. 195] לחשוכא דלתתא ונהורא שארי ביה. מאן חשוכא דלתתא. ההוא דכתיב ביה ולחשך קרא לילה, ועל דא תנינן (איוב י"ב:22) מגלה עמוקות מני חשך.

ר' יוסי אמר אי תימא מחשך סתים אתגליין, הא חזינן דטמירין אינון כל אינון כתרין עלאין וקרינן עמוקות. מהו מגלה. אלא כל אינון טמירין עלאין לא אתגליין אלא מגו ההוא חשוכא דאיהו ברזא דליליא.

ת"ח כל אינון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה וקלא נטיל לון לא אתגליין עד דמלה מגלה לון. מאן מלה. היינו דבור, והאי דבור אקרי שבת, ובגין דשבת אקרי דבור דבור דחול אסור בשבת, בגין דדבור דא בעיא לשלטאה ולא אחרא. והאי דבור דאיהו מסטרא דחשך מגלה עמוקות.

אמר ר' יצחק אי הכי מאי דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.

א"ל אור אפיק יום וחשך אפיק לילה. לבתר חבר לון כחדא והוו חד דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דלילה ויום אקרון חד. והאי דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, דא בזמנא דגלותא דאשתכח פרודא.

[p. 196] א"ר יצחק עד הכא דכורא באור, והכא נוקבא בחשוכא דנהיר מנהוריה. לבתר מתחברן כחדא למהוי חד. במאי אתפרשאן לאשתמודעא בין נהורא ובין חשוכא. אתפרשן דרגין ותרוייהו כחד הוו דהא לית נהורא אלא בחשוכא ולית חשוכא אלא בנהורא. ואע"ג דאינון חד אתפרשן בגוונין, ועם כל דא אינון חד דכתיב יום אחד.

ר' שמעון אמר על ברית עלמא אתברי ואתקיים דכתיב (ירמיה ל"ג:25) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. מאן ברית. דא צדיק, ועל דא עלמא קיימא בברית, יום ולילה כחדא דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. חקות שמים וארץ, אינון דנגדין ונפקין מעדן.

פתח ואמר (שופטים ה':11) מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות יי' צדקות פרזונו בישראל, אז ירדו לשערים עם יי'. מקול מחצצים, דא קול יעקב. מחצצים כד"א (שמואל א' י"ז:4) איש הבינים. [p. 197] בין משאבים, דאיהו יתיב בין אינון דשאבין מיא מלעילא והוא נטיל בתרין סטרין וכליל להון בגויה.

שם יתנו צדקות יי', תמן הוא אתר מהימנותא לאתדבקא. שם יתנו צדקות יי', תמן ינקין צדקות יי' ושאבין.

צדקות פרזונו, דא צדיק דעלמא דאיהו קיים קדישא ואיהו שאיב ונטיל כלא ומפזר לגו ימא רבא אינון מיין עלאין.

בישראל, דהא ישראל ירתו קיים דא ויהביה לון קב"ה ירותת עלמין. כיון דישראל שבקו ליה דלא פרעין, הוו גזרין ולא פרעין, מה כתיב, (שופטים ה':11) אז ירדו לשערים עם יי', אינון שערי צדק. הוו יתבין לתרעי ולא עאלין לגו. ובההוא זמנא [לב ע"ב] כתיב (שופטים ב':12) ויעזבו בני ישראל את יי', עד דאתת דבורה ונדיבת לון בהאי כמה דכתיב (שם ה':12) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם. ועל דא כתיב חדלו פרזון בישראל חדלו. פרזון דא הוא [p. 198] פרזונו דקא אמרן. חדלו פרזון, קיים קדישא דלא אתפרעון. (שם:7) עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל. מאי אם. אלא אנא נחתית מיין עלאין מעילא לקיימא עלמין. בישראל סתם לעילא ותתא לאחזאה דעלמא לא אתקיים אלא על דא קיימא, ורזא דכלא (משלי י':25) וצדיק יסוד עולם.

תלת נפקי מחד, חד בתלת קיימא, עאל בין תרין, תרין ינקין לחד, חד יניק לכמה סטרין. כדין כלא חד, הה"ד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום דערב ובקר כליל כחדא, היינו רזא דברית יומם ולילה וביה כלא חד.

 

ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ר' יהודה אמר שבעה רקיעים אינון לעילא וכלהו קיימי בקדושתא עלאה ושמא קדישא בהו אשתכלל. ודא רקיעא הוא באמצעות [p. 199] מיא, דא רקיע דעל גבי חיוותא אחרנין ואיהו אפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, ומיין תתאין קראין לעלאין ומהאי רקיע שתאן לון, דא הוא דמפריש בינייהו, בגין דכלהו מיא ביה כלילן, ולבתר נחית לון להני חיוותא ושאבין מתמן.

כתיב (שיר ד':12) גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום. גן נעול, דכלא אסתים ביה, דכלא אתכליל ביה. גל נעול, דההוא נהר נגיד ונפיק ועייל ביה, וכליל ולא אפיק וקרשי מיא ביה וקיימי. מ"ט, בגין דרוח צפון נשיב באינון מיא ואתקרישו ולא נפקי לבר עד דאתעביד קרח. ואלמלא סטרא דדרום דאקיש תקפיה בהאי קרח לא נפקי מניה מיא לעלמין. וחיזו דההוא רקיעא עלאה כחיזו דהאי קרח דמתקרשא וכניש בגויה כל אינון מיין. כך ההוא עלאה דעליה כניש כל אינון מיין ואפריש בין מיין עלאין למיין תתאין.

[p. 200] והאי דאמרן יהי רקיע בתוך המים, במציעות, לאו הכי, אלא יהי כתיב, ההוא דהוי מניה במציעות מיא הוי ואיהו לעיל דקיימא על רישי דחיוותא.

א"ר יצחק אית קרומא במציעות מעוי דבר נש דאיהו פסיק מתתא לעילא, ושאיב מעילא ויהיב לתתא. כך כגוונא דא רקיע איהו באמצעיתא וקיימא על אינון חיותא דלתתא ואיהו פריש בין מיין עלאין לתתאין.

ת"ח אינון מיין אעדו ואולידו חשוכא, ועל רזא דא כתיב (שמות כ"ו:33) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.

 

ר' אבא פתח (תהלים ק"ד:3) המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח. במים, אלין מיין עלאין דכלא דבהו תקין ביתא, כד"א (משלי כ"ד:3) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן.

השם עבים רכובו. ר' ייסא סבא פליג עבים עב ים, עב דאיהו חשך שמאלא דקיימא על דא ים.

המהלך על כנפי רוח, דא רוחא דמקדשא עלאה ורזא דא (שמות כ"ה:18) שנים כרובים זהב. כתיב (תהלים י"ח:11) וירכב על [p. 201] כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח. וירכב על כרוב, חד. לבתר אתגלי על כנפי רוח, ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי.

רבי יוסי אמר כתיב (איוב כ"ח:25) ומים תכן במדה. במדה ממש, ואתקין להו כד מטון לגווה ואינון תקונא דעלמא כד מטו מסטרא דגבורה.

אמר רבי אבא כך הוו קדמאי אמרי כד הוו מטאן להאי אתר, מרחשן שפוון דחכימין ולא אמרין מדי בגין דלא יתענשון.

רבי אלעזר אמר את קדמאה דאתוון הוה שטיא על אנפוי דקיטרא דכיא ואתעטר מלרע מלעילא וסליק [לג ע"א] ונחית, ומיא מתגלפי בגלופייהו ומתיישבן בדוכתייהו ואתכלילו חד בחד. וכן אתוון כלהו כלילן דא בדא ומתעטרן דא בדא עד דאתבני בניינא ויסודא. וכד אתבניאו כלהו ואתעטרו הוו מיין עלאין מתערבין במיין תתאין ואפיקו ביתא דעלמא, ועל דא ב' אתחזי [p. 202] ברישא. ומיין סלקין ונחתין עד דהאי רקיע הוה ואפריש לון, ומחלוקת הוה בשני דביה אתברי גיהנם דאיהו נורא דדליק, כד"א (דברים ד':24) אש אוכלה הוא, וזמין לאשדאה על רישייהו דחייביא.

א"ר יהודה מהכא כל מחלוקת דאיהו לשם שמים סופה להתקיים דהא הכא מחלוקת לשם שמים ושמים בהאי אתקיים לבתר דא דכתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים.

בקטפירא דעיליתא בקסטייהו שכיחי ואתקיימו, דהא תנינן דכתיב (שמות כ"ו:33) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים דייקא דהא איהו רקיע דמפרש באמצעיתא.

[p. 203] ת"ח כתיב לבתר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, מתחת השמים ממש. אל מקום אחד, לאתר דאקרי אחד ואיהו ים תתאה דהא איהו אשלים לאחד, ובלא איהו לא אקרי אחד. ומשמע דכתיב יקוו דביה מתכנשין כלהו מיא, כד"א (קהלת א':7) כל הנחלים הולכים אל הים.

ר' ייסא אמר אל מקום אחד, דא איהו אתר דכתיב ביה (ישעיה נ"ד:10) וברית שלומי לא תמוט, דהא איהו נטיל כלא ושדי בימא, וביה אתתקנת ארעא דכתיב ותראה היבשה, דא הוא ארץ, כד"א ויקרא אלהים ליבשה ארץ. אמאי אקרי יבשה.

אמר רבי יצחק היינו דכתיב (דברים ט"ז:3) לחם עוני, לחם עני כתיב, ובגין דאיהו לחם עני אקרי יבשה ושאיב בגווה כל מימין דעלמא, ואיהי יבשה הוי עד דאתר דא אמלי לה וכדין נבעין מיא אורח אינון מקורות.

ולמקוה המים קרא ימים. דא הוא בית כנישות דלעילא, דתמן מתכנשין כל מיא ומתמן נגדין ונפקין.

א"ר חייא מקוה המים דא צדיק, דכד מטא למקוה המים כתיב וירא אלהים כי טוב, [p. 204] וכתיב (ישעיה ג':10) אמרו צדיק כי טוב, וכן אור קדמאה טוב אקרי, וכן כלהו כתיב בהו כי טוב בר יומא תניינא דלא כתיב ביה טוב.

ר' יוסי אמר מקוה דא איהו ישראל דכתיב (ירמיה י"ז:13) מקוה ישראל יי'.

רבי חייא אמר דא צדיק, היינו דכתיב קרא ימים, בגין דנחלין ומבועין ונהרין כולהו נטיל לון ואיהו מקורא דכלא ואיהו נטיל כלא. בגיני כך ימים, ועל דא וירא אלהים כי טוב, וכתיב אמרו צדיק כי טוב. ובגין דאתרשים איהו אפריש בין יומא קדמאה לתליתאה ולא אתמר כי טוב בגווייהו, דהא ביומא תליתאה עבדת ארעא איבין מחילא דהאי צדיק דכתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי. מאי עץ פרי. דא עץ הדעת טוב ורע דאיהו עביד פרין. עושה פרי, דא צדיק. למינו, דכל בני נשא דאית לון רוחא קדישא דאיהו איבא דההוא אילנא רשים בהו רשימא למינו. ומאי איהו, ברית קדש ברית [p. 205] שלום. ובני מהימנותא למינו למינו באילן ולא מתפרשן מניה. וצדיק עושה פרי הוא וההוא אילנא מתעברת ואפיקת ההוא פרי למינו, למינו דההוא עושה פרי דיהוי כוותיה. זכאה חולקיה מאן דדמי לאמיה ולאבוי. ועל כן רשימא קדישא ביומא תמינאה בגין דידמי לאמיה, וכד אתפרעת ואתגלייא רשימא דמי לאבוי. ועל דא עץ פרי, דא אמא. עושה פרי, דא ברית קדש אבוי. למינו, דידמי ליה ויתרשים ביה.

אשר זרעו בו על הארץ. זרעו בו, זרע בו מבעי ליה, מאי זרעו בו. אלא זרע וא"ו בו על הארץ. הכי הוא ודאי דהא ההוא זרעא אשדי על ארעא.

זכאה חולקיהון דישראל דאנון קדישין ודמיין לקדישין. ועל דא ודאי כתיב (ישעיה ס':21) ועמך כלם צדיקים, כלם צדיקים ודאי דהא מהני נפקו ולהני דמיין. זכאין אנון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

[p. 206] [לג ע"ב] אמר רבי חייא כתיב (ירמיה י':12 ונ"א) עושה ארץ בכחו. מאי עושה ארץ. עשה ארץ מבעי ליה אלא עושה ודאי תדיר, נהיר ומתקן קב"ה להאי ארץ. בכחו, דא צדיק.

מכין תבל בחכמתו. תבל, דא ארץ דלתתא. בחכמתו, דא צדק דכתיב (תהלים ט':9) והוא ישפוט תבל בצדק.

עושה ארץ, דא קב"ה דהוא מתקין ארעא ומתקין ארחוי. ובמה, בכחו כדקאמרן.

רבי יהודה אמר באתוון גליפן דרבי אלעזר אית קוטרי דאתוון, כ"ב קטירין כחדא, תרין אתוון, דא סליק ודא נחית, דנחית סליק ודסליק נחית, וסימן דא (ישעיה מ"ה:14) א"ך ב"ך א"ל.

[p. 207] רבי יוסי אמר סיפתא דשיקלא באמצעיתא קיימא, וסימן (ויקרא י"ט:35) במדה במשקל. משקל, לישן דקיימא באמצעיתא, ורזא דא (שמות ל':13) שקל הקדש, ומאזנים ביה קיימן ואתקלו. מאן מאזנים. כד"א (ויקרא י"ט:35) מאזני צדק, וכלהו קיימין במשקל בשקל הקדש.

רבי יהודה אמר שקל הקדש דא רוח הקדש.

אמר רבי יצחק כתיב (תהלים ל"ג:6) בדבר יי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. בדבר יי' שמים נעשו, אלין שמיא דלתתא דאתעבידו בדבר שמים דלעילא ברוח דאפיק קלא עד דמטי לההוא נהר דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. וברוח פיו כל צבאם, כלהו תתאי קיימין ברוח דאיהו דבר.

(שם ק"ד:13) משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ. והא ידיעא. משקה הרים מעליותיו. מאן עליותיו, כדקאמרן, דכתיב (שם:3) המקרה במים עליותיו. מפרי מעשיך תשבע הארץ, רזא דההוא נהר דנגיד ונפיק לתתא, הה"ד עושה פרי אשר זרעו בו וגו' והא אתמר.

 

יהי מארת ברקיע השמים וגו'. יהי מארת, חסר.

[p. 208] רבי חזקיה אמר מארת דשריא ביה תוקפא דקילטא דדינא.

רבי יוסי אמר יהי מארת לתתא איהי דבה תליא אסכרה לרביי עלמא, ואיהי תליא בהאי מארת נהורא זוטרא מכל נהורין, וזמנין דאתחשכא דלא מקבלא נהורא.

ברקיע השמים. דא הוא רקיעא דאיהו כללא דכלהו בגין דנטיל כל נהורין והוא נהיר להאי נהורא דלא נהרא בגין דאתדבק בהדיה ההוא מארה וביה תליין לתתא כל אינון זיינין אחרנין בגין זעירו דנהורא.

ר' יצחק אמר ואפילו האי רקיעא דלא נהיר, רקיע השמים קרינן ליה, מלכות שמים, ארץ ישראל. משמים איהו האי רקיע. בגיני כך יהי מארת, חסר ו'. מאי טעמא בגין דהא בלא וא"ו מותא הוא בעלמא. יהי מארת כלא ביה תליא לאכללא לילית [p. 209] בעלמא. כתיב (איוב ג':19) קטן וגדול שם הוא, וכתיב (ישעיה ל"ג:21) שם אדיר יי' לנו, ועל דא כתיב (שם ל"ד:14) שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח.

רבי אלעזר אמר יהי מארת, אספקלריא דלא נהרא מגרמה אלא כעששיתא דקלטא נהורא ונהיר.

כתיב (יהושע ג':11) הנה ארון הברית אדון כל הארץ. הנה ארון, דא היא מארת. ארון, תיבותא לאעלאה בגויה תורה שבכתב. הברית, דא שמשא דנהיר לה לאנהרא לעלמא. ארון הברית דייקא, אדון כל הארץ. הברית איהו אדון כל הארץ, ובגין דא האי ארון איהו אדון בגין שמשא דנהיר ליה ונהיר לכל עלמא. [לד ע"א] מניה נקטא שמא ואתקרי האי ארון ברזא דאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. כמה דאמרינן צדיק וצדק כך אדון אדני דא בדא תליא.

[p. 210] תא חזי ככבים ומזלות בברית קיימין דאיהו ודאי רקיע השמים דרשימין ביה וגליפין ביה ככבים ומזלות וביה תליין לאנהרא.

רבי ייסא סבא הוה אמר הכי יהי מארת דתלייא ברקיע השמים ודא סיהרא. כיון דכתיב והיו למאורת הא שמשא.... ולמועדים, דהא זמנייא וחגין ירחין ושבתי בהו תליאן. והוי וכלא בעבידתא קדמאה עלאה דשמיה קדישא אתאחיד ביה ואיהו הוא כלא.

שבעה ככבי אינון לקבל שבעה רקיעין וכלהו מדברי עלמא ועלמא עלאה עלייהו. ותרין עלמין נינהו, עלמא עלאה ועלמא תתאה, תתאה כגוונא דלעילאה דכתיב (ד"ה א' ט"ז:36) מן העולם ועד העולם, מלך עלאה, ומלך תתאה. כתיב יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך לעולם ועד. יי' מלך לעילא, יי' מלך באמצעיתא, יי' ימלוך לתתא.

רבי אחא אמר יי' מלך, דא עלמא עלאה דאיהו עלמא דאתי. [p. 211] יי' מלך, דא תפארת ישראל. יי' ימלוך, דא ארון הברית. אתא זמנא אחרא דוד ואהדר לון מתתא לעילא ואמר (תהלים י':16) יי' מלך עולם ועד. יי' מלך, לתתא. עולם, באמצעיתא. ועד, לעילא דתמן ויעודא וקיומא באשלמות כלא. מלך לעילא, מלך לתתא.

רבי אבא אמר כל הני מאורות כלהו מתחברן ברקיע השמים להאיר על הארץ, לאנהרא על ארעא. מאן הוא רקיעא דנהיר על ארעא. הוי אימא דא נהר דנפיק מעדן דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.

ת"ח כיון דסיהרא שלטא ואתנהיר מההוא נהרא דנגיד ונפיק כל אינון שמיא דלתתא וחיליהון כלהון אתוספן נהורא, וככביא דממנן על עלמא כלהו שלטין ומגדלין צמחים ואילנין, ועלמא אתרבי בכלא ואפי' מיא ונוני ימא כלהו ברבו יתיר. וכמה גרדיני נימוסין שאטן בעלמא בגין דכלהו בחדוה ברבו חילא. כד חדוה הוא בבי מלכא אפי' אנון בבי תרעי ואפי' אנון מדבי טרטשי כלהו חדאן ושטאן בעלמא ורביי דעלמא בעיין לאסתמרא.

[p. 212] רבי אחא אמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, וכד כלהון קיימין ביה כדין חדוותא דא עם דא. כדין סיהרא אזעירת גרמה קמי שמשא, וכל מה דנטיל בגין לאנהרא לה, הה"ד להאיר על הארץ.

רב יצחק אמר כתיב (ישעיה ל':26) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. מאן שבעת הימים. אלין אינון שבעת יומין דבראשית.

רבי יהודה אמר אלין שבעת ימי המלואים, מלואים ודאי, בגין דההוא זמנא אתבסם עלמא ואתהדר באשלמותא, ולא אתפגים סיהרא בגין חויא בישא דכתיב ביה (משלי ט"ז:28) ונרגן מפריד אלוף. ואימתי דא. בזמנא (ישעיה כ"ה:8) בלע המות לנצח, וכדין כתיב (זכריה י"ד:9) ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.

 

ישרצו המים שרץ נפש חיה. אמר רבי אלעזר אלין מיין תתאין דרחשין זיינין כגוונא דלעילא, אינון עלאי ואינון תתאי.

[p. 213] רבי חייא אמר עלאי אפיקו נפש חיה, ומאי איהו. דא נפש דאדם קדמאה, כד"א ויהי האדם לנפש חיה.

ועוף יעופף על הארץ. אלין שליחי עלאין דאתחזון לבני נשא בחיזו דבר נש, משמע דכתיב יעופף על הארץ, בגין דאית אחרנין דלא אתחזון אלא ברוחא ממש לפום סכלתנו דבני נשא. [לד ע"ב] בגיני כך לא כתיב באלין למינהו כאינון אחרנין דכתיב בהו ואת כל עוף כנף למינהו, בגין דאלין לא משניין ממינייהו לעלמין כהני אחרנין דלא כתיב בהו למינהו.

ואי תימא אית בהו דמשניין דא מן דא, הכי ודאי דהא אית בהו דמשניין אלין מאלין, בגיני כך כתיב ומשם יפרד.

ויברא אלהים את התנינים הגדולים. אלין לויתן ובת זוגו.

ואת כל נפש החיה הרומשת. דא נפש דההיא חיה דאיהי רומשת לד' סטרי עלמא. ומאן איהי. דא לילה.

[p. 214] אשר שרצו המים למיניהם, דמיין מגדלין לון, דכד אתי סטרא דדרום שראן מיין ונגדין לכל סטרין וארבי ימא אזלין ועברין, כד"א (תהלים ק"ד:26) שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו.

ואת כל עוף כנף למינהו, כד"א (קהלת י':20) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.

רבי יוסי אמר כלהון משית גדפין ולא משתניין לעלמין ובגיני כך כתיב למינהו. מאי למינהו. לזיינא דלעילא, ואלין שטאן וטסאן עלמא בשית וחמאן עובדין דבני נשא וסלקין לון לעילא, ועל דא (שם) גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול.

ר' חזקיה אמר הרומשת, השורצת מבעי ליה, אלא כדאמרינן רמש ליליא, ועל דא (תהלים ק"ד:20) בו תרמוש כל חיתו יער, דכולהו שלטאן בשעתא דאיהי שלטא ופתחין שירתא בתלת [p. 215] מטרין, פלגוון דליליא, וזמרי שירתא ולא משתככי, ועל אלין כתיב (ישעיה ס"ב:6) המזכירים את יי' אל דמי לכם.

 

ר' שמעון קם ואמר מסתכל הוינא דכד בעא קב"ה למברי אדם אזדעזעו עלאין ותתאין, ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי עד דסלקא רעותא עלאה ונהיר שירותא דכל נהורין ופתח תרעא דמזרח, דהא מתמן נהורא נפיק. ודרום אחמי תוקפיה דנהורא דירית מרישא ואתתקף [p. 216] במזרח. מזרח אתקיף לצפון, וצפון אתער ואתפשט וקרי בחיל סגי למערב למקרב ולאשתתפא בהדיה. כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה. לבתר דרום אתיא ואחיד במערב וסחרין ליה דרום וצפון, רזא דגדרי גנתא. כדין מזרח קריב במערב ומערב שריא בחדוה ובעאת מכלהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, דיהא כגוונא דא בארבע סטרין ועילא ותתא. ומזרח אתדבק במערב ואפיק ליה, ועל דא תנינן אדם מאתר דבית המקדש נפק.

תו נעשה אדם, קב"ה אמר לאלין תתאי דאתו מסטרא דלעילא רזא דשמא דסליק אדם מרזא סתימא עלאה. אדם רזא דאתוון דהא אדם כליל לעילא וכליל לתתא, א' לעילא לעילא, ם' סתימא דאיהי לםרבה המשרה, ד' תתאה דסתימא [p. 217] במערב, ודא כללא דעילא ותתא, אתתקנן לעילא ואתתקנן לתתא. אלין אתוון כד נחתו לתתא כלא כחדא באשלמותא אשתכח דכר ונוקבא. ונוקבא בסטרוי אתדבקת עד דאפיל עלוי שנתא ודמוך, והוה רמי באתר דמקדשא לתתא, ונסר ליה קב"ה ותקין לה כמה דמתקנין לכלה ואעלא ליה, הה"ד ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויקח אחת דייקא. בספרי קדמאי אשכחנא דא לילית קדמיתא דהות עמיה ואתעברת מניה ולא הות לקבליה עזר. מאי עזר, סמך. עד ההיא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.

[p. 218] ת"ח אדם בתראה דכלא הוה והכי אתחזי למיתי על עלמא שלים.

תו א"ר שמעון כתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ וגו'. וכל שיח השדה, אלין [לה ע"א] אילנין רברבין דנטיעי לבתר והוו זעירין.

ת"ח אדם וחוה דא בסטרא דדא אתבריאו. מ"ט לא אתבריאו אנפין באנפין. בגין דכתיב כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ, וזווגא לא אשתכח בתקוניה כדקא יאות. וכד אתתקן האי דלתתא ואתהדרו אנפין באנפין כדין אשתכח לעילא. מנלן, מן המשכן דכתיב (שמות מ':17) הוקם המשכן. ילפינן דמשכן אחרא אתקם עמיה, ועד לא אתקם לתתא לא אתקם לעילא. אוף הכא כד אתתקן לתתא אתתקן לעילא. ובגין דעד כאן לא אתתקן לעילא לא אתבריאו אנפין באנפין, וקרא אוכח דכתיב כי לא המטיר יי' אלהים על הארץ, ובגיני כך ואדם אין, דלא הוה בתקוניה. ורזא דא דעד הכא לא אית את סמ"ך בפרשתא, ואע"ג דחברייא אמרו, אבל סמ"ך דא עזר, ודא עזר דלעילא דאתהדר לעילא אנפין [p. 219] באנפין דכר ונוקבא אסתמך דא לקבל דא, ודאי (תהלים קי"א:8) סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר. סמוכים, דא דכר ונוקבא דאנון סמוכים כחדא. האי עולם דקא אמרן תליא בעולם דלתתא, וכד לא אתתקן עולם דלתתא לא אתתקן ההוא עולם דקא אמרן.

ולא המטיר יי' אלהים על הארץ, דהא דא בדא סמיך. עולם דא תתאה כד אתתקן ואתהדרו אנפין באנפין ואתתקנו, אשתכח סמך לעילא דהא מקדמת דנא לא הוה עובדא בתקונא, ודא בדא תלייא.

מה כתיב בתריה. ואד יעלה מן הארץ, דא תקונא דלתתא. לבתר והשקה את כל פני האדמה, דא תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא.

ד"א מאי טעמא לא המטיר. בגין דלא אשתכח תקונא דיעלה מן הארץ, ועל דא מן ארעא תתאה אתער עובדא לעילא. ת"ח תננא סליק מן ארעא בקדמיתא ועננא אתער וכלא אתחבר לבתר דא בדא. כגוונא דא תננא דקרבנא אתער מתתא ועביד שלימו לעילא ואתחבר כלא דא בדא ואשתלים. כגוונא דא לעילא אתערותא שרי מתתא ולבתר אשתלים כלא, ואלמלא דכנסת ישראל שריא באתערותא בקדמיתא לא אתער לקבלה ההוא דלעילא, ובתאובתא דלתתא אשתלים כלא.

[p. 220] ר' אבא אמר כתיב ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. עץ החיים, הא תנינן דאיהו מהלך חמש מאה שנין וכל מימוי דבראשית מתפלגין תחותוי. עץ החיים במציעות גנתא ממש ואיהו נטיל כל מימוי דבראשית ומתפלגין תחותוי, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק שדי על ההוא גנתא ועייל ביה ומתמן מתפלגין מיא לכמה סטרין, ונטיל כלא ימא ולבתר נפקי מנה לכמה נחלין לתתא, כד"א (תהלים ק"ד:16) ישקו כל חיתו שדי. כמה דנפקין מההוא עלמא עלאה ואשקי לאינון טורין עלאין דאפרסמונא דכיא, לבתר כד מטאן לעץ החיים מתפלגין תחותוי לכל סטר כפום ארחוי.

ועץ הדעת טוב ורע. אמאי אקרי הכי, דהא לאו איהו באמצעיתא. אבל הדעת טוב ורע מאי הוא. אלא בגין דינקא מתרין סטרין וידע לון כמאן דיניק מתקא ומרירא, ובגין דינקא מתרין סטרין וידע לון ושריא בגווייהו אקרי הכי. וכל אינון נטיען שריין עליה, וביה שריין נטיען אחרנין, נטיען עלאין, ואינון אקרון ארזי לבנון. מאן אינון ארזי לבנון. אינון ששת ימי בראשית דקאמרן, ארזי לבנון אשר נטע, נטיעות ודאי דאתקיימו לבתר.

[p. 221] מכאן ולהלאה סמ"ך. מאי היא, ויסגור בשר תחתנה. בסטרוי הות, והוה דא בסטרוי דדא. ודאי עקרן קב"ה ושתיל [לה ע"ב] לון באתר אחרא ואתהדרו אנפין באנפין לקיומא. כגוונא דא סמיכו עלמין, עקרן קב"ה ושתיל לון באתר אחרא ואתקיימו בקיומא.

ואמר ר' אבא מנלן דאדם וחוה נטיעין הוו. דכתיב (ישעיה ס':21) נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, מעשה ידי דייקא דלא אשתדלו בהון בריין אחרנין, וכתיב (שם י"ז:11) ביום נטעך תשגשגי, דבההוא יומא דאתנטעו בעלמא אתאחדו וסרחו. תנן כקרני חגבים הוו דנהורא דלהון דקיק ולא הוו נהרין. כיון דאתנטעו ואתתקנו אתרביאו בנהורא ואקרון ארזי לבנון. ואדם וחוה [p. 222] עד דאתנטעו לא אתרביאו ולא סליקו ריחא, ודאי אתעקרו ואשתילו ואתתקנו כדקא יאות.

 

ויצו יי' אלהים הא תנינן לית צו אלא ע"ז, לאמר דא אתתא, ושפיר. מכל עץ הגן אכל תאכל, ושריא ליה כלא דליכלינהו ביחודא, דהא חזינן אברהם אכל, יצחק ויעקב, כולהו אכלו ואתקיימו. אבל אילנא דא אילנא דמותא איהו. מאן דנטיל ליה בלחודוי מיית דהא סמא דמותא נטיל, ועל דא כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דקא פריש נטיעין.

[p. 223] ר' יהודה שאיל לר' שמעון הא דתנינן אדם הראשון מושך בערלתו הוה, מאי הוא.

א"ל דפריש ברית קדש מאתריה. ודאי מושך בערלה הוה דשבק ברית קדש ואתדבק בערלה ואתפתה במלה דנחש.

ומפרי העץ אשר בתוך הגן, דא אתתא. לא תאכלו ממנו, בגין דכתיב (משלי ה':5) רגליה יורדות מות וגו'. ובהאי הוי פרי דהא באחרא לא הוי פרי. כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דאילנא דמותא איהו כדקאמרן דכתיב רגליה יורדות מות.

 

והנחש היה ערום מכל חית השדה. ר' יוסי אמר האי אילנא דקא אמרן הוה מתשקי ואתרבי והוה חדי, כד"א ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. הגן, דא אתתא. ונהר הוה עייל בה ואשקי לה והוה כלא [p. 224] חד, דהא מתמן ולתתא איהו פרודא דכתיב ומשם יפרד.

והנחש. ר' יצחק אמר דא יצר הרע. רבי יהודה אמר נחש ממש. אתו לקמיה דר' שמעון, אמר לון ודאי כלא חד, וסמאל הוה ואתחזי על נחש, וצולמיה דנחש דא איהו שטן וכלא חד.

תנינא בההיא שעתא נחת סמאל מן שמיא רכיב על נחש דא, וצולמיה הוו חמאן כל בריין וערקן מניה, ומטו לגבי אתתא במלין וגרימו מותא לעלמא. ודאי בחכמה אייתי סמאל לווטין על עלמא וחבל אילנא קדמאה דברא קב"ה בעלמא. ומלה דא הוי תלי על סמאל עד דאתא אילנא אחרא קדישא דאיהו יעקב ונטל מניה ברכאן דלא יתברך איהו לעילא ועשו לתתא, דהא יעקב דוגמא דאדם הראשון הוה ושופריה דיעקב שופריה דאדם הראשון הוה, ועל דא כמה דמנע סמאל ברכאן מאילנא קדמאה, הכי נמי מנע יעקב דאיהו אילנא דוגמא דאדם מסמאל ברכאן מעילא ומתתא. ויעקב דידיה נקט בכלא, ועל דא (בראשית ל"ב:25) ויאבק איש עמו.

[p. 225] והנחש היה ערום, דא יצר הרע, דא מלאך המות. ובגין דאיהו מלאך המות גרם מותא לכל עלמא ודא הוא רזא דכתיב (שם ו':13) קץ כל בשר בא לפני. דא הוא קצא דכל בשרא דנטיל נשמתא דכל בשרא ואקרי הכי.

ויאמר אל האשה אף וגו'. ר' יוסי אמר באף פתח ואף אטיל בעלמא. אמר לה [לו ע"א] באילנא דא ברא קב"ה עלמא. ודאי אכלו מניה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, דהא איהו הכי הוי, אלהים שמיה, עץ הדעת טוב ורע, ועל דא והייתם כאלהים יודעי טוב ורע.

אמר ר' יהודה לא אמר הכי, דאלו אמר באילנא דא ברא קב"ה עלמא יאות הוה, אבל לא אמר אלא מאילנא דא אכל קב"ה וכדין ברא עלמא, וכל אומן סני לבריה. אכלו מניה ואתון תהון בראן עלמין. ועל דא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו וגו', ובגין דאיהו ידע דא אפקיד לכו עליה.

אמר ר' יצחק בכלא מלילו שקרא. בשירותא דאמרו שקרא הוה דכתיב אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ [p. 226] הגן, ולאו הכי דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל, וכלהו שרא ליה.

אמר ר' יוסי הא דתנינן דפקיד ליה קב"ה על ע"ז דכתיב ויצו, יי' על ברכת השם, אלהים על הדינין, על האדם על שפיכת דמים, לאמר על האשה, על גלוי עריות. וכי כמה בני נשא הוו בעלמא דאיהו אצטריך דא. אלא ודאי כלא על האי אילנא הוה בגין דביה אחידן, דמאן דנטיל ליה בלחודוי נטיל ליה באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה ונטיל ע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות. ע"ז באינון רברבי ממנן. שפיכות דמים בהאי אילנא גרים דאיהו גבורה, וסמאל אתפקד על דא. גלוי עריות אשה היא ואנתתא אקרי, ואסיר לזמנא לאנתתא בלחודהא אלא עם בעלה דלא יהא חשיד בגלוי עריות. ועל דא [p. 227] בכלהו אתפקד בהאי אילנא. כיון דאכל מניה בכלהו עבר דהא כלא אחיד ביה.

ר' יהודה אמר ודאי מלה דא הכי הוא דאסיר לאתיחדא עם אנתתא בלחודהא אלא אם כן בעלה עמה. מה עבד ההוא רשע. אמר הא מטיתי להאי אלינא ולא מתי, אוף את קריב ומטי בידך ביה ולא תמות. ומלה דא הוא אוסיף לה מגרמיה.

מיד ותרא האשה כי טוב העץ. במה חמאת. א"ר יצחק ההוא אילנא סליק ריחין, כד"א (בראשית כ"ז:27) כריח שדה אשר ברכו יי', ובגין ההוא ריח דהוה סליק חמדת ליה למיכל מניה.

ר' יוסי אמר ראייה הוה.

א"ל ר' יהודה והא כתיב ותפקחנה עיני שניהם.

א"ל האי ראיה בשיעורא דאילנא נקטת ליה דכתיב ותרא האשה, דייקא.

ותרא האשה כי טוב. חמאת ולא חמאת, חמאת כי טוב ולא אתישבת ביה. מה כתיב לבתר. ותקח מפריו, [p. 228] ולא כתיב ותקח ממנו. והיא אתדבקת באתר דמותא וגרימת לכל עלמא מותא ואפרישת חיי מן מותא, בגין דלא בעיין לאתפרשא, דהא קול מדבור לא מתפרשן לעלמין, ומאן דמפריש קול מדבור אתאלם ולא יכיל למללא, וכיון דאשתקל מניה מלולא אתייהיב לעפרא.

אמר ר' שמעון כתיב (תהלים ל"ט:3) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. האי קרא כנסת ישראל אמרו דאיהי בגלותא. מ"ט, בגין דקול מדבר ליה לדבור. כיון דאיהי בגלותא קול אתפרש מינה ומלה לא אשתמע ועל דא נאלמתי דומיה. מ"ט, בגין דהחשיתי מטוב, דלא אזיל קול בהדה, וישראל אמרי (שם ס"ה:2) לך דומיה תהלה. מאן דומיה. דא תהלה, תהלה לדוד, דאיהי דומיה בגלותא ושתיקא בלא קול.

א"ר יצחק מאי לך. בגינך איהי דומיה ושתיקא דאסתלקת מנה.

ותקח מפריו ותאכל. הא תנינן סחטה ענבים ויהבת ליה וגרימו מותא לכל עלמא, דהא אילנא דא ביה שריא מותא, והוא אילנא דשלטא בליליא [לו ע"ב] וכד איהי שלטא כל [p. 229] בני עלמא טעמי טעמא דמותא, אלא אינון בני מהימנותא מקדמי ויהבו ליה נפשייהו בפקדונא, ובגין דאיהו בפקדונא אתהדרו נפשאן לאתרייהו ועל דא (תהלים צ"ב:3) ואמונתך בלילות.

ותפקחנה עיני שניהם. רבי חייא אמר דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא, מה דלא ידעו עד השתא. כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש כדין ידעו כי ערומים הם, דאבדו זהרא עלאה דהוה חפי עלייהו ואסתלק מנייהו ואשתארו ערומים מניה.

ויתפרו עלה תאנה. אתדבקו לאתחפאה באינון צולמין דההוא אילנא דאכלו מניה דאקרון טרפי דאילנא.

ויעשו להם חגורות. ר' יוסי אמר כיון דידעו מהאי עלמא ואתדבקו ביה חמו דהאי עלמא מתדבר על ידא דאינון טרפין דאילנא ועבדו להון תוקפא לאתתקפא בהו בהאי עלמא, וכדין ידעו כל זייני חרשין דעלמא ובעו למחגר זיינין בהו באינון טרפי אילנא בגין לאגנא עלייהו.

ר' יהודה אמר כדין תלת עאלו בדינא ואתדנו ועלמא תתאה אתלטייא ולא קיימא בקיומיה בגין זוהמא דנחש עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. לבתר [p. 230] אלביש לון קב"ה בלבושין דמשכא אתהני מנייהו, הה"ד כתנות עור. בקדמיתא הוו כתנות אור דהוו משמשי ביה עלאין דלעילא בגין דמלאכי עלאין הוו אתיין לאתהנא מההוא נהורא, הה"ד (שם ח':6) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, והשתא דחבו כתנות עור דעור אתהני מנייהו ולא נפשא. לבתר אולידו ברא קדמאה, ברא דזוהמא הוה. תרין אתו עלה ואתעברת ואולידת תרין, דא נפק לזיניה ודא נפק לזיניה, וברוחא דילהון אתפרשו, דא לסטרא דא ודא לסטרא דא, דא דמי לסטרוי ודא דמי לסטרוי. מסטרא דקין כל מדורין דזיינין בישין ורוחין ושדין וחרשין אתיין, מסטרא דהבל סטרא דרחמי יתיר, לא בשלימו, חמר טב בחמר ביש, ולא אתתקן בהדיה עד דאתא שת ואתייחסו מניה כל אינון דרין דזכאי עלמא וביה אשתיל עלמא, ומקין אתייחסו כל אינון חציפין ורשעים וחייבי עלמא.

[p. 231] א"ר אלעזר בשעתא דחב קין הוה מסתפי בגין דחמא קמיה זיני משריין מזיינין ואתיין לקטלא ליה, וכד אהדר בתשובה מאי קאמר, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר. מאי מפניך אסתר, אלא סתיר מבניינא דיליה.

ר' אבא אמר כד"א (מיכה ג':4) ויסתר פניו ממנו, ועל דא ומפניך אסתר, מאינון פנים דילך אהא נסתר דלא ישגחון בי והיה כל מוצאי יהרגני.

וישם יי' לקין אות. מאי אות, אות חד מעשרין ותרין אתוון דאורייתא יהב עליה לאגנא עליה.

אמר ר' יהודה מאי דכתיב ויהי בהיותם בשדה. דא אתתא, ועל דא קם וקטיל ליה, דהא מסטרא דא ירית לקטלא, מסטרא דסמאל דגרים מותא לכל עלמא, וקני קין להבל על נוקביה.

ר' חייא אמר הא חזינן דכתיב ויחר לקין מאד ויפלו פניו, על דלא אתקביל קרבניה.

א"ל הכי הוא וכלא הוה לקבליה.

ואמר ר' יהודה מאי דכתיב הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. אלא הכי קאמר [p. 232] הלא אם תיטיב עובדך שאת. מאי שאת, כדכתיב (בראשית מ"ט:3) יתר שאת, דהא בוכרא שבחא אית ליה בכלא ותלייא בעובדוהי. ועל דא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. מאי לפתח, דא פתחא [לז ע"א] דלעילא דמינה נפקין דינין על עובדין בישין דעלמא. פתח, כד"א (תהלים קי"ח:19) פתחו לי שערי צדק, ולההוא פתח חטאת רובץ, דא מלאך המות והוא זמין לאתפרעא מינך.

תא חזי בראש השנה אתיליד אדם, בראש השנה ודאי רזא לעילא ותתא, ר"ה לעילא, ר"ה לתתא. בראש השנה אתפקדו עקרות. מנלן דבראש השנה הוה. דכתיב (בראשית כ"א:1) ויי' פקד את שרה, ויי' דייקא, דא ר"ה. ובגין דנפק אדם מר"ה נפק בדינא ועלמא קיימא בדינא, [p. 233] ובגיני כך לפתח ודאי חטאת רובץ, בגין לאתפרעא מינך. ואליך תשוקתו, עד דתשתצי. ואתה תמשל בו, רזא הוא כמה דכתיב (נחמיה ט':6) ואתה מחיה את כלם. מכאן אמרו לא שליט אלא בזמנא דישתצון חייבי עלמא. ועל דא כיון דמלאך המות ישצי לון כדין קב"ה שליט עלוי דלא יפוק לאבאשא עלמא דכתיב ואתה תמשל בו, ואתה דייקא.

אמר רבי יצחק בקוטרא דפלגא קפסירא שכיח.

רבי יהודה אמר ואתה תמשל בו, בתיובתא.

רבי יוסי אמר כד הוו אינון דרין דקין אזלין בעלמא מטרטשי ארעא והוו דמיין לעלאי ותתאי.

א"ר יצחק עז"א ועזא"ל כד נפלו מאתר קדושתייהו מלעילא חמו בנות נשא וחטאן ואולידו בנין [p. 234] ואלין הוו נפילים דכתיב הנפילים היו בארץ.

ר' חייא אמר בנוי דקין הוו בני האלהים דהא כד אתא סמאל על חוה אטיל בה זוהמא ואתעברת ואולידת לקין, וחיזו דיליה לא הות דמי לשאר בני נשא וכל אינון דאתיין מסטרא דיליה לא אקרון אלא בני האלהים.

ר' יהודה אמר ואפילו אינון בני נפילים הכי אקרון.

המה הגבורים. שתין הוה בארעא כחושבן דלעילא. כתיב הכא המה הגבורים אשר מעולם, וכתיב התם (שיר ג':7) ששים גבורים סביב לה.

רבי יוסי אמר המה הגבורים אשר מעולם, ממש. מעולם, דייקא.

אנשי השם. מאי שם, דא הוא עולם דקאמרן, אנשי השם דייקא. כתיב הכא אנשי השם, וכתיב התם (ויקרא כ"ד:16) בנקבו שם, וכתיב (שם) ויקוב בן האשה הישראלית את השם.

רבי חייא אמר מעולם ממש הוו ומעולם דלתתא נטל לון קב"ה כד"א (תהלים כ"ה:7) זכר [p. 235] רחמיך יי' וחסדיך כי מעולם המה, מעולם ודאי נטיל לון קב"ה למהוי רתיכא קדישא לעילא. אוף הכא המה הגבורים אשר מעולם, מעולם ודאי.

ר' יצחק אמר מעולם, דא איהו מטתו שלשלמה דכתיב (שיר ג':7) ששים גבורים סביב לה.

רבי אחא אמר כלהו בני האלהים אקרון דהא עד לא אתבסמת עלמא.

ת"ח כלהון נטיען הוו סתימין רשימין דקיקין באתר חד, לבתר עקרן קב"ה ושתיל לון באתר אחרא ואתקיימו.

 

ר' ייסא שאל האי דכתיב זה ספר תולדות אדם וגו'.

א"ל רבי אבא רזא עלאה הוא. תנינן תלת ספרין פתיחן בר"ה, חד דצדיקים גמורים [לז ע"ב] וכו'. [p. 236] ספר עלאה דהא מניה נפיק כלא, נפיק מניה כתיבה. ספר אמצעיתא דאיהו כללא דעילא ותתא ואחיד לכל סטרין, רזא דתורה שבכתב, אדם קדמאה. ספר דאקרי תולדות אדם, ומאי איהו, דצדיקים גמורים, הה"ד זה ספר ודאי, צדיק דעביד תולדות.

ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים, דהא ודאי כדין אתתקן כלא לעילא ותתא ואתקיימו בדוגמא חדא.

זכר ונקבה בראם, סתם, חד אתכליל בחד.

 

[p. 237] מתני'. כתיב (משלי י"ח:10) מגדל עוז שם יי' בו ירוץ צדיק ונשגב. דא הוא ספר תולדות אדם דרהיט בההוא מגדל. האי מגדל מאי עבידתיה. אלא דא הוא מגדל דוד ודא הוא מגדל עז שם יי' בו ירוץ צדיק ונשגב, וכלא חד. הכא ידיעא לבני מהימנותא:

    מבש        עוי        מיץ

            גרג        ווה        יצד

            דצב        זדו        היי    

            לקה        שוה        ונק

דא הוא ודאי ספר תולדות אדם לבני מהימנותא.

 

ואמר ר' אבא ספר ודאי נחתו ליה לאדם הראשון וביה הוה ידע חכמתא עלאה. וספרא דא מטא לבני האלהים [p. 238] ומשגיחין ביה וידעין ביה. וספרא דא נחית ליה מארי דרזין ותלת שליחן ממנן קמיה, ובשעתא דנפק אדם מגנתא דעדן אחיד בההוא ספרא, כד נפק טאס מניה לתרעא. צלי ובכי קמי מאריה ואתיבו ליה כמלקדמין בגין דלא תתנשי חכמתא מבני נשא וישתדלון למנדע למאריהון.

וכן תנינן ספר הוה ליה לחנוך, ודא ספר מאתר דספרא דתולדות אדם הוה, ודא הוא רזא דחכמתא דהא מארעא אתנטיל, הה"ד ואיננו כי לקח אותו אלהים. והוא הנער כדכתיב (משלי כ"ב:6) חנוך לנער. וכל גנזי עלאי אתמסרן בידיה ודא מסיר ויהיב ועביד שליחותא ואלף מפתחן אתמסרן בידיה, ומאה ברכאן נטיל בכל יומא וקשיר קשירין למאריה. [p. 239] מעלמא נטיל ליה קב"ה לשמושיה, הה"ד כי לקח אותו אלהים. ומן דא אתמסר ספרא ואתיהיב ספרא דאקרי ספרא דחנוך. בשעתא דאחיד ליה קב"ה אחמי ליה כל גנזי עלאי, אחמי ליה אילנא דחיי בגו מציעות גנתא וטרפוי וענפוי וכלא חמינן בספריה. זכאין אינון חסידי עלמא דחכמתא עלאה אתגלי להו ולא אתנשי מנייהו לעלמין, כד"א (תהלים כ"ה:14) סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם.

 

ויאמר יי' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. רבי אחא אמר בההוא זמנא הוה ההוא נהרא דנגיד ונפיק אפיק רוחא עלאה מאילנא דחיי ואריק באילנא דשרייא ביה מותא ואתמשכן רוחין בגווייהו דבני נשא זמנין סגיאין עד דסלקו זינין בישין ואתעתדו לפתח. כדין אסתלק רוחא עלאה מהוא אילנא בשעתא דפרח נשמתין דבני נשא, הה"ד לא ידון רוחי באדם לעולם, למיהב ליה לעולם.

בשגם הוא בשר. דבי רבי אלעזר אמרי בשגם דא משה דאיהו נהיר לסיהרא ומחילא דא קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין.

[p. 240] והיו ימיו מאה ועשרים שנה. רמז למשה דעל ידיה תורה אתיהיבת וכדין אריק חיין לבני נשא מההוא אילנא דחיין. וכך הוה אלמלא דחבו ישראל, הה"ד (שמות ל"ב:16) חרות על הלחות, חרות ממלאך המות, דהא אילנא דחיי הוה משיך לתתאי. ועל דא בשגם דאיהו בשר קיימא מלה לאתרקא רוחא דחיי. בשגם, אחיד לתתא, אחיד לעילא. ועל דא תנינן משה לא מית אלא אתכניש [לח ע"א] מעלמא והוא נהיר לסיהרא, דהא שמשא אע"ג דאתכנש מעלמא לא מית אלא עאל ואנהיר לסיהרא, כך משה.

ד"א בשגם הוא בשר, במשיכו דרוחא בבני נשא זמנא רבה אתהדר למהוי בשר, לאתמשכא בתר גופא.

אמר ר' יצחק כל דרין דאשתכללו משת כלהו צדיקי וחסידי. לבתר אתפשטו ואולידו ואוליפו [p. 241] אומנותא לשצאה, רומחין וסייפין, עד דאתא נח ואתקין לון תקונא דעלמא ולמפלח ולאתקנא ארעא, דהא בקדמיתא לא הוו זרעין וחצדין, לבתר אצטריכו להאי דכתיב עוד כל ימי הארץ וגו'.

ר' אלעזר אמר זמין קב"ה לתקנא עלמא ולאתקנא רוחא בבני נשא בגין דיורכון יומין לעלמין, הה"ד (ישעיה ס"ה:22) כי כימי העץ ימי עמי, וכתיב (שם כ"ה:8) בלע המות לנצח וגו'.

[מה ע"ב] ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. א"ר יצחק מכאן דעקרן קב"ה להני נטיען ושתיל לון משמע דכתיב ויהי.

ר' יהודה אומר אור שכבר היה. תנן דכתיב ויהי אור. והיה לא כתיב אלא [p. 242] ויהי וכד אסתכל קב"ה באנון דרין דרשיעיא דלא יתחזון לההוא נהורא גניז ליה הה"ד (איוב ל"ח:15) וימנע מרשעים אורם. ולמאן גניז ליה, לצדיקים, לצדיקייא דוק' כמא דכתיב (תהלים צ"ז:11) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.

ויאמר אלהים יהי אור, הה"ד (ישעיה מ"א:2) מי העיר ממזרח וגו'.

וירא אלהים את האור כי טוב. מאי ראה.

א"ר חייא כדקאמרן חמא בעובדייהו דרשיעייא וגניז ליה.

ר' אבא אמר וירא אלהים את האור, דסליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא.

[p. 243] כי טוב הוא [מו ע"א] לאגנזא ליה דלא יתהנון מניה חייבי עלמא.

אמר רבי שמעון וירא אלהים את האור כי טוב דלא אשתכח ביה רתחא. כתיב הכא כי טוב, וכתיב התם (במדבר כ"ד:1) כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל וסופא דקרא אוכח דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, ובגין כך לא אשתכח ביה רתחא ואע"ג דשיתף לון קב"ה כחדא.

ת"ח נהירו עלאה למהוי נהיר האי אור, ומההוא נהירו חדו לכלא ביה, והוא ימינא לאתעטרא גלופי גליפין בהדיה, והא אתמר דכתיב (תהלים ל"א:20) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, דא אור קדמאה דגניז קב"ה לצדיקים כדקאמרן.

ויהי ערב, מסטרא דחשך. ויהי בקר, מסטרא דאור. ומגו דאינון משתתפי כחדא כתיב יום אחד.

רבי יהודה אמר מאי טעמא בכל יומא ויומא כתיב ויהי ערב ויהי בקר. למנדע דהא לית יום בלא לילה ולית לילה בלא יום ולא אבעון לאתפרשא.

אמר רבי יוסי ההוא יום דנפק אור קדמאה אתפשט בכלהו יומי דכתיב בכלהו יום.

א"ר אלעזר ממשמע דכתיב בכלהו בקר ולאו בקר אלא מסטרא דאור קדמאה.

ר' שמעון אמר יומא קדמאה אזיל עם כלהו וכלהו ביה בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא וכלא חד.

[p. 244] ויאמר אלהים יהי אור, אתפשטותא דהאי אור לתתא, ואלין אינון מלאכין דאתבריאו ביומא קדמאה דאית לון קיומא לאתקימא לסטר ימינא.

וירא אלהים את האור , את לאכללא אספקלריא דלא נהרא עם אספקלריא דנהרא דאתמר ביה כי טוב.

א"ר אלעזר את לאכללא ולאסגאה כלהו מלאכין דאתיין מסטרא דאור דא וכלהון נהרין כקדמיתא בקיומא שלים.

יהי רקיע בתוך המים. א"ר יהודה בהאי אתפרשו מיין עלאין ממיין תתאין. רקיע, פשיטותא דמיין והא אתמר, ויהי מבדיל בין מים למים, מיין עלאין למיין תתאין:

ויעש אלהים את הרקיע, דעביד ביה עבידתא בסגיאו עלאה. ויהי רקיע לא כתיב אלא ויעש, דאסגי ליה ברבו סגיא.

א"ר יצחק בשני אתברי גיהנם לחייבי עלמא, בשני אתברי מחלוקת, בשני לא אשתלים ביה עבידתא, ובגין כך לא כתיב ביה כי טוב עד דאתא יום תליתאה [p. 245] דאשתלים ביה עבידתא וכתיב בי' כי טוב תרי זמני, חד על אשלמות עבידתא דיום שני וחד לגרמיה. ביום תליתאי אתתקן יום שני ואתפרש ביה מחלוקת, וביה אשתלימו רחמי על חייבי גיהנם. ביומא תליתאה משתככין שביבין דגיהנם, בגיני כך אתכליל ביה יום שני ואשתלים ביה.

 

ר' חייא הוה יתיב קמיה דר' שמעון. א"ל האי אור ביום ראשון וחשך ביום שני ואתפרשו מיא ומחלוקת הוה ביה, אמאי לא אשתלים ביום ראשון, דהא ימינא כליל לשמאלא.

א"ל על דא הוה מחלוקת, ותליתאה בעי למיעל בינייהו לאכרעא ולאסגאה בהו שלם.

 

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא. אתחברו מיין עלאין בתתאין למעבד פרין. מיין עלאין רביין ועבדי איבין ותתאי קראן לון לעלאין כנוקבא לגבי דכורא בגין דמיין עלאין דכורין ותתאי נוקבין.

[p. 246] רבי שמעון אמר כל דא הוא לעילא והוא לתתא.

א"ר יוסי אי הכי אלהים דקאמר, מאן אלהים.

א"ל אלהים סתם אלהים חיים לעילא. ואי תימא לתתא, אלא לתתא איהו תולדות [מו ע"ב] כד"א אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ואמרינן בה' בראם, וההוא דלעילא אבהן דכלא הוא. איהי עבידתא ועל דא ארעא עבדת תולדות דהא היא מתעברא כנוקבא מן דכורא.

ר' אלעזר אמר כל חילין הוו בארעא ולא אפיקת חילהא ואינון תולדות עד יום הששי דכתיב תוצא הארץ נפש חיה. ואי תימא והא כתיב [p. 247] ותוצא הארץ דשא, אלא אפיקת תקון חילהא לאתיישבא כדקא יאות וכלא הוה גניז בה עד דאצטריך, דהא בקדמיתא כתיב צדייא וריקניא כתרגומו ולבתר אתתקנת ואתיישבת וקבילת זרעא ודשאין ועשבין ואילנין כדקא יאות ואפיקת לון לבתר. ומאורות הכי נמי לא שמשו נהורא דלהון עד דאצטריך.

יהי מארת ברקיע השמים, מארת כתיב חסר, לאכללא חויא בישא דאטיל זוהמא ועביד פרודא דלא משמש שמשא בסיהרא. מארת, לווטין, ועל דא גרים דאתלטייא ארעא דכתיב ארורה האדמה, ובגין כך מארת כתיב.

[p. 248] יהי מארת, דא סיהרא. ברקיע השמים, דא שמשא, ותרווייהו בכללא חדא לאזדווגא, לאנהרא עלמין לעילא ותתא, משמע דכתיב על הארץ ולא כתיב בארץ, דמשמע לעילא ותתא. חושבן דכלא בסיהרא הוא.

ר' שמעון אמר גימטריאות וחושבן תקופות ועבורין כלא הוא ברזא דסיהרא דהא לעילא לאו איהו.

א"ל ר' אלעזר ולא, והא כמה חושבנין ושיעורין קעבדי חברייא.

א"ל לאו הכי אלא חושבנא קיימא בסיהרא ומתמן יעול בר נש למנדע לעילא.

א"ל והא כתיב והיו לאותות ולמועדים.

א"ל לאתת כתיב חסר.

[p. 249] א"ל הא כתיב והיו.

א"ל הויין כלהון דיהוון בה כאסקופא דא דאתמליא מכלא, אבל חושבנא דכלא בסיהרא הוא. ת"ח נקודה חד אית ומתמן שירותא לממני דהא מה דלגו דההיא נקודה לא אתידע ולא אתייהב לממני. ואית נקודה לעילא סתים דלא אתגליא כלל ולא אתידע, ומתמן שרותא למבני כל סתים ועמיקא. הכי נמי אית נקודה לתתא דאתגליא ומתמן הוא שרותא לכל חושבנא ולכל מנין, ועל דא הכא הוא אתר לכל תקופות וגימטריאות ועבורין וזמנין וחגי ושבתי, וישראל דדבקי ביה בקב"ה עבדי חושבן לסיהרא ואינון דבקין בה וסלקין לה לעילא דכתיב (דברים ד':4) ואתם הדבקים ביי' אלהיכם.

 

ישרצו המים שרץ נפש חיה. אמר רבי אלעזר הא אוקמוה דאינון מיין רחישו ואולידו כגוונא דלעילא והא אתמר.

ועוף יעופף על הארץ. יעוף מבעי ליה, מהו יעופף.

א"ר שמעון רזא הוא. ועוף, דא מיכאל דכתיב (ישעיה ו':6) ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף, [p. 250] דא גבריאל דכתיב (דניאל ט':21) והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף.

על הארץ, דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח, דאיהו בד' טיסין דכתיב (מ"א י"ח:12) ורוח יי' ישאך על אשר לא אדע. ורוח יי' חד, ישאך תרין, על אשר תלת, לא אדע ארבע.

על פני, דא מלאך המות דאיהו אחשיך פני עלמא וכתיב ביה וחשך על פני תהום.

רקיע השמים, כדאמרן עולה ומסטין וכו'.

[p. 251] אמר רבי אבא והא מלאך המות בשני אתברי, אלא על הארץ, דא רפאל דאיהו ממנא לאסוותא דארעא דבגיניה אתרפיאת ארעא וקיים בר נש עלה ורפי לכל חילהא.

על פני רקיע השמים, דא אוריאל, וכלא הוא בקרא. ובגין כך כתיב בתריה ויברא אלהים את התנינים הגדולים.

אמר רבי אלעזר אלין לויתן ובת זוגו. ד"א אלין אינון שבעין רברבן ממנן על שבעין עמין, ובגין כך אתבריאו כלהו למהוי שליטאן על ארעא.

ואת כל נפש החיה הרומשת. אלין אינון ישראל דאינון [מז ע"א] נפש ודאי דההוא חיה ואקרון גוי אחד בארץ.

[p. 252] אשר שרצו המים למיניהם, דאינון משתדלין באורייתא.

ואת כל עוף כנף, אלין צדיקייא דבהון ובגין כך אינון נפש חיה. ד"א ואת כל עוף כנף, כדקא אתמר אלין שלוחי עלמא.

אמר רבי אבא נפש חיה דאינון ישראל בגין דאינון בנין לקב"ה ונשמתהון קדישין מניה אתיין. נפשא דשאר עמים מאן אתר הוא.

אמר רבי אלעזר מאינון סטרי שמאלא מסאבי דמסאבי לון ומסאבי למאן דקרב בהדייהו.

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה, כלהון שאר חיוון אחרנין, כל חד וחד כפום זיניה.

וא"ר אלעזר האי מסייע למה דאמרן נפש חיה אלין ישראל דאינון נפש חיה קדישא עלאה. בהמה ורמש וחיתו ארץ, אלין שאר עמין דלאו אינון נפש חיה אלא ערלה כדקאמרן.

 

[p. 253] נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, דאתכליל בשית סטרין, כליל מכלא כגוונא דלעילא בשייפי מתקנן ברזא דחכמתא כדקא יאות, כלא תקונא עלאה. נעשה אדם, רזא דכר ונוקבא, כלא בחכמתא קדישא עלאה. בצלמנו כדמותנו, לאשתכללא דא בדא למהוי הוא יחידאי בעלמא, שליט על כלא.

 

וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. הכא אתתקן מה דלא אתמר כי טוב בשני בגין דאתברי ביה מותא והכא אתמר והנה טוב מאד. [p. 254] ואזלא כמה דאמרי חבריא והנה טוב מות.

וירא אלהים את כל אשר עשה. וכי לא חמא ליה קודם, אלא כלא חמא ליה קב"ה ומאן דאמר את כל לאסגאה כל דרין דייתון לבתר כן וכל מה דיתחדש בעלמא בכל דרא ודרא עד לא ייתון לעלמא.

אשר עשה. דא כל עובדא דבראשית דתמן אתברי יסודא ועקרא לכל מה דייתי ויתחדש בעלמא לבתר כן, ובגין כך חמא ליה קב"ה עד לא הוה ושוי כלא בעובדא דבראשית.

 

יום הששי. מאי שנא בכלהו יומי דלא אתמר בהו ה"א, אלא הכא כד אשתכלל עלמא אתחברת נוקבא בדכורא בחבורא חד ה' בששי למהוי כלא חד.

[p. 255] ויכלו. אשתכללו כלא כחד, אשתכללו מכלא ואשתלימו בכלא.

 

ויכלו השמים והארץ. רבי אלעזר פתח (תהלים ל"א:20) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. ת"ח עבד קב"ה לבר נש בעלמא ואתקין ליה למהוי שלים בפולחניה ולאתקנא ארחוי בגין דיזכי לנהורא עלאה דאגניז קב"ה לצדיקייא, כד"א (ישעיה ס"ד:3) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ובמה זכי ליה בר נש לההוא נהורא. באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא זכי בכל יומא למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי [p. 256] ואתחשב ליה כאלו באני עלמין, דהא באורייתא אתבני עלמא ואשתכלל, הה"ד (משלי ג':19) יי' בחכמה יסד ארץ, וכתיב (שם ח':30) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. וכל דאשתדל בה שכליל עלמא וקיים ליה.

ות"ח ברוחא עבד קב"ה עלמא וברוחא מתקיימא, רוחא דאינון דלעאן באורייתא וכל שכן רוחא דהבל דרביי דבי רב.

מה רב טובך. דא טובא דאתגניז ליראיך, לאינון דחלי חטאה.

פעלת לחוסים בך. מאי פעלת. דא עובדא דבראשית.

רבי אבא אמר דא ג"ע, דהא באומנא דאומנותא עבד ליה קב"ה בארעא כגוונא דלעילא לאתתקפא ביה צדיקייא, [מז ע"ב] הה"ד (תהלים ל"א:20) פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהא הוא [p. 257] נגד בני אדם, ואחרא נגד עלאין קדישין.

אר' שמעון ואפילו אחרא נגד בני אדם הוי לאתכנשא ביה צדיקייא דעבדי רעותיה דמאריהון.

ויכלו, דכלו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא. השמים והארץ, לעילא ותתא.

ר' שמעון אמר עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב ועובדא ואומנותא דתורה שבעל פה.

וכל צבאם, אלין פרטי דאורייתא, אפין דאורייתא, שבעים פנים לתורה.

ויכלו, דאתקיימו ואשתכללו דא בדא.

שמים וארץ, פרט וכלל.

וכל צבאם, רזי דאורייתא, דכיאן דאורייתא, מסאבן דאורייתא.

[p. 258] ויכל אלהים ביום השביעי, דא תורה שבעל פה דאיהי יום שביעי ובה אשתכלל עלמא דאיהי קיומא דכלא.

מלאכתו אשר עשה, ולא כל מלאכתו, דהא תורה שבכתב אפיק כלא בתוקפא דכתב דנפיק מחכמתא.

תלת זמנין הכא ביום השביעי. ויכל אלהים ביום השביעי, וישבות ביום השביעי, ויברך אלהים את יום השביעי, הא תלת. ויכל אלהים ביום השביעי, דא תורה שבעל פה דעם יום השביעי דא אשתכלל עלמא כדקא אמרן. וישבות ביום השביעי, דא יסודא דעלמא. בספרא דרב ייבא סבא דא יובלא ועל כך כתיב הכא מכל מלאכתו דכלא נפיק [p. 259] מניה. ואנן דא יסודא כדקאמרן דהא נייחא ביה הוי יתיר מכלא. ויברך אלהים את יום השביעי, דא כהן גדול דמברך לכלא והוא נטיל ברישא וברכאן ביה שריין לברכא ואקרי שביעי.

רבי ייסא סבא אמר הני תרי חד ביסודא וחד בעמודא דאמצעיתא, אבל הני תלת חד במעלי שבתא דליליא וחד דיומא וחד דעלמא דאתי דאיהו שבת הגדול.

ויקדש אותו. למאן. לההוא אתר דאת קיימא ביה שריא, כד"א (שמואל ב' ט"ו:25) והראני אותו ואת נוהו. ובהאי אתר שריין כל [p. 260] קדושין דלעילא ונפקי מניה לכנסת ישראל למיהב לה תפנוקי לחם פנג. ואזלא הא כמה דכתיב (בראשית מ"ט:20) מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. מאשר, דא קיים שלים. שמנה לחמו, דהוה לחם עוני אתהדר למהוי לחם פנג. והוא יתן מעדני מלך. מאן מלך. דא כנסת ישראל. הוא יהיב לה כל תפנוקין דעלמין, וכל קדושין דנפקין מלעילא מהא אתר נפקין. ועל דא ויקדש אותו.

כי בו שבת. ביה נייחא דכלא, ביה נייחא דעלאין ותתאין. ביה שבתא ארעא לנייחא.

אשר ברא אלהים. מכללא דזכור נפקא שמור לאתקנא עבידתא דעלמא.

לעשות, דא אומנא דעלמא, למעבד עבידתא דכלא.

 

[p. 261] תו פריש ר' שמעון מלה ואמר כתיב (דברים ז':9) שומר הברית והחסד. שומר, דא שומר ישראל. הברית, כדקאמרן. והחסד, דא אברהם, וכנסת ישראל היא שומר הברית והחסד. דא הוא נטיר פתחא דכלא, ביה תליין כל עבידן דעלמא. ודאי אשר ברא אלהים לעשות, לשכללא ולאתקנא כלא, כל חד וחד כל יומא ויומא, ולאפקא רוחין ונשמתין ואפילו רוחין ושדין. ואי תימא דלאו אינון תיקונא דעלמא, לאו הכי דהא אינון תיקונא דעלמא הוו, לאלקאה בהו לחייבי עלמא, דאינון אזלין לקבלייהו לאוכחא להו. מאן דאזיל לשמאלא אתאחיד בסטרא שמאלא לגבייהו. בגיני כך לתיקונא דעלמא הוו.

תא חזי מה כתיב בשלמה, (שמואל ב' ז':14) והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. מאן נגעי בני אדם. אלין אינון מזיקין.

[p. 262] תא חזי בשעתא דאתבריאו אתקדש יומא ואשתארו רוחא בלא גופא, ואלין אינון בריין דלא [מח ע"א] אשתכללו ומסטר שמאלא אינון, זוהמא דדהבא, ועל דא בגין דלא אשתכללו ואינון פגימין שמא קדישא לא שריא בהו ולא אתדבקו ביה, ודחילו דלהון משמא קדישא איהו וזעין ודחלין מניה דהא שמא קדישא לא שריא באתר פגים.

ות"ח האי ב"נ דאתפגים דלא שבק בר בהאי עלמא כד נפיק מניה לא אתדבק בשמא קדישא ולא עאלין ליה בפרגודא בגין דאיהו פגים ולא אשתלים, ואילנא דאתעקר בעיא נטיעא זמנא אחרא בגין דשמא קדישא אשתלים בכל סטרין, ופגימו לא אתדבק ביה לעלמין.

ות"ח הני בריין פגימין אינון מעילא ומתתא ובגיני כך לא מתדבקן לעילא ולא מתדבקן לתתא, ואלין ברא אלהים לעשות, דלא אשתלימו עילא ותתא. ואי תימא הא רוחין אינון, אמאי לאו לעילא, אלא כיון דלא אשתלימו לתתא בארעא [p. 263] לא אשתלימו לעילא. וכלהו מסטר שמאלא קא אתיין ומתכסיין מעינא דבני נשא וקיימי לקבלייהו לאבאשא לון.

תלת לון כמלאכי השרת, ותלת לון כבני נשא והא אוקמוה. בתר דאתבריאו רוחין אישתככו אינון רוחין בתר רחייא דנוקבא דתהומא רבא ליליא דשבתא ויומא דשבתא. כיון דנפק קדושתא דיומא ולא אשתלימו נפקו לעלמא ושטאן לכל סטרין, ובעיא עלמא לאתנטרא מנייהו דהא כדין כל סטר שמאלא אתער ואשא דגיהנם מלהטא, וכל אינון דבסטר שמאלא אזלין ושטאן בעלמא ובעאן לאתלבשא בגופא ולא יכלין. כדין בעינן לאסתמרא מנייהו ואתקינו שיר דפגעים בכל שעתא דדחילו דלהון שריא בעלמא.

ת"ח כד אתקדש יומא במעלי שבתא סוכת שלום שריא ואתפריסת בעלמא. מאן סוכת שלום. דא שבתא, וכל רוחין ועלעולין ושדין וכל סטרא דמסאבא כלהו טמירין ועאלין בעינא דריחייא דנוקבא דתהומא רבא, דהא כיון דאתער קדושתא על עלמא רוח מסאבא לא אתער בהדיה, ודא עריק מקמיה דדא. וכדין עלמא בנטירו עלאה ולא בעינן לצלאה על נטירו כגון שומר את עמו ישראל לעד, דהא דא ביומי דחול אתתקן [p. 264] דעלמא בעיא נטירו, אבל בשבת סוכת שלום אתפריסא על עלמא ואתנטיר בכל סטרין, ואפילו חייבי גיהנם נטירין אינון וכלא בשלמא אשתכחו עלאין ותתאין, ובגין כך בקדושא דיומא מברכינן הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם. אמאי על ירושלם. אלא דא היא מדורא דההיא סכה ובעינן לזמנא לההיא סכה דיתפרסא עלנא ולמשרא עמנא ולמהוי מגינא עלנא כאמא דשרייא על בנין ובג"ד לא דחלין מכל סטרין, ועל דא הפורס סוכת שלום.

ת"ח בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סכת שלום, אושפיזא קדישא, ואמרי הפורס סכת שלום, כדין קדושתא עלאה נחתא ופריסת גדפהא עלייהו דישראל ומכסיא לון כאמא על בנין, וכל זינין בישין אתכנישו מעלמא ויתבי ישראל תחות קדושתא דמאריהון. וכדין דא סכת שלום יהיב נשמתין חדתין לבנהא. מאי טעמא. בגין דכדין זמן זווגא ונטלת נשמתין ובה שריין ומינה נפקין, וכיון דשריא ופריסת גדפהא על בנהא, אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד.

תו אמר רבי שמעון על דא תנינן שבת דוגמא דעלמא דאתי איהו. הכי הוא ודאי ועל דא שמיטה ויובל דוגמא [p. 265] דא בדא, ושבת ועלמא דאתי הכי הוא. וההוא תוספת דנשמתא מרזא דזכור קא אתיא על האי סכת שלום דנטיל [מח ע"ב] מעלמא דאתי, ודא תוספת יהבת לעמא קדישא ובההוא תוספת חדאן ויתנשי מנייהו כל דחילו וכל צערין וכל עאקו, כד"א (ישעיה י"ד:3) ביום הניח יי' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עבד בך.

ובליליא דשבתא בעי ב"נ לאטעמא מכלא בגין לאחזאה דהאי סכת שלום מכלא אתכלילת, ובלבד דלא יפגים מיכלא חדא ליומא ואית דאמרי תרין לתרין סעודתי אחרנין דיומא ושפיר.

[p. 266] נר של שבת לנשי עמא קדישא אתייהיבת לאדלקא, וחברייא הא אמרו דאיהי כבאת בוצינא דעלמא ואחשיכת ליה כו', ושפיר, אבל רזא דמלה האי סכת שלום מטרוניתא דעלמא איהי ונשמתין דאינון בוצינא עלאה בה שריין, ועל דא מטרוניתא בעיא לאדלקא דהא בדוכתהא אתאחדת ועבדת עובדא. ואתתא בעיא בחדוה לאדלקא בוצינא דשבת למיזכי ליקרא עילאה וזכו רב לגרמה, דתזכי לבנין קדישין דיהון בוצינא דעלמא באורייתא ובדחלתא ויסגון שלמא בעלמא, ויהיבת לבעלה אורכא דחיין. בגין כך בעיא לאזדהרא.

ת"ח שבת ליליא ויומא, זכור ושמור איהו כחדא, ועל דא כתיב זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב שמור את יום השבת, זכור לדכורא שמור לנוקבא וכלא חד. [p. 267] זכאין אינון ישראל חולקיה דקב"ה, עדביה ואחסנתיה. עלייהו כתיב (תהלים קמ"ד:15) אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו.

 

ויבן יי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. א"ר שמעון כתיב (איוב כ"ח:23) אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. האי קרא גוונין סגיאין אית ביה, אלא אלהים הבין דרכה, כד"א ויבן יי' אלהים את הצלע. דא תורה שבע"פ דאית בה דרך, כד"א (ישעיה מ"ג:16) הנותן בים דרך. בגיני כך אלהים הבין דרכה.

והוא ידע את מקומה. מאן מקומה, דא תורה שבכתב דאית בה דעת.

יי' אלהים. שם מלא לאתקנא לה בכלא, ועל דא אתקרי חכמה ואתקרי בינה, בגין דהוה בשם מלא יי' אלהים בכלא, בשלימו דתרי שמהן.

[p. 268] את הצלע. דא אספקלריא דלא נהרא, כד"א (תהלים ל"ה:15) ובצלעי שמחו ונאספו.

אשר לקח מן האדם, בגין דהא מתורה שבכתב נפקת.

לאשה, לאתקשרא בשלהובא דסטר שמאלא דהא אורייתא מסטרא דגבורה אתייהיבת. לאשה, למהוי אש ה', קשיר כחדא.

ויביאה אל האדם, בגין דלא בעיא לאשתכחא בלחודהא אלא לאתכללא ולאתחברא בתורה שבכתב. כיון דאתחברת בהדיה הוא יזון לה ויתקן לה ויתן לה מה דאצטריך. מכאן אוליפנא מאן דאנסיב ברתיה עד לא תיעול לבעלה אבוה ואמה מתקנין לה ויהבין לה כל מה דאצטריך. כיון דאתחברת בבעלה הוא יזון לה והוא יתן לה מה דבעיא.

ת"ח בקדמיתא כתיב ויבן יי' אלהים את הצלע, דאבא ואמא מתקנין לה, ולבתר ויביאה אל האדם, לאתקשרא כלא כחדא ולאתחברא חד בחד, והוא יהיב לה מה דאצטריך.

[p. 269] ד"א אלהים הבין דרכה. ברתא בבי אמא, היא אסתכלא בכל יומא בכל מה דבעיא ברתה, דכתיב (איוב כ"ח:23) אלהים הבין דרכה. כיון דחברת לה בבעלה הוא יהיב לה כל מה דבעיא ויתקן עובדהא, הה"ד והוא ידע את מקומה. [מט ע"א]

ד"א האי קרא על חכמתא עילאה אתמר ואתקשר ברזין עלאין, דהא נקודה קדמאה לית מאן דידע בה כלל אבל אלהים הבין דרכה, דא עלמא דאתי, והוא, דא טמירא דכל טמירין, סתימא דכל סתימין דאקרי הוא ולא ידיע בשמא.

 

כתיב וייצר יי' אלהים את האדם. הכא אשתכלל בכלא, בימינא ובשמאלא, והא אוקימנא דאתכליל ביצר הטוב וביצר רע. אמאי. אלא יצר טוב לגרמיה, יצר הרע לאתערא לגבי נוקביה, ומסטר שמאלא אתער תדיר לגבי נוקבא ואתקשר בהדה, ובגין כך אתקרי אשה.

[p. 270] ות"ח יצר טוב ויצר הרע בגין דנוקבא אתכלילת בהו ואתקשרא בהדייהו, ולא מתקשרא עד דיצר הרע אתער לגבה ומתקשרן דא בדא. וכיון דמתקשרן דא בדא כדין אתער יצר טוב דאיהו חדוה ואייתי לה לגביה. ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדוה בלא זוהמא דיצר הרע אחיד בה בקדמיתא דכתיב (שיר ב':6) שמאלו תחת לראשי, ולבתר וימינו תחבקני, ואתיהבת בין ימינא לשמאלא לאתזנא, ועל דא וייצר יי' אלהים שם מלא לגבי תרין סטרין אלין.

את האדם. הא אוקימנא דכר ונוקבא כחדא ולא הוו מתפרשן למהוי אפין באפין.

מה כתיב, עפר מן האדמה. השתא קיימא לאתתקנא.

ת"ח אתתא כד אתחברת בבעלה אתקריאת על שם בעלה, איש אשה, צדיק צדק, איהו עופר ואיהי עפר. וכדין איהו צבי ואיהי צביה, (יחזקאל כ':6) צבי היא לכל הארצות.

כתיב (דברים ט"ז:21) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יי' אלהיך אשר תעשה לך. אצל מזבח. וכי לעילא מניה או באתר אחרא מאן שרייה. אלא הא אוקימנא אשר דא בעלה דאתתא, היא אתקריאת על שום בעלה אשרה, [p. 271] ועל דא כתיב (מלכים ב' כ"ג:4) לבעל ולאשרה. בגין כך כתיב לא תטע לך אשרה אצל מזבח יי' אלהיך, לקבל אתר דההוא מזבח יי', דהא מזבח יי' איהו קיימא על דא, ועל דא לקבלה לא תטע לך אשרה אחרא.

ת"ח בכל אתר כל אינון פלחי שמשא אקרון עובדין לבעל ואינון דפלחין לסיהרא איקרון עובדי אשרה, ועל דא לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה אשר. אי הכי אמאי אתעבר שמא דא. אלא אשרה על שום דכתיב (בראשית ל':13) באשרי כי אשרוני בנות, והא דלא אשרוה שאר עמין וקיימי אחרא תחותה, ולא עוד אלא דכתיב (איכה א':8) כל מכבדיה הזילוה. ובגין כך אתעבר שמא דא ובגין דלא יתתקפון אינון דעבדי שאר עמין. וקרינן מזבח דאיהו מאדמה דכתיב (שמות כ':22) מזבח אדמה וגו', בגיני כך עפר מן האדמה.

ויפח באפיו נשמת חיים. מלה אתכליל, אבל ויפח באפיו נשמת חיים, בההוא עפר, כנוקבא דמתעברא מן דכורא דהא מתחברן ואתמליא האי עפר מכלא. ומאן איהו. רוחין ונשמתין.

ויהי האדם לנפש חיה. השתא אתתקן וקיים אדם לאתקנא ולמיזן לנפש חיה.

 

[p. 272] ויבן יי' אלהים. אוף הכי נמי בשם מלא, דהא אבא ואמא אתקינו לה עד לא אתת לבעלה.

את הצלע, כד"א (שיר א':5) שחורה אני ונאוה, אספקלריא דלא נהרא, אבל אבא ואמא אתקינו לה לאתפייסא בעלה בהדה.

ויביאה אל האדם. מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה לאעלא לה ברשותיה דחתן, כד"א (דברים כ"ב:16) את בתי נתתי לאיש הזה. מכאן ואילך בעלה ייתי לגבה דהא ביתא דילה הוא דכתיב (בראשית כ"ט:23) ויבא אליה, ויבא גם אל רחל. בקדמיתא ויביאה אל האדם, דעד הכא אית לאבא ולאמא למעבד. לבתר איהו ייתי לגבה וכל ביתא דילה הוא ויטול רשות מינה. ועל דא אתערנא דכתיב (שם כ"ח:21) ויפגע במקום וילן שם, דנטל רשו בקדמיתא. מכאן אוליפנא דמאן דמתחבר [מט ע"ב] באנתתיה בעי למפגע ולבסמא לה במלין, ואי לאו לא יבית לגבה, בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו.

[p. 273] וילן שם כי בא השמש. לאחזאה דאסיר ליה לבר נש לשמשא ערסיה ביממא.

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. הכא אוליפנא דאלו יהון למלכא ערסי דדהבא ולבושי יקר למיבת בהו ומטרוניתא תתקין ליה ערסא מתתקן באבנין, ישבוק דיליה ויבית במה דאיהי תתקין דכתיב וישכב במקום ההוא.

ת"ח מה כתיב הכא, ויאמר האדם זאת הפעם וגו'. הא בסימו דמלין לאמשכא עמה חביבותא ולאמשכא לה לרעותיה לאתערא עמה רחימותא. חמי כמה בסימין, כמה אינון מילי רחימותא, עצם מעצמי ובשר מבשרי, בגין לאחזאה לה דאינון חד בלא פרודא.

השתא שרי לשבחא לה, לזאת יקרא אשה, דא היא דלא אשתכח כוותה, דא היא יקרא דביתא. כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לזאת יקרא אשה, שלימו דכלא, לזאת ולא לאחרא, כד"א (משלי ל"א:29) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. כלא לאמשכא לה ברחימו ולאתדבקא בהדה. כיון דאתער לגבה כל מלין אלין מה כתיב, והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו'. הא אתער יצר הרע לאחדא בה, לקשרא לה בתיאובתא דגופא ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו, עד לבתר מה כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מפריו ותאכל, [p. 274] קבילת ליה ברעותא, ותתן גם לאישה עמה. הא כדין היא אתערא לגביה בתיאובתא למיהב ליה רעותא ורחימו. דא מלה לאחזאה עובדא לבני נשא כגוונא דלעילא.

אמר רבי אלעזר אי הכי במאי נוקים ליה לעילא יצר הרע דאחיד בה בנוקבא.

אמר ליה הא אתערא ברזא דשמאלא וימינא, כגוונא דא יצר טוב ויצר רע, יצר טוב מימינא ויצר רע משמאלא, אלין לעילא ואלין לתתא. ושמאלא לעילא אחיד בה בגופא לקשרא לה כחדא, כד"א (שיר ב':6) שמאלו תחת לראשי וגו'. ועל דא מלין אתפרשן לעילא ותתא עד הכא, מכאן ולהלאה מלין בזוטא דזיפתא לזעירין דטינקין לפרשא מלה, והא אתערו ביה חברייא.

 

ר' שמעון הוה אזיל לטבריה והוו עמיה רבי יוסי ורבי יהודה ור' חייא. אדהכי חמו ליה לרבי פנחס דהוה אתי. כיון דאתחברו כחדא נחתו ויתבו תחות אילני טורא.

אמר רבי פנחס הא יתיבנא, מאלין מלי מעלייתא דאת אמר בכל יומא בעינא למשמע.

פתח רבי שמעון ואמר (בראשית י"ג:3) וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. וילך למסעיו. למסעו מבעי ליה, מאי למסעיו. אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה וחד [p. 275] דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא בגין לאתקפא מהימנותא וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין.

ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא, שכינתא אתפרשא מניה. תא חזי האי מאן דנפיק לאורחא יסדר צלותיה קמי קב"ה בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה עד לא יפוק בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא. כיון דסדר צלותיה ושכינתא שרייא עליה יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא דכר ונוקבא בחקלא, הה"ד (תהלים פ"ה:14) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

ת"ח כל [נ ע"א] זמנא דבר נש אתעכב באורחא בעי לנטרא עובדוי בגין דזווגא עלאה לא יתפרש מניה וישתכח פגים בלא דכר ונוקבא. במתא אצטריך כד נוקביה [p. 276] עמיה, כ"ש הכא דזווגא עלאה אתקשרת ביה. ולא עוד אלא דהא זווגא נטיר ליה בארחא ולא מתפרשא מניה עד דיתוב לביתיה.

בשעתא דעאל לביתיה בעא לחדתא דביתהו בגין דדביתהו גרמא ליה ההוא זווגא עלאה. כיון דאתא לגבה בעי לחדתא לה בגין תרין גווני, חד בגין דחדוותא דהאי זווגא חדוותא דמצוה היא וחדוותא דמצוה חדוותא דשכינתא איהו, ולא עוד אלא דאסגי שלום לתתא, הה"ד (איוב ה':24) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. וכי אי לא פקיד לאתתיה חטא איהו. הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה דאזדווגת ביה ודביתהו גרמא ליה. וחד דאי מתעברא אתתיה זווגא עלאה אריקת ביה נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקב"ה. ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא כמה דבעי בחדוותא דשבת דאיהו זווגא דחכימין. ועל דא וידעת כי שלום אהלך, [p. 277] דהא שכינתא אתיא עמך ושריא בביתך, ועל דא (שם) ופקדת נוך ולא תחטא. מאי ולא תחטא. לשמשא קמי שכינתא חדוותא דמצוה.

כגוונא דא תלמידי חכמים דמתפרשן מנשייהו כל אינון יומין דשבתא בגין לאתעסקא באורייתא, זווגא עלאה אזדווג בהו ולא מתפרשא מנייהו בגין דמשתכחי דכר ונוקבא. כיון דעאל שבת בעיין תלמידי חכמים לחדתא לדביתהו בגין יקר דזווגא עלאה ולכוונא לבייהו ברעותא דמאריהון כמה דאתמר.

כגוונא דא האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו ונטיר לה כדקא יאות כל אינון יומין זווגא עלאה אזדווג בהדיה ואשתכח דכר ונוקבא. כיון דאתדכיאת אתתיה בעי לחדתא לה חדוה דמצוה, חדוה עלאה. וכלהו טעמי דקא אמרן בחד דרגא סלקין. סתמא דמלה, כל אינון בני מהימנותא בעיין לכוונא לבא ורעותא בהאי.

ואי תימא אי הכי שבחא הוא דבר נש כד נפיק לארחא יתיר מן ביתיה בגין זווגא עלאה דאזדווגת בהדיה. תא חזי בזמנא דב"נ הוא בביתיה עקרא דביתא דביתהו בגין דשכינתא לא אתעדי מן ביתא בגין דביתהו, כמה דתנינן (בראשית כ"ד:67) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, דשרגא אתדלקת. מ"ט, בגין דשכינתא אתת לביתא.

[p. 278] רזא דמלה אמא עלאה לא אשתכחת גבי דכורא אלא בזמנא דאתתקנת ביתא ואתחברו דכר ונוקבא. כדין אמא עלאה אריקת ברכאן לברכא לון. כגוונא דא אמא תתאה לא אשתכחת לגבי דכורא אלא בזמנא דאתתקנת ביתא ואתי דכר לגבה דנוקביה ואתחברו כחדא. כדין אמא תתאה אריקת ברכאן לברכא לון. ועל דא בתרי נוקבין אתעטר דכורא בביתיה כגוונא דלעילא, והיינו רזא דכתיב (שם מ"ט:26) עד תאות גבעות עולם. האי עד תיאובתא דגבעות עולם ביה, נוקבא עלאה לאתקנא ליה ולאעטרא ליה ולברכא ליה, נוקבא תתאה לאתחברא ביה ולאתזנא מניה.

וכגוונא דא לתתא כד דכורא אנסיב תאות גבעות עולם לגביה ואתעטר בתרי נוקבי, חד עלאה וחד תתאה, עלאה לארקא עליה ברכאן, תתאה לאתזנא מניה ולאתחברא בהדיה, וב"נ בביתיה תאות גבעות עולם לגביה ואתעטר בהו. כד נפיק בארחא לאו הכי. אימא עלאה אתחברת בהדיה ותתאה אשתארת. כד תב לביתיה בעי לאתעטרא בתרי נוקבי כדאמרן.

אמר ר' פנחס אפילו בקילפי סנפירי קטרא לא פתחי [נ ע"ב] פטרא קמך.

א"ר שמעון כגוונא דא אורייתא קאים בין תרי בתים כמה דכתיב (ישעיה ח':14) לשני בתי ישראל, חד סתימא עלאה וחד [p. 279] דאתגליא יתיר. סתימא עלאה דא קול גדול דכתיב (דברים ה':19) קול גדול ולא יסף. והאי קול פנימאה איהו דלא אשתמע ולא אתגליא ודא הוא כד נביע בי גרון אפיק ה' בחשאי ונביע תדיר ולא פסיק, ואיהי דקה פנימאה דלא אשתמע לעלמין.

ומהכא נפקא אורייתא דאיהו קול יעקב והאי אשתמע דנפקא מההיא דלא אשתמע, ולבתר אתאחיד דבור בהדיה ונפיק לבר מחיליה ומתוקפיה. וקול דיעקב דאיהו אורייתא אחיד בין תרי נוקבי, אחיד בהאי פנימאה דלא אשתמע ואחיד בהאי דלבר דאשתמע.

תרין אינון דלא אשתמעו ותרין אינון דאשתמעו. תרין דלא אשתמעו, דא הוא חכמה עלאה סתימאה דקיימא במחשבה דלא אתגליא ולא אשתמע. לבתר נפקא ואתגליא זעיר בחשאי דלא אשתמע, ההוא דאקרי קול גדול דהוא דק ונפיק בחשאי.

תרין אינון דאשתמעו, אינון דנפקי מהכא, קול דיעקב ודבור דאתאחיד בהדיה. האי קול גדול דאיהו בחשאי דלא אשתמע איהי בית לחכמה עלאה, וכל נוקבא בית אקרי, והאי דבור בתראה איהו בית לקול דיעקב דאיהו רזא דאורייתא. ועל דא אורייתא שריא בבי"ת, ב' ראשית.

 

פתח ואמר בראשית ברא אלהים, היינו דכתיב ויבן יי' אלהים [p. 280] את הצלע. את השמים, היינו דכתיב ויביאה אל האדם. ואת הארץ כד"א עצם מעצמי.

פתח ר' שמעון ואמר (תהלים ק"י:1) נאם יי' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך. נאם יי' לאדוני, דרגא עלאה לדרגא תתאה קאמר שב לימיני, לאתקשרא מערבית בדרומית, שמאלא בימינא, בגין לתברא חיליהון דשאר עמין. נאם יי' לאדוני. נאם יי', דא יעקב. לאדוני, דא (יהושע ג':11) ארון הברית אדון כל הארץ.

[p. 281] ד"א נאם יי', דא יובלא. לאדוני, דא שמיטה, דכתיב ביה (שמות כ"א:5) אהבתי את אדוני. שב לימיני, דהא ימינא ביובלא שריא ושמיטה בעי לאתקשרא בימינא.

ת"ח שמיטה דא לא אתקשר בקיומא שלים בימינא ובשמאלא מיומא דאשתכחת. כד בעיא לאתקשרא אושיט דרועא שמאלא לקבלה וברא האי עלמא, ובגין דהוה מסטרא דשמאלא לית ביה קיומא עד זמנא דאלף שביעאה, דבההוא יומא איקרי חד, ותתקשר כדין בימינא וכדין תהוי בין ימינא ושמאלא בקיומא שלים, וישתכחון שמים חדשים וארץ חדשה, וכדין לא תעדי מתמן לעלמין.

אי הכי במאי נוקים שב לימיני. אלא עד זמנא ידיעא דכתיב עד אשית אויביך [p. 282] הדום לרגליך, ולא תדיר. אבל בההוא זמנא לא תעדי מתמן לעלמין דכתיב (ישעיה נ"ד:3) כי ימין ושמאל תפרוצי, למהוי כלא חד.

תא חזי את השמים, דא שכינתא עלאה. ואת הארץ, דא שכינתא דלתתא באתחברותא דדכר ונוקבא כחדא, והא אתמר כמה דאתערו ביה חברייא עד כען.

בעו למיזל, קמו. אמר ר' שמעון מלה הכא גבן. פתח ואמר תרי קראי כתיבי (דברים ד':24) יי' אלהיך אש אוכלה הוא, וכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום. הני קראי אוקימנא לון בכמה אתר ואתערו בהו חברייא.

ת"ח כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא. הא אתמר מלה בגו חברייא דאית אשא אכלא אשא ואכיל ליה ושצי ליה, בגין דאית אשא תקיפא מאשא ואוקמוה. אבל ת"ח מאן דבעי למנדע חכמתא [p. 283] ביחודא קדישא יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק, דהא שלהובא לא סלקא אלא [נא ע"א] כד אתאחד במלה גסה.

ת"ח בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין, חד נהורא חוורא דנהיר וחד נהורא דאתאחיד בה, אוכמא או תכלא. ההוא נהורא חוורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור ותחותיה ההוא נהורא תכלא או אוכמא דאיהו כרסיא לההוא חוורא, וההוא חוורא שארי עלויה ואתאחידו דא בדא למהוי חד. דא נהורא אוכמא גוון תכלא דאיהו לתתא הוא כרסיא דיקר לההוא חוורא, ועל דא רזא דתכלתא, והאי כרסיא תכלא אוכמא אתאחד במלה אחרא לאתדלקא דהוא מתתא, וההוא אתער ליה לאתאחדא בנהורא חוורא. ודא תכלא אוכמא לזמנין אתהדר סומקא, וההוא נהורא חוורא דעליה לא אשתני לעלמין דהא חוורא הוא תדיר, אבל האי תכלא אשתני לגוונין אלין, לזמנין תכלא או אוכמא ולזמנין סומקא. והאי אתאחיד לתרין סטרין, אתאחיד לעילא בההוא נהורא חוורא, אתאחיד לתתא בההוא דתחותוי דמתקנא ביה לאנהרא מלין דשווין ליה לאדלקא. ודא אכלא תדיר ושצי לההוא מלה דשויין ליה, דהא בכל מה דאתדבק ביה לתתא ושריא עלוי ההוא נהורא תכלא שצי ליה, בגין דאורחוי הוא לשיצאה ולמהוי אכיל דהא ביה תליא שצו דכלא, מותא דכלא. ובגיני כך איהי אכיל כל מה דאתדבק ביה לתתא, וההוא נהורא חוורא דשריא עלוי לא אכיל ולא שצי לעלמין ולא אשתני נהוריה, ועל דא אמר משה כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא, אוכלה ודאי, אכיל [p. 284] ושצי כל מה דשריא תהותוי, ועל דא אמר אלהיך ולא אלהינו, בגין דמשה בההוא נהורא חוורא דלעילא הוה דלא שצי ולא אכיל.

ת"ח לית ליה אתערותא לאתדלקא האי נהורא תכלא לאתאחדא בנהורא חוורא אלא ישראל דאינון מתדבקן ביה תחותוי.

ות"ח אע"ג דאורחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ישראל מתדבקן ביה תחותוי וקיימי בקיומא, הה"ד (דברים ד':4) ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים. ביי' אלהיכם ולא אלהינו, ביי' אלהיכם, בההוא נהורא תכלא אוכמא דאכיל ושצי כל מה דאתדבק תחותיה, ואתון מתדבקן ביה וקיימי דכתיב חיים כלכם היום.

ועל נהורא חוורא שרייא לעילא נהורא סתימא דאקיף ליה, ורזא עלאה הכא, וכלא תשכח בשלהובא דסליק וחכמתין דעליונין ביה.

אתא רבי פנחס ונשקיה. אמר בריך רחמנא דאיערענא הכא.

אזלו עמיה דר' פנחס תלת מילין. אהדרו רבי שמעון וחברייא. אמר רבי שמעון הא דאמרן רזא דחכמתא איהו ביחודא קדישא, דבג"כ ה"א בתראה דשמא קדישא איהו נהורא תכלא אוכמא דאתאחיד ביה"ו דהוא נהורא חוורא דנהיר.

[p. 285] ת"ח לזמנין האי נהורא תכלא ד' ולזמנין ה', אלא בזמנא דלא מתדבקן ביה ישראל לתתא לאדלקא ליה לאתאחדא בנהורא חוורא איהו ד', ולזמנא דמתערי ליה לאתחברא עם נהורא חוורא כדין אקרי ה'. מנלן, דכתיב (שם כ"ב:23) כי יהיה נערה בתולה, נער כתיב בלא ה'. מ"ט, בגין דלא אתחברת בדכורא, ובכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא ה' לא אשתכח וסלקא מתמן ואשתאר ד', דהא איהי כל זמנא דאתחבר בנהורא חוורא דנהיר אקרי ה' דהא כדין כלא כחדא, איהי אתדבקת בנהורא חוורא וישראל מתדבקן בה לתתא וקיימי תחותה לאדלקא לה וכדין כלא חד.

ודא הוא רזא דקרבנא, דתננא דסליק אתער ליה להאי נהורא תכלא לאדלקא, וכד אתדלק אתחבר [נא ע"ב] בנהורא חוורא ושרגא דליק ביחודא חד. ובגין דארחיה דהאי נהורא תכלא לשיצאה ולמהוי אכיל כל מה דאתדבק ביה תחותיה, כד רעוא אשתכח ושרגא דליק בחבורא חד כדין כתיב (מלכים א י"ח:38) ותרד אש מן השמים ותאכל את העולה וגו', וכדין אתיידע דההיא שרגא דליק בחבורא חד וקשורא חד, נהורא תכלא אתדבק בנהורא חוורא ואיהו חד. אכיל תחותיה תרבין ועלוון, דמשמע דהא לא אכיל תחותיה אלא בזמנא דאיהו סליק ואתחבר בנהורא חוורא, וכדין שלמא דעלמין כלהו וכולא אתקשר ביחודא חד.

ולבתר דסיים לשיצאה תחותיה האי נהורא תכלא, מתדבקן ביה תחותיה כהני וליואי וישראל, אלין בחדוה דשיר ואלין ברעותא דלבא ואלין בצלותא, ושרגא דליק עלייהו ואתדבקו נהורין כחד ונהירין עלמין ומתברכין עלאין ותתאין. וכדין ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום. ואתם, [p. 286] אתם מבעי ליה, אלא ו' לאוספא על תרבין ועלוון דאינון מתדבקין ביה ואכלין ושצאן ואתון מתדבקן ביה בההוא נהורא תכלא אוכמא דאכלא ואתון קיימין, הה"ד חיים כלכם היום.

כל גוונין טבין לחלמא בר מתכלא, דאיהו אכיל ושצי תדיר ואיהו אילנא דמותא ושריא על עלמא תתאה, ובגין דכלא שריא תחותיה איהו שצי ואכיל.

ואי תימא הכי נמי שריא בשמיא לעילא וכמה חילין אינון לעילא וכלהו קיימין. ת"ח כל אינון דלעילא בההוא נהורא תכלא אתכללן, אבל תתאי לאו הכי, דאינון מלה גסה על מה דקיימא ושריא עליה ובגין כך אכיל ושצי לון, ולית לך מלה בעלמא דלא אשתצי בגין דנהורא תכלא שצי לכל מה דקיימא עליה.

בארבעין וחמש זיני גווני נהורין אתפליג עלמא. שבעה מתפלגין לשבעה תהומין, כל חד בטש בתהומא דיליה ואבנין מתגלגלין, ועייל ההוא נהורא באינון אבנין ונקב לון ומיא נפקי בהו ושקעין כל חד וחד על תהומא וחפייא לתרין סטרין. נפקי מיא באינון [p. 287] נוקבין ועאל נהורא ובטש לארבע סטרי תהומא. מתגלגלא נהורא בחבירתה ואערעו בחד ופלגין מיין, ואחידן כל אינון שבעה בשבעה תהומי וכראן בחשוכי תהומי וחשוכי אינון אערבי בהון, וסלקין מיא ונחתין ומתגלגלין באינון נהורין, ואתערבן כחדא נהורין וחשוכין ומיין, ואתעבידו מנייהו נהורין דלא אתחזאן חשוכאן. בטש כל חד בחבריה ומתפלגין לשבעין וחמש צנורי תהומין ובהו נגדן מיא. כל צנורא וצנורא סליק בקליה ואזדעזען תהומין, וכד ההוא קלא אשתמע כל תהומא קרי לחבריה ואמר פליג מימך ואעול בך, הה"ד (תהלים מ"ב:8) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך.

תחות אלין תלת מאה ושתין וחמישא גידין, מנהון חוורין, מנהון אוכמין, מנהון סומקין, אתכלילן דא בדא ואתעבידו גוון חד. אינון גידין אתרקימו בשבע עשרה רשתות, וכל חד רשת גידין אקרי. אתרקימו דא בדא ונחתין בשפולי תהומי. תחות אלין תרין רשתין קיימין כחיזו דפרזלא ותרין רשתין אחרנין כחיזו דנחשא. תרין כרסוון קיימין עלייהו, חד מימינא וחד משמאלא. כל אינון רשתין מתחברן כחדא ומיין נחתין מאינון צנורין ועאלין באלין רשתין. אינון תרי כרסוון, חד כרסייא דרקיעא אוכמא וחד כרסייא דרקיעא ססגונא. כד אינון סלקין, סלקין בההוא כרסייא דרקיעא אוכמא, וכד נחתין, נחתין בההוא כרסייא דרקיעא ססגונא. אלין תרין כרסוון, חד מימינא וחד משמאלא, ההוא כרסייא דרקיעא אוכמא מימינא וההוא כרסייא דרקיעא ססגונא משמאלא. [נב ע"א] כד סלקין בכרסייא דרקיעא אוכמא מאיך כרסיא דרקיעא שמאלא ונחתין ביה. מתגלגלין כרסוון חד בחד. נקטין [p. 288] כל אינון רשתין בגוייהו ועאלין לון בשפולא דתהומא תתאה. קאים חד כרסייא וסליק לעילא מכל אינון תהומי וקאים כרסייא אחרא לתתא דכל תהומי. בין תרין כרסוון אלין מתגלגלין כל אינון תהומי, וכל אינון צנורין אתנעצו בין תרין כרסוון אלין.

שבעין וחמש צנורין אינון, שבעה אינון עלאי דכלא וכל אינון אחרנין אחידן בהו, וכלהו נעיצי בגלגלוי דהאי כרסייא בסטרא דא ונעיצין בגלגלוי דהאי כרסייא בסטרא דא. בהון מיין סלקין ונחתין. אינון דנחתין כראן בתהומי ובקעי לון, אינון דסלקין עאלין באינון נוקבי אבנין וסלקין ומליין לשבע ימין. עד כאן שבעה גווני נהורין ברזא עלאה.

שבעה נהורין אחרנין מתפלגין לשבעה ימים, וימא חד כליל לון. ההוא ימא חד איהו ימא עלאה דכלהו ימין וכל אינון ימין כלילן ביה. שבעה נהורין אלין עאלין לגו ההוא ימא ומחאן ליה לימא לשבעה סטרין וכל סטרא וסטרא אתפלג לשבעה נחלין כדכתיב (ישעיה י"א:15) והכהו לשבעה נחלים וגו', וכל נחלא ונחלא אתפלג לשבעה נהרין, וכל נהרא ונהרא אתפלג לשבעה ארחין, וכל אורחא ואורחא אתפלג לשבעה שבילין, וכל מימוי דימא כלהון עאלין לגוייהו.

שבעה נהורין סלקין ונחתין לשבעה סטרין. שבעה נהורין עלאין עאלין לגו ימא, שתא אינון ומחד עלאה נפקי. כמה דנטיל ימא, הכי פליג מימוי לכל אינון ימין, לכל אינון נהרין.

חד תנינא לתתא בסטר שמאלא שאט בכל אינון נהרין. אתי בסטר, קשקשוי כלהון תקיפין כפרזלא, ומטי לשאבא וסאיב אתרא וכל אינון נהורין אתחשכן קמיה. פומיה ולישניה מלהטא אשא, חדו דלישניה כחרבא תקיפא, עד דמטי למיעל למקדשא גו ימא, וכדין סאיב מקדשא ואתחשכן נהורין ונהורין עלאין סלקין מן ימא. כדין ימא מתפלגין מימוי בסטר שמאלא וימא קאפי ולא נגדין מימוי.

ועל דא רזא דמלה כמה דכתיב והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יי' אלהים, רזא דחויא בישא נחית מעילא לתתא, והוא שאט על אפי מיין מרירן ונחית לאפתי לתתא עד דיפלון גו רשתוי. האי חויא היא מותא דעלמא [p. 289] והוא עאל במעוי דסתים דבר נש. הוא לסטר שמאלא, אחרא דחיי בסטר ימינא, תרוייהו אזלי עמיה דבר נש כמה דאוקמוה.

מכל חית השדה, דהא כל שאר חיון דחקלא לית בהו חכים לאבאשא כהאי, בגין דאיהו זוהמא דדהבא. ווי למאן דאתמשיך אבתריה דאיהו גרים ליה מותא ולכל דאתיין אבתריה והא אוקמוה.

אדם אתמשיך אבתריה לתתא ונחית למנדע בכל מה דלתתא. כמה דנחית הכי אתמשיך רעותיה וארחוי אבתרייהו עד דמטון להאי חויא וחמו תיאובתיה דעלמא ושטו אורחוי באתר דא. כדין קם ואתמשיך איהו אבתרייה דאדם ואתתיה ואתדבק בהו וגרים להו מותא ולכל דרוי אבתריה. עד דמטו ישראל לטורא דסיני לא פסק זוהמא דיליה מעלמא והא אתמר.

כיון דחטו ואתדבקו באילנא דשריא ביה מותא לתתא, מה כתיב, וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן. [p. 290] מהלך אין כתיב אלא מתהלך.

ת"ח עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא אתמשך אבתרייהו עד דאתפרש מאילנא דחיי וידע רע ושבק טוב. ועל דא כתיב (תהלים ה':5) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך [נב ע"ב] רע. מאן דאתמשך בתר רע לית ליה דירה עם אילנא דחיי. ועד לא חטאו הוו שמעין קלא מלעילא וידעי חכמתא עלאה וקיימי בקיומא דזיהרא עלאה ולא דחלי. כיון דחטאו אפילו קלא מתתא לא הוי יכלין למיקם ביה.

כגוונא דא עד לא חבו ישראל בשעתא דקיימו על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חיויא, דהא כדין בטול יצר הוה מעלמא ודחו ליה מנייהו, וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסלקו לעילא ולא נחתו לתתא. כדין הוו ידעין וחמאן אספקלריאן עלאין ואתנהרין עינייהו וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קב"ה חגורין [p. 291] דאתוון דשמא קדישא דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא ולא יסאב לון כקדמיתא. כיון דחטאו אתעבר מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין בעטרי שמא עלאה ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין וגרמו מותא לכל עלמא.

ולבתר מה כתיב, (שמות ל"ד:30) ויראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה וייראו מגשת אליו. ת"ח מה כתיב בקדמיתא, (שם י"ד:31) וירא ישראל את היד הגדולה, וכלהו חמאן זהרין עלאין ואתנהרין באספקלריא דנהרא דכתיב (שם כ':15) וכל העם רואים את הקולות. ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין דכתיב (שם ט"ו:2) זה אלי ואנוהו. לבתר דחטו מה כתיב, (שם ל"ד:30) וייראו מגשת אליו.

ת"ח מה כתיב בהו, (שם ל"ג:6) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, דאתעבר מנייהו אינון מזיינן דאתחגרו בהו בטורא דסיני בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא. [p. 292] כיון דאתעבר מנייהו מה כתיב, (שם:7) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה.

אמר רבי אלעזר מאי האי קרא לגבי האי. אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב. מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא.

וקרא לו אהל מועד. וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד. אלא בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד. מאי מועד. ר' אלעזר אמר לטב, ורבי אבא אמר לביש.

ר' אלעזר אמר לטב. מה מועד איהו יום חדוה דסיהרא דאתוספא בה קדושה, מה מועד לא שלטא בה פגימותא, אוף השתא קרא לה בשמא דא לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו ולא אתפגים, ועל דא וקרא לו אהל מועד כתיב.

ורבי אבא אמר לביש, דהא בקדמיתא הוה אהל סתם, כד"א (ישעיה ל"ג:20) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח, והשתא אהל מועד. בקדמיתא למיהב חיין ארוכין לעלמין דלא ישלוט בהו מותא. מכאן ולהלאה אהל מועד, כד"א (איוב ל':23) ובית מועד לכל חי. השתא אתייהיב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא. [p. 293] בקדמיתא לא אתפגים והשתא אתפגים. בקדמיתא חברותא וזווגא דסיהרא בשמשא דלא יעדון. השתא אהל מועד, זווגא דלהון מזמן לזמן, ובגיני כך וקרא לו אהל מועד, מה דלא הוה קודם.

רבי שמעון הוה יתיב ליליא חד ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ורבי יוסי. אמר רבי יהודה הא כתיב (שמות ל"ג:6) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא ושליט בהו ההוא חויא בישא דאעדו ליה מנייהו בקדמיתא. ישראל תינח, יהושע דלא חטא אעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקבל עמהון בטורא דסיני או לא. [נג ע"א] אי תימא דלא אתעדי מניה, אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא. אי תימא דאתעדי מניה אמאי, דהא לא חטא דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל. ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל, אמאי.

פתח ואמר (תהלים י"א:7) כי צדיק יי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. האי קרא אמרו ביה חברייא, אבל כי צדיק יי', צדיק הוא ושמיה צדיק [p. 294] ובגיני כך צדקות אהב. ישר, ואיהו ישר, כד"א (דברים ל"ב:4) צדיק וישר הוא. ועל דא יחזו פנימו כל בני עלמא ויתקנו ארחייהו למיהך בארח מישר כדקא יאות.

ת"ח כד דאין קב"ה עלמא לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא.

ות"ח כד חב אדם באילנא דאכל מניה גרים לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא וגרים פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובא דפגימו דא בסיהרא עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני אתעבר ההוא פגימו דסיהרא וקיימא לאנהרא תדיר. כיון דחבו ישראל בעגלא תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא, ושלטא חויא בישא ואחיד בה ומשיך בה ומשיך לה לגביה. וכד ידע משה דחבו ישראל ואתעבר מנייהו אינון זיינין קדישין עלאין ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא לאמשכא לה לגביה ואתפגימת. כדין [p. 295] אפיק לה לבר. וכיון דקיימא לאתפגמא, אע"ג דיהושע קאים בעטרא דזיינין דיליה, כיון דפגימו שריא בה ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל ב"נ לאתקיימא בר משה דהוה שליט בה ומותיה הוה בסטרא אחרא. ועל דא לא הוה רשו בה לקיימא ליהושע תדיר ולא לאחרא, ועל כך אהל מועד קרי ליה, אהל דהא שריא ביה זמן קציב לכל עלמא.

ועל דא רזא דמלה, אית ימינא לעילא ואית ימינא לתתא, אית שמאלא לעילא ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא בקדושה עלאה ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא. אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה דאתער רחימותא לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לאנהרא, ואית שמאלא לתתא דאפריש רחימותא דלעילא ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה. ודא הוא סטרא דחויא בישא, דכד שמאלא דא דלתתא אתערת כדין משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא ואתחשכת נהורא ואתדבקת בחויא, וכדין שאיבת מותא לכלא דאתדבקת בחויא ואתרחקת מאילנא דחיי, ועל דא גרים מותא לכל עלמא. ודא הוא דכדין אסתאבת מקדשא עד זמן קציב דאתקנת סיהרא ותבת לאנהרא, ודא הוא אהל מועד. [p. 296] ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא של נחש דא דקריב ופגים משכנא כדקדמיתא. ודא הוא רזא דכתיב (שמות ל"ג:11) ויהושע בן נון נער. אע"ג דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא, לא ימיש מתוך האהל, כמה דאתפגים דא הכי נמי אתפגים דא. אע"ג דזיינא קדישא הוה ליה, כיון דאתפגים הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה מההוא גוונא ממש.

ת"ח כגוונא דא כיון דחב אדם נטל קב"ה מניה אינון זייני אתוון נהירין קדישין דאעטר ליה קב"ה, וכדין דחלו וידעו דהא אתפשטו מנייהו, הה"ד וידעו כי ערומים הם. בקדמיתא הוו מתלבשן באינון כתרי יקר מזיינין דאינון חירו מכלא. כיון דחבו אתפשטו מנייהו וכדין ידעו דהא מותא קרי לון וידעו דאתפשיטו מחירו דכלא וגרמו מותא לון ולכל עלמא. [נג ע"ב]

ויתפרו עלה תאנה. הא אוקימנא דאוליפו כל זייני חרשין וקוסמין ואחידו בהאי דלתתא כמה [p. 297] דאתמר. בההיא שעתא אתגרע זקיפו וקיימא דאדם מאה אמין. וכדין אתעביד פרודא וקאים אדם בדינא ואתלטיא ארעא והא אוקימנא.

 

ויגרש את האדם. א"ר אלעזר לא ידענא מאן עבד תרוכין למאן, אי קב"ה עבד תרוכין לאדם אי לא. אבל מלה אתהפך, ויגרש את, דייקא. ומאן גרש את. האדם. האדם ודאי גרש [p. 298] את. ובגין דא כתיב וישלחהו יי' אלהים מגן עדן. אמאי וישלחהו. בגין דגרש אדם את כדקאמרן.

וישכן. איהו אשרי לון באתר דא, דאיהו גרים. סתים אורחין ושבילין ואשרי דינין על עלמא ואמשיך לווטין מההוא יומא ולעילא.

[p. 299] ואת להט החרב המתהפכת. כל אינון דשריין בקוזפי דינין על עלמא דמתהפכין לגוונין סגיאין בגין לאתפרעא מעלמא, לזמנין גוברין לזמנין נשין, לזמנין אשא מלהטא ולזמנין רוחין, דלא אית מאן דקאים בהו. וכל דא לשמור את דרך עץ החיים, דלא יוסיפון לאבאשא כקדמיתא.

להט החרב, אלין דמלהטאן אשא וקוסטירי על ראשיהון דחייביא ומתהפכין גוונין לכמה זיינין לפום ארחייהו דבני נשא. ועל דא להט, כד"א (מלאכי ג':19) ולהט אותם היום הבא וגו', והא אתמר.

החרב, דא חרב ליי', כד"א (ישעיה ל"ד:6) חרב ליי' מלאה דם וגו'.

א"ר יהודה להט החרב אפי' כל אינון קסטרין דלתתא דמתהפכין מדיוקנא לדיוקנא, כלהון ממנן על עלמא לאבאשא ולאסטאה לון לחייבי עלמא דעברין על פקודי דאמריהון.

ת"ח כיון דחב אדם אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכמה גרדיני נמוסין ודחיל מכלהו ולא יכיל לקיימא עלייה. שלמה ידע חכמתא עלאה ושוי ליה קב"ה עטרא דמלכותא והוו דחלין ליה כל עלמא. כיון דחב אמשיך עליה כמה זיינין בישין וכמה גרדיני נמוסין ודחיל מכלהו, וכדין יכילו לאבאשא ליה ומה דהוה בידיה נטלו מניה.

[p. 300] ועל דא כמה דאזיל ב"נ ובההוא ארחא דאתדבק ביה, הכי משיך עליה חילא ממנא דאזיל לקבליה. כך אדם הוא משיך חילא אחרא מסאב דסאיב ליה ולכל בני עלמא.

ת"ח כד חב אדם משיך עליה חילא מסאבא וסאיב ליה ולכל בני עלמא, והאי הוא חויא בישא דאיהו מסאב וסאיב עלמא, דתנינן כד אפיק נשמתין מבני נשא אשתאר מניה גופא מסאב וסאיב ביתא וסאיב לכל אינון דמקרבין ביה, הה"ד (במדבר י"ט:11) הנוגע במת וגו'. ועל דא כיון דאיהו נטיל נשמתא וסאיב גופא כדין אתייהיב רשו לכל אינון סטרי מסאבן לשריא עלוי, דהא ההוא גופא אסתאב מסטרא דההוא חויא בישא דשריא עלוי. ועל דא בכל אתר דההוא חויא שארי מסאב ליה ואסתאב.

ות"ח כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפהא, כל בני עלמא טעמי טעמא דמותא. ומגו דטעמי טעמא דמותא האי רוחא מסאבא שטיא על עלמא וסאיב עלמא בגו קפטירא דיליה ושריא על ידוי דב"נ ואסתאבן. וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי כולהו מסאיב בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא. ועל דא לא יסב ב"נ מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא ואסתאב, ואית ליה רשו להאי רוח מסאב לשריא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה, ועל דא לא יטול ידוי בר נש ממאן דלא נטיל ידוי בגין דאמשיך עליה ההוא רוח מסאב וקביל ליה האי דנטל מיא מניה ואית ליה רשו לשריא עלוי [נד ע"א] דבר נש.

[p. 301] בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי מסטרא דהאי חויא בישא ולא ישלוט עלוי. וזמין קב"ה לעלמא דאתי לבערא ליה מעלמא, הה"ד (זכריה י"ג:2) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וכדין (ישעיה כ"ה:8) בלע המות לנצח וגו'.

 

והאדם ידע את חוה אשתו וגו'. רבי אבא פתח (קהלת ג':21) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. האי קרא כמה גוונין אית ביה, והכי הוא כל מלוי דאורייתא, כמה גוונין בכל חד וחד וכלהו יאות, והכי אינון וכל אורייתא בשבעין סטרין לשבעין אנפין. והכי הוא כל מלה דאורייתא וכל מאי דנפיק מכל מלה ומלה, כמה גוונין אתפרשן מניה לכמה סטרין.

ת"ח כד ב"נ אזיל בארח קשוט הוא אזיל לימינא ואמשיך עליה רוחא קדישא עלאה מעילא. והאי רוח סליק ברעותא קדישא לאתאחדא לעילא ולאתדבקא בקדושה עלאה דלא אתעדי מניה. וכד בר נש אזיל באורח ביש וסטי אורחוי הוא אמשיך עליה רוח מסאבא דלסטר שמאלא וסאיב ליה ואסתאב ביה, כד"א (ויקרא י"א:43) אל תטמאו בהם ונטמתם בם. אתא לאסתאבא, מסאבין ליה.

[p. 302] ותא חזי בשעתא דבר נש אזיל בארח קשוט ואמשיך עליה רוחא קדישא עלאה ואתדביק ביה, ברא דיוליד ויפוק מניה לעלמא הוא משיך עליה קדושה עלאה ויהא קדיש בקדושה דמאריה, כמה דכתיב (שם כ':44) והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. וכד איהו אזיל בסטר שמאלא ואמשיך עליה רוח מסאבא ואתדבק ביה, ברא דיפוק מניה לעלמא הוא אמשיך עליה רוח מסאבא ויסתאב במסאבו דההוא סטרא.

ועל דא כתיב מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. כד איהו באתדבקות ימינא סלקא היא לעילא, וכד איהו באתדבקות שמאלא ההוא סטר שמאלא דאיהו רוח מסאבא נחית לתתא ושוי דיוריה בבר נש ולא אעדי מניה, ומה דאוליד, מההוא רוח מסאבא איהו ההוא ברא.

אדם אתדבק בההוא רוח מסאב, ואתתיה אתדבקא ביה בקדמיתא ונטלת וקבילת ההוא זוהמא מניה אוליד בר. האי ברא ברא דרוח מסאבא איהו. ועל דא תרין בנין הוו, חד מההוא רוח מסאב וחד [p. 303] כד תב אדם בתיובתא, ובגיני כך דא מסטרא מסאבא ודא מסטרא דכייא.

רבי אלעזר אמר בשעתא דאטיל נחש ההוא זוהמא בה בחוה קבילת ליה וכד אשתמשת עמיה דאדם אולידת תרין בנין, חד מההוא סטרא מסאבא וחד מסטרא דאדם, והוי דמי קין בדיוקנא דלעילא ובדיוקנא דלתתא. ובגין כך אתפרשו ארחייהו דא מן דא. ודאי קין ברא דרוח מסאבא הוה, ובגין דאתא מסטרא דמלאך המות קטיל ליה לאחוי, והוה בסטרא דיליה ומניה כל מדורין בישין ומזיקין ושדין ורוחין אתיין לעלמא.

אמר רבי יוסי קין קינא דמדורין בישין דאתו מסטרא דמסאבא לעלמא. לבתר אייתיאו קרבנא. דא אקריב מסטרא דיליה ודא אקריב מסטרא דיליה, הה"ד ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה וגו'.

רבי שמעון אמר ויהי מקץ ימים. מאי מקץ ימים, דא הוא [p. 304] קץ כל בשר. ומאן איהו, דא מלאך המות. וקין מההוא קץ ימים אייתי קרבנא דייקא דקאמר מקץ ימים ולא אמר מקץ ימין. ובג"כ כתיב בדניאל (דניאל י"ב:13) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. א"ל לקץ הימים או לקץ הימין. א"ל לקץ הימין. [נד ע"ב] וקין מקץ הימים אייתי.

ויבא קין מפרי האדמה, כד"א ומפרי העץ.

אמר ר' אלעזר מפרי האדמה, כד"א (ישעיה ג':10-11) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו כי פרי מעלליהם יאכלו. פרי מעלליהם יאכלו, דא מלאך המות. יאכלו, דאתמשך עלייהו ויתדבק בהו לקטלא לון ולסאבא לון. ועל דא קין אקריב מסטרא דיליה.

והבל הביא גם הוא, לאסגאה סטרא עלאה דאתיא מסטר קדושתא. ובגיני כך [p. 305] וישע יי' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה, לא קביל לון קב"ה, ועל דא ויחר לקין מאד ויפלו פניו, דהא לא אתקבילו אנפוי, אינון אנפין דסטרוי, וקביל ליה להבל. ובגיני כך כתיב ויהי בהיותם בשדה, דא אתתא, והא אתמר.

הלא אם תיטיב שאת, כמה דאתמר, אבל שאת כדאמר רבי אבא, שאת, תסתלק לעילא ולא תיחות לתתא.

אמר רבי יוסי האי מלה השתא אתמר ויאות הוא, אבל הכי שמענא, שאת, יסלק מינך וישבוק לך אתדבקותא דא דרוח מסאבא. ואי לא, לפתח חטאת רובץ. מאי לפתח, דא דינא עלאה דאיהו פתחא דכלא, כד"א (תהלים קי"ח:19) פתחו לי שערי צדק. חטאת רובץ, ההוא סטרא דאתדבקת ביה ואתמשכת עלך יהא נטיר לך לאתפרעא מנך כתרגומא.

[p. 306] אמר רבי יצחק ת"ח בשעתא דקטיל קין להבל לא הוה ידע היך נפיק נשמתיה מניה, והא אוקמוה חבריא. ביה שעתא לייט ליה קב"ה והוה אזיל לכל סטרי עלמא ולא הוה אתר דמקבל ליה עד דאטפח על רישיה ותב קמי מאריה וקבילת ליה ארעא במדורא לתתא.

ר' יוסי אמר ארעא קבילת ליה למיהך בה דכתיב וישם יי' לקין אות.

ר' יצחק אמר לאו הכי, במדורא חדא דתחותה דכתיב הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה, מעל פני האדמה גורש אבל לתתא לא גורש. ובאן אתר קבילת ליה ארעא. בארקא, וכל אינון דדיירי תמן עליהון כתיב (ירמיה י':11) יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה. ותמן שוי מדוריה, והיינו דכתיב וישב בארץ נוד קדמת עדן.

ואמר רבי יצחק מההיא שעתא אתפרש אדם מאתתיה ואוליד רוחין ושדין דשאטן בעלמא. ולא תקשי לך האי, דהא בר נש כד איהו בחלמיה [p. 307] אתיין רוחין נוקבין וחייכן עמיה ומתחממן מניה ואולידין לבתר, ואלין אקרון נגעי בני אדם ולא מתהפכן אלא לדיוקני בני נשא ולית לון שערין ברישא. ועל דא כתיב בשלמה (שמואל ב' ז':14) והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ואפילו כהאי גוונא רוחין דכורין אתיין לנשי עלמא ומתעברן מנייהו ואולידן רוחין, וכלהון נגעי בני אדם אקרון.

בתר מאה ותלתין שנין אתלבש אדם [נה ע"א] בקינויא ואתחבר באתתיה ואוליד בר וקרא שמיה שת, רזא דסופא דאתוון בקיטרי גליפן.

רבי יהודה אמר רזא דרוחא דאתאביד דאתלבש בגופא בעלמא, הה"ד כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל.

וא"ר יהודה כתיב ויולד בדמותו כצלמו, משמע דבנין אחרנין לא הוו בדמותו כצלמו. ומלה דא הוא כמה דאמר ר' שמעון משמיה דרב [p. 308] ייסא סבא, בנין אחרנין באתדבקותא דזוהמא דנחש וההוא דרכיב ביה הוו, ובגיני כך לא הוו בדיוקנא דאדם.

ואי תימא הא אמרת דהבל מסטרא אחרא הוה, הכי הוא, אבל תרוייהו לא הוו בדיוקנא דלתתא.

אמר ר' יוסי והא כתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין. הכי הוא ודאי דלא כתיב ויולד את קין, ואפי' בהבל לא כתיב ויולד אלא ותוסף ללדת את אחיו את הבל, ודא הוא רזא דמלה. אבל בהאי מה כתיב, ויולד בדמותו כצלמו.

רבי שמעון אמר מאה ועשר שנין אתפרש אדם מחוה, וכל אינון מאה ועשר שנין הוה אוליד רוחין ושדין בעלמא בגין ההוא חילא דזוהמא דהוה שאיב ביה. כיון דחסיל מניה ההוא זוהמא תב וקני לאנתתיה ואוליד בר, כדין כתיב ויולד בדמותו כצלמו.

ת"ח כד בר נש אזיל לסטר שמאלא וסאיב ארחוי כל רוחי מסאבי משיך על גרמיה ואתדבק ביה ולא אעדי מניה ואתדבקותא דיליה דההוא רוחא מסאב בהאי ב"נ ולא באחרא. ובגיני כך אתדבקותא דלהון לאו איהו אלא באינון דמתדבקין בהו. זכאין אינון [p. 309] צדיקיא דאזלי בארח מישר ואינון זכאי קשוט ובניהון זכאין לעלמא.

אמר ר' חייא מאי דכתיב ואחות תובל קין נעמה. מאי איריא הכא דקאמר קרא דשמה נעמה. אלא בגין דטעיין בני נשא אבתרה ואפי' רוחין ושדין.

ר' יצחק אמר אינון בני האלהים עזא ועזאל טעו בתרה.

רבי שמעון אמר אמן של שדים הות, דמסטרא דקין נפקת, והיא אתמנת עם לילית באסכרה דרביי.

אמר ליה רב אבא והא אמר מר דהיא אתמנת לחייכא בבני נשא.

א"ל הכי הוא ודאי, דהא איהי אתיית וחייכאת בהו בבני נשא ולזמנין אולידת רוחין בעל]